מוקדש באהבה לגלריה-תיאטרון החנות
לרגל פסטיבל ויטרינה, ובכלל
יוסף הירש לימד אותי שצייר הוא כוריאוגרף נסתר, הוא מרקיד את עיני הצופה "במסלול של חצי קוף חצי ציפור." הירש לא התכוון לתוכן הציור, אלא לקצב הפנימי, לדרך שבה נע המבט בתוך התמונה.
זה זמן רב שאני רוצה לכתוב על אנטואן ואטו (1721-1684), כוריאוגרף-על של העין. ולא רק של העין, בעצם, גם של דמויות וחפצים. בשביל ואטו, שנודע בין השאר, באהבתו לקומדיה דל ארטה, המציאות היא שורה של במות תיאטרון, ולא משנה אם זה פארק או גלריה.

אנטואן ואטו והקומדיה דל ארטה
אבל יש ציור אחד שיָקר ללבי אפילו יותר. הייתי כותבת עליו מזמן לולא גודלו. תמיד חששתי שהמחשב (כל שכן הנייד) לא יספיק לכל יופיו.
ואז התחלתי לקרוא עליו, ועכשיו אין לי ברירה. מתברר שזה לא רק ציור, אלא סיפור ש"אילו נכתב בחודי מחטים בזוויות העין היה למשל ולמוסר לכל לוקח מוסר," כמו שנאמר באלף לילה ולילה. כלומר, פרשה רבת מפנים ופיתולים שיושבת על כל מה שמרתק אותי באמנות (טוב, לא כל, אבל הרבה): התרסה ועומק רגשי, פריצת גבולות (יותר מאחת), מתח בין החיים לאמנות ו…
אם הייתי דמות בסרט מצויר, זה היה הרגע שבו הייתי מגלה שאני רצה באוויר ומתרסקת בחבטה.
אז נתחיל מהתחלה.
אם להאמין לסוחר האמנות אדמֶה פרנסואה ז'רסאן (Gersaint), פנה אליו אנטואן ואטו ב1721 ושאל אם יורשה לו "לשחרר את הנוקשות מאצבעותיו" בציור שלט לחנותו. החנות היתה אז חדשה למדי וואטו לא דרש שום התחייבות. השלט ייקנה וייתלה רק אם יישא חן בעיני ז'רסאן.
וזו כבר פתיחה מפתיעה, כי ואטו בן ה37 לא היה צייר שלטים אלא צייר מופת. לא רק על פי עניות דעתי הבלתי קובעת; מאז 1717 הוא היה חבר מלא באקדמיה הצרפתית.
וציירי מופת:
א. מציירים את הדבר עצמו, לא את השלט שמכריז עליו.
ב. יצירותיהם הן בחזקת אתרוגים. לא מפקירים אותם לפגעי מזג האוויר.
מקובל לפרש את היוזמה (איך לא) כהתרסה וכביקורת על עולם האמנות. ובלי להתכחש להתרסה ולביקורת, אני רואה גם את החירות. ציור שלטים הוא טריטוריה לא נודעת. ציירי מופת עוד לא זיהמו אותה בכללים ותקדימים.
לקונבנציות של ציור שלטים הוא ממילא לא היה מחויב. שלט חנות אופייני מן המאה השמונה עשרה נע בין דימוי פשוט ודקורטיבי לסמל משוכלל:

שלט חנות, המאה השמונה עשרה

שלט חנות, המאה השמונה עשרה
ואטו לעומת זאת, העתיק את פנים החנות אל השלט.

שלט החנות של ז'רסאן, אנטואן ואטו, 1721 . לגרסא מוגדלת לחצו כאן
העתיק בדיוק?
ובכן, החנות אינה קיימת עוד. בסביבות 1786 הוחרבו כל החנויות על גשר נוטר דאם בשם המודרניזציה. רוברט יוברט תיעד את עבודות ההרס.

רוברט יוברט, הריסת בניינים על גשר נוטר דאם, סביבות 1786
כך זה נראה מקרוב, (שרון רז, מאחוריך!)

רוברט יוברט, הריסת בניינים על גשר נוטר דאם, סביבות 1786 (פרט) החנות של ז'רסאן שכנה בקומת הקרקע מתחת לאחת הקשתות.
ועם זאת, היה מי שחישב ומצא שוואטו קצת רימה והגדיל את שטח החנות, בעוד שפרטים אחרים כמו ריצוף הרחוב הועתקו בנאמנות ריאליסטית.
Helmut Börsch-Supan שכתב ספר על ואטו, טוען שהשילוב המבריק בין חיקוי להגזמה הופך את הציור לפרסומת; שתנועת ההזמנה של האדון (בתקריב למטה) מכוונת לא רק לאישה שבציור אלא לקהל העוברים ושבים. האיש מזמין את כולם אל החנות.

שלט החנות של ז'רסאן, אנטואן ואטו, 1721 (פרט)
אלא שזו פרסומת בעייתית לטעמו; הוא סָפָר ומצא לא פחות מארבע מראות בציור, שכל אחת מהן מסמלת גאווה והבל. ואם לא די בזה, שלושת הלקוחות מימין מביטים בראי במקום בתמונות. ראי נוסף, שומו שמיים, מוצב לפני התמונות ומסתיר אותן. Börsch-Supan אומר (שוואטו אומר) שההבל יותר חשוב לאנשים מאמנות, וזו לא סתם ביקורת, זו העלבת הקהל.
(זה השלב שבו הייתי משווה בין התמונה ל"העלבת הקהל" מחזהו הנסיוני של פטר הנדקה מ1966, לולא פחדתי שהנדקה יבלע לי את הפוסט. אז לא הפעם, אני נשארת במראות).
ושוב, בלי להתכחש להבל ולביקורת, אני חושבת שיש כאן משהו רחב ועמוק יותר. כי גם יצירות אמנות הן מראות, שלא מחויבות אמנם רק לקליפת המציאות, אלא לכל העומק והדקויות של הנפש והתודעה. והשלט של ואטו הוא בין השאר ציור ארס-פואטי פילוסופי שעוסק ביחסים בין דימוי לדבר האמיתי, שנמצא במרחק נגיעה.
וביתר פירוט (אבל רק בראשי פרקים, כדי לא לקבל סחרחורת): השלט הוא מעין "ראי" והשתקפות של החנות, ובו בזמן הוא גם ציור "אמיתי", שהופך את הרחוב כולו לגלריה מתחרה. וגם: בתוך החנות יש דמויות חיות ודמויות שמצוירות בתוך תמונות, והשלט (ש"אינו חנות" כמו שהמקטרת של מגריט "אינה מקטרת") מחייב את ואטו להמציא שפה ציורית שתבחין בין הרמות השונות. וכך הלאה.
ועוד כמה מילים על הציור לפני המפנה הבא בעלילה.
Börsch-Supan מייחס לו מסר דתי, מוסרי ופוליטי ונסמך על פרשנות מדוקדקת של כל פרט. למשל: הדיוקן שנטמן בארגז משמאל הוא של לואי ה14. נפטרים ממנו כי אי אפשר למכור אותו. יש פה אמירה פוליטית על חוסר רלוונטיות של השליט. שלושת המשרתים מביטים עליו מלמעלה וגם השעון רומז שימיו חלפו…
זה נכון מן הסתם, וגם מעניין. אבל קצת שוכח את ואטו עצמו, שהיה חולה מאד בזמן שצייר את השלט, וכמה חודשים לאחר מכן אמנם מת משחפת. קצת קשה להאמין שהוא לא חשב גם על מותו שלו כשצייר את הדיוקן המוכנס לארון מתים, מה עוד שבקצהו האחר של השלט הוא צייר את ישו התינוק האלוהי עם כל האהבה וההבטחה והחסד.

שלט החנות של ז'רסאן, אנטואן ואטו, 1721 (פרט)
הניתוח המרשים בדרכו, מייבש את הציור ובולם את התנופה שלו בנפש. הפרשנות מפוררת את התמונה ומתכחשת לתלכיד הייחודי של קלילות ומלנכוליה, פיכחון ותיאטרליות שאופייני לוואטו ועושה אותו עכשווי באופן מוזר. ההטפה עומדת בסתירה לחן הכוריאוגרפי של האנשים, המראות, כתמי הצבע; נסו לדלג בין כתמי הצבע הלבנים ותקבלו מושג על אותו מסלול של חצי קוף חצי ציפור.
ובלי לבטל את הביקורת יש פה גם צלילות ופיוס עם החיים על אף פגמיהם, על אף ההבל של האנשים המרוכזים בראי, על אף התאוותנות המגוחכת של האיש שנועץ את חוטמו בנימפות העירומות (עוד רגע יפשוט את בגדיו ויקפוץ לתמונה) בזמן שאשתו מתעמקת בשמיים…

שלט החנות של ז'רסאן, אנטואן ואטו, 1721 (פרט)

אדוורד מונק, ריקוד החיים (1890-1899)
לא סתם נזכרתי ב"ריקוד החיים" של מונק. מאחורי גבה של הפרסומת יש הזמנה לריקוד. השלט הזה הוא ריקוד החיים של ואטו.
ואטו צייר אותו בשמונה ימים בסך הכול, שבהם עבד רק בבקרים בגלל בריאותו הרעועה. ולפחות לטעמי, הוא עולה על ה"עלייה לרגל לקיתרה", יצירת המופת הנחשבת שצויירה במשך חמש שנים (ושהיתה גם יצירת הקבלה שלו לאקדמיה). חלק מן הקסם קשור מן הסתם לשחרור; זה היה "בסך הכול" שלט חנות, חופשי מקונבנציות, מהשוואות, מציפיות מוקדמות, מן המכובדות, המפחלצת הגדולה של היצירות.
והאיכות אמנם נצחה את ההקשר. הציור זכה להכרה מיידית, בניגוד לסיפורים על נגנים מהוללים שנגנו בקרן רחוב ואיש לא טרח להקשיב. עוברי אורח התערבבו בציירים שעלו לרגל אל השלט. יש משהו משובב נפש, בדמוקרטיה, בזמינות, בערבוב, בהשוואת תנאי הצפייה. (מי אמר אמנות-במרחב-הציבורי, ולא קיבל?)
וזה לא סוף הסיפור. רק ארבעה עשר יום תפקדה התמונה כשלט לפני שנמכרה.
למה היה כל כך דחוף למכור?
יש אומרים שזה היה צפוי. ז'רסאן נפטר מן השלט שהיה מזמין לכאורה ובעצם עולב בלקוחות.
אבל זו לא האפשרות היחידה. אולי היתה כאן הזדמנות לרווח מהיר. ואולי – וזו האפשרות המדגדגת ביותר – אולי היה פה ניסיון להגן על יצירת המופת, אולי ז'רסאן ויתר על התמונה כדי להציל אותה מפגעי הרחוב.
מה שקרה בהמשך מזכיר את המקרה המוזר של סופי קאל ופול אוסטר. למי שזוכר – כולם ציפו שאנשים יוונדלו את תא הטלפון של קאל אבל דווקא חברת הטלפונים היא שהרסה אותו.
ובחזרה לסיפורינו: חזית החנות היתה מקומרת (ראו ציור הגשר מקודם) והשלט המקורי היה מקומר בהתאם (בדומה למראות שבציור אגב, שכולן מקומרות בחלקן העליון). הקונה שהציל אותו ממזג האוויר, פשוט חתך את הקשת כדי לרבע את התמונה, ואז הוסיף חטא על פשע וחילק אותה לשתי תמונות. ומכיוון שלא נחצתה בטבעיות לשני חלקים שווים, הוא הוריד קצת מצד אחד ושכר תלמיד של ואטו שיוסיף קצת בצד השני.
איך יודעים שזה תלמיד ולא ואטו עצמו? לא על פי משיכות המכחול המתעתעות. הראָיה מסתתרת בתמונות התלויות על הקירות. בחלק של ואטו – כל התמונות מומצאות, ואילו התלמיד הוסיף תמונות של ציירים נודעים כמו רובנס וטיציאן.
וזה כל כך יפה, ההבדל בין הראש הקטן של החקיין שנשען על המוכּר והבטוח, לבין היקום האלטרנטיבי שבורא ואטו, שיש בו תנופה של פנטזיה ואולי גם קורט מגלומיה וניכוס של עולם האמנות. ואם אנחנו כבר בלקחים, אז אמנות עושים בראש, לא רק בידיים.
ומה קרה בסוף?
ב1754 הציור כבר חובר מחדש, למעט הקשת האבודה, ונתלה לבטח בחדר המוסיקה בארמונו של פרידריך הגדול.
כלומר הממסד ניצח (הממסד תמיד מנצח, גם אם זה לוקח שנים). השלט בויַת והפך ליצירת אמנות מלבנית ומכובדת, בניגוד לכוונות היוצר.
ואולי דווקא בהתאם לכוונתו הנסתרת?
כי אולי זה היה מין ניסיון שבו העמיד ואטו את עולם האמנות. אבל איזה מין ניסיון זה היה ואיך היה ואטו מעריך את התוצאה? האם העולם האמנותי עבר או נכשל?
אני (שיחסי לממסד כה מורכב וטעון) עדיין חושבת על זה.
*
עוד אמנות בעיר האושר
בואו נדבר על "נתון" של מרסל דושאן
על פינוק ופמיניזם – ברת מוריזו
הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו
ניקולא פוסן, הנאהבים חסרי המזל
רוחיר ון דר ויידן, אינגמר ברגמן, אדום
הסעודה האחרונה, או שיעור בתפירה ופרימה
*
זה הזכיר לי משל של קירקגור:
"מה שאומרים הפילוסופים על דבר הממשות מטעה לעיתים קרובות כאותו שלט התלוי בחלון של חנות שכתוב עליו: "כאן מגהצים". אם יביא לשם מישהו בגדים לגיהוץ, נמצא שהוא מרומה: השלט תלוי שם למכירה."
ועוד משהו-
בקיץ עשיתי איזו עבודה בחלון ראווה של חנות ריקה בבנין כלל, ומדי פעם השתהו אנשים וחשבתי שהם מסתכלים על מה שאני עושה, אך בכל פעם הסתבר לי מחדש שהם נעצרו להתבונן בעצמם בראי שמוצב בקרן החנות מבחוץ…
יפה לאללה….
1721 לא 1921….
יונתן, באשר לקירקגור, כבר חשבתי שהוא מתכוון שלא מגהצים בתוך השלט 🙂 ובקשר לאנשים, זה סיפור עצוב-מצחיק שמוכיח את דו הכיווניות של חלון הראווה…
חוליהו, תודה רבה! (ותקנתי)
אפשר אולי לראות זאת גם כך:
אמנם ציור שלט לחנות מתחפש למעשה שאין בו יומרה כי הרי זהו אינו ציור "אמיתי", אך בעצם מסתתרת פה יומרה גדולה מאוד: זהו איננו סתם ציור בין שאר הציורים שהחנות מלאה בהם אלא ציור שבתוכו נמצאים כל הציורים כולם כולל החנות – ציור על (כמו "סיפור-על"). רכישת הציור המהירה, בעצם מכניסה את הציור אל תוך החנות, והופכת אותו לציור אחד מני רבים ומורידה אותו ממעמדו הנישא.
לגמרי. מה עוד שוואטו המציא את כל הציורים שתלויים בציור, כלומר לרגע היה כל האמנים כולם. והוא באמת לא רק הורד ממעמדו הנישא, אלא גם סורס ונחתך ורובע (הסירו לו את כיפת הראי שהיתה לו). זה חלק מקסמו של הסיפור, תעתועי התחתית הכפולה.
לחנות פוסעים כמו לתוך מקדש -ההחלטה כיצד להעריך שווי של דבר מה היא מההחלטות החשובות בחיינו, ובמסחר מתעסקים עם ערכים כל הזמן- אבל כמו שאמר יונתן, היומרה של הציור היא ש"כל חפצים לא ישוו בה".

….כמו בציור של ווילם קלף:
גתה אמר עליו, שאילו היה עליו לבחור בין כלי הזהב שבתמונה לבין התמונה, היה בוחר בתמונה. זה לא רק עניין כלכלי (אני מקווה), האמירה שהתמונה בעצם שווה יותר מכלי הזהב שהיא מתארת ושהיא עצמה נהפכה זה מכבר לחפץ, אלא שיצירה היא ה"סיפור שאינו נגמר" – אותו הספר בחנות שמחזיק בעצמו את החנות ואת העולם.
….זה גם מזכיר לי את הסיפור של המלכה שאויביה התירו לה לצאת מן הארמון ולקחת עימה דבר יקר ערך אחד, והיא העמיסה את בעלה המלך על גבה ויצאה איתו (שמעתי שהסיפור קשור למרד האיכרים בגרמניה, שם העמיסו הנשים את בעליהן על הגב ויצאו איתם מהבתים, כי הותר להן לקחת חפץ אחד בלבד- האם זה מקור הסיפור….?) – וואטו גם הופך לחפץ היקר ביותר בחנות וגם מוציא אותו בחוצפתו מתוכה 🙂
לב יחיד ומיוחד, יפהפה הציור, וגם ההשוואה לספר של הסיפור שאינו נגמר. והסיפור על הבעל-חפץ שמופיע בכל מיני מקורות (גם יהודיים) הוא גם חלק מן הפמיניזם המפתיע של האחים גרים http://wp.me/pSKif-dl9
מרית, חלמתי עלייך בלילה. אני לא זוכרת כלום רק שזה היה נעים. פוסט נהדר☺ מעניין להכיר את ואטו.
מרית קרובתי, פוסט נהדר, כן יירבו כמותו. נזכרתי בכך שצבי מאירוביץ התפרנס מציור כרזות קולנוע בחיפה ולפעמים בעיטור אניות של צים. שאלתי את בנו שוקי, אם משהו מכל הציורים הללו, שלא נחשבו מעולם לחלק מיצירתו נשמר איפהשהו. הוא אמר לי שהוא חושב שהוא צייר בהן מאוד ריאליסטי– פשוט העתק של פוסטר הסרט שהגיע לארץ. טוב-נו, הסתפקתי בתשובה זו, אבל הדמיון החל לעבוד שעתיים נוספות.
החנות, שבזכותה שלט יכול להיות רלוונטי, נהפכת ליותר ויותר רלוונטית בזכות השלט, ומחזירה לשלט את הרלוונטיות שלו ומגדילה אותה. וחוזר חלילה, ולא חס, להיפך – מפרגן. כמו אצל מונטלבו הרבה. למשל כאן, בלא יאומנות הזאת: https://www.youtube.com/watch?v=oqwn3lny1e0
מרית, הגיע הזמן להגיד לך (עוקבת אחרייך שנים, בשקט…) שאני אוהבת את הכתיבה שלך, מאוד, החיבורים והנושאים.
אם אבקש יפה, בפעם הבאה שאציג תערוכה, תכתבי לי טקסט ?
מרית, "טוטם הזאב", אחד הספרים הנפלאים שקראתי, עוסק בלא מעט נושאים ואחד מהם הוא ההרס המוחלט שאדם גורם לפעמים דווקא לזה שהוא אוהב ורוצה בקרבתו ובבעלותו עליו. בספר זה טרגי, וגם כאן החיתוך וההשחתה של הציור והמילוי המלאכותי שלו מדאיבים באופן גופני ממש.
…הצורך לשמר ואגב כך לפחלץ ( 🙂 ) מזכיר לי את הציור של ג'וזף רייט, "הנערה הקורינתית", על נערה שמציירת על הקיר את הצל של אהובה כשהם נפרדים:

היא מתגלמת גם באחד מהפרקים של הסדרה "מראה שחורה" שבו יש אישה שמנסה לשמר את אהובה המת באמצעות רובוט שנעשה בדמותו:
שושי 🙂 ותודה.
שועיקי תודה (אין דבר העומד בפני המלנכוליה). ובאמת מעניין לראות את הכרזות שבהן הוא לא "התכוון" לעשות אמנות, זה כמו סירת זכוכית לתת מודע.
רג'ולי, עד שחותכים אותו… 🙂 וכבר הולכת לראות את המונטלבו.
אליסיה, תודה רבה, משמח מאד! ובפעם הבאה שתהיה לך תערוכה נדבר…
כלב לא אנדלוסי, כבר אוסקר ויילד אמר שכל איש ואיש הורג את אשר יאהב, אבל האיש החותך נשמע לי סתם חסר רגישות ומרובע…
בלצייר את הצל יש מן הפיוט, ברובוט יש משהו קריפי, כמו שקורה הרבה עם בובות יותר מדי ריאליסטיות.
זהו, תראי מה אפשר לעשות גם כשחותכים.
האיש אולי מרובע וכנראה חצוי אבל בשום מקרה הוא לא מקושת 🙂
אם כבר מדברים על העלבת הקהל, אני חושב שהמקבילה הספרותית לציור היא "בחנותו של מר לובלין" של עגנון – שם הספר הוא בעצמו מעין שלט לחנות, אבל כשנכנסים פנימה, לתוך הסיפור ולתוך החנות של מר לובלין, מוצאים בפנים בעיקר גיבור שמתלונן על היעדרו של חומר קריאה ומפליג במחשבותיו הרחק הרחק מן החנות (ומחשבותיו מייצרות את חומר הקריאה שהוא הספר – היה אפשר להשוות אותו לדיאנה ווין-ג'ונס שבילדותה לא היו לה ספרים ולכן היא כתבה את מה שהיא רצתה לקרוא, לולא העובדה שאצל עגנון יש פער בלתי ניתן לגישור בין ספרי הקודש לחול, וגם משום שהספרים שלה מופלאים כל כך….)
כל כך נהניתי לקרא! אשתף. האיש אמר לצייר בהתגרות צינית לשחרר את נוקשות האצבעות, איזו גסות רוח! מהמקום של הצייר אני נעלבת. אצבעות נוקשות?!
חשבתי, שדווקא זה שצייר את המלך מוכנס לארון- תזכורת לעצמו ושההתייחסות לישו היא התקווה לגן עדן, לשעת וידוי והשלמה. ואכן את כותבת בהמשך שיש צלילי פיוס עם החיים. יופי של פוסט!
רג'ולי המממ… 🙂
כלב לא אנדלוסי, לא ידעתי על דיאנה וויין-ג'ונס, אבל זה מסביר הרבה על הספרים שלה. (ובאשר לעגנון, זה כמו שאבא של בלומה אומר לה בסיפור פשוט, "יודע אני בתי שאיני מנחיל לך עושר ונכסים אבל אני מלמדך לקרות בספרים, בזמן שעולמו של אדם חשוך בעדו, קורא בספר ורואה עולם אחר.")
לוסי, איזה יופי, תודה רבה! (ולא, לא, שחרור האצבעות זה הניסוח של ואטו עצמו, חלק מההצטנעות המופרזת: זה לא ציור, זה בסך הכל שלט, אני לא ממש מצייר, זה רק מין חימום לאצבעותי הנוקשות…)
לא חשבת אף פעם לכתוב על הציור המסתורי, הדיוקן (המשוער) של גבריאל דסטרה ואחותה, שגם הוא כמו נחשף על במת תיאטרון בין וילונות אדומים מוסטים?
את מתכוונת לזה 🙂 ?

הוא מקוטלג אצלי בראש דווקא לא ברשימת התיאטרון (למרות שהוא לגמרי!) אלא ברשימת קלפי הטארוט שעוד לא יודעים שהם כאלה… (וגם ייחסתי אותו משום מה לפול דלבו, שהוא הרבה יותר מאוחר ודמיוני. אני מתארת לי שדלבו אהב אותו והושפע ממנו). יכול להיות שאכתוב, הוא עדיין לא בתור… כרגע אני חושבת על "האונס" של דגה. גליה יהב כתבה עליו בערב-רב מסה רחבת ידיים, אבל הכיוון שלי אחר.
כן, בדיוק לזה התכוונתי. הציור הזה בשבילך… אם יבוא לך, כמובן. בטוחה שתפליגי אתו למחוזות מרתקים. לא חשבתי על דלבו, אבל אחרי שאמרת, נראה לי פתאום ברור. הסתכלתי בציוריו, בכמה מהם ההשפעה ניכרת באופן בולט. חשבתי, לפי מה שלמדתי ממך, על ההקבלה בין שתי אצבעות כל אחת מהאחיות שיוצרות עיגול לבין הטבעת, הפטמה והשד כולו. כך שמה שמעורר במבט ראשון מחשבות על יחסים בין שתי נשים, שם דווקא את הדגש על הטבעת, המסמלת את הקשר בין אישה לגבר, בין האהובה למלך.
את המאמר של גליה יהב על "האונס" של דגה בדיוק ראיתי לפני כמה זמן. מעניין מה הכיוון שלך.
הטבעת, כשמסתכלים עליה במוגדל, יוצרת שוב שד כשהאבן היא פטמה.
אם כבר ציצי (ובעיקר "מושלם"), ואם כבר ארוטיקה בינ-נשית, ואם כבר זקיפות קומה, ובעיקר פרזורה בלונדינית, ועור לבן, ועוד הרבה הרבה אם כברים, אז הציור הזה תמיד מעיף אותי ללאונור פיני, ולדוגמה אחת מיני מליון בערך, ואולי אף מבין הצנועות והמרומזות בקלות ביותר: https://encrypted-tbn1.gstatic.com/images?q=tbn:ANd9GcSk4kQXmfEFIT_EL4HK3H-5ldtw46FqTOiUUilzVj93vwbjeDiq
תודה רבה רג'ול ורדי, אכן. לציור השפעה עמוקה, שלא לדבר על אזכוריו הרבים בפרסומות, במוסיקה, בסדרות טלוויזיה, לעתים קרובות פרודיים.
אורנה, את לגמרי צודקת על טבעות האצבעות המהדהדות את הטבעת ובסופו של דבר את הפיטמה. אני מתעניינת גם בבדל הציור מאחור. זה חלק תחתון של גבר עירום (שמשלים את עירומן?) אולי מאונן, היד שלו על כל פנים נמצאת במבושיו (אם לוחצים על התמונה פעם אחת היא גדלה, ואם לוחצים פעם שנייה – המקום שבו לוחצים גדל מאד), ושל מי היד הקטנה בשרוול השחור? ובמה בדיוק היא נוגעת…?
רג'ולי, למה בגודל בול? הנה גודל נורמלי.

וקצת כמו בציור הקודם, אני מתעניינת גם בקו החוצה, אפקט הראי/הכפילה וחרב האור שהשאיר איזה גבר. (שמת לב שלדמות הימנית יש פרופיל קצת משפחת סימספוני?)
כן, יש עוד פרטים הראויים להתעניינות. האישה הרוקמת, המראה, האח, השולחן המצופה בד ירוק. יש הרבה פירושים. האיש הקטוע יש פירוש שהוא אנרי הרביעי שמסתיר את יחסיו עם גבריאל. הצרפתים שנאו אותה כי המלך בגד אתה באשתו. הם האמינו שהיא נפטרה (בגיל 26, בייסורים קשים) כעונש על חטאיה. היא הייתה בהריון עם ילדו הרביעי של המלך והתינוק נולד מת. הפירוש ליד בשרוול השחור קשור אולי לטרגדיה הזאת של מות האישה והילד. אולי לא. רב הנסתר על הנגלה. וכמו כדי לסבך עוד יותר, יש עוד ציורים דומים לציור הזה.
https://fr.wikipedia.org/wiki/Gabrielle_d%27Estr%C3%A9es_et_une_de_ses_s%C5%93urs
הבעיה עם פירושים כאלה שהם מאד שכלתניים, הם מפרקים את הציור לסימנים (קצת כמו בפרשנות של שלט החנות שעייפה אותי) והציור הזה הוא גם שלם, פנטזיה מינית והשתקפות של מי שצייר אותו.
ובלי קשר, אני הבנתי שהיא הורעלה… ועם כל הכבוד והעניין בציורים הדומים הם נראים כמו הטיות וגישושים, הציור הזה הוא השורש.
סביר מאוד להניח שהיא הורעלה.
יהיה מעניין אם תכתבי על הציור הזה אם יבוא לך וכאשר יבוא לך.
יופי, מרית, אני רואה שה"גודל" (size) מככב, וה"גודל" (bigness) מועדף, ובעיקר כשמוקד ההתעניינות באזור החלציים, ומגדילים עשות שמגדילים בעזרת לחיצה.

הפרצופים אצל לאונור קשורים יותר לחיות האחרות, בעיקר חתולים, שהיא מערבת כמוקדי השוואה וכקטליזטורי מתח אלים ו/או מיני, ולנטייתה לשוות חייתיות-חתוליות כמעט לכל פרצוף, ובעיקר של אישה (גברים לרוב נותרים אנושיים לגמרי אצלה) ולשלה גם, אפילו במרומז ביותר, כמו כאן:
אפשר לראות את סוג הפרצוף הסימפסוני הנפוץ אצלה כהקצנה של פרצופה שלה, כמו לדוגמא כאן:
https://encrypted-tbn0.gstatic.com/images?q=tbn:ANd9GcT71fAKcNCzIX2uqncRvEqCg2C736haaWTiaruCdCTYl4BOoJkHkA
וסליחה, אני לא אחראי לגודל, על אף שבהחלט אני חושב שהגודל קובע.
נראה שבקרוב נצטרך לפנות לספק האינטרנט בבקשה מיוחדת לאשר את הגישה לבלוג שלך.
הציצו! סליחה, הצילו!
רג'ולי, באשר לגודל – עיני עששות! בגלגול הזה כבר לא אכתוב את ספר תהילים על גרגר של אורז.
ובאשר לפיני, גם הדוממים די חייתיים אצלה. הכורסאות רוצות לנגוס. שלא לדבר על חרב האור (יש לזה מקבילה ברכבת? כי הציור נקרא נסיעה ברכבת).
אל תצחק בקשר לספק האינטרנט, רימון כבר מסנן אותי.
ואתה צודק, יש לה גנים סימפסוניים!
מרית, תוכלי לפחות בגרגור הזה לכתוב על גלגל של אורז.
יש לה סדרת רכבת מרתקת. רק מזה אפשר לפרוח לאינסוף כיוונים. בהקשר שלה זה מזכיר לי את הטלטול הרכבתי שמתאר את סערת המשגל ב-אם זכרוני אינו מטעני – "קולו של הירח" (https://encrypted-tbn0.gstatic.com/images?q=tbn:ANd9GcQbzDL0WmRUcpzM4BEHjJja8e6jfE_PdjcYCCh_vjEjRa97oYON)
כמה סנטימטרים למטה משפיץ האור הזה ממתינות שתי הלולאות של הוילון (ש-אני צריך להגיד מה הן מזכירות?) לגאולה, שנראה שתגיע רק אם הן יתקרבו אחת לשניה, השפיץ ילך ויעלם, והן תתאחדנה בחשכה מוחלטת שהשפיץ, שצבעו כמה טונים יותר או פחות מצבעי כיסויי ראשיהן, עד לאותו רגע מנע.
הה, רק עכשיו הבנתי מה רואים! אלה באמת וילונות וקיר ירוק ואור שבוקע מן הרווח בין הווילונות. ואני בתמימות הראייה שלי (שתמיד מאמינה לצורות לפני מה שהן אמורות לייצג) ראיתי צורה ואפילו יישות ירוקה עם קימורים ובליטה שיורה אור…
יחי הצורות. אנה אנו באים בלעדיהן. ואם יישות – הפכי את הציור, והחלל שבין הנשים הופך מניה וביה לדמות שחרב של אור תקועה קרוב לוודאי לפחות מבין חלציה ועד לליבה ו/או שהווילון כולל הלולאות נהפך לקרדיגן חשוף חגורת כתפיים.
ויחי התמימות. ואנה אנו באים בלעדיך. שכחתי להגיד. ואגב, סתם, פגשתי עכשיו בקונצרט את המלכה עם השמלה הכחולה ובעלה המלחין.