איכשהו התגלגלתי לרשימת התפוצה של "רֵעַ – בית מלאכה לצילום" שמדווח לי מדי פעם על חלקו בתערוכות, סוג של מיפוי אזוטרי ובו בזמן ניטרלי של שדה האמנות. היח"ץ מתמקד במסגרות ושאר ירקות טכניות, בלי שבחים מעיקים לאמנים (שחוששים אולי בצדק, שאם לא יצעקו, לא נשמע). כך על כל פנים התוודעתי ל"פתרונות פורמליים", תערוכה מצילומיו של אלי סינגלובסקי שנפתחה לאחרונה במוזיאון תל אביב (הסגור). סינגלובסקי, זוכה פרס ע"ש לורן ומיטשל פרסר לצלם ישראלי צעיר –
מצלם מבנים אדריכליים בצילום לילי ובחשיפות ארוכות, בשחור־לבן דרמטי ובקומפוזיציות ממורכזות התופסות את המבנה במלואו. הצילום מבודד את המבנים המצולמים מסביבתם, ומנטרל 'הפרעות' והסחות דעת, בכדי למקד את מבט הצופה באובייקט האדריכלי החזיתי על שלל פרטיו על רקע שמיים שחורים אטומים. כתוצאה מכך מודגשת המונומנטליות והפלסטיות של המבנים המוצגים כאובייקטים פיסוליים במרחב. (מתוך אתר המוזיאון)
זה נשמע כמו המשך/וריאציה על עבודתם של הילה וברנד בכר, אבל הדגדוג שהרגשתי למראה הצילום הוביל למקום אחר.
.
יש יופי פורמלי, גיאומטרי ומוזיקלי בצילום שלמעלה, כמו ב- Broadway Boogie-Woogie של מונדריאן. סינגלובסקי אמנם חמוּר וסטטי ומונדריאן מלא תנועה. מפת הרחובות הניו יורקית מתמזגת עם הבוגי-ווגי (בלוז עליז לריקודים) וכל האורות מהבהבים.
.
אבל באשר לפיסוליות – אני לא בטוחה. הצילום החזיתי הופך את המבנה לדו ממדי כמו תפאורה. החלונות החשוכים הם החורים שמהם נשקף הלילה שברקע. מה שהוביל אותי קודם כל ל"תפאורה לאגדה" של ג'וזף קורנל.
יש קסם בארמון השטוח שחלק מחלונותיו מוארים. הסבך שמבצבץ מאחור מעלה על הדעת את היפהפייה הנרדמת (אף שלי הוא הזכיר יותר את הארמון שמעבר לגבעה). זאת עבודה ראשונה בסדרה שיצר קורנל, תיאטרון זעיר בתוך קופסת עץ וזכוכית שעומקה כ-10 סנטימטר.
והתפאורונת של קורנל הובילה אותי לנטושים היפיפיים של שרון רז, לצילום שלא נכלל במאמר ההוא כי אי אפשר הכל. רק עכשיו שמתי לב שהמבנה מצולם מתוך חלון, שמפקיע אותו מסביבתו. מסגרת המשקוף הופכת אותו לפיוט בקופסא.
.
ואגב, בתערוכה עצמה, גם הצילום של סינגלובסקי מתקבל (אולי בגלל העמודים) כמין תפאורה בתוך במת פרוסניום; שחור הלילה מיתרגם לעומק הבמה, וההשתקפות ברצפה המלוטשת מוסיפה עוד שכבה של תעתוע.
.
ובחזרה לשרון רז: הפיוט של החלונות החשוכים מזכיר את הריק המטפיזי של אדוארד הופר וג'ורג'ו דה קיריקו. (כל אחד בנפרד; הציורים של שניהם ממשיכים להיות ריקים גם כשמצוירים בהם בני אדם; איך זה יכול להיות? זאת חידה. מבטיחה לשתף כשאגיע לתשובה. בתמונות הריקות שלמטה, יש שלוש דמויות בכל אחת).
.
גם הצילום של סינגלובסקי נראה ריק בהתחלה. אבל כשמתקרבים מבחינים בהתרחשויות, כמו בתיאטרון החלונות של היצ'קוק.
.
רק שלהבדיל מ"חלון אחורי", החשיפה הארוכה של סינגלובסקי מספקת לדמויות הילות עם קרניים דקות קיפודיות, כמו בציורים של פרה אנג'ליקו חביבי.
.
הפרט שלמעלה חתוך מן התמונה הכבדה ביותר שמצאתי במרשתת. איכות גבוהה יותר תחשוף מן הסתם פרטים נוספים. אבל בחלון המואר התחתון כבר אפשר להבחין באם ובתינוק, שהאור הזורח מהם מקרב אותם עוד צעד אל מרים וישוע התינוק.
אני די בטוחה שסינגלובסקי לא התכוון, החסד פשוט התגנב לו לתוך הצילום הקשוח המונומנטלי המוחק בני אדם כביכול. זה נוטע בי תקווה משונה או לפחות גורם לי לחייך.
*
עוד באותם עניינים:
רוחיר ואן דר ויידן, אינגמר ברגמן, אדום
לא לבושה ולא עירומה – סינדי שרמן המוקדמת
עיר-האושר 
לי זה דווקא הזכיר היצ'קוק אחר, משום מה: הנוף המלאכותי-פרפקציוניסטי של חבל (1948).
בכל אופן, רשומה נפלאה 🙂
מרית, אני רק לא מוצא איך הצילום של סינגלובסקי חמור וסטטי. אני מוצא שהוא לא מפסיק לרצד. והוא רך. הבנין נראה עשוי מספוג. האפור שלו לעומת הרקע השחור מרכך אותו מאוד. מקורות האור שבבניין נראים טסים לעבר הצופה (אני, להזכיר)? וגם על פני השטח של הבנין מעלה-מטה ובאלכסונים וקמרונות. מנורות הרחוב הן כמו (אלפי) שמשות. ממש חגיגת אורות. בנין חגיגי. בנין חוגג. ואני גם מהמר שהוא כן התכוון או התכונן שיקרה משהו מאוד מענין עם האנשים לנוכח החשיפה הארוכה.
וזו גם ההוכחה הניצחת לאיך עיר יכולה להיות נסמכת לאושר. Just look a little bit longer.
נהנית ככ לקרוא אותך
וההקשרים שאת עושה
מרחיבים את הדעת !!
היה פעם מיצג במסגרת פסטיבל ישראל
התרחשויות בתוך חלונות של בית קומות ברח' קרן היסוד.
אירוע מרתק של סקרנות ומציצנות,
ככ הרבה שנים עברו מאז
והזיכרון חד ממש
הי, היה פעם מיצג תאטרלי במסגרת פסטיבל ישראל מתוך חזית חלונות של בית מלון נטוש ברח קרן היסוד. היה מרתק מציצני ומפתיע. ככ הרבה שנים עברו מאז והזיכרון לא פג….
תודה על בלוג מעשיר ומאשיר !!!
שולי סגל
צילום מדהים של סינגלובסקי. הייתי יכולה לחיות אתו בסביבה שלי…
וכל האסוציאציות בפוסט יפות וממלאות השראה
טוב, שוב פוסט נפלא שלך. כל ההקשרים מרתקים.
אוהב את צילומיו של אלי סינגלובסקי (טרם ראיתי את התערוכה עקב הסגר וכו) ובחרת בתצלום נהדר. זה בניין שיכון כזה גרמני די פשוט, וכאילו דו מימדי אבל טומן בחובו, הצילום, המון גוונים ותלת מימד. בעיקר בגלל האור.
מעורר מחשבה גם על איך בניין שיכון די סטנדרטי נראה מעולה יחסית לבנייני השיכונים שכאן בארץ. סדר וניקיון גרמניים מול ההזנחה והפרטאץ' הישראליים. איך כל האורות דולקים, כנראה שזה חדרי מדרגות. כל האורות דולקים בלי יוצא מן הכלל, שזה די מדהים.
וכמובן אם מסתכלים יותר בהפשטה אז בין השחור ללבן יש הרבה גוונים של אפור ודברים מתרחשים בתוך הסטטיות לכאורה הזאת.
אשר לתצלום שלי, הוא צולם מ"חור שחור". זה היה פרוייקט פינוי בינוי בשלב שאחרי הפינוי, השלב הנטוש, שלפני ההריסה. אני מצלם מתוך דירה נטושה בבניין אחד לעבר החזית של בניין נטוש אחר הדומה לו. מתבונן בחורים השחורים הפעורים מתוך אחד כזה ממש.
וכמה לא מפתיע שאני אוהב את הציורים של דה קיריקו ושל הופר.
ההקשרים שלך נהדרים, אם למונדריאן, לקורנל (לא מכיר אותו. "תפאורה לאגדה" נראית כמו סוג של "פסדיזם"), להיצ'קוק (מבריק) ולפרה אנג'ליקו.
כייף להיות כאן שוב וכייף לקרוא הכל. תודה ושנה טובה
אודי, תודה רבה! לא ראיתי את חבל לצערי. חייבת להשלים.
רג'ולי, ברוך שובך. כיף להיות בפנטזיה שלך. כך הרגשת מהתחלה? כי אחרי שגיליתי את הסוד גם הבניין השתנה לי (כמו שאומר הנסיך הקטן, סוד יופיו של המדבר הוא שהוא צופן אי שם בתוכו מקור מים חיים) ובאשר לסינגלובסקי, אני די משוכנעת שהוא לא התכוון לפי שאר הצילומים מהתערוכה. ומצד שני, כבר נוכחתי מזמן, שאיפה שיש אנשים יש הפתעות.
שולי, תודה רבה! אני חושבת שאת מתכוונת לאין זו בן זו, של אלדד זיו ועתי ציטרון. אני לא ראיתי אותו, לצערי, רק שמעתי עליו. הנה, פה הוא מוזכר.
איריסיה, מאד משמח לשמח. בייחוד בימים אלה.
שרון, קורנל הוא נפלא. והקופסאות שלו הן קרובות בנפש לצילומים שלך. לפני שנים ראיתי בארט אינסטיטוט של שיקאגו תערוכה שלהן ונמסתי. שום צילום לא מעביר את קסמם של הזכרונות החנוטים האלה. ובאשר לשיכונים הגרמניים, הם די מדכאים במציאות. ואני עוד לא בטוחה מה אני מעדיפה, סדר וניקיון או את הבלגן שהחיים של בני אדם מוסיפים.
ותודה רבה ושנה טובה גם לך!
מאמר נפלא וכל מה שכתבו לפני. גם אני עד עכשיו לא שמתי לב שהתצלום של שרון צולם מתוך חלון. פשוט מדהים.
ורד, תודה רבה. וזה באמת מדהים (ואפילו קצת מעליב) עד כמה לא רואים את מה שלא מצפים לראות. בגלל דברים כאלה התחלתי להאמין באגדות http://wp.me/pSKif-bMe
תודה מרית, מאוד אוהבת את ההקשרים שלך.
רוצה לצרף עוד הקשר שלי – צלם צעיר בשם HASIF אליו נחשפתי באינסטגרם, שמצלם בניינים ומבנים באופן נקי וגיאומטרי. אישית אני מאוד אוהבת את הסגנון שלו
https://www.instagram.com/hasiiff/
פוסט שנותן השראה
תודה נואית, אינסטגרם כרגע לא נותן לי להיכנס, אבל זה יעבור לו 🙂
ננק, משמח מאד, תודה!
כשרק ראיתי את הצילום קפץ לי לראש מונפרנאס של אנדראס גורסקי (https://www.andreasgursky.com/en/works/1993/paris-montparnasse). אבל האור שבוקע כאן מתוך הארכיטקטורה הגיאומטרית הקפואה והאפורה, האור הזה דווקא מזכיר לי את סצנת המפגש במפגשים מהסוג השלישי – איזה התרחשות כמעט על טבעית, מרגשת ואולי מרגשת מדי.
תודה על שיתוף הצילום, מחשבותיך, וחיוכך!
אורי, גיאומטריה וחלונות, נכון, אבל הסאונד שונה, הקצב, הדחיסות הרגשית. זה אולי מונפרנאס אבל יש מין המולה של עולם שלישי (כלומר של צפיפות אוכלוסין) אצל גורסקי, ומשיכה לטקסטורות (למעשה, הצילומים האלה מזכירים לי את הרשתות שהיו פעם על חלונות ואיך בתור ילדה הייתי מורחת עליהם באצבע טיפות מים, שהיו נלכדות בתוך ריבועים מסוימים ופוסחות על אחרים). חוויית החייזרים והעב"מים הרבה יותר מהדהדת. מסתורין עתידני במקום דתי, ואולי שניהם. ותודה לך על הדיאלוג!
"ואיך בתור ילדה הייתי מורחת עליהם באצבע טיפות מים, שהיו נלכדות בתוך ריבועים מסוימים ופוסחות על אחרים".
קסם את.
חשבתי למה הציורים ריקים, מנוכרים, מזכירים את הסרט "בלייד ראנר" בקור שלהם. כי אין בהם צמחייה. כי אין בהם לכלוך, כי אין בהם דברים סתמיים. כי אין בהם תנועה או קווים לא סימטריים. כי אין בהם תקשורת בין אישית. ובחזרה לתצלום. תארו לכן, שבמקום הרחבה המרוצפת של הבית היה נטוע שם יער מאכל, ובו שביל להולכות רגל, ספסלים ופנסי רחוב. וסולמות לקוף את הפירות. כמובן, אי אפשר היה לצלם את החזית כך, אבל כמה שמחה ובריאות ואחווה היתה בבית הזה! לדעתי, נטיעת יערות מאכל בכל פינה פנויה בעיר – היא התשובה המהירה, הזולה, והקלה ביותר לביצוע למשבר האקלים. חשבו על זה, באותה משבצת גם בית מגורים ענקי וגם יער מאכל מניב!
יעל, אני כבר כמה ימים חושבת על מה שכתבת. לי הם לא מזכירים את בלייד ראנר, כי בלייד ראנר רועש והציורים האלה דוממים. פה ושם נשמע אולי צליל מסתורי, גם אם הוא יומיומי – נניח סאונד של רכבת חולפת אצל דה קיריקו, הוא עדיין מסתורי. עם הלכלוך – כלומר העדרו – אני בוודאי מסכימה, הסטריליות מכחידה, אבל בכמה מהציורים יש תקשורת אנושית, אפילו שתי הדמויות הרחוקות של דה קיריקו כאן – שקועות בשיחה, ובציורים אחרים הן קרובות יותר ולוחצות ידיים, וגם אצל הופר יש ציורים עם תקשורת אנושית והמון עצים, יערות, שרק מגבירים איכשהו את הריק באי חדירותם. ואני גם יכולה לדמיין תמונות של ציירים אחרים שעונים על הקריטריונים האלה ולא משדרים אותה ריקות. ובאשר לציור העולם האידאלי שאת מציעה – אני לא בטוחה. ליונסקו יש מחזה מדהים בשם "הרוצח", שעולה עשרת מונים לטעמי על אלגוריות כמו "הקרנפים" ועל הזמרות הקירחות שלו, ומחובר ישר אל התת מודע, והוא מתרחש במין עיר אידאלית כזאת שהספסלים והפנסים שלה לא מצליחים לבטל את אווירת הדה קיריקו.
ועצים (עם או בלי פירות) הם הדבר האהוב עלי בעולם מלבד כמה אנשים, אני בעד מפלגת היערות שלך. לכי על זה.
וואו. מרתק לקרוא. תודה
תודה רבה איריס!
[…] להתבונן בתצלום של אלי סינגלובסקי […]