Feeds:
רשומות
תגובות

בקיצור גדול למי שהגיע רק עכשיו – "שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד" מאת איימי נובסקי (מילים) ואיזבל ארסנו (ציורים) – לכאורה ספר ילדים ובפועל מחווה יפהפייה על-גילית ללואיז בורז'ואה ואמנותה. כתבתי עליו בפוסט הקודם אבל שני האיורים הנפלאים האלה דרשו במה משלהם. למה שניים? כי קשה לבחור. אלה איורים הפוכים במידה רבה, וכמו שכתב ביאליק: צִלִּי וְגִילִי עִמִּי פֹּה – / מִי מִשְּׁתֵּיהֶן יָפָה יוֹתֵר, / אִמְרוּ, דּוֹדִים: זוֹ אוֹ זוֹ?

*

  1. אמא

אמא של לואיז (שעבדה בעסק המשפחתי לשיקום מרבדי קיר שדהו והתרפטו) "היתה החברה הכי טובה שלה," כותבת איימי נובסקי. "מאופקת… סבלנית, מנחמת ומעודדת… עדינה, חיונית… וחרוצה ויעילה כמו עכבישה."

וזו הכפולה שבה היא יוצאת החוצה לשמש, מטליאה אריג על שפת הנחל:

.

איירה, איזבל ארסנו, מתוך שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד, מַאֲרַג הַחַיִּים שֶׁל לוּאִיז בּוּרְז'וּאָה, מאת איימי נובסקי. לחצו להגדלה

.

ה"אופ ארט" (Op art – אמנות אופטית, שעושה שימוש באשליות אופטיות ובהפשטה גאומטרית) שברקע הוא רשת קורי העכביש העדינה והמושלמת שנמתחה על פי הטקסט מעל לראשה. באיור זו כמעט או כבר הרשת של האם עצמה. הצל שמתחבר לשמלה יוצר לה גוף אלטרנטיבי עכבישי.

אבל זאת גם השמש שזורחת מעליה כמו הילה ענקית מרובת אדוות, שמש מיתית צהובה, כמו של ואן גוך או של אדוורד מונק.

.

אדוורד מונק, השמש 1909

ואן גוך, עצי זית עם שמיים צהובים ושמש 1889

.

וזאת גם שמשייה של גברת, כמובן. כל השמיים הם השמשייה שלה.

האריג שאותו מטליאה האם הוא גם הנחל שעל גדתו היא יושבת, מה שהופך אותה ליישות מיתולוגית שבכוחה להטליא נחלים. זה איור שנמצא על קו התפר בין היומיום לפנטזיה ובין החיים לאמנות, הצמחים המצוירים משמאל הם הפרחים שצומחים על שפת הנחל, רק שהם כבר מסוגננים לדוגמת פרחי שטיח (ראו את פרחי השטיח בחלק השני של הפוסט).

הכפולה הזאת היא שיר הלל לאמה של לואיז ולכל אותן נשים שנשארו בבית ותפרו בזמן שגברים יצאו להרפתקאות וכיבושים. כשארסנו מציירת מלאכת נשים יומיומית באופן מיתי, הכי מיתי שאפשר – מאורכו המלכותי של האריג ועד קורי הענק השמשיים – היא מקנה זוהר ועוצמה ליומיום הנשי. (גם כריסטינה רוזטי עושה את זה ב"שוק הגובלינים" – אבל על כך בקיץ, כשהפואמה המכשפת הזאת תצא בתרגומה הפלאי, תאמינו לי, של גילי בר הלל).

ואם כבר מדברים על היפוכים ומגדרים, לא יכולתי שלא להיזכר במילר ושלברגר הסורגים על מדרגות המוזאון לאמנות עכשווית בשיקגו, זה סוג של תמונת ראי.

.

מילר ושלברגר, 2013 לחצו להגדלה

.

2. מומחית לציור רגליים

וכשמלאו ללואיז שתים עשרה שנים,
למדה גם היא את רזי המקצוע,
וציירה מחדש את החלקים
שנמחקו ממרבדי הקיר.

ציורי הבד נפגמו כמעט תמיד בשוליו,
בעיקר בחלק התחתון.
שם נדרש התיקון הכי גדול.
וכך נעשתה לואיז מומחית לציור רגליים.

ציירה, איזבל ארסנו, מתוך שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד, מַאֲרַג הַחַיִּים שֶׁל לוּאִיז בּוּרְז'וּאָה, מאת איימי נובסקי. לחצו להגדלה

.

האיור הזה שמופיע מעבר לדף של קודמו הוא הפוך במידה רבה. שם חזית וכאן גב, שם שיר וכאן פרוזה, שם אלה-עכבישה שחולשת על שמיים ומים וכאן פועלת זעירה. אבל ככל שמתבוננים בו נחשפים עוד גוונים ושכבות.

ראשית, הזעירוּת היא גם זעירות של מתלמדת, עפר לרגליהם של מורים בעלי שיעור קומה.

שנית, זו תמונה של ילדה בעולם של מבוגרים עצומים, הקדמה לפסלי העכבישים הענקיים שתיצור בהמשך ותקרא להם "אמא".

ילדים קטנים חיים בגובה הרגליים של מבוגרים. גודלו ומיקומו של שטיח הקיר, שלא לדבר על גבולות הדף שחותכים את פלג הגוף העליון, מקצינים ומרעננים את המובן מאליו. לואיז מזכירה לי את פינה באוש הקטנה שישבה על פי האגדה, מתחת לשולחנות בית הקפה של הוריה, ושם בעולם התחתון של הרגליים היא עקבה אחרי משחקי הבדידות והחיזור של המבוגרים, שעל פיהם יצרה ברבות הימים את קפה מילר המכונן.

ובעצם, ראשה של לואיז הקטנה לא נמצא סתם בגובה הרגליים אלא ממש בין רגליו של הגבר הענקי. ועם נחזור לרגע לביוגרפיה – מן הידועות היא שאביה העריץ והמתעלל של בורז'ואה ניהל רומן ממושך וגלוי עם מורתה לאנגלית, שאף התגוררה בביתם. ואמה שידעה והבליגה אף שלחה את בתה לעקוב אחרי המתרחש. המידע הזה אמנם לא מוזכר ב"שיר ערש על בד" (בכל זאת; גם ספר ילדים וגם ספר אהבה לאם), אבל האיור בדרכו השתוקה, אוצר את המורכבות; לילדה שראשה בין רגלי הגבר יש נקודת תצפית מושלמת על רומן אפשרי, בעוד שהאישה הענקית בימין השטיח מפנה את גבה למתרחש. רגליה כמעט לא קיימות, היא עומדת על לא-כלום, הילדה היא שתצטרך לשקם אותן, לדאוג ליציבות של אמה… וכל הבלגן והכאב הזה אצור כבדרך אגב במטלה היומיומית.

.

.

והרווח הצר הזה שבין שני המרבדים, המנהרה שכמו מזמינה אותה לברוח או לצמוח. אם נניח – וכרגע הנחתי – שהדמות הנשית בשטיח מייצגת גם את האם – שימו לב איך מנהרת המילוט היא הד והרחבה של הדוגמא על חצאיתה, היא מובילה אל ליבה…

ואף על פי כן, פתח המילוט הזה (מנסיוני ובסופו של דבר) הוא הדף הלבן של האמנות. ואיזבל ארסנו לא ציירה פה רק את לואיז הילדה; בורז'ואה שלה היא גם וכבר הצייר מאמנות הציור של יאן ורמיר (שימו לב איך הרגליים הענקיות הופכות להיות רגלי כן הציור שלו…) כך שבדרכו המופנמת והפסיכולוגית עד פסיכואנליטית האיור הזה לא פחות מיתולוגי מקודמו.

.

מימין, יאן ורמיר, "אמנות הציור" המאה ה17 (פרט), משמאל, איזבל ארסנו מתוך שיר ערש על בד (פרט)

*

עוד בסדרת איור אחד נפלא

חלום בהקיץ (איור אחד נפלא של אנונימי)

איור אחד נפלא, בתיה קולטון מאיירת ביאליק

איור אחד נפלא, לנה גוברמן מאיירת נורית זרחי

איור אחד נפלא, רוני פחימה מאיירת שהם סמיט

איור אחד נפלא, דוד פולונסקי מאייר מרים ילן שטקליס

איור אחד נפלא, אורה איתן מאיירת יצחק דמיאל

איור אחד נפלא, נועה שניר מאיירת עגנון ועוד אחד נפלא (אחר) של נועה שניר מאיירת עגנון

איור אחד נפלא, נטלי וקסמן שנקר מאיירת שהם סמיט

*

לאמי שלי, באהבה 

"ילדותי לא איבדה מעולם את קסמה, לא את המסתורין, ולא את הדרמה." לואיז בורז'ואה

שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד, מַאֲרַג הַחַיִּים שֶׁל לוּאִיז בּוּרְז'וּאָה, מִלִּים: אֵיימִי נוֹבֶסְקִי, צִיּוּרִים: אִיזָבֶּל אַרְסֶנוֹ

.

שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד, מאת איימי נובסקי ואיזבל ארסנו הוא מחווה יפהפייה על-גילית ללואיז בורז'ואה ואמנותה. לא צריך תיווך כדי להתאהב בו, רק שאני, מוסכניקית של קסם, אוהבת לפרק ולבדוק איך זה פועל.

*

לוּאִיז גָּדְלָה עַל גְּדַת נַחַל.

הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלָּהּ גָּרָה בְּבַיִת רְחַב יָדַיִם, לְיַד הַמַּיִם שֶׁכְּמוֹ חוּט שֶׁל צֶמֶר טָווּ אֶת כָּל הַדְּבָרִים.

אַדְמַת הַנַּחַל הַטּוֹבָה הִצְמִיחָה גַּן פּוֹרֵחַ, וּבוֹ לוּאִיז וְכָל הַמִּשְׁפָּחָה טִפְּחוּ גֶּרַנְיוּם וְאַדְמוֹנִית, פִּרְחֵי אַסְפָּרָגוּס פַּעֲמוֹנִיִּים, עֲצֵי אַגָּס, תַּפּוּחַ וְדֻבְדְּבָן, אֵשֶׁל סָגֹל וְעֻזְרָר וָרֹד וְיַעֲרַת דְּבַשׁ שֶׁהֵדִיפָה נִיחוֹחַ מָתוֹק

כך נפתח סיפור האהבה של לואיז לאמה המאחה והמתקנת – מאחה ומתקנת לא רק במובן רגשי, אלא גם במקצועה כמשקמת מרבדי קיר שדהו והתרפטו.

איימי נובסקי מגדלת את הסיפור על כמה מובאות מדבריה של לואיז בורז'ואה. על עכבישים למשל:

"אמא של לואיז היתה החברה הכי טובה שלה. מאופקת… סבלנית, מנחמת ומעודדת… עדינה, חיונית… וחרוצה ויעילה כמו עכבישה."

(החלק הכחול מצוטט מ"שיר הלל לאמי" של לואיז בורז'ואה).

"אם תכי חזק בקורים של עכבישה, היא לא תכעס עלייך. היא רק תתקן את הרשת ותטווה אותה מחדש."

(מתוך ראיון מוקלט, 1968).

לואיז בורז'ואה, אמא

.

היא נוגעת בעדינות בעצב של בורז'ואה ובכעסה המחניק על אביה. לא עושה ממנו דגל אבל גם לא מטאטאת אותו מתחת לשולחן.

.

ציירה, איזבל ארסנו, מתוך שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד, מַאֲרַג הַחַיִּים שֶׁל לוּאִיז בּוּרְז'וּאָה, מאת איימי נובסקי. (לחצו להגדלה כדי לקרוא ולהתבונן. האיור קצת נחתך לי בגלל ההגדלה, קוצץ מלמעלה ומלמטה, ואתו הסליחה).

.
לספרים פיוטיים תמיד נשקפת סכנת האווירתיות הכללית, אבל נובסקי בחוכמתה אורגת את הפיוט על תיעוד. השתי התעודי מחזיק את הערב הלירי. בצד המובאות שמנכיחות את קולה של בורז'ואה, מונה נובסקי שמות צמחים וכלי עבודה, מתעכבת לרגע על ההרכב הכימי של מי הנחל או נותנת הרצאה קצרה על צביעת בדים:

"ארגמן הפיקו מחיפושיות אדומות, כחול-סגול, צהוב-תירס וצהוב-לימון – מצמחים. צמר שחור גזזו מהכבשים השחורות. היה לו ריח חזק, לצמר הכבשים – ככה יודעים שהוא אמיתי."   

המילים של נובסקי והתמונות של ארסנו מעלות באוב את הקסם, המסתורין והדרמה בילדותה של בורז'ואה. הן מצטרפות לספר מלא עדינות ועוצמה על האופן שבו הזיכרון מזין את היצירה והיצירה משנה את הזיכרון, יוצרת קשרים חדשים ומגוללת עומקים וסודות.

ארסנו מטפטפת אדום של חיים על הכריכה, כמו טיפת הדם שנטפה מאצבעה של אמה של שלגייה (האם דם יכול לדבר?), ואת תוכה, כלומר את הפורזץ, היא צובעת בכחול. "הצבע הכחול צובט לי את הלב" כתבה לואיז בורז'ואה, בפתח יומנה ב-1986.

.

פורזץ, ציירה, איזבל ארסנו, מתוך שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד, מַאֲרַג הַחַיִּים שֶׁל לוּאִיז בּוּרְז'וּאָה, מאת איימי נובסקי

.

הפורזץ כמו דף האריג שמעברו האחר (שתי וערב אדום) וכמו איור הכריכה, מבליחים גם במהלך הספר כאילו אין הבדל בין התוך לקליפה, הכול אותה הוויה מוסיקלית מתפתחת וחוזרת ומתמשכת. שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד, מַאֲרַג הַחַיִּים שֶׁל לוּאִיז בּוּרְז'וּאָה.

שירי ערש הם לא פעם דבר והיפוכו כמו החיים עצמם; עצובים ואפלים ובו בזמן יפהפיים ומרגיעים. המנגינה, כפי שאמר פדריקו גרסיה לורקה, "מסרקת ומאלפת את הסוסונים המזדקרים המתנועעים בעיני הילד." ואיוריה של איזבל ארסנו הן מנגינה כזאת שמאחה כמו אמא של לואיז את כל מה שנקרע ונפרם. 

זה לא משהו אוטומטי או מונוטוני, להפך. זה חלק מקסמו של הספר; על אף העדינות והפיוט מדובר ברכבת הרים. כל דף הוא שונה, בצבעים, בצורות. קני המידה המשתנים בפראות של אליס בארץ הפלאות (נזכרתי בבית המסתורין של שרה וינצ'סטר). רק ראו את המספריים הענקיים המאיימים על חוט הצמר שהתגלגל מן האם העכבישה בדף שממול.  

.

ציירה, איזבל ארסנו, מתוך שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד, מַאֲרַג הַחַיִּים שֶׁל לוּאִיז בּוּרְז'וּאָה, מאת איימי נובסקי

 

מִצְלוֹל הוא שם כולל לכל האמצעים הספרותיים המבליטים את צלילן של מילים (אונומטופאה, אליטרציה וכן הלאה). בשירה מחברים הצלילים בין מילים לא קשורות כביכול ומאפשרים גם למשמעות לזלוג. וזה בדיוק מה שעושה ארסנו באיורים. היא לא רק מממשת את הקישורים הגלויים שעושה נובסקי בין מי הנחל לצמר או בין האם לעכבישה, אלא מרחיבה אותם לשלל אדוות והדהודים.

אפשר לכתוב ספר קטן על שירת האיורים, אבל נסתפק בהדגמה קצרה – גלגוליו של סלסול (הצורה באיור מקבילה לצליל; הדמיון הצורני מחבר בין רחוקים ומאפשר למשמעות לזלוג) בארבעה עמודים לא עוקבים:

למטה משמאל לימין – 1. הנחל שאפיקו נסתם לטובת כביש, 2. תלתליה של הסטודנטית לואיז, 3. פקעות הצמר השחור מתגלגלות מחיקה של האם כמו רגלי עכביש, 4. פקעות הצמר שנפרמות והופכות לתווים, כשהשורות הכחולות שעליהן נכתבו התווים, הן גם קווי הזרם של הנחל וקווי השתי של האריג. כי כמו שכתבה איימי נובסקי, "הנחל נתן פרחים ופירות, שיר ערש ומחיה," וגם, המים "כמו חוט של צמר טוו את כל הדברים." 

.

ציירה, איזבל ארסנו, מתוך שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד, מַאֲרַג הַחַיִּים שֶׁל לוּאִיז בּוּרְז'וּאָה, מאת איימי נובסקי (ואפשר לראות גם במערכות הכוכבים תווים מחוברים, אין לזה סוף) לחצו להגדלה

.

וכדאי להוסיף שארסנו לא מסתפקת במטפורות "סבירות" כמו ההשוואה בין צמר לתלתלים (המוכרת עוד משיר השירים, "שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד."). היא לא מהססת להשוות בין שערה של לואיז הצעירה לכביש עתיר המחלפים שנסלל על אפיק הנחל. יש הרבה תעוזה בעדינותה, כמו אצל בורז'ואה עצמה, שאמרה בין השאר, "בחיים הממשיים אני מזדהה עם הקורבן, באמנות שלי אני הרוצחת. אני הקוצצת שחותכת הכל." ולא, המובאה הזאת לא מופיעה בספר. אבל כשנובסקי כותבת:

לואיז אספה את כל הבדים של חייה – את כל השמלות והבגדים שאבא שלה קנה לה; את כל המצבים והמגבות, מפות השולחן, הממחטות של האיש שהתחתנה איתו – והתחילה לגזור את כולם.

אז גם אם בעמוד הבא כתוב: "ואחר כך, כל החיים היא חיברה את החלקים האלה מחדש." הברוטליות כבר נצרבה. (וכבר נדרשתי פעם לשאלה הזאת: האם אפשר לפרום זכרונות?)

ציירה, איזבל ארסנו, מתוך שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד, מַאֲרַג הַחַיִּים שֶׁל לוּאִיז בּוּרְז'וּאָה, מאת איימי נובסקי

.

ואם נחזור לשירה, עלה בדעתי מאיקובסקי (ענן במכנסיים) או אלתרמן אלוף החפיפות של דברים רחוקים זה מזה ככל האפשר, שהצליח אפילו לחלץ את ה"הללויה" מן ה"אלְלַי", כי ככה זה; לפעמים קשה להפריד בין עבר להווה, בין כאב ליופי, החוטים מסתבכים.

*

ובשולי הדברים:

אני מדלגת על המחוות הישירות של ארסנו ליצירות של בורז'ואה ומשאירה לכם את פתרון החידה המצוירת. אבל יש עוד שני איורים נפלאים במיוחד שדורשים פוסט נפרד. פוסט שני בסדרה הוא כמו אח קטן, הבכור יורש את כל הקוראים (אבל הוא זוכה בנסיכה. ואם לא התאפקתי וכתבתי אותו כנראה שהיתה לי סיבה. תבדקו אותי).

.

ציירה, איזבל ארסנו, מתוך שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד, מַאֲרַג הַחַיִּים שֶׁל לוּאִיז בּוּרְז'וּאָה, מאת איימי נובסקי

*

פוסט המשך: שני איורים נפלאים – לואיז בורז'ואה ואיזבל ארסנו

*

עוד באותם עניינים (אבל מהם אותם עניינים, שירי ערש? זיכרון? אמא? לואיז בורז'ואה?)

זכרונות עתידניים

על ארבעה סוגים של זיכרון

בואי אמא

שיחות עם אמא

אה, אה, אה אה!

ארכיטקטורה של הנפש (קצר על הבתים של לואיז בורז'ואה)

ושאלת השאלות, האם אפשר לפרום זכרונות?

*

וכיוון שאוטוטו פסח – על הצד הבלתי נראה של ההגדה של פסח (או למה אני כן אומרת "שפוך חמתך" בליל הסדר?)

*

איציק ג'ולי ועדו פדר, שני מנהלים אמנותיים ("פסטיבל ישראל" ו"פסטיבל צוללן") הציגו ערב כפול – "דאבל אופריישן" במרכז מנדל.

ג'ולי העמיד את Pink Darkness (Or maybe it's about Victor and Binyamin) – מיצב של פיסול, אור וסאונד בשיתוף לי נבו ויואב בראל. ועדו פדר המחיל (צריך להיות פועל כזה, במובן יצר עבודת מחול) את it itches ביחד עם בשמת נוסן ויולי קובבסניאן הרקדניות. מזמן לא כתבתי על מחול. נתחיל בפדר.

it itches נפתחת כשנוסן וקובבסניאן שתי רקדניות-מארחות-סדרניות מקבלות את פני הקהל ומכוונות אותו למקומו. שתיהן לבושות בלבן. לא לובן חגיגי של טוהר וקדושה (כלה וכוהנת בהתאמה) גם לא בגרסתו המוחלשת הניו אייג'ית, ולא הלובן המאיים של "מובי דיק" "המפיח בנשמה חלחלה עזה יותר מזו שמעורר האודם המחריד אשר לדם". וגם לא הלובן המוחצן והרעשני של התפוז המכני, הצחור הדָשן והמטונף של סטנלי קובריק. זה לובן של פרסומות למוצרים הגייניים, שהכוריאוגרפיה (בביצוע המצוין של נוסן וקובבסניאן) טוענת אותו בכובד אקספרסיוניסטי. לא חשבתי שזה אפשרי אבל עובדה.

הסדרניות אוחזות בפנסים לבנים בוהקים כמו הגזמה של הכפפות הלבנות של שוטרי תנועה. הפנסים המלבניים שכמו מחליפים את כפות ידיהן, הופכים אותן לדמויות סייבורג בערך (סייבורג – ישות שמורכבת מחלקים ביולוגיים ומלאכותיים); בערך, לא במובן שיפוטי אלא תיאורי, החיבור שטחי וארעי.

.

פתיחת it itches מאת עדו פדר.

.

גם תיק הגב של קובבסניאן מואר מבפנים, ויש עוד פנסים ב-it itches; בשלב מסוים מסירות נוסן וקובבסניאן את פנסי הראש שלהם והופכות אותן לפנסי חלציים. מה שמרתק פה – מעֵבר לטבעיות שבה רתמת הראש מתיישבת על האגן – הוא הטיפול האגבי על גבול האינפנטילי של פדר בפאלוסים הזורחים. האג'נדה המגדרית אם בכלל, מסוננת למינון הומואופתי. נוסן וקובבסניאן בודקות את האברים החדשים, מכוונות אותם זו לזו, משתינות אור, מהבהבות באקסטזה, פושטות את הדילדואים בפתיינות כמו שפושטים תחתונים. וכיוון שהן ממילא חוגרות אותם על הבגדים, הפתיינות מנוטרלת מראש, לא מופעלת אלא הופכת למושא התבוננות.

בספרות יש הבחנה שמיוחסת לצ'כוב, בין to show ל-to tell – כשהראשון מעמיד עולם מלא וחווייתי, בזמן שהשני הנחוּת בהרבה מסתפק בלדבר על, בלסכם אותו מבחוץ. בתיאטרון קוראים לזה "לסמן", מאפיין של שחקנים גרועים שפועלים רק על פני השטח.

אבל לפדר יש תשוקה לפני השטח. הקרחונים שלו צפים בלי השמונה תשיעיות שבמים. הרומנטיקה המשותפת ליוזף בויס ולנסיך הקטן של "מה שעיני רואות אינו אלא הקליפה. העיקר סמוי מן העין" פסחה עליו. פני השטח הדחוסים שלו אינם זקוקים לגיבוי או להצדקה. אפילו לסדרניות או לפנסיהן אין שום תכלית חיצונית. המרחב מואר לגמרי והמקומות ממילא לא מסומנים. המחוות והחיוכים משרתים רק את עצמם. "כבר ראיתי הרבה חתולים בלי חיוך," חשבה אליס (בארץ הפלאות), "אבל חיוך בלי חתול זה הדבר הכי מוזר שראיתי בחיי."

זה חיוך ההמשך של הברבי הדיילת מן הסרטון שלמטה, רק שהברבי שייכת לעולם הישן שיש בו פרטיות, כלומר אחורי קלעים. הרקדניות של it itches מתקיימות כמו הומלסיות בחזית.

.

.

הכוראוגרפיה היא מעשה טלאים של פוזות וסלפים מונפשים בתוספות מבחר לא גדול של הבעות – מתחנחנות, מנותקות, מעפעפות, בוהות, מבועתות, פורנוגרפיות. ואולי נכון יותר לקרוא להן "פרצופים" כי לא מדובר באדוות של הלב, הן מוחלפות מבחוץ כמו מסכות.

.

גיימס אנסור, דיוקן עצמי עם מסכות, 1899

.

בשנות החמישים של המאה הקודמת כתב רולאן בארת על תרבות הפרסומת: "האמירה ש[אבקת הכביסה] אוֹמוֹ מנקה לעומק … מניחה שלכבסים יש עומק, מה שאיש מעולם לא העלה על דעתו," (הציטוט המלא כאן) it itches  לוקחת את העומק ההוא של הכביסה ומחילה אותו בחזרה על בני אדם.

רק המוסיקה המגוונת (קלאסי, אופרה, פופ, בצד טרטורים חרחורים והפלצות זמזומים וחריקות ויבבות) מזמנת מה שהיא רוצה, פותחת מרחבים שאפשר לאחסן בתוכם מה שרוצים. השיר המסיים, "הכול זהב" של התרנגולים, מזמן נוסטלגיות ואירוניות מכל הסוגים.

.

אנני ליבוביץ': איוונה ודונלד טרמאפ, מלון פלאזה, ניו יורק 1988 (אפרופו "הכול זהב" והרבה לפני אסלת הזהב שמוזיאון גוגנהיים ניסה להשאיל לו, בגסות, במקום הואן גוך המבוקש)

.

הסדרניות פורעות עד מהרה את ה"סדר" הכלול בשמן כשהן פולשות לשטח הקהל, מאירות על הצופים בפנסיהן וגונבות להם את הטלפונים (עניין שגובל בשוד אברים).

מה שיפה זו הקלות שבה מתחלף פנס השוטרים בפנס הגנבים, הקלות שבה הפשפוש הבטחוני בתיקים מתחלף בשוד, קלות שמִתרגמת לעמימות מוסרית. it itches אינה עבודה אידאולוגית, העוצמה האקספרסיוניסטית חוסמת את השיפוט, אבל קצת ביקורת בכל זאת דולפת פה ושם.

נוסן וקובבסניאן מחטטות בטלפונים הגנובים; אין לי מושג מה הן עושות אבל כשהן מפזרות את המכשירים על הבמה בסופו של דבר, הקהל מספק את הסאונד שלא בטובתו. בשלב הבא הן מפריטות לו גם את התאורה, כלומר מעמעמות את אורות הבמה ומחלקות פנסים (בתמורה לטלפונים?), follow spot לכל פועל, שבוחר מה לאהוב ומה לשתף. ואחר כך הן כבר מקימות אנשים מכסאותיהם. יש לא מעט ראשים לבנים בקהל ולא רק שהן לא קמות להם באוטובוס הן מנשלות אותם בבריונות (שוב פוליטיקה במינון הומואופתי), גוררות את הכסאות ומטיחות אותם במין קפה מילר מושטח לגרסת כתר פלסטיק.

האקספרסיוניזם של it itches נובע בין השאר מן הדחיסות הכמעט גיאולוגית של הרפרנסים, כולל תולדות המחול. ממחול ההבעה הגרמני שפדר קשור אליו בעבותות, ועד רוברט וילסון המפסל באור. בגרסה המקורית של Einstein on the Beach (1976) האלמותית הוא אפילו רקד בעצמו עם פנס בכל יד.

.

מתוך it itches מאת עדו פדר

.

למטה, סרטון בעקבות העלאה מחדש של "איינשטיין על החוף". בדקה 1:10 אפשר לראות שיחזור של ריקוד הפנסים.

.

ובעצם הכי מעניין להשוות בין it itches לשבע העבודות הקלות של מרינה אברמוביץ, אבל לא ניכנס לזה עכשיו.

it itches נרקד בתוך קוביה לבנה. פדר מתאר אותה כמשהו בין מוזיאון, סטודיו למחול ועוד כמה דברים ששכחתי כי המרכיב הקובע לטעמי הוא דווקא הניטרליות; המרחב כדף, כמסך מגע גמיש ונענה, שנפתח בחלוקה מסודרת בין קהל לבמה ומתערבב ונחרב במהלך המופע.

כשמרבית הקהל עומד על רגליו, מעלות קובבסניאן ונוסן נציג לבמה (ביחד עם הכסא שלו) חולצות את נעליו ופושטות את גרביו ומניעות את רגליו על רגליהן החשופות. ספק משחק ספק הטרדה, סוג של קולאז' שבו רגליו מופקעות ומלוהקות למין אורגייה אחרת. הוא משקיף על המתרחש מברכיו ומטה, משתומם, משועשע וקצת נבוך. שני מושתלים שהתעסקו בטלפונים שלהם במשך המופע מתעדים את השלישייה. ובסופו של דבר (באמצע "הכול זהב" של התרנגולים) הרקדניות נוטשות את ההריסות.

.

מתוך it itches מאת עדו פדר

.

פול קליי דימה אמנות לצמרת של עץ. השורשים נטועים במציאות, ואף שהצמרת ניזונה ממנה אי אפשר לצפות שתהיה זהה לשורשים. אני שאפילו נייד אין לי, רחוקה מאד מהשורשים של it itches. אבל כשאני רואה את הצמרת, אני מבינה יותר את המציאות, מתברר לי פתאום איך אפשר בכל זאת לפעול בתוכה ומתוכה, כי "הרוח," כמו שאמר, רולאן בארת, "ידועה ביכולתה להפיק הכל מלא-כלום."

זה שבח די גדול אני חושבת. למה די? גדול. חתיכת מסע עברתי פה.

*

ובינתיים כתבתי גם על החשיכה הוורודה של איציק ג'ולי.

*

עוד באותם עניינים – איך מסבירים מחול עכשווי לארנבת מתה?

*

ובלי קשר – בעוד שבוע, ביום שני ה12 במרץ ב20:00 בתמונע, בכורת "האיש שלא הבחין בשום דבר". ג'וזף שפרינצק, אמן קול ומילה, ונמר גולן אמן להטוטים וקרקס חדש (וגם בני היקר, גילוי נאות), טקסטים של הסופר השוויצרי רוברט ואלזר (1878-1956), אוונגרד וגבריות אחרת. מצחיק, מנוכר ונוגע ללב. היה לי העונג והכבוד להיות הליווי האמנותי. מידע נוסף וכרטיסים

לאירוע בפייסבוק

000

*

 

.           לזכרה של נילי מירסקי שפתחה לי את הדלת

.

כריכת הספר "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר, איירה רוני פחימה

.

על רגל אחת: "הילדים צוחקים", ספר הילדים של זכריא תאמר הסורי, "מן החשובים שבסופרי העולם הערבי בסוגת הסיפור הקצר ובספרות הילדים" (על פי הכריכה האחורית). מהדורה דו לשונית, עברית-ערבית עם איורים נהדרים של רוני פחימה.

הטקסט כל כך רזה שתקצירו כמעט שווה למלואו ובכל זאת:

"המלך לא צחק מעולם." כך זה נפתח, בלי מרכך מסוג היה היה. יום אחד הוא פוגש חבורת ילדים משחקים וצוחקים. הוא שואל אותם למה הם צוחקים. "אני צוחק כי השמיים כחולים," אומר האחד. שני צוחק כי העצים ירוקים ושלישי כי הציפורים עפות. המלך לא משתכנע, הוא חושד שהם צוחקים עליו ומוציא צו נגד צחוק. האנשים מצייתים אבל הילדים ממשיכים לצחוק, כי העצים ירוקים, השמיים כחולים והציפורים עפות.

אז ככה:

ראשית, הגנאולוגית שבתוכי (גנאולוגיה – חקר אילן היוחסין) מזהה את "הענק האנוכי" של אוסקר ויילד (המכונה משום מה "הענק וגנו") כמקור, אולי אחד מכמה, ל"הילדים צוחקים".

.

גנו הנפלא של הענק. אייר פול סאמרפילד, מתוך "הענק האנוכי" מאת אוסקר ויילד

.

גם אצל ויילד יש שליט יחיד וגן נפלא שבו משחקים ילדים, וגם אצלו יש קשר עמוק מסתורי בין הגן לילדים. כשהם מגורשים ממנו העצים מתקרחים והציפורים חדלות לשיר.

.

מימין, פול סאמרפילד מאייר את גירוש הילדים בסיפורו של אוסקר ויילד. משמאל רוני פחימה מאיירת את הצו נגד צחוק בסיפורו של זכריא תאמר. בשני המקרים יש קרן אדומה קטלנית וציפורים פורחות. כמו דמיון משפחתי שצץ פתאום. לחצו להגדלה

.

ויילד אמנם מחזיר את הענק בתשובה בסיום הדתי הדומע, וכמוהו גם דויד גרוסמן שעושה מחווה משלו לענק האנוכי ב"מישהו לרוץ איתו": לתפקיד הענק הוא מלהק את הנזירה תיאודורה שאוסרת על הילדים להיכנס אל גן עצי הפרי שלה, עד שתמר גיבורת הסיפור נעמדת עם רמקול מעבר לגדר ומספרת לה את "הענק האנוכי" והופכת את לבה. (ובכלל, אם לכל אדם יש אגדה מכוננת, נתערב ששל גרוסמן היא "הענק האנוכי"?).

אבל אנחנו ב"ילדים צוחקים" עכשיו, טקסט פתוח, רזה כמו קולב שאפשר לתלות עליו שלל פרשנויות.

באחרית דבר שכתבה לספר מציעה שהם סמיט לקרוא אותו כמשל על החוכמה הנסתרת של הילדות או כסיפור פוליטי על החיים תחת משטר טוטליטרי. את האיסור לצחוק היא רואה ככלי דיכוי ופגיעה בחופש הדיבור. (ברכט היה מהנהן ומרחיב את היריעה; הוא תמיד ראה את הזיקה בין צחוק לחשיבה ביקורתית: "אין נקודת מוצא מוצלחת יותר למחשבה מאשר הצחוק. ליתר דיוק, עוויתות של הסרעפת מציעות לרוב אפשרויות למחשבה יותר מעוויתות של הנפש.") סמיט גם תוהה לבסוף אם אכזריותו של המלך לא נולדה מן העלבון מצחוקם של הילדים.

המלך שלא צחק. כשמישהו דחוי הוא תמיד חושב שצוחקים עליו. יש משהו נוגע ללב בבידודו. איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר.

*

עד כאן שהם סמיט, אבל מה אומרים האיורים?

ובכן: האיור של רוני פחימה הוא קונטרפונקטי (קונטרפונקט במוסיקה: צירוף של שני קווים מלודיים עצמאיים תוך יצירה של מרקם הרמוני ביניהם). על פניו הולכת לה המאיירת בדרכי הטקסט; לא תתפסו אותה באיור לא מתאים, ובו בזמן ומתחת לאפו היא מפלסת לה דרך משלה, חדשה ומבחינה מסוימת הפוכה.

האיורים של "הילדים צוחקים" הם פלא פלאים: גם הולכים בתלם וגם פורעים אותו, גם מחושבים ופורמליסטיים וגם מלאי חן וחום של ציורי ילדים, גם רדיקליים וגם נוחים, כמו שרצה אנרי מאטיס: "ציור חייב להיות כמו כורסה נוחה," הוא אמר, אפשרות של מנוחה, שכחה מדאגות היומיום והנאה מיופיו של העולם. ובין לבין הם גם מפרשים את הטקסט באופן מורכב ומקורי.

איך הם עושים את כל זה? נתחיל מהתחלה:

הטקסט של זכריא תאמר הוא סוג של תקבולת נרדפת. כלומר אם נחלק את "הילדים צוחקים" לשניים נגלה שהחלק השני הוא חזרה עד כדי שיכפול של החלק הראשון:

חלק 1 – המלך לא צחק. הילדים צחקו כי השמיים כחולים, העצים ירוקים והציפורים עפות.

חלק 2 – המלך וכל האנשים לא צחקו. הילדים הקטנים צחקו כי העצים ירוקים, השמיים כחולים והציפורים עפות.

מבחינת המבנה העלילתי מדובר בסיפור תקוע (ואני לא אומרת את זה כביקורת אלא כתיאור) שמסתיים לפתע פתאום מבלי שהתקדם לשומקום.

אבל רוני פחימה לא מחוייבת למשחק המראות. מה היא עושה? רגע, אנחנו כבר מגיעים.

לעת עתה אנחנו בפתיחה. בכפולה הראשונה מצויר המלך שלא צחק. בכפולה השנייה הוא יוצא לטיול שבו הוא רואה את הילדים מתרוצצים בין העצים, משחקים וצוחקים.

.

איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר. לחצו להגדלה

איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר. לחצו להגדלה

.

פחימה מציירת ילדי טבע, כמתבקש מן השמיים, העצים והציפורים. למלך לעומת זאת, אין ארמון או מבצר, רק מפעל עם ארובות מעשנות. סביבת המגורים שלו היא ספק ישימון געשי (כמו הלבה של כעסו) ספק טבע מנוצל שנסחטה ממנו כל טיפת שמיים, עצים או ציפורים.

"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו" כתב טשרניחובסקי. ואצל המלך זה הפוך, הוא זה שיצר את השממה שמקיפה ומשקפת אותו; הספר עוד לא התחיל ופחימה כבר זורעת פרשנות אקולוגית-פסיכולוגית.

.

המפעל של המלך הזכיר לי את מפעל הסריכים של דוקטור סוס. זה כל מה שנותר בעולם של "הלורקס" אחרי שהתעשייה סיימה לנצל ולזהם אותו, כל העצים נכרתו וכל בעלי החיים ברחו. משמאל, רוני פחימה, המפעל של המלך (פרט). מימין דוקטור סוס, הארובות המעשנות של מפעל הסריכים.

.

ואז, מן התשובות של הילדים, פחימה מתחילה לבנות את עולמם כמו שבונים בקוביות:

כשהילד הראשון אומר שהוא צוחק כי השמיים כחולים היא מציירת רק שמיים. זה הבסיס המופשט והיפהפה.

כשהילד השני אומר שהוא צוחק כי העצים ירוקים, היא מניחה עצים על שכבת השמיים (וגם פרחים ובעלי חיים שהיא מוסיפה. כמו ילדה שרוצה לקחת חלק בסיפור או לתקן שכחה חשובה).

ועל השכבה הזאת היא מניחה את שכבת הציפורים. והרי לכם עולם קטן שנברא משלוש תשובות (ועוד אחת שהוגנבה על ידי נוסעת סמויה).

כדי שאפשר יהיה לראות את שלבי הבנייה הבאתי שלושה עמודים בודדים (חצאי כפולות) זה בצד זה:

"כי השמיים כחולים, כי העצים ירוקים, כי הציפורים עפות" איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר. לחצו להגדלה

.

בכפולה שבה המלך מתבונן בעולם ומנסה להבין מה מצחיק בו כל היצורים עוקבים אחריו במתיחות, אבל כשהוא מגיע למסקנה שהוא מושא הצחוק, העולם מתפוצץ באדום של זעמו במין X של מחיקה, בעלי החיים נמלטים והעצים נמסים ונובלים כמו פרחים ביום שרב.

.

כעסו של המלך. איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר.

.

ואז הוא אוסר על הצחוק (הצו הוא קרן המוות האדומה מתחילת הפוסט) והאנשים מפסיקים לצחוק. איך מציירת את זה פחימה?

איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר.

.

לא, זאת לא טעות אלא תעוזה להשאיר דף ריק באמצע ספר (מזכיר את מפת האוקיינוס של הנרי הולידיי מ"ציד הסנרק" של לואיס קרול) וזה גם מגובה במשמעות כפי שנגלה עוד מעט.

ובינתיים מעיד הטקסט שהילדים הקטנים המשיכו לצחוק, כי העצים ירוקים, השמיים כחולים והציפורים עפות. וגם רוני פחימה חוזרת ומרכיבה את עולם שלוש התשובות. אבל בניגוד לטקסט שפחות או יותר חוזר על עצמו, היא עושה משהו שונה הפעם. מצאו את ההבדלים:

.

"כי העצים ירוקים, השמיים כחולים, הציפורים עפות" (סיבוב שני) איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר. לחצו להגדלה

.

פחימה לא מתייחסת לטקסט כאל הנחיה מלמעלה אלא כהצעה למשחק. היא משתעשעת בעולם בזמן שהיא מרכיבה אותו, מכליאה ילדים ועצים, ילדים ועננים, ילדים ובעלי חיים (תראו את הילד צפרדע שמנסה ללכוד זבוב בלשונו), ותוך כדי כך גם מבהירה מה מצחיק בשמיים, בעצים, בציפורים, ומפוגגות מין חשש עמום שאולי גם עלינו צוחקים.

ותוספת מאוחרת בעקבות התגובות לפוסט: באגדות ובמיתוסים (מ"אסופיבז" של האחים גרים ועד "המטמורפוזות" של אובידיוס) קורה לא פעם שנרדפים מתגלגלים ביצורים אחרים כדי לשרוד, כפי שציינה אחת המגיבות. ועל ראשם של הילדים הצוחקים אמנם מרחפת סכנה, ואם הם לא מתגלגלים ביצורים אחרים הם לפחות מתחפשים. ורוני פחימה לא רק משחקת (גם, גם) היא מחביאה אותם מפני המלך, היא עוזרת להם להסתוות; העצב והסכנה מוסיפים עומק רגשי למשחק.

וכך או אחרת, מן המשחק צומחים מיתוסים ומטמורפוזות, נולדת אמנות. וזו גם הסיבה בדיעבד, לדף הריק. ביחד עם הצחוקים נעלמו גם המילים והציורים.

.

לחצו להגדלה וצחקו. איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר.

.

ואם נחזור לקונטרפונקט שהבטחתי בהתחלה – הסיפור של פחימה לא תקוע, הוא מצטבר ומתפתח ליצירה.

ובסוגריים, כי קשה להתאפק – בזמן שאני מתבוננת באיור, בילדים שהם עננים, הם חיות וציפורים, הם עצים… מתדקלם לו בראשי שירו של פנחס שדה, "ריקוד":

בלחש בלחש נפתחת השושנה.
הנחל הירוק זורם בין פרחים של גפרית ותפוחים של בדולח.

מה קול הזמר העמוק, העגום?
הוא מחליק כצל ציפור גדולה על המים.

מלאכים כחולים, מלאכים אדומים, מלאכים של שיש וזהב.
המלאכים הם פרחים, הם נערות, הם מים.

ישו אהובי, בן בין פרחי הגפרית ותפוחי הבדולח,
נשק נשיקת פיך את מרים המגדלית.

איך אמר פרידריך שילר (וציטטה נילי מירסקי באחרית דבר שלה לפליקס קרול הנפלא) "רציניים הם החיים, עליזה היא האמנות."

*

עוד באותם עניינים

הזנב והלב, או האם מאיירים צריכים להיות צייתנים?

תום זיידמן פרויד – איורי נפש, תמצית האמנות

איור אחד נפלא – רוני פחימה

על מעיל ושמו שמואל מאת דרור בורשטיין ואפרת לוי

מה איכפת לקרמוניני? 

על הצייר והציפור, מקס פלטהיס  

בין הדף לנפש (על ספר שפיצר)

  1. החיגר והסומא

לא מזמן הסתכלתי בפורטרטים מצולמים של הפסל והאמן אלכסנדר קלדר ופתאום תפסתי את מי הוא מזכיר לי.

.

אלכסנדר קלדר (לחצו להגדלה)

מימין, רות צרפתי מציירת את "דודי שמחה", מאת ע. הלל. משמאל, אלכסנדר קלדר.

.

דודי שמחה שר בזמן שאלכסנדר שואג. הוא מחזיק בבובת האריה שיצר לקרקס הקטן שלו (פלא שאין כמותו, היהלום של מוזיאון ויטני, ניו יורק) ומשמיע את קולה. בדקה ה20 של הסרטון הבא אפשר לראות את האריה השואג עד למותו הטרגי בזירה.

.

יש ביטוי כזה, הרכיב חיגר על גבי סומא, שמתאר שיתוף פעולה בין שני מוגבלים; הפיסח משמש עיניים לעיוור שמספק לו רגליים בתמורה, וכך מצליחים שניהם להגיע למחוז חפצם. זה לא רק משל על היחסים בין הגוף לנשמה אלא גם על תיאטרון הבובות שמכליא אדם ובובה.

יש בובנאים שמנסים להעלים את הפיצול כדי לקדם את האשליה שהבובה קמה לחיים, אבל קלדר לא מצניע את מקור השאגה. הוא מניח את לועו הענקי מעל האריה הרציני המעט נוגה, ובמין חוסר עכבות מודרניסטי מפריט את החיבור לקהל.

"הדוד שמחה, הזמר, השטותניק, ובקיצור האמן," כתב ירמי פינקוס. את הרוח הזאת לטעמו, לכדה רות צרפתי באיוריה.

*

  1. עוד אריה שואג

הערת ביניים: בקרקס בלגן של בנז'מין שו הופכת זואי את סלון הבית לקרקס. כשאביה שבע התלאות מתפרץ וצורח, "עוד לא גמרנו עם הקרקס בלגן הזה?" היא מצרפת אותו מיד לקרקס שלה, כלומר תוחבת את ראשה ללועו של האריה השואג והמופתע. ובמילים אחרות – מצליחה לאלף את זעמו של אביה בעזרת המשחק והיצירה.

זה הקסם של האמנות בזעיר אנפין, היכולת להמיר כאב בשמחה באמצעות הצורה.

.

מתוך "קרקס בלגן", כתב ואייר בנז'מין שו (לחצו להגדלה)

*

  1. נשף מסכות

והנה עוד פורטרט מלא חן וחסד וחיוך של קלדר במסכת נייר. עוד הרכבה של שני פרצופים, זה על גבי זה, כשהפרצוף החי מנפיש את המסכונת. האף המשותף משמש כמתלה בולבוסי (מסכות הנייר מוציאות את המיסטר פוטטו הפנימי של כל פרצוף) והפה הקווי מדבר עם הקמט הירחי של הסנטר.

.

אלכסנדר קלדר במסכת נייר

.

מסכת הנייר צולמה במסיבה (נשף מסכות?) שנערך בביתו של קלדר. הנה עוד כמה מן הקרואים:

.

מלמעלה למטה: הכנר אלכסנדר שניידר, אלכסנדר קלדר, הפסל קונסטנטינו ניבולה, משמאל, הצייר רנה בושה (לחצו להגדלה)

.

  1. תאומים אסטרולוגיים

רות צרפתי, מתוך "דודי שמחה" (מתגלח) מאת ע. הלל

.

בשלב מסוים התפתיתי לחשוב שקלדר היה המודל הסודי של רות צרפתי לשמחה, אבל אני נוטה להאמין שזה צירוף מקרים (או שהם "תאומים אסטרולוגיים" כפי שמסבירה העלמה אולריקה ב"אורה הכפולה", שני אנשים זהים שאינם קרובים כלל שבאו לעולם באותו שבריר שנייה…), כי אחרת אין מצב שרות צרפתי היתה מציירת את דודי שמחה מתגלח כך סתם, כשקלדר סיפק לה את הרגע המושלם שבו הוא אומר לעצמו:

אם לא תחדל מזה קופיקו
אמרח לך את האפיקו.

אלכסנדר קלדר

.

עוד באותם עניינים

חייל הבדיל האמיץ

קרקס התלושים

תעלומת האווז הדו ראשי

רבקה הורן, מסכה

רוחיר ואן דר ויידן, אינגמר ברגמן, אדום

לב פראי וראש מוזר – מציאות ופנטזיה ב"לב פראי" לדיוויד לינץ'

דודתי שמחה – עינת צרפתי מאיירת את ע. הלל (בייחוד האיור הנפלא האחרון ל"מה עושים העצים")

*

 

בדרך כלל אני שומרת נגיעה מאקטואליה אבל קורה שהיא מסתננת גם לפה. בזמן האחרון מנקר במוחי טקסט קצרצר של היינריך פון קלייסט* שנקרא בפשטות "אנקדוטה":

כומר אחד ליווה ביום גשום מאד, בן שווביה אחד, אל התלייה. הנידון למוות בכה הרבה בעת הילוכו באוזני אלוהיו, על ששומה עליו לעשות דרך זעופה כזאת במזג אוויר זעוף כזה. הכומר בקש לנחמו, כדרך הנוצרי, ויאמר לו: "בן-בליעל שכמותך, שַׁלָּמָה תקבול הרבה, אתה חייב רק ללכת הליכה אחת לשם, ואולי אני, אני נאלץ גם לחזור במזג אוויר זה בדרך הזאת," ואכן, מי שחש על בשרו עד מה נאלחה הדרך בחזרה, ואפילו ביום צח ממקום התלייה, הוא לא יראה עוד את דבריו של הכומר כראות טפשות.

(תרגם ישראל זמורה)

קלייסט ההומניסט החד זיהה את המשמעות האנושית שהוסתרה בבדיחת קרש. ואני חושבת הרבה, לא רק על הפליטים שגירושם הוא העילה המיידית לכתיבת הפוסט, אלא על עצמנו, מה זה עושה לנו שחוזרים ממקום התלייה.

אתם יכולים לחתום על העצומה הזאת וגם להפיץ אותה. ואתם מוזמנים לקשר לכל עצומה אחרת נגד הגירוש, כאן בתגובות.

*
היינריך פון קלייסט (1811-1777) סופר קרוב מאד ללבי בזכות מיכאל קולהאס וזעמו השורף, ובזכות המחזות שכתב (בעיקר "אמפיטריון" הנפלא), ולא פחות בזכות הטקסטים הקצרים שלו; מהמסה המכוננת על תיאטרון המריונטות שחצי ממה שאני חושבת על תיאטרון עובר דרכה ומרוב פעמים שהוזכרה פה כבר לא ידעתי למה לקשר, ועד לאנקדוטה אחרת, מדהימה, שעליה כתבתי פה, מופת של רדיקליות גופנית, ספרותית ואנושית עד היום.

*

עוד באותם עניינים

המטפורה, המטונימיה והחמלה

בלה בליסימה או משהו להאחז בו

על ספריית גן לוינסקי

תמונת מצב – חייהם של ילדי מבקשי המקלט בדרום תל אביב (נובמבר 2017)

(ועוד. אבל הקדומים כל כך תמימים שנניח להם)

כל סיפורי אנדרסן, האחים גרים, אלף לילה ולילה וכן הלאה, נחשבים באופן רשמי ל"מעשיוֹֹת", מילה ש"מעשיוּתה" כמו מנקזת כל שירה וקסם מן הסיפור. תמיד העדפתי את "אגדה" על אפו ועל חמתו של הדיוק המדעי. ועכשיו נקרתה לי סוף סוף הזדמנות חוקית להשתמש בה, כי "אגדה", על פי ההגדרה המדעית, היא סיפור עם המתרחש בזמן היסטורי ידוע ובמקום גיאוגרפי מוגדר, ששומעיו וקוראיו מאמינים באמיתותו. סיפורי המקרא, למשל, או הסיפורים המרכיבים את הרומן הגרפי היפהפה של נינו ביניאשוילי, "על שפת הים השחור"; חמש אגדות היסטוריות ופוליטיות על קדושים, מלכים, אמנים ולוחמים, גיבורי תרבות גיאורגיים שעליהם גדלה ביניאשוילי עד שעלתה ארצה בגיל תשע עשרה.

הספר הוא הנסיון של ביניאשוילי להתבונן בחותם שהטביעו בה האגדות וגם לברוא אותן מחדש כסיפורים פרטיים ואישיים. מאז שיצא אני מתכוונת לכתוב עליו ומתעכבת בגלל העומס, ובינתיים הוא הוא חלחל לתוך הנפש ונפתח והתרחב בתוכה כך שאין סיכוי שפוסט יחיד יכיל אותו. זה הראשון.

שער הסיפור "עץ ארז" מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי. לחצו להגדלה

.

הסיפור הראשון נקרא "עץ ארז" וכך הוא נפתח:

אֶלִיאַס היה בירושלים כאשר ישו נצלב. ​הוא קנה את הגלימה של ישו מחייל רומאי בגבעת הגולגולתא והביאהּ ​הביתה. ​בכניסה למצחֶתה חיכתה אחותו סִידוֹנְיַה. היא בירכה אותו לשלום ולקחה ממנו את הגלימה הקדושה. בעת שחיבקה אותה אחזה בה התרגשות רבה והיא נפחה את נשמתה. במשך שבעה ימים ניסו לשחרר את הגלימה מידיה אך לא הצליחו. היא נקברה יחד איתה. על קברה של סידוניה צמח ארז.

מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי. לחצו להגדלה

.

הפסקת ציור: שימו לב לעושר של הכיוונים – כפות הרגליים פונות לקורא, הסוסה דוהרת שמאלה, והעצים צומחים אל על. הזמן לעומת זאת, מסודר בשלוש שורות: מתחת ישו המת ומעליו הסוסה החוזרת הביתה ומעליה העץ הצומח מן הקבר. אבל בסכמה של המרחב כפי שהוא מחולק בציורי ילדים – האדמה שעליה צומחים העצים מרחפת מעל לסוסה הדוהרת כמו חשרת עננים. דורון ליבנה רשם פעם על קירות בצלאל צירופי לשון שעוסקים בנוף, ורק שיבש אותם קצת וערבב עליונים בתחתונים; צירופים שקשורים לעננים למשל, הועברו לאדמה: "אדמת הנוצות", "אדמת הכבשים", הוא כתב בתחתית הקירות והפך אותם למעין דפים. אני זוכרת איך תנועת העין הקוראת התהפכה כל הזמן בניסיון להתאים את המילים למרחב. הדף של ביניאשוילי הזכיר לי את העבודה הפואטית-מושגית ההיא.

רגליו של ישו כמובן, הם ציטוט ומחווה לציורו של אנדראה מנטניה.

אנדראה מנטניה 1506

והסיפור נמשך:

במאה הרביעית החליטה הקדושה נינו להקים מקדש על שבעה עמודי יסוד מעץ הארז. מהעמוד השביעי זרם נוזל מרפא מחלות. אנשים היו באים למקדש להתפלל ולהבריא.

מאז נהרס המקדש ונבנה מחדש מספר פעמים, בגלל רעידות אדמה ומלחמות.

במאה האחת עשרה החליט המלך גֵאוֹרְג הראשון לבנות במקום כנסיה, לא כי הוא היה אדוק בדתו אלא כדי לספק את רצון אשתו מרים המלכה.

מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי.

שני פריימים מתוך סרטו של הבמאי הארמני-גיאורגי סרגיי פרג'נוב, "צבע הרימונים" (1968)

.

המלך היה טרוד באותו הזמן בשורה של בעיות, בעיקר מצד מורדים פגאנים משבטי ההרים.

פעם יצא המלך לציד עם חבריו, לבוש כמו אדם עני. הם צדו, שתו, ורדפו אחרי נשים. לקראת הדמדומים, ראה גאורג שד רץ לעברו. הוא נבהל, אך למחרת חזר שוב לחפש את השד. הסתבר שזה היה למעשה איש צעיר, ציד קל תנועה ורב אומן ידוע בסביבתו. גאורג היה מהופנט. הוא הזמין את הצעיר לבנות את הכנסיה. הבניה ארכה כעשור, וכל אותו הזמן דמותו של הצעיר כשד מתרוצץ לא נתנה לגאורג מנוח. כשהבניה הסתיימה, הורה המלך לכרות את זרועו הימנית של הצעיר, כדי שלא יוכל להקים מבנה יפה יותר מזה. [סוף]

ככה זה בסיפורים היסטוריים, ועוד כאלה שמתפרשים על פני מאות בשנים; הם מצפצפים על אחדות העלילה ופשוט משייטים להם כה וכה עד שהם מגיעים לסופם. ובכל זאת, במבט על, מסתמנת איזו תבנית שאפשר לקרוא לה "גלגוליו של מעיל" (סליחה, קדיה) או "גלגולה של גלימה", כלומר:

הגלימה שנקנתה, חובקה עד מוות ונקברה, התגלגלה בעץ ארז שצמח מקברה, והעץ התגלגל במקדש שבעת העמודים (כמספר הימים שבהם ניסו לשחרר את הגלימה מחיבוקה של סידוניה) שאחד מהם מרפא. המקדש נבנה ונהרס שוב שוב עד שהתגלגל בכנסייה; ואפשר גם לטעון – בכפוף למידת הדתיות או העדרה – שהכנסייה התגלגלה ביד כרותה. וכך או אחרת, הושלם פה מעגל משונה שתחילתו וסופו בקורבן חף מפשע: מישוע הצלוב לאמן שהוטל בו מום, לא עד מוות אמנם. לא מיד.

ונתחיל דווקא מן הסוף, מן היד הכרותה.

.

תבליט היד הכרותה על קיר הכנסייה.

.

אני יכולה רק לדמיין את הרושם שהותיר הסיום על ילדה (ועוד ציירת) שמקשיבה לסיפור וגם רואה את היד המסותתת על קיר הכנסייה. אותי אישית היד הכרותה לוקחת לנערה של האחים גרים, זו שאביה כרת את ידיה, סוג של אוטוביוגרפיה בשבילי. כי הכול אישי, כולל המפגש שלי עם הספר, אבל ייתכן שלא רק אני גלשתי מהאמן לאישה דרך הפטריארכיה, כי כשאני מתבוננת בכפולה שבה המלך וחבריו הצדים, שותים ורודפים אחרי נשים, אני שמה לב כמו בחלום, שזרועה של האישה האמצעית חתוכה (על ידי קו האמצע של הספר), ויש לה מין המשך צורב בדף שממול: יד גברית שעירה שמשתכרת עם חבר.

.

מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי. לחצו להגדלה

.

מקרי? אני לא משוכנעת. ביניאשוילי ציירה לכל דף אינספור גרסאות בכוונה להפנים את הציורים כמו שהפנימה את הסיפורים עד שהפכו לחלק ממנה. הגרסה הסופית היא תוצאה של סינון ובחירה, וכמו שאמרה נורית זרחי וכבר נלאיתי מצטט, "לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת". ומעבר לכל הטיעונים, זה פשוט נמצא שם בתת של המודע של הציור.

כששאלתי את ביניאשוילי מי האישה המצוירת בשער הסיפור (שלא נראתה לי כמו אף אחת מן הנשים המופיעות בו, לא כמו סידוניה ולא כמו נינו הקדושה ואפילו לא כמו מרים) היא ענתה שזאת לא דמות מסוימת, זה פתיח של אווירה ורמיזה לדרמה. ואני מוסיפה שהאישה רבת הכיוונים (המבט נישא לכיוון אחד, השדיים פונים לאחר וכף היד פונה לכיוון שלישי וכן הלאה) היא הנוף שעליו צומח הארז הפלאי המרפא, ולחילופין אפשר לראות בארז כותפת חילופית לכותפות הגנרלים.

.

לואיס קמניצר, "נוף כגישה", 1979 לחצו להגדלה

כותפות – מימין, פרנץ קרוגר, דיוקן הצאר ניקולאי הראשון 1852, משמאל, נינו ביניאשוילי, שער הסיפור "עץ ארז"

.

אבל אני עדיין בכפולה שלמעלה, בשתי הנשים שנמצאות מתחת לנערה ללא הידיים – הכפופה שאוספת את שערה והרחוקה יותר שמתרוצצת כמו תרנגולת ערופה, כך זה נראה לפחות, כאילו היא אוחזת את שערה המקורקף בידה. הנשים האלה החזירו אותי ל"כחול זקן" (רוצח הנשים וגיבורם של כמה מסיפורי האחים גרים. כתבתי עליו כאן וגם כאן). בגרסה של פינה באוש יש סצנה שבה הנשים המתות מתגודדות סביב הבעל ומצליפות בו בשערותיהן. ראו דקה 40:00 בערך כולל התהלוכה שאחרי.

.

ובחזרה לסידוניה שמתה באהבתה לישוע ו/או ברגישותה הטלפתית לסבלו (במקום אחר קראתי שהיא נתקפה בכאביו, הרבה לפני פרנציסקוס הקדוש, מה שהופך אותה לפחות למבשרת הסטיגמטה. נינו ביניאשוילי על כל פנים, הסתפקה בדבקות).

.

מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי. לחצו להגדלה

.

"יש לי חיבור לדיו," אמרה ביניאשוילי בראיון ליובל סער, "קשה לשלוט בו." זה סוג של הרפתקנות ציורית שפורעת את הציור ששונן והופנם. (זה כל כך מזכיר את מה שעושה נעמי יואלי בהצגה אקס חמותי החורגת, את המקום שהיא משאירה ללא צפוי וללא נודע, לפיסות חיים אמיתיות שלא נכללו בחזרות).

ויש בכתמי הדיו של סידוניה הגוועת גם ממד אקספרסיוניסטי מדמם כמו ברישומים של אביבה אורי.

.

אביבה אורי, רקוויאם לציפור 1976

.

אבל סידוניה לא רק גוועת פה, היא חורגת מן השורה (שמקבילה ומתחרזת עם השורות שביניאשוילי ציירה למילים) וגם שוקעת או טובעת בשורה, וממזגת לרגע, כמו הדיו, בין עולם הכתב לעולם הציור.

כשהמילה תהפוך לגוף
והגוף יפתח את פיו
ויאמר את המילה שממנה
נוצר –
אחבק את הגוף הזה
ואלין אותו לצדי.

כתב חזי לסקלי. דוד גרוסמן עשה מזה צימעס בספר הדקדוק הפנימי. וגם נינו ביניאשוילי בדרכה.

בציור למטה – עמודי הארז כקווים מאונכים שמדברים עם הקווים המאוזנים של השורות. (במהלך הכתיבה קראתי שהעמוד השביעי של המקדש, זה שהטיף נוזל מרפא, סירב להינעץ בקרקע, הוא התרומם שוב ושוב לאוויר עד שנינו הקדושה שכנעה אותו לרדת לאדמה… ותהיתי למה ביניאשוילי ויתרה על הפרט המיתי והקומפוזיציוני הזה).

.

מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי.

.

"על שפת הים השחור" הוא בין השאר כרוניקה של הניסיון של ביניאשוילי להתחקות אחרי השורש המשותף לכתוב ולמצויר ואולי להמציא אותו מחדש. וכך או אחרת, האישה השוקעת בַּשוּרה שוב החזירה אותי לבמה, ל"זה ייגמר בבכי", המחול שיצר מור שני למוזיאון תל אביב, ובו צפו ראשי הרקדנים על מעקי המעלות, ספק קטועים ומשופדים, ספק שוחים או טובעים, ספק תווים על שורות עקומות.

.

מתוך "זה ייגמר בבכי" כוריאוגרפיה של מור שני ללהקת ענבל במוזיאון תל אביב, צילם יאיר מיוחס

.

ומעניין שגם מור שני ניסה להתמודד עם ההיסטוריה, דרך כל אותן אמות מים, היפודרומים, בתי קברות, קברי שייכים וצדיקים, שנבנו ונהרסו במהלך המופע במין הילוך מהיר, עד שהגיע לבסוף לזמן האישי והזוגי. (מה קורה למשל, כשמניחים לבנה בין פיותיהם של זוג רקדנים? התשובה פה).

.

למעלה, "זה ייגמר בבכי" גלגול של "ריקוד פשוט" כוריאוגרפיה של מור שני ללהקת ענבל, צילם יאיר מיוחס. למטה, מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי

.

ואני עדיין בכתמי הדיו:

מתוך "על שפת הים השחור", כתבה וציירה נינו ביניאשוילי. לחצו להגדלה

.

המפגש עם "השד" מלא באפלה ובחרדת סירוס או אולי בפנטזיה על סירוס; כריתת היד מקננת כבר במפגש הראשון בין המלך לאמן. הכתמים האלה הם מעין כתמי רורשאך בדיעבד, שמאפשרים לתכנים לא מודעים לחלחל לציור. שלא לדבר על הברבור המיתי המקונן על מותו בשירה רבת יופי. הוא מרחף לו בסצנת הצייד ומבשר את האובדן. (עוד ברבורי נפש)

ובחזרה ליד: ביניאשוילי הוסיפה לסיפור צבוע שטורף את היד (שנדמית לרגע באופן מתעתע ככפו שלו). ושוב מתגלה אותו עושר של כיוונים, אותה תנועה פנימית שטוענת את האיורים בחיוּת כמוסה – הציפורים פונות לצפון מזרח ולמערב, הצבוע פונה לדרום מזרח, בעוד שזנבו המשתלשל מוביל לדף הבא, כף היד פונה דרומה לאדמה, כמו הכתם הנושר; שאלתי את נינו – זו הציפור שמלשלשת או העץ שבוכה על היד? והיא צחקה ואמרה שזה כתם. (ונזכרתי שוב, בנורית זרחי: "מה זה? זה כתם. על הראש? מה פתאום כתם? זה כבש. מה פתאום כבש? זה לא כבש, זה כתר. זה הכתר של המלכה…" מתוך "כתם כתר קטשופ-אהבה").

הכפולה האחרונה של הסיפור. לחצו להגדלה

"זאת אהבה סודית ומוזרה, להשתגע ככה על מישהו שיודע רק איך להיות רחוק."

(מתוך "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז)

אז מה נשתנה באהבות נכזבות מאז מיכאל של מרים ילן שטקליס? פוסט שלישי ואחרון בסדרה. והפעם "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז, עם איורים של זויה צ'רקסקי-נאדי (ציירת נהדרת בכלל ובפרט. תערוכת היחיד שלה פראבדה נפתחה זה עתה במוזיאון ישראל).

.

.

וכך זה מתחיל:

החתול שלנו לא אוהב אותנו. אולי הוא בכלל לא אוהב אף אחד. אבל אנחנו אוהבים אותו. אנשים חושבים שמיצי הוא חתול רגיל לגמרי. יש מיליונים כמוהו. הוא לא מיוחד בשום דבר. הוא לא חכם. אבל אנחנו חושבים שהוא נסיך. הוא יכול היה לעשות כל מיני דברים חשובים. הוא היה יכול להיות חתול של מכשפה ולדעת איך עושים קסמים ואיך מבשלים רעלים. הוא היה יכול להיות אבטיח אבל זה לא מעניין אותו.

מי היתה הראשונה שזיהתה את הדמיון בין חתול לאבטיח, הסופרת או המציירת?

.

ציירה זויה צ'רקסקי-נאדי, מתוך "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז

.

וכך זה נמשך, בלי שמץ איפוק, כמו בהגדה של פסח עם ה"להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר ולעלה" שלה, רק על חתול; בתנופה כל כך מצחיקה ומסחררת שצריך להתאפק כדי לא לצטט את כל הספר.

למטה, מיצי "מצייר בכפות הרגליים פרחים אפורים על השמיכה הלבנה". לרונית מטלון היה פתגם לזה: הוא מחרבן להם על הראש והם מודים לו.

.

ציירה זויה צ'רקסקי-נאדי, מתוך "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז.

.

"גם אהבה לא מעניינת אותו, וזה חבל מאד. מלך העולם לא מרשה לנו כמעט אף פעם ללטף אותו. צודק. איך אפשר שכל אחד ילטף מלך מתי שמתחשק לו?"

אז תגידו בצדק, שחתול זה לא איש ואין מה להשוות. ועדיין מדובר בכמיהה אינסופית ליצור בלתי נגיש, ה"מיכאל" של החתולים, ובאורח פלא כמעט, היא לא נגועה במסכנות או בפגיעה בערך העצמי. ועל הפלא הזה בדיוק מתחשק לי לכתוב.

זה מתחיל כבר בשמו של הספר, בשאלת ה"מתי" [כבר החתול שלנו יאהב אותנו] שמבטאת קוצר רוח ילדי (כמעט אפשר לשמוע את האוף! המקדים) ולא תוגה וספק עצמי בבחינת, האם החתול שלי אי פעם יאהב אותי…?

וזה קשור מן הסתם גם לגוף ראשון רבים של המספרת: זה לא ה"חיכיתי חיכיתי בכיתי בכיתי" של "מיכאל", כשההד החקיין רק מטעים את בדידותה של הגיבורה, אלא – "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" יש קבוצת תמיכה בקלחת, משפחה שלמה. אפילו בלילות, כשהם חולמים על אהבתו של מיצי, הם מתערבלים להם יחד בפסיכדליה נוסח "לוסי בשמי היהלומים".

.

ציירה זויה צ'רקסקי-נאדי, מתוך "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז

ציירה זויה צ'רקסקי-נאדי, מתוך "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז.

.

והאיורים כמו הטקסט, נעים בין פנטזיה לפיכחון; ברוב התמונות מיצי מפנה את גבו לבני המשפחה. זויה צ'רקסקי-נאדי לא מייפייפת ובו בזמן אין שום מסכנוּת באוויר, אין חוסר ביטחון או תקיעוּת של חיכייה; האיורים מתפוצצים כמו זיקוקים לשלל מאטיסי של צבעים ודוגמאות. רק הקצב יותר מהיר ואורבני (משל מאטיס). הקווים הישירים והענייניים מחסנים מסנטימנטליות.

.

מימין, חלון של מאטיס. משמאל, חלון של זויה צ'רקסקי-נאדי, מתוך "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז.

.

ובחזרה לסיפור – בכל פעם נדמה שזהו, לא נותר עוד מה לומר על מיצי, אבל יש ויש. האהבה היא קרן שפע של יצירתיות, היא חזקה יותר מדגים מכושפים, ומיצי אמנם מתעלה גם על אשת הדייג; מנסיך הוא הופך למלך, לקיסר היקום, לשליט מערכת השמש… ההומור רוכב על גב הגוזמה ומבער את הסנטימנטליות; שלא לדבר על האירוניה; כי פלא הבריאה שבו מדובר הוא בסך הכול חתול רגיל וקצת טיפש… (וגם זה מקור לאושר קוֹרְאִי, שלא צריך להיות מיוחד כל כך כדי לזכות בכזאת אהבה).

.

ציירה זויה צ'רקסקי-נאדי, מתוך "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז.

.

ובתנופת הגוזמה גנוז גם עצב על תועפות הדמיון הנדרשות כדי להסביר את הדחייה ולהצדיק את האהוב. על השקר השקוף שצובע כל פגם וכאב בצבעים זוהרים.

"לפני השינה אמא אומרת לנו: ילדים! אני מקווה שתמיד יהיה לכם בבית בעל חיים כזה, גאוותן (שחושב שהוא הכי טוב מכולם) וכפוי טובה (שלא יודע להגיד תודה). הלוואי שלנצח נצחים תאהבו יצור מטופש עם עיניים עגולות, אחד שיודע שתמיד ירצו אותו, ולא משנה מה הוא יעשה. זאת אהבה סודית ומוזרה, להשתגע ככה על מישהו שיודע רק איך להיות רחוק."

"It's all in the mind"  כמו שאומר ג'ורג' הריסון ב"צוללת צהובה".

.

ציירה זויה צ'רקסקי-נאדי, מתוך "מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?" מאת גליה עוז.

.

חדר הילדים של זויה צ'רקסקי-נאדי הוא מקדש לאל חתול שבו מטיפה האם למאמין קטן שיושב על הסיר בתחתונים מופשלים…

הנאום זורם מן הפסים של חולצת האם דרך תעלות השטיח עד פסי המצעים. עיגול הציפורן בראש האצבע מהדהד בקירות. ההומור שומר על מפלס הארציות. הוא לא מניח לבלון הזה לפרוח לשמיים (ולחנוק את הדגים המסכנים אחרי שיתפוצץ).

ויש מי שיאתר בנאום הקצר של האם גם שרידים של כעס. ככה זה כשלא מכניסים את הרגש לשום סד. ומורכבות רגשית ורעיונית זאת ברכה גדולה (בחיים ובספרות. וכל שכן בספרות ילדים).

ובסופו של דבר, החיוניות הגדולה של הספר, האושר שהוא גורם, נובעת בראש ובראשונה מן היכולת לאהוב, כי כמו בסיפור שאינו נגמר היכולת לאהוב היא מי החיים והשמחה.

*

עוד באותם עניינים

ספר גאוני

על מעיל ושמו שמואל מאת דרור בורשטיין ואפרת לוי

על הנסיכה תבוא בארבע

למה אני כל כך אוהבת את הסיפור שאינו נגמר? (הספר)

דודתי שמחה – עינת צרפתי מאיירת את ע. הלל

מה שדיוויד הוקני לימד אותי על רפונזל

אהבתה של נורית זרחי למר חס (וחלילה)

יש כלל ברזל בתיאטרון: לא מתחילים הצגה בהתנצלות. ויסלחו לי ידידי וקרובי אם אחרוג ממנו הפעם, וטעמי עִמי (כמו שכתב בשעתו סנט אקזופרי): "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי כבר ספג פה ושם תלונות מסוג "זה לא לילדים" ועוד מעט אספק עוד תחמושת למתלוננים, ואיש לא יקשיב אם אצעק שזה כן לילדים, או לפחות "גם" – כי ברור שגם גדולים, ובעיקר גדולות ייהנו מן מסיפור האהבה הפיוטי והמצחיק המתרקם בין ארנבים עם שמות של ירקות.

ובמחשבה נוספת זאת לא בדיוק התנצלות, יותר הקדמה ברוח אריך קסטנר שטען שספרים בלי הקדמות הם כמו בתים בלי גינות קדמיות; כי מאיזו בחינה "זה לא לילדים"? (בהנחה שיש בכלל יישות כזאת "ילדים", הרי כל ילד הוא יחיד ומיוחד ויש לו טעם משלו וצרכים משלו, כמו לכל מבוגר). המתלוננים לא פירטו, אבל אני משערת שנרתעו מסיפור אהבה שאינו מתרחש בגן ילדים ארנבוני, אלא בעולם קטן של ארנבים-בוגרים.

אין הרבה ספרי ילדים עם גיבורים מבוגרים (אם לא סופרים את האגדות ואת שירי אמא אווזה, שנוצרו עוד לפני שהגבולות בין ילדות לבגרות נקרשו). אבל ילדים מכל העולם משחקים בבובות-אנשים – מחיילי בדיל ועד ברביות נודעות לשמצה, מגיבורי-העל של לגו או סתם בעלי מקצוע; שוטר, רופא, כבאי, בנאי… וגם בלי בובות הם משחקים באבא ואמא ובשוטרים וגנבים. לפני מספר שנים חלפנו א' ואני על פני צמד זאטוטים מחסידות בעלז, ואחד מהם אמר, "בוא נשחק שאנחנו מהק. ג. ב." וחברו אמר בספקנות ובהסתייגות מסוימת, "גויים?"

אנה הרמן ממפלגת הגם וגם (כמוני) כתבה בין השאר:

נדמה לפעמים שאין זה אלא סיפור שמספרת אמא לילדהּ, שעה שהיא מאכילה אותו בסלט: היא משדלת אותו לאכול ירקות מזינים, ותוך כדי כך מספרת לו על "מר חסה" כשהיא מגישה לו חסה, ועל "רוזי פטרוסיל" כשהיא מוסיפה פטרוזיליה. הילד שומע וגומע ובולע את הסיפור ואת הירקות, והסיפור והירקות והאהבה והארנבים נמסכים בקרבו יחדיו.

ותכנים אוטוביוגרפיים תמיד מסתננים לסיפורים מאולתרים כאלה, וטוב שכך. לא רק בגלל שזה אמיתי ואותנטי; רוב הילדים מתעניינים במבוגרים היקרים ללבם, וחשים בשברון הלב שלהם (ובעוד אלף דברים אחרים שעוברים עליהם ומשפיעים עליהם). מעשיית סלט שכזאת היא הזדמנות לשיתוף מוגן – כי כל מה שעובר דרך ירקות סופח קומיות ופרספקטיבה.

אני משוכנעת שהעולם הקטן שאיירה הילה חבקין בהשראת ביאטריקס פוטר (פיטר ארנבון) יקסום לילדות משני המינים, וכך או אחרת, זה פוסט המשך למיכאל של מרים ילן שטקליס וניסיון לבדוק מה נשתנה באהבות כואבות.

*

"אהבתה של רוזי פטרוסיל" כריכה

.

בשרוולים לחים מטל/ רוזי חוזרת לביתה./ לבה משקלו אבן.

נורית זרחי, "אהבתה של רוזי פטרוסיל"

*

אין זאת כי הטללים יורדים/ גם על נתיבי החלומות./ בבוקר התעוררתי/ ושרוולי ספוגי טל.

קי נו טסוראיוקי (946-884) תרגם אוריאל עקביא

אהבתה של רוזי פטרוסיל (הארנבת, למר חסה הארנב) מאת נורית זרחי והילה חבקין, נפתח בציטוט מ"מיכאל":

בכיתי, בכיתי,
חיכיתי, חיכיתי,
ומי לא בא?

המהדרין ישימו לב שהציטוט משובש. שתי השורות הראשונות החליפו מקומות. מה שיוצר מעין רצף טקסטואלי, מרוץ שליחים שירי שבו נורית זרחי לוקחת את מקל הבכי הגדול ממרים ילן שטקליס, ופותחת את סיפורה של רוזי בהצפה, שיטפון ממשי וגם מטפורי בגינתה. כי הגינה היא הרחבה של האני, כמו בשיר השירים, "יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ, וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו."

.

איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי

למעלה, הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי. למטה – לא התאפקתי – צינור גינה (עצום) של קלאס אולדנברג, 1983 (על העבודה הזאת כתבתי פה)

.

ולא רק הצינור שרוזי מתקנת מסתלסל לצורת לב. העולם הקטן שיצרה הילה חבקין זרוע בלבבות מכל הסוגים, עד כדי כך שגם הלוגו של עם עובד בשער הספר נראה פתאום כמו לב מושלך. רק עכשיו שמתי לב לדמעה התלויה בקצהו, ואולי זאת בכלל חתיכה שנשברה?

.

איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי (שני פרטים)

.

חלק מן הלבבות גלויים כמו העינית, ואחרים מוטמעים בקומפוזיציה. למשל:

.

קומפוזיציה לבבית. איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי

.

ומכאן ואילך נפרשים כל נפתולי אהבתה של רוזי: הבלבול, הכמיהה, השוטטות הלילית סביב ביתו של מר חסה, הנסיונות הכושלים לשבות את לבו בבישולים, בהתקשטות, התהיה מה עדיף, להיות חזקה או מהוססת. היא מתחילה איתו בגלוי וזוכה בהתעלמות. היא בוכה ובוכה ("את כיסי הדמעות מרוקנת"). ולאט לאט נגמלת. מתפכחת. כשמר חסה נחשף לבסוף במלוא פוציותי, היא נוהגת בו בנימוס כיאה לארנבת מחונכת: "היא לא תנבל את הפה בקללות וניאוצים … אבל לחשוב מותר מה שרוצים."

וזה מה שחשבה גברת ארנבה:/ באהבה מר חס מצטיין כמו כרוב זקן/ ומייאש כמו תלתן יבש./ כמו גזר שהזקין, כרובית ביום חמסין,/ כמו תות שכבר נמעך/ או קולרבי שנשכח./ איך לא ראיתי את זה בהתחלה?

בתמונה למטה הילה חבקין מממשת את הגידופים המטפוריים. שימו לב כמה פונפוני הזנבות דומים וקרובים לפונפוני נעלי הבית של רוזי. מר חסה הוא עכשיו עפר לרגליה.

.

רוזי ומסדר הגידופים. איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי

.

שם הספר הוא מחווה ל"אהבתה של תרזה די מון", צרור סונטות שכתבה לאה גולדברג לגבר צעיר שבו התאהבה, בשמה של צרפתייה אצילה מן המאה השבע עשרה שבדתה מלבה. על פי הביוגרפיה שהמציאה גולדברג, התאהבה תרזה די מון (תרזה דימיון?) בצעיר האיטלקי ששימש מחנך לבניה והקדישה לו עשרות סונטות. אחרי לכתו שרפה אותן ופרשה למנזר.

זרחי לא ממשיכה רק את מרים ילן שטקליס אם כן, אלא מעדכנת גם את לאה גולדברג. והילה חבקין בעקבותיה, עושה מחווה לסונטה ט', המפורסמת מכולן: "מחלוני וגם מחלונך/ אותו הגן נשקף, אותו הנוף,/ ויום תמים מותר לי לאהוב/ את הדברים אשר ליטפה עינך."

.

החלון הפותח והחלון המסיים מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי. איירה הילה חבקין.

.

הסביבה שמציירת חבקין משקפת כאמור את רגשותיה ותחושותיה של רוזי. הטיול הלילי שלה רווי באהבה – אפילו השביל מתפתל לצורת לב – וגם באירוטיות עמומה – ראו את העץ (ואת השועל הקטן המחבל בכרמים של שיר השירים).

.

איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי

.

ועוד אירוטיות מרומזת: הענף הלופת את המגילה, התות הנגוס לרגליה.

.

איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי

.

ולא מדובר ביוזמה חתרנית של חבקין. זרחי התחילה, בהומור המתעתע הפיוטי שלה, החביב על ראדר התבניות שלי: כשרוזי מהרהרת, "המאורה של משפחת משפך פתוחה. מישהו שכח לסגור?" אני שומעת: "החנות של מר משפך פתוחה, מישהו שכח לסגור?"

סוג כזה של דו משמעות מצחיק ופיוטי הוא הלחם והחמאה של שירי אמא אווזה. כיוון שחמקו פנימה לפני שהגבולות נסגרו, ילדים עדיין נהנים מהם.

וכשרוזי חושבת מחשבות בוטות גם חבקין מסתנכרנת: עוגת הגזר שהיא מגישה למר חסה היא קרנבלית, על גבול לורנה בוביט, למי שזוכר.

.

איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי (איור מלא ותקריב).

.

והעוגה הזאת היא ההפך הגמור מציור הכריכה שבו רוזי הקשורה מציצה בין שאר ירקות, כמו אותו "תפוח זהב שאהב את אוכלהו" שעליו כתבה דליה רביקוביץ.

למטה מימין, פרט מתוך כריכת הספר. משמאל פרט מתוך הפורזץ. עכשיו תסתכלו רק על הסרט הקושר את הירקות ועל העלים היבשים של התות, ותגידו לי בעצמכם מה מצויר בכל אחד (מעבר ללבבות הפרומים).

.

איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי (פרטים)

.

ובסוגריים אני רוצה להוסיף שהילה חבקין מנצלת כל חוט ושרוך שהיא מוצאת לרישום במרחב – מן הצינור והלוגו של עם עובד, ועד הסרט הקושר את הירקות, עלי התות או רצועת התיק של רוזי בתמונה למטה – כשמר חסה מתקרב היא מתפסלת לצורת אינסוף (אהבה) וכשהוא מתרחק היא מוטלת כמו לב שנפל על השביל בין עלי השלכת.

.

איירה הילה חבקין, מתוך "אהבתה של רוזי פטרוסיל" מאת נורית זרחי (שני פרטים, לפני ואחרי).

.

זה סוג של גרפיטי חתרני, שגובל בפסלי חוטי הברזל של אלכסנדר קלדר.

.

אלכסנדר קלדר

.

ובחזרה לנורית זרחי – שורה של אהבות כואבות ניצבת באופק הספרון הזה: מרים, לאה (תרזה), דליה – ונורית מטלטלת את הסירה. מהרגע הראשון היא מטלטלת אותה; לא עוד "מיכאל" הנשגב והנסתר או תחפושת רומנטית של מחנך איטלקי, מאהב לטיני בלתי מושג, לא עוד טורף אנונימי של תפוח זהב, אלא מר חסה – שם לא רומנטי בתכלית, שזרחי עוד מקצרת פה ושם בפמיליאריות, למר חס (והמשלים ישלים, למר חס וחלילה). הכאב לא פחות בהכרח אבל הפרספקטיבה היא לגמרי אחרת. הצחוק (והכעס) משחררים. ובאשר לאירוניה – כבר סיפרתי איך גיליתי שהיא ידידתי הטובה. גם לילדים אחרים מגיע הפלא הזה.

*

עוד נורית זרחי בעיר האושר

על טינקרטנק – נורית זרחי ודוד פולונסקי (וגם רשימת השמות)

על הנמר שמתחת למיטה (איור אחד נפלא) – נורית זרחי ולנה גוברמן

על אמבטים – נורית זרחי ורותו מודן

במה נפגשים אדונים? (נורית זרחי בדיעבד)

לשאלת הפיות היהודיות (נורית זרחי בתפקיד קטן ואורח, אבל זה כמו בקרדיטים של סרטים אמריקאיים, כשכותבים את השחקן החשוב של התפקיד הקטן בסוף – AND נורית זרחי)

*

ויכוח קודם עם אנשי ה"לא לילדים" (המתכוונים לגונן, אני יודעת)

*

שנה מלאה אהבה וצחוק ויופי ואירוניה לכולכם.

*

מזל ואהבה, כך התחשק לי לסיים ולהתחיל את השנה.

במקור היו לי שלוש אהבות, אבל מחשש אמל"ק (המאיים שבעתיים בקרבתו ל"עמלק") הן פורקו לסדרה קטנה.

*

בסרטון למטה, מרים ילן שטקליס קוראת את "מיכאל".

.

אל "מיכאל" כבר הגעתי פעם דרך האיור הנפלא של דוד פולונסקי. אלא שאז התמקדתי במרחב הפיסי והנפשי שפולונסקי צייר לגיבורה וכמעט לא נדרשתי לטקסט, הפשוט רק לכאורה, כי מתחת לרגש החשוף ולדיווח הדקדקני מפכים מי תהום שיריים.

קחו למשל את החזרות האלה של הפתיחה, "חיכיתי, חיכיתי, בכיתי, בכיתי" – זה לא רק תיאור ילדותי של הזמן המתמשך והחדגוני של החיכייה, ולא רק הד, שמדגיש את הבדידות שבה המילים חוזרות עלייך ואלייך. זו הדלות הלשונית שנוצרת כשהרגש כל כך טובעני שהמילים מתחפרות במקום; כמו בקינת דוד על אבשלום: בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם [מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ] אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי.

ובעצם השיר מתחיל כבר בכותרת, בשם האהוב, "מיכאל", שמתחיל במילת השאלה, "מי?" (שתחזור תיכף שוב ושוב) ומסתיים ב"אל", לא רק במובנו הנשגב והשמיימי (אף שגם הוא כלול, כמו הGOD ב"מחכים לגודו") אלא כמילת יחס שנשארת תלויה באוויר, כי אין שום דבר בצד השני. האהוב לא בא.

ה"מי לא בא?" היא סוג של עדכון לשאלת המשחק, "מי יבוא אלי?" שנשאלת בידיים פרושות ומסתיימת בחיבוק גדול. יש משהו נוגע ללב בהיצמדות לצורה הקלילה של המשחק והחידה, עד שגם המנגנון הזה כבר לא עובד: "והוא לא בא. והוא לא בא," זו ההכרה בתבוסה, הרגע בו הופך השיר סופית לקינה.

מיכאל היא גם המילה היחידה בסוף שורה שלא מתחרזת עם כלום. מבחינה לשונית, חרוז הוא סוג של זוגיות. הסביבה המחורזת יוצרת ציפייה לחרוז שמכזיב שוב ושוב, כמו האהוב.

ואם כבר מדברים על חריזה – החריזה הדקדוקית ששולטת בשיר (חיכיתי/בכיתי וכיו"ב) נחשבת לנחותה בדרך כלל. רק הצדקה פיוטית יכולה לגאול אותה מחוסר התחכום. כמו למשל בשירו של אריה לודוויג שטראוס, "קינה על מות אחותי", כשהוא כותב, אֵיךְ אֲכַבֶּה בִּי אֵשׁ פְּרִידָתֵךְ / וּבְאוֹרָהּ לְבַד אֶרְאֶה פָּנַיִךְ// וְהִיא לְבַד תְּחַיֶּה אוֹר עֵינַיִךְ / הַקּוֹדְרוֹת, אֲחוֹתִי, בְּאַחְרִיתֵךְ – בחריזה הדקדוקית (אחריתך/פרידתך, ששולטת גם בהמשך השיר) מהדהד צליל ה"איך" שבו הוא נפתח, בתלונה, באי הבנה, בסירוב להאמין שאופייני לקינות בכלל; "איך נפלו גיבורים…" "אֵיכָה ישבה בדד…" וכן הלאה.

הילדה של מרים ילן שטקליס עוד לא הגיעה אל האיך, היא עדיין ב"מי?" (מי כמוך באלים, מיכאל) וגם זה שובר לב.

קינות שמורות בדרך כלל למאורעות סופניים כמו מוות וחורבן, אבל כשהרגש מציף, הפרופורציות טובעות. אולי זאת רק מחלת התבניות האנושה שלי (מין סורק מוּלד שמתביית על תבניות דומות) אבל החריזה הדקדוקית המעט ארכאית של "שלא תֵּדַעְנָה/ שלא תַּפְרַעְנָה" החזירה אותי לפֶּן תִּשְׂמַחְנָה/ פֶּן תַּעֲלֹזְנָה של קינת דוד על שאול ויהונתן. כאן מנסה הגיבורה להסתיר את הפגישה הרומנטית מן הבובות, ושם קורא דוד להסתיר את המוות מן האויב, "פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים…"

*

הכאב של "מיכאל" עדיין מהדהד בלבן של גדולות וקטנות (וגדולים וקטנים), אבל בספק אם היה נכתב היום או אם היה מתקבל בברכה דומה. גיבורה פסיבית שיודעת רק לחכות ולבכות זה "מסר  פגום לבנותינו" (אף שמרים ילן שטקליס חצתה את מִגְדָּרֵי הבכי בדני גיבור). לי עצמי אין שום הסתייגות. ילדותי רדופת האג'נדות גמלה אותי משירת הסירנות שלהן. ואף על פי כן הזמנים השתנו, והשינוי הזה לא פסח על ספרות הילדים. מיכאל הבלתי מושג, הנסתר כמו האל שבקצה שמו, כבר לא חסין כמו פעם. אפשרויות חדשות נפתחו, ואפשרויות חדשות (בניגוד לניכוש הישנות) זה תמיד נפלא.

וכך בבכי גדול שאינו מפוסק כמו הבכי של ההתחלה –

מחר אלך השכם בבוקר אל הגן,
ואשב לי, ואבכה לי כל הזמן.
מיכאל.

– בכי עצום בסדר גודל של תהילים (בְּאַנְחָתִי אַשְׂחֶה בְכָל לַיְלָה מִטָּתִי בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה), אנחנו מגיעים לאהבתה של נורית זרחי ל… (תיכף)