כלומר אחד מהם. אבל נתחיל מהתחלה.
- שולחן החטאים
ואלה שבעת חטאי המוות הנוצריים: גרגרנות, עצלות, תאווה, גאווה, כעס, קנאה, חמדנות, כפי שצייר אותם הירונימוס בוש בסביבות שנת 1500.

.
ישוע שמצויר באמצע המעגל מתריע: "היזהרו, היזהרו, אלוהים רואה." העיגול שבתוכו הוא מצויר הוא העין של אלוהים. ישוע הוא האישון. במקור צויירו החטאים על שולחן. כלומר, לא רק אלוהים, גם בני האדם השקיפו עליהם מלמעלה. (אני רק מציינת, כמו שדודה יוכבד, אחותו הבכורה של סבי, נהגה לומר.)
*
2. גאווה (superbia)
חטא הגאווה הוא שורש כל החטאים. הגאווה היא שגרמה להילל בן שחר למרוד באלוהים, מרידה שהסתיימה בנפילתו ובגלגולו החדש כשטן (בנוצרית, לוציפר, שפירושו נושא האור). בקומדיה האלוהית של דנטה, החוזרים בתשובה נושאים לוחות אבן על צווארם כדי לשמור על ראש מורכן.

*
3. ראי, ראי, שעל הקיר
רשימת החטאים הצטמצמה קצת במשך השנים. רברבנות ויהירות למשל, נטמעו בחטא הגאווה.
גאווה במובן יהירות, צוירה בדרך כלל כאישה עם טווס וראי. ולפעמים גם בלי טווס. הראי הספיק.
בתמונה שלמטה, היצור שמביט על התחת שלו בראי מלעיג על יהירותה של האישה. (מיזוגניה וכו'. בטח)


אני, שכל דבר מזכיר לי אגדות, לא יכולה שלא לחשוב על המלכה הרעה, אמה החורגת היהירה של שלגייה. גם בלי הטווס היא גלגול של Superbia – גאווה.

*
4. הדהודים
יכולתי לכתוב פוסט שלם על ההבדלים באופן שבו צוירו החטאים (יש טענה שחלקם צוירו בידי תלמידים). לעת עתה אני מתעניינת בעיקר בהבדל בין האופן שבו צויר חטא הגאווה לאופן שבו צוירו כל שאר החטאים. כל השישה צוירו באופן פרונטלי. הדמויות פונות לקהל כמו במסכֶת או בתיאטרון; השחקנים מראים את פניהם גם כשזה לא טבעי.
ואילו בחטא הגאווה:

.
זהו החטא היחיד שבו הפרזנטורית מפנה את גבה לקהל. זה עד כדי כך יוצא דופן שבוש הרגיש צורך לצייר גיבוי: בחדר החשוך מימין אפשר להבחין בדמות נוספת, זעירה, אוחזת בראי שלה באופן מקובל.
בכל ייצוגי הגאווה הרבים שדגמתי, לא מצאתי אחד שבו הפנתה האישה את גבה למתבונן. וגם בכל איורי שלגייה לא מצאתי כזה. אפילו האמצעי משלושת האיורים שלמעלה, שבו רואים היטב את בבואתה בתוך הראי (הנישא בידי שד, גלגול מגולף של השטן של הירונימוס בוש). ככל הידוע לי, עברו יותר מארבע מאות שנה עד שהמלכה הרעה שבה והפנתה את גבה לקהל בזמן שהביטה בראי. וולט דיסני עשה לה את זה, אבל זה כבר קולנוע, כלומר פרק אחר.
להצבה הייחודית של בוש יש אפקט כפול. מצד אחד, ההשלכות של הכניעה לחטא הן הרבה יותר מוחשיות: פרצופה של החוטאת נמצא בידי השטן, נראה שתיכף יסתלק איתו, שזה קצת כמו לגנוב את נשמתה. ומצד שני, בוש מעלים את המחיצה הבלתי נראית בין הדמות לקהל. בניגוד לריחוק הטקסי של שאר החטאים, סצנת הגאווה היא אינטימית; אנחנו כמעט נכנסים לנעליה של הדמות ומביטים ביחד איתה אל הראי המוצב מול עינינו.
קראתי שהחדר מלא בפריטים יקרים מכסף, זהב וחרסינה. אני לא שמתי לב לעושר, אבל תיכף ראיתי שידיות הכדים מתחרזות בגנדרנות עם זנבו של השטן. ובהמשך לכך, תהיתי למה היא מרימה את קצה שמלתה ותוקעת אותו בחגורתה? אי אפשר לא להבחין בזה, זה ממש באמצע התמונה. אני עדיין תוהה, אבל הכתם החום שנחשף מזכיר את בסיס של הכלי מעליו. ואם אנחנו כבר באדוות והדהודים – במחרוזת המשתרבבת מן הארגז מהדהד העיגול הריק של הראי.
*
5. כיוון שכל דבר מזכיר לי אגדות
למה לעצור בשלגיה? השטן הכחוש עם השביס הוא כמעט כפיל של הזאב המחופש לסבתא של כיפה אדומה. הקווים הלבנים של השביס מדגישים את המלתעות הנפערות לבלוע את הפנים שבראי. זה מצמרר וגם קומי ופואטי (סוג של דראג קווין) בו בזמן.
*
עוד ציורים בעיר האושר
הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו
ארבע נערות ובובה של איש – על ציור של פרנסיסקו דה גויה
האדום של רוחיר ואן דר ויידן ושל אינגמר ברגמן
המשפחה הלא קדושה של ברתלמי ואן אייק
ארבע דמויות על מדרגה, ציור של ברתולומה אסטבן מוריו
*
ובלי קשר אבל חשוב:
חוגגים עשור לתערוכת המכירה של ספריית גן לוינסקי!
השנה תתקיים תערוכת המכירה העשירית למען ספריית גן לוינסקי. מכורח הנסיבות נקיים את התערוכה לראשונה במתכונת מקוונת ואנו נרגשות מאוד. התערוכה תימשך ארבעה ימים בלבד בין התאריכים 24-27 בפברואר. קישור לאתר המכירה יפורסם לפני פתיחתה.
השנה תומכים גם באמנים/ות!
בשנה הקשה הזאת, העלינו מעט מחיר כדי לתמוך גם באמנים/ות הנדיבים/ות שמתגייסים/ות למעננו בנדיבות ובנאמנות שנה אחר שנה. כל העבודות יימכרו במחיר אחיד של 1800 ש"ח.
חוץ מזה לא שינינו דבר: כהרגלנו, בתערוכה יימכרו מעל ל 250 עבודות של כ 150 אמנים מעולים, ותיקים וידועי שם לצד צעירים ועולים, בכל סוגי המדיה.
זאת הזדמנות חד פעמית לקנות אמנות מצוינת במחיר מעולה ולתרום למטרה טובה וחשובה. בין האמנים/ות ששיתפו השנה: Know Hope, Klone, לארי אברמסון, ציבי גבע, זויה צ'רקסקי, גלעד רטמן, סיגלית לנדאו, מיכל הימן, רענן חרל"פ, איילת כרמי, אנה ים, ליאור גריידי, אורי גרשוני, מאיה אטון, איציק ליבנה, עדו בר אל, יאיר ברק, גלעד אופיר, מתן בן טולילה, יונתן אולמן, חיימי פניכל, מידד אליהו, מיכל נאמן, מיכל בראור, ועוד רבים/ות וטובים/ות.
לחצו כאן להצטרפות לאיבנט בפייסבוק בו יפורסמו בהמשך דימויים של העבודות
צוות ספריית גן לוינסקי
מרית קרובתי, והרי זוהי מנדלה הודית לכל דבר ועניין שמתכתבת גם עם האופן שבו צוייר הקוסמוס במצריים הפאטימית של המאה האחת עשרה וגם באטלס הקטאלני (סביבות 1375) שאייר היהודי אברהם קרשקש כעיגול אמצעי (כדור הארץ מרכז הקוסמוס כמו שהאמינו בעת האי), הספֵירות (הגלגלים) המקיפים אותו כטבעות-בצל, ומעבר לו בחלק מהציורים הללו המזלות האסטרולוגיים או מעבר לו השכלים המניעים את הגלגלים.
אם יש דבר שבו מעגל החטאים של בוש מעורר את מחשבתי הרי זה בצמצום שהוא נוקט. שלא כקודמיו הוא לא מבטא במעגל את הקוסמוס אלא את חטאי האנוש את אפשרות הגאולה (ישוע). בעצם,זה דומה מאוד לכמה וכמה פילוסופים של העת הזאת — כגון פוקו, קוהן, באטלר, אגמבן וכל הגות שנשתייר בה רוחו של המארקסיזם או הקפיטליזם — ועוד שעסוקים באדם ובפוליטיקה והאתיקה האנושית או במאבק המגדרי או החברתי-מעמדי או בהון בלבד, ושוכחים שהאדם אינו רק חלק מהחברה האנושית — ומהמיתוסים (דתיים ולא דתיים) שהיא מספרת לעצמה, אלא חלק מהקוסמוס.
ועוד אחד שמתייחס למעגל החטאים והאשמה בפרוטרוט: https://www.youtube.com/watch?v=fj_ncWIXOdk
תודה מרית! ברגע קצרצר וחד פעמי של רפלקסיה הבנתי שאני לוקה לפחות ב-6 מתוך ה-7, ואני עוד עושה לעצמי הנחה.
שמת לב שכל ה-7 מופיעים שוב בגיהנום, מצד שמאל למטה? ושם יש גם טווס! והוא מרוט-נוצות! האישה נראית כמו חווה ולא הצלחתי להבין מה בדיוק יושב לה על מבושיה, אבל נראה שהיא ממתיקה סוד עם אדם ולא מתעניינת במיוחד במראה שמציב לפניה השד.
יש בגאווה מן הנרקיזסם, שהוא אהבה עצמית העיוורת לאחרים, ובולעת את האדם בתוך עצמו. המראה היא סימבול מושלם לכך, וכך גם הפניית הגב לאחר.
שועיקי, תודה, זה יפה איך הצורה מחליפה או סופחת משמעויות.
מתן, 🙂 אף אחד לא יוצא נקי מהרשימה הזאת.
הטווס לפי מה שהבנתי, זומם על אבר המין של האיש. ואת מבושי האישה מכסה קרפדה אימתנית שהיא לפי האינטואיציה הדימויית שלי גלגול סיוטי של עלה התאנה.
לילפ, צודקת לגמרי. תודה.
בעיניי, הפניית הגב מבליטה את העובדה שבאותם זמנים לא ידעת איך את נראית ללא מראה. אם לא היית מאוד עשירה, כזאת שמישהו מצייר או מפסל אותה, לא ידעת איך את נראית ללא מראה. אני, במאה ה21, כל כך רווי במראה של פניי שלי מכל השלבים של חיי, שלא לחיות עם כזה עושר של הסתכלות לתוך חור הישבן של עצמי נראה לי בלתי נסבל.
הי, זה נכון שאנחנו בעודף מטורף של שיקופים אבל אנשים תמיד חיפשו ומצאו דרך להתבונן בעצמם, אפרופו המיתוס של נרקיס וכולי. בויקיפדיה טוענים שיש מראות מ6000 לפנהס, ומתקדמים בהדרגה למערה במדבר יהודה שבה נמצאו שתי "מראות נחושת במסגרת עץ עטופה קלף אדום" מתקופת מרד בר כוכבא, שיכלו בקלות, כמות שהן, לשמש את "גאווה".
שלום מרית יקרה,
אם כבר אז כבר… 🙂
הבדל בין צילום לציור זה, שבצילום איזה שהו פרט יכול להיות מקרי כי במקרה הוא היה שם…
בציור כל דבר שנוכח, הצייר צייר והתכוון אליו…
ואצל בוש יש תמיד מלן פרטים…
ומה שכתבת יפה מאוד…
הנה כמה נקודות שחשבתי עליהן:
– נראה לי שיש כאן גם דברים, הקשורים לחיי זוגיות, וחיי זוגיות בצל הגאווה.
– היא אישה נשואה. הדמות הנוספת היא לדעתי (הצנועה) בעלה.
– הארון זה רכוש הנשואין שלהם. בין השאר גם התכשיטים שלה.
– הוואזות הכסופות הן זכר ונקבה, ומשהו מפריד ביניהן.
– רק דלת אחת של הארון פתוחה, הצד שלה, ממנו יצאה קופסת התכשיטים.
– היא לא אשת אצולה, ומקומה כעת מול הארון, בסלון הבית, כשהיא מפנה פניה מאתנו ומהמציאות, מובלטת ושגויה מבחינת אורך החיים אז.
אולי זה קשור לשמלה המופשלת?
– בעוד השטן מחזיק את הראי שלה, הבעל מחזיק בעצמו…
– הפרחים יבשים ליד החלון, והאים זו לחמניה שנישכחה שם?
– הזנב של השטן משתקף גם בזנב של החתול, שמפריד בין בני הזוג…
– ובחורף, היא מעדיפה להתקשט בחדר קר מול מראה, מאשר להתחמם מול האח, שבחדר הסמוך….
ציור מעניין מאוד…. 🙂
אם כבר אז כבר, פעם שניה…
בניגוד לציורים אחרים, אין כאן פרסוניפיקציה של ה״גאווה״, אלא תיאור ראליסטי של תוצאותיה….
מצד אחד, תוצאותיה בעולם הזה, וזה הציור האמור, ומהשני, תוצאותיה בעולם הבא, וזה בעיגול של הגיהנום… ובשאר העיגולים בהתאם….
תודה חוליהו!
כל דבר בציור נוכח בכוונה, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בציור כל כך יוצא דופן, שאינו מסתמך על שום שטאנץ.
וכמובן שישר הבחנת במין הוואזות 🙂
החתול הוא חתול של שדים, יש בו משהו עכברי.
ואני לא בטוחה שהבנתי את עניין תוצאות הגאווה בעולם הזה.
אם כבר אז כבר, פעם שלישית….
🙂
שלום מרית יקרה,
בוש מציג בציורים סצנות מחיי היום יום, ולא כפי שעשו אחרים, פרסוניפיקציה של המושג או תאור אלגורי שלו.
בתיאור הגאווה הוא מציג ״מחיי אישה הנגוע בחטא״…
ומראה כיצד החטא בא לידי ביטוי בחיי היום יום….
כך בכל החטאים…
בעיגולים שמתארים את ארבעת הדברים האחרונים, הוא מתאר את הסוף, גם הסוף של החוטאים.
אז נראה לי, שהוא במתכוון מציג את הרע, שהחטאים האלו עושים גם בעולם הזה, בחיי היום יום.
אצל האישה זו ההזנחה והניתוק מהסביבה והבעל.
אם ראיתי ברור, אז בפינה הימנית עליונה של החדר יש קורי עכביש (או שזה סדקים בציור… 🙂 ) אולי חלק מההזנחה.
לגבי השמלה, איך שהו נראה לי שזה צריך לרמוז על משלח ידה… נשים אז באמת לבשו שמלה על שמלה, ונראה לי שהיו דברים שעשו, שעבורם הפשילו את השוליים…
חיפשתי אבל לא ממש מצאתי עדות לזה… אז זה עדיין בגדר הרגשה…
הציור של ואן דר היידן, הוא תחריט שלו, לפי ציור של ברוייגל האב. הנה המקור (נדמה לי):
זה הפוך ימין שמאל להוציא הכיתוב, בגלל שזה תחריט… )
🙂
נכון, נכון, בגאווה של בוש יש הרבה פרטים "טפלים" שעוקרים אותה מן האלגוריה אל חיי היומיום. תודה על ההבהרה! לדעתי אין קורי עכביש וגם כדי הכסף וצלחת הנחושת שמאירה את הנר בחדרון הסמוך – מאד מבריקים. באשר לשמלה – גם אני חיפשתי ולא מצאתי שום פירוש מעשי או סימבולי להפשלה המסוימת הזאת. אני חושדת שהיא נעשתה כדי לייצר עניין בחלק התחתון של הציור שהיה גוש קפלים חדגוני עם שמלה רגילה, ובו בזמן להגביר את המוסיקליות של הצורות המשולשות (ואולי גם לעורר מחשבות חטא?). ואתה צודק גם שהיא הכי לא "אשת חיל מי ימצא". אני אגב מאמינה לחוקרים שחושבים שבוש עצמו צייר רק חלק מהציור. יש פער גדול בין המקוריות והפירוט של חטא הגאווה לכמה מן החטאים האחרים שמצוירים באופן הכי כללי (שלא לומר עצלני. למשל חטא העצלות).