אצל סינדי שרמן דווקא כל יום פורים. התיאטרליים מכל תצלומיה הם אולי ה- History Portraits שצולמו בשנים 1989-1990, סדרת תמונות שבהן התחפשה לציורי דיוקן מן המאה החמש עשרה עד המאה התשע עשרה. למשל:
סינדי שרמן, 1980. לחצו להגדלה
אם אני צריכה לנחש – התמונה שלמעלה צולמה בהשראת הפורטרטים הרבים של מרתה וואשינגטון (אשתו של הג'ורג'). אפילו בבול שהנציח אותה היא חובשת מצנפת מכווצת וצווארון לבן מחודד עוטף את צווארה.
באמצע סינדי שרמן, מימין ומשמאל מרתה וואשינגטון (ארבע מתוך רבות)
הוא כמעט נורמלי הדיוקן הזה; הידיים אמנם חתוכות, במניפה הכמעט סגורה יש סדק אפל (אבל זה ממש למטה בקצה), וגם האף קצת מבהיק ויש פס לבן מדי מעל לשפה העליונה אבל כל השאר נראה חסוד ומכובד. עד שבוחנים את הרקע; כי בדיוק מאחורי ראשה של הדמות נפרקת לה עגלת חציר. הסוס כמו עומד על כתפה של הגברת. וזה כבר מגוחך, כמו מישהו שעושה לה קרניים מאחורי הגב. ואם לא די בזה צבעם של הסוס והחציר זהים לצבע שערותיה של הגברת, מה שהופך אותם למין תוספת שיער גסה וסרבנית שספק מודבקת למצנפת ספק מתפרצת מתוכה.
*
סינדי שרמן, 1990. Untitled #225 לחצו להגדלה
בדיוקן שלמעלה השיבוש הרבה יותר מוחצן. שרמן מתחפשת לבתולה המניקה את ישו התינוק, רק שאין שום תינוק בתמונה והכול מבוים ומזויף; השיבולים, הפאה, השד התותב, הפיטמה הקשורה בחוט למשהו מחוץ לתמונה, טיפת החלב הקרושה, וכן הלאה.
בצילום הקודם השוותה שרמן את שערה של הגברת לחציר. האלמנטים המקיפים את המדונה הרבה יותר מחמיאים, לפחות לכאורה; השיבולים "בוקעות" מקודקודה כמו כתר (אחד המקורות האמנותיים אגב, לתמונת המדונה הנוצרית, הוא תיאור יווני-רומי של דמטר אלת הדגן כשבתה קורה-פרספונה יושבת על ברכיה). אבל בראש ובראשונה השיבולים נמצאות שם כדי להלל את צמתה של המדונה. צמות בלונדיניות תמיד מושוות לשיבולים זהובות. זה ה"עטור מצחך זהב (שחור)" של שרמן. הפנינים משכפלות את טיפת החלב, והבקבוק עם הפיטמה המופרזת המונח על אדן החלון משמאל – "מתחרז" עם השַׁד; הזיקה בין הווילונות התלויים בחלון ליריעות הבד התלויות על גוף האישה – מחזקת את הקישור. הנה כמה תקריבים.
שיבולים, בקבוק, שד, צמה. מתוך, סינדי שרמן, Untitled #225
אלא שכל הכמעט קלישאות האלה יוצאות איכשהו ליטרליות מדי וקצת עקומות. סינדי שרמן כהרגלה מִתממת ומשתמשת בדימויים ב"חוסר רגישות" שמקלף את ההילה המצעפת אותם:
השיבולים האמיתיות נראות חומות וקשות ומיובשות. הצמה שמנסות להידמות להן דקה מדי.
ההשוואה בין חלב אם לפנינים מוסיפה לו מעין יוקרה אבל פנינים זה מאד לא מזין וגם מסוכן לתינוקות.
והבקבוק הבודד הכחלחל-רפאי – כמו מדגיש את השד הבודד והמלאכותי התחוב כמעט מתחת לבית השחי של המדונה, ואין לו בכלל בן זוג מתחת לאריג הכחול.
בולעת הפנינים מתוך "המוצצת הנוצצת", מיצג של הילה לולו לין, 1998
יוליה טימושנקו נשיאת אוקראינה לשעבר.
ליוליה טימושנקו יש צמה ראויה לשמה, כזאת שהמשוררים משווים לזהב השיבולים, ולא מתכוונים לשיבולים בודדות שתקועות באגרטל על אדן החלון אלא למרחבי שדות בשמש (זוכרים את "עין הזהב אשר לשיבולים" של הנסיך הקטן?)
לכמה מהפורטרטים ההיסטוריים של שרמן יש מקור מובהק. למשל:
משמאל, לה פורנרינה, רפאל, 1520. מימין סינדי שרמן Untitled #205, 1989
למדונה עם כתר השיבולים אין מקור בלעדי. אני על כל פנים, לא הצלחתי לאתר כזה. היא מעין הכלאה-הטלאה של שברי מריות מניקות. פניה – ובייחוד החלק התחתון, השפתיים והסנטר וגם הקודקוד העצום – מזכירים את המדונה המלכותית של ז'אן פוקה (1450). הכתר המשובץ פנינים של של פוקה מתפצל אצל שרמן לכתר שיבולים ולמחרוזות הקלועות בצמה.
ז'אן פוקה, מדונה מוקפת מלאכים מניקה את בנה התינוק (1450) (אולי על המלאכים האלה כתב פנחס שדה "מלאכים כחולים, מלאכים אדומים, מלאכים של שיש וזהב") לחצו להגדלה
תלתלי הבלונד של שרמן קרובים למדונה החושנית מסדנתו של דירר. וגם השיבולים היבשות הן אולי גלגול של הקוצים והחרולים (והאירוסים) שצומחים ברקע של דירר.
מימין, סינדי שרמן (פרט), משמאל, אלברכט דירר, המדונה עם האירוסים, תחילת המאה השש עשרה (פרט)
המדונה עם האירוסים, סדנתו של אלברכט דורר, תחילת המאה השש עשרה.
האצבעות האוחזות בשד הושפעו אולי מלה פורנרינה של רפאל (ראו תמונה למעלה) והכיוונים הסותרים, המבט שאינו ממוקד בשום דבר מתבקש, מזכירים את המדונה של יוס ון קלווה (אם כי שרמן לא זקוקה למודל בשביל מבטים מתכחשים כפי שהראיתי כאן וגם כאן. לולא ידעתי שוון קלווה חי במאה השש עשרה הייתי חושדת שהוא הושפע מסינדי שרמן).
יוס ון קלווה, 1525
ותמונה שלישית ואחרונה להיום:
סינדי שרמן, 1989, Untitled #198
אני לא יודעת מה ההשראה לדיוקן הזה, מרובה הפטמות-עיניים, המבלבל בין אף לפריפה, אבל הוא מזכיר לי את המגריט הזה.
רנה מגריט, "האונס", 1934
*
זה הפוסט ה400 בבלוג. כך יצא. סוג של ציון דרך והזדמנות להגיד תודה לכל מי שבא לכאן, על השיחה הסמויה והגלויה.
לפוסט ה100 – אלביס פרסלי לנצח (זכרונות מאמריקה) (כולל צילומים רבים של חקיינים)
לפוסט ה200 – הפוסט הראשון של הכאב הגדול על Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ'
*
עיר-האושר 
מרתק ומדוייק כתמיד.
תודה על 400 פוסטים.
ברכות
אוי, הציור של המדונה עם האירוסים מעלף! מזכיר לי את הפיאטה 🙂 תודה מרית על 400 המסעות המרתקים
בקבוק מזלוטוב (אחיו הרחוק של מולוטוב) לרגל פוסט ה-400.
אני חושש שמה שקורה לי מול סנדי שרמן דומה למה שקורה לך מול עמנואל לוינס.
משהו שכנראה יישאר תמיד בכתה המקבילה. מישהי שאת מאוד אוהבת, ואני מאוד מכבד את זה, אבל לא מצליח להבין מדוע (קצרה ההכרה).
ותודה לך, שכנה קרובה ויקרה, על נוכחותך האינטרנטית, ובכלל על זה שהפכת כזו חברה רחוקה-קרובה, בשעות המוארות ובשעות מואפלות — חי כובעי ושער הקיפודים הצומח תחתיו, זה היום שבו עליי להודות על כל התותים שקיבלתי כאן במתנה.
מה שיפה שעד עיר האושר בכלל לא ידעתי שאני אוהב תותים, או שיש לתותים (או אפילו לצבע האדום, שהיה הצבע של האתר הזה בימי "רשימות") איזה סיכוי להתחבב עליי.
יש לאתר הזה איכות של ארץ-הפלאות, לפעמים טועמים פה דברים, שמקטינים או מגדילים את התודעה, מן פסיעה דרך כל מיני מצבי-גבול של אנשים אחרים, שאחריהם פתאום פוגשים את העצמי מחדש. היו פה פוסטים עם איכויות של LSD, היו פה פוסטים שניתן לצייר אותם כ-Magical Mystery Tour. אני במידה רבה הצלחתי לפגוש כאן מחדש את הילדוּת.
ואני תמיד רוצה עוד, אף פעם לא רוויה מהבאר הזאת.
זו גם הרגשתי. כשמופיע עיר האושר במייל זו לי חגיגה קטנה ואני מחכה לרגע המתאים לקרוא בשקט, לא בלחץ זמן.
🙂 !
טל, תודה רבה!
איריסיה, כמובן שחשבתי עלייך כששמתי את הדירר! קשה לעמוד בפניו, וגם לז'אן פוקה יש קסם משלו, לבן וקר (קרוב רחוק של ריי סיזר http://www.raycaesar.com/work) ותודה!
שועיקי, נכון, הלוינס שלך הוא השרמן שלי. אף שהיא לא מחממת את לבי, היא לגמרי אינטימית לי כמו הילדים שגדלתי איתם בבאר שבע. תודה מעומק הלב על המילים החמות ועל החברות ועל שאתה בא לכאן על החד אופן שלך ומצחיק ופותח חלונות ומנהרות. מסתבר שאפשר להיות גם חברי ילדות בדיעבד, להיפגש כמו גדי ושמוליקיפוד כולל התותים ובלי ההורים שבסוף.
בת חן 🙂 תודה תודה (אוף, אני מרגישה כל כך מוגבלת וצחיחה).
מרית, דווקא הדימוי התחתון של שירמן, הממוספר 198, לקח אותי היישר אל joel peter witkin, שכמותה, גם הוא משחק עם דימויים חתרניים לגמרי. אצל שניהם אין באמת משהו אחר מלבד תת-הכרה. כלומר, יש – לצורך בלבול האויב עם ויזואליה עשירה יותר או פחות שהיא רק המכסה לבאר עמוקה ולרוב אפלולית. הדימוי לעיל אצל שירמן – עם מכסה (מסיכה בשיכול אותיות ובכתיב חסר בלי יוד) לוקח לספר של ויתקין בשם Vanitas, שפירושו ריקנות (לטינית).
http://he.wikipedia.org/wiki/ואניטאס
המסיכה – עולם שלם. לוקחת לכיוונים לא מבוטלים: החל מ pick-a-boo, שאולי אפשר לתרגם ל"תופסת" עיניים, דרך מחווה פאם-פטאלי(סטי)ת וכלה במסיכת מוות. הן את שירמן והן את וויתקין אני יכולה לראות על הציר הזה.
וכאן, על הספר שכותרותו Vanitas, ודימוי ממוסך על העטיפה:
http://blog.photoeye.com/2012/10/in-print-photobook-video-2-vanitas-by.html
באמנות הפלסטית יש משחקים בלי סוף סביב נושא המסיכה, המחבואים וכולי. נכון יהיה להגיד שכל אחד מהם מושך לכיוון שלו. ובכל זאת, אני לא יכולה שלא למצוא דרייב משותף לשניהם, שממצה את המחילות התת-קרקעיות על החפרפרות המאלכסות אותן.
( ביו-טיוב יש וידאו המטייל בתערוכה שלו בפריז. לא עצרתי על דימוי אחד מסויים כדי לא ללעוס למי שלא מכיר כלל, אבל מה שאני רואה אצל שירמן ניכר היטב בגישה של ויתקין לדימויים המטופלים שלו. אצל שניהם יש טקס שלם לפני ובמהלך, כשחוטי הדיג השקופים ניכרים היטב גם כשאינם.
(בהערות מצויה המלצה לצפות בסרטון בחדר חשוך, כשהכותרת לתערוכה היא: heaven or hell)
https://www.youtube.com/watch?v=4iYBIQN7vlw )
ולכבוד ציון הדרך הסימבולי:
תודה כנה לראשת עיר האושר ועושר לפחות עד היום הזה – בור סוּד ובאר סוֹד שאינה מאבדת טיפה. בהחלט מתכתב (הבור. והראשה) עם המושג ילדותי השניה. לא מובן מאליו בכלל בכלל. וברכות ואיחולים ומזלטוב גדול גם.
ברכות לרגל ה-400 ותודה על המסעות המרתקים, על העשרת הנפש ועל הסבלנות (ומה הלאה – ספר? מפגש?)
לפוסט של היום אני יכול לתרום את הציור הבא:
והכיתוב שלצדו:
“The Miraculous Lactation of St. Bernard.” This painting depicts the legendary mystical experience: Bernard prayed before a statue of the Madonna, asking her, “Show yourself a mother.” The statue came to life and squirted milk from the breast onto his lips. Artist: Alonso Cano, A.D. 1650
חברי ילדוּת בדיעבד, זה משמח ומנחם כאחד. בפרט שזה ממוסס את מימדי הזמן והמקום (-:
דורית, מעניין שגם אני חשבתי על ג'ואל ויתקין. השד העגול של שרמן הזכיר לי את השד מהפוסט הזה http://wp.me/pSKif-k1P והתחלתי לחשוב על הזיקה ביניהם, הלא גם ויתקין עשה מחוות לציורים של בוטיצ'לי וגויה וכן הלאה. ובסופו של דבר הגעתי למסקנה שהדמיון הוא אחיזת עיניים. כי ויתקין, גם כשהוא עושה קולאז'ים ומניפולציות ופנטסיות משתמש תמיד באברי גוף אמיתיים, בפריקים אמיתיים ובבעלי חיים אמיתיים שסינדי שרמן לא תיגע בהם אפילו במקל. אצלה הכל מפלסטיק ומגומי, מזויף בכוונה ובגלוי, כמו שהיא עצמה מזויפת ומאופרת ולא דומה בכלל לדמותה הטבעית. היא כל התפקידים, בעוד שהוא הצופה, המשחק, החווה, ואם הוא יופיע זה רק בהקשר המסורתי של דיוקן עצמי (וסתם זכרון שעדיין מעלה חיוך על פני. לפני שנים היתה תערוכה של ויתקין במוזיאון חיפה וראיתי אותה עם בני הגדול שהיה אז בן 8 והתעניין מאד בפנטסיה המורבידית הזאת, ובמשך כל הביקור הלך אחרינו שומר רוסי ואמר שוב ושוב, ספק בנזיפה ספק בתחנון, "גברת, זה לא בשביל ילד, גברת…")
ותודה גדולה גם לך על כל העושר שאת מביאה!
רוני, תודה לך, על כל ההפתעות… (זאת של היום בתחרות קשה עם בת הים עם רגלי הדגים מהפעם הקודמת!). ובאשר לעתיד מי יודע. כרגע אני לא ממש קיימת. זה די פלא שאני עדיין מבליחה פה. כי על כל דקה פנויה השתלטה הצגת הילדים שאני מביימת לפסטיבל חיפה http://www.haifakids.co.il/?CategoryID=436&ArticleID=38538
שועיקי, איטס אול אין דה מיינד, כמו שאמר ג'ורג' הריסון…
נכון על הפוקה, אבל הדירר הזה הוא ההיביסקוס הכי מפואר שראיתי. הָלֶמֶת ממש
צודקת.
( זו המסיכה של שירמן והמסיכה שלו שהתחברו לי בראש במיידי
http://www.masterart.com/Joel-Peter-WITKIN-Brooklyn-1939-Portrait-Vanity-1994-PortalDefault.aspx?tabid=53&dealerID=209&objectID=494682
http://idi0teque.tumblr.com/post/8782580901/mother-of-the-future-joel-peter-witkin-2004
ויש עוד.
כאן, במחווה לדימוי הנשי המלכותי –
http://www.christies.com/lotfinder/photographs/joel-peter-witkin-costumed-inmate-insane-asylum-budapest-5276011-details.aspx
ויש עוד ועוד..)
אם להמשיך את השומר במוזיאון חיפה: שירמן היא הגיברת והאדרת. וויתקין הוא הילד המתבונן בהשתאות במוות, מטיל ספק, מביא גלוריפיקציה של מי שהוטל בו מום.
המשותף שראיתי בשניהם הם התוצרים הסופיים – שניהם מאחזי עיניים, אצל שניהם יש את הגזר, כשוויתקין מוסיף את המקל, משחק אותה עד הסוף חולה גוסס מת..
[…] בגלל הפוסט הנהדר של מרית בן ישראל על "הסלפי" של סינדי שרמן שכל כל הערצתי שנים רבות והייתה תלויה אצלי בכל […]
איריסיה, הָלֶמֶת. גם אני.
דורית, נכון, יש משהו מאד ילדותי בחזיונות של ויתקין. הוואניטאס יפהפה וגם מלכת אסתר המעורערת המסתורית (שנמצאת באמצע הדרך בין שרמן לבין הסדרה האחרונה של דיאן ארבוס).
לסינדי שרמן ישנה את המוטיביציה של מגריט לעשות אותנו מודעים לכוחו של הדימוי.
וכן, למה להכחיש, מאוד נהניתי
לולא מצאנו את המקום הזה, היינו אבודים, אמר הלך לחלך. לולא הלכנו לאיבוד, לא היינו מוצאים אותו, ענה חלך (שהיה ההגיוני
מבין השניים.) מצאנו אותו? הרהר הלך, או שנמצאנו על ידו? הומצאנו על ידו, דייק חלך (מתוך "שיחות על גבול הפלך")
לא נכון, מטאטא,זה מתוך הר הקסמים (המקום אליו מטאטאים את שרידים הקסמים בעוטף עזה) מאת מתוּ מאן, נינו בן שמונה הצלעות של תומס מאן, ואחיה של מתורגה מאן, המתרגמת
הרשמית של ארגון האו"ם מפרוּסית לפרוּסטית. יש גם עוד נין שנקרא מרקו מאן. אבל היו צוחקים עליו בבית הספר וקוראים לו נרקומן, אז הוא שינה את שמו לחבל-על-הז מאן.
דודו, אני הכי אוהבת שאתה נהנה! תמיד מכאיב לראות כישרון מתבזבז. לך יש כישרון אדיר להנאה (זה הרבה יותר נדיר ממה שחושבים) שאתה מחזיק בכלוב עִם שלא נדע…
מטאטא 🙂
שועיקי (( 🙂 ))
שועי, אני שמח שמישהו פה בקיא במֶטָא-מטאטאיזם 🙂 חוצמזה, שכחת צאצא לא חוקי אולי אבל מלבב, היידישע-רסטה-מאן:
(להלך ולחלך אני משאיר את 2 השורות האלה, מתוך מארש ותיק למשוטטים:
,two drifters off to see the world…
…there's such a lot of world to see)
זה עוד כלום, בתקופת המאן-דת הבריטי הביאו את כוכב הרוק הכבד המזדקן זובין מטאל להופעה עם הדיסהרמונית. בוואן הסיע אותו חבר'ה-מאן אחיו הנהג הציוני של תומאס. באותו ערב הלחין מטאל את הלהיט המונומנטלי שלו: "הנהג שלנו חבר'ה מאן הוא ייקח אותנו לתימן" (זה היה סיבוב הופעות עולמי). שמעו על זה יעקב אולנד ומשה וילנסקי והלחינו מייד את "הטנדר נוסע" כדי לא לפספס את המהפכה המוטורית בזמר העברי המתחדש.
שועי.
כל מאן דצריך שיעז ויפסח
על דבריך הנעימים כמציאת אפיקומאן
הריהו כמן תפלץ או תמסח
שאחד המה לו אם ארור או ברוך המָאן….!
ובענין תחפושות, אחת ההתחפשויות הכי עצובות שאני מכיר היא בסיפור "בעולם נהדר ואכזר" של אנדריי פלטונוב:
"…"אמא הם צריכים, לא עז", אמר האב. "הלוא אתה כבר גדול, סמיון, ואילו הם עוד קטנים כולם…"
סמיון היה רק בכותנתו לעורו, כי מאז התעורר לא הספיק ללבוש מכנסיים. הוא הביט למעלה אל אביו ואמר לו:
"אני אהיה אמא שלהם, אין מישהו אחר".
האב לא אמר כלום לבנו הבכור. סמיון לקח מהשרפרף את השמלה של אמו ולבש אותה מלמעלה, דרך הראש. השמלה היתה ארוכה מדי, אבל סמיון סידר אותה קצת על גופו ואמר:
"אין דבר, אני אגזור אותה ואעביר כמה תפרים."
האם המתה היתה רזה, והשמלה היתה עשויה להתאים לסמיון לולא היתה ארוכה מדי. האב הסתכל בבנו הבכור.
"עוד מעט יהיה כבר בן שמונה", חשב.
עכשיו, בשמלה, בפנים ילדותיות ועצובות, דמה סמיון לילד ממש כשם שדמה לילדה. אילו גדל קצת, אפשר היה לחשוב אותו לבחורה, ובחורה הרי זו בעצם אישה, זו כמעט אמא…."
זה באמת עצוב ביותר. במיוחד כשלוקחים בחשבון שרוב רובה של המאה העשרים סובייטים מתו מרעב, מחלות, מחנות, מרתפי עינויים. ככל שאני שומע יותר על רוסיה ועל מצב זכויות האדם בה אף היום, אני מתמלא עצבות וחלחלה. מה שמזכיר לי את התקופה בה קונסטנטין קונסטנטיני חצה את הוולגה ואז את הניאבה על גבי פּיל קולינס, כנגד כל הסיכויים, והיה מי ששורר על כך:
ליבלבו אגס וגם תפוח
עדרי פילים חצו את הנהר
וקטיושקה אז יצאה לשוח
עם קוף צנום (הבאנו מזָדָאר)
אבל למען האמת, מעולם לא התאוששתי מן העובדה ההיסטורית המובאת בסרט War and Love של וודי אלן, לפיה נחמקין הזקן היה צעיר לימים יותר מנחמקין הצעיר.כשצפיתי בסרט כילד, זה היה מהפך תודעה. אף פעם לא הבנתי עד כמה אני זקן עד אותו רגע, ומאז אני רק הולך ונעשה צעיר יותר ויותר.
"….ועל זה סבא שלי היה אומר (אילו זה מה שהוא היה אומר), בשבתו ליד המחבת,
שהעולם, הגורל או השֵד מטגנים את בני האדם טוב טוב משני הצדדים – ולא רק מצד אחד."
(חלך להלך מתוך "שיחות על גבול הפלך" מאת זורקין אלימלך)
"מה אנחנו סך הכל, אלכסנדר הגדול" [מתוך הקומדיה האנוכית לאסיר ציון וויליאם סמוֹבָר ]
או כפי ששר הזמר גדעון כפן (שמתחרז עם שפן):
הייתי פעם ילד ההפקר
אף פעם לא בוקר
אף פעם לא בוקר
אף פעם לא בוקר
(בוקרים היו רק בפלמ"ח)
שועי ומרית (אם עודך כאן….), לפני כמה שבועות שמעתי הרצאה על יערות מאכל, אחד הרעיונות הכי מעוררים ומעודדים ששמעתי בזמן האחרון. בשבילי,, עיר האושר היא סוג של יער מאכל שכזה, שבו כל פוסט וכל תגובה מזינים זה את זה ואת הקוראים (חוץ מהתגובות שלי שהם סתם קוצים וחרולים.)
חוצמזה, שועי, טעית, הא הא! זו "הקומדיה האנכית" – הרעיון שאנחנו צריכים להיות מאונכים לקרקע הוא קומי ביסודו, שלא לומר אבסורדי. האנוכיות, כשמה, היא רק נגזרת של המצב האנכי . מצב מאוזן הוא ללא ספק המצב הרצוי, בין אם זה על אדמה או ענף. לשכב על הגב ולהביט בשמים מכוכבים או בצמרת של עץ, זה המצע האובלומובי שעליו גדלה נדיבות אמתית כלפי כל צורות הקיום בעולם.
מטאטא, שועי, אני כאן, מחייכת מאוזן עד אוזן.
ומטאטא, בעניין הקומדיה האנכית – זה בדיוק מה שהקבצנית-המוות אומרת לחתן בחתונת הדמים (מצוטט מהזיכרון בלי אחריות אבל זה ההיגיון): איזה כתפיים רחבות! וכי לא מוטב שתשכב עליהן במקום שתלך על כפות רגליך שהן כל כך קטנות וצרות.
אהלן,
מוטב מאוחר…
הייתי כעת בתערוכה על בוטיצ׳לי…
כמו שנהוג היום מנסים האוצרים להראות את רוחב היריעה של עולמם, ומציגים גם דברים הקשורים רק חלקית לנושא…
במקרה הזה, הנושא היה בוטיצ׳לי והציגו בנוסף כל מני יצירות שנעשו בהשראת…
בקיצור, נדיר למצוא כזה אוסף חסר טעם… ממש מיותר.
בחלק המרכזי הוצגו עבודות של בוטיצ׳לי, וזה היה שווה הכול…
בקיצור שני, היצירה המעניינת, שהייתה בכל זאת בחלק הראשון, הייתה הצילום של סינדי שרמן חולצת השד שמוצג למעלה כאן במאמר…
הצילום ממש גדול, בטח מטר ורבע גובה, ומאוד זוהר בצבעים שלו…
באמת מרשים.
והקיצור האחרון, ולכן התגובה:
בחלק של בוטיצ׳לי הוצג גם הציור הבא:
הוא נקרא פורטרט אלגורי של אישה, ונמצא באוסף פרטי… (מדהים שיש דבר כזה בכלל… אוסף פרטי… מישהו שמעל לטלביזיה בחדר ילדים יש לו בוטיצ׳לי…).
בקיצור האחרי האחרון, נראה לי שזה מקור ההשראה של הצלמה…
הפנינים, השד, הרקע התכול, השפריץ מהשד והמבט כמובן, הכל שם…
זהו…
חולי, איזה יופי (ומוזרות מוחלטת). זה באמת דומה להפליא, ועדיין אני חושבת שהיא לא נאמנה, היא מלקטת וצוברת ומקשטת וסוטה למה שמתחשק לה, למשל לבלונד ולחרולים של דירר. ומעניין שהיא פסחה על הלסת הגברית של המדונה. תמיד אומרים שהוא השתמש במודלים גברים לציורי הנשים שלו, אבל לפעמים (כמו בלסת ובמפרק כף היד) הוא פשוט שכח לכסות את העקבות…
מצאתי כעת עמוד על התערוכה באנגלית הנה:
http://www.botticelli-renaissance.de/en/werke
אין מה להשוות כמובן בין האיכות באמת לבן מה שמוצג בצילומים האלו באתר…
והנה הציור של בוטיצ׳לי באיכות טובה יותר:
הצילום האחרון בקישור שהבאתי הוא של ציור די מדהים של בוטיצ׳לי שהוצג בתערוכה:
לפני כמה פוסטים הצגת מרית רוקדים במעגל ובתגובות הזכירו את מטיס…. אז כאן למעלה הגרסה של בוטיצ׳לי…
🙂
והייתה גם תערוכה ליד שהציגה תחריטים של דירר…
ממש יפה…
בזמנו עבדתי ליד הבית שבו גר דירר בזמנו, וליד השוק בו מכרה אשתו של דירר הדפסים שלו…
🙂
אם לוחצים פעמיים על הצילומים רואים בגדול…
וואו, איזה ציור נפלא, תודה! עוד אחזור אליו ואתעמק בו. מכל הציירים הרנסאנסים בוטיצ'ילי נראה הכי עכשווי. גם בגלל הנשים הלא דשנות שלו (נערים כאמור במקור, ואולי גם זה משפיע, המיניות המתעתעת) וגם בגלל שהוא כמעט – ולפעמים לא רק כמעט – מצייר קווי מתאר, יש משהו גרפי או אולי טרום גרפי בציורים הנפלאים שלו. ונשמע שאתה עושה חיים…
זה שוב אני…
🙂
הייתי שוב בתערוכה… (נפלא, נפלא, נפלא…)
והנה עוד ציור של בוטיצ׳לי שאולי היה גם בסיס לצילום שלמעלה…
במיוחד הצמה עם הפנינים…
הציור הזה הוא באוסף הקבוע של ברלין (עד כמה שזכור לי…)
איזה יופי! (למרות שהצוואר קצת יצוק ועמודי). וכן, לגמרי. מעניין כמה מזה מודע ומתוכנן וכמה מזה פשוט תולדות האמנות שהופנמו וצצו כמו פליטות פה גנטיות. כי זה סוג של מיפוי גנטי מה שקורה פה. אלה אבות אבותיו של התצלום וכל אחד תרם מהגנים שלו.
[…] סינדי שרמן, מתוך ספר הצילומים "ציפור כנף" 1992 […]