נתקלתי בסדרת תצלומים של חיילים מתעלפים בטקסים.
קשה להגיד את הקסם שמהלכות עלי התמונות הקומיות-טרגיות-ליריות-אירוניות-מוסיקליות האלה.
ובכל זאת אנסה.
REUTERS/Charles Platiau לחצו להגדלה
.
זה קשור לאמנות.
המתח בין כללים ושבירתם הוא אולי המתח הבסיסי ביותר באמנות באשר היא, א-ב של ריטוריקה.
כולם עומדים בשורה למשל, זקופים ומשוכפלי תלבושת.
ופתאום מישהו חורג נשמט מתרכך.
והאחרים מגיבים. הכובעים שהיו מסודרים בשורה משעממת הופכים לעיגולי תווים, למוסיקה (והרובים הם קווי התווים? שלא לדבר על הסולמות הזעירים והרכים של שרוכי הנעליים המחכים למטה).
והמתח בין ראשו הגלוי של החייל לכובעו שנמצא לכאורה בכיוון ההפוך. המרחק הבלתי נסבל.
זאת מלודרמה בזעיר אנפין שהנוקשות מוסיפה לה נופך אירוני וטרגי כמו אצל אנדרסן.
בתמונה למטה, סצנת בית המשוגעים מתוך "ההולל" (1975) של סטרווינסקי (עיצב דיוויד הוקני, ביים ג'ון קוקס). מקהלת המשוגעים מסודרת כדי לא לגנוב פוקוס מהגיבור. "כשארנבת רצה בשדה, כמה שהשדה יותר חלק הארנבת יותר רצה", אמר לי פעם מורי ורבי. טקסים הם שדה חלק מאד.
מתוך "ההולל" (1975) אופרה של סטרווינסקי. עיצב דיוויד הוקני, ביים ג'ון קוקס.
REUTERS/Babu לחצו להגדלה
.
ועוד לא אמרנו כלום על החיים, על הקושי לעמוד בכללים שלהם. ולא משנה מי קבע אותם, אנחנו או אחרים.
קורט יוס הכוראוגרף ש"המציא" את תיאטרון המחול ושהיה בין השאר המורה (בה"א הידיעה) של פינה באוש, יצר ריקוד בשם פאוואן על מות האינפנטה. פאוואן הוא ריקוד חצר איטי וטקסי מן המאה השש עשרה, והאינפנטה היא הנסיכה-הילדה המורדת בכללים הנוקשים של החצר. הכוריאוגרפיה מבוססת על המתח בין הריקוד הטקסי בקרינולינות לבין תשוקת החיים של הילדה (גם להתעלף לפעמים זה למרוד ולחיות).
.
*
זה מה שאהבתי בסרטו של ערן קולירין ביקור התזמורת למשל, את המתח (הפורמליסטי-אנושי) בין כללים והכללות ומדים לשבירתם. כי איפה שיש חיים יש הפתעות.
מתוך סרטו של ערן קולירין ביקור התזמורת (2007). בצד הסיפור האנושי (ובזיקה מסוימת ולא ישירה אליו) מתנהל לו משחק מוסיקלי מופשט בסדרות ושיברן.
*
ואני תמיד חוגגת כשהחיים פולשים לאמנות, משבשים את התכנון ומשדרגים אותו (גם משום שבבלתי צפוי יש הרפתקה וגם משום שהכישלון איכשהו תמיד יותר קולע מהצלחה).
פעם כתבתי על הרגע שבו קפא לב השוקולד של הדס עפרת. אבל זה לא חייב להיות דרמטי כמו התעלפות או ניתוח לב.
בסרנאד, אחת הכוריאוגרפיות המוקדמות של ז'ורז' בלנשין יש קטע שבו חבורת נערות ניצבת ללא נוע כמין יער מכושף. ופתאום חולפת-מתרוצצת ביניהן נערה אבודה. האגדה מספרת שזו היתה רקדנית מאחרת שאצה-רצה לתפוס את מקומה. הקסם קרה במציאות ובלנשין העלה אותו לבמה.
.
סרנאד, ז'ורז' בלנשין. רגע לפני.
*
קומית היא כל מערכת פעולות ומאורעות הנותנת לנו אשליה של חיים עם הרגשה ברורה של סידור מכני, כששתי אלה משולבות זו בזו. (אנרי ברגסון, הצחוק)
"חוסר גמישות" הוא עיקרון קומי מובהק על פי ברגסון, והוא גם עיקרון טקסי. למשל בתמונה שלמטה: הניגוד בין נוקשותם של החיילים מנופחי-הכובע ומקובעי-המבט לדחיפוּת של החשים לעזרה הוא קומי.
.
Chris Wattie/Reuters לחצו להגדלה
*
REUTERS/Andrea Comas לחצו להגדלה
.
זה כל כך תיאטרון התמונה שלמעלה, מקהלה וגיבור כמו בטרגדיה יוונית. או אפילו אופרה: ריגולטו שמגלה את בתו הגוועת בשק של גופה ושר לה: "אל תמותי יונתי, אוצרי, אל תעזביני." ומשמאל צלמת בעלת שיער גולש, עסוקה, מנותקת רגשית.
בפסטיבל קולנוע באיסטנבול לפני שנים, ראיתי סרט תוניסאי על חולה אהבה. זה היה סרט איום, משוחק בצורה מופרזת. במקום כתוביות היה תרגום חי. קריין דקלם כל שורה באנגלית אחרי שנאמרה. הוא קרא שורות כמו "אני משתגע, ליבי שותת דם" כמו שקוראים רשימת מכולת. זה היה נפלא (בדרכים רבות, לא כולן קומיות) הניגוד בין הצרחות של הגיבור לניתוק הרגשי של הקריין.
*
ולבסוף – תמיד האמנתי בתיאטרון האפי של ברכט, שפועל מן החוץ אל הפנים, מן התמונה אל הרגש וכן הלאה. והתמונות האלה של התעלפויות קטנות, שיבושים קטנים במכניות של הטקס מחוברים לתיבת תהודה כלל אנושית, לדימויים ארכיטיפיים של מוות (שקוראים לו בעברית גם "נפילה") וסוד וחמלה.
REUTERS/Ian Waldie סוד. הכחשה. (לחצו להגדלה)
Enny Nuraheni/Reuters מוטלות גופותינו (לחצו להגדלה)
REUTERS/Jean-Paul Pelissier פייטה משונה (לחצו להגדלה)
שלגיה (גם הגמדים הם בעצם סדרה/מקהלה שמלווה את הגיבורה)
ג'וטו, פייטה
אל גרקו, פייטה
זה המקור לתמונות החיילים המתעלפים
ותודה לעמי סלנט על ההפנייה
*
נותרו עוד מספר מקומות בחממת האמנים של הקרון בשנה הקרובה
*
עיר-האושר 
מרית קרובתי,
הזכרת לי שבסלנג של ביתי וחברותיה "מעלף" זה יוצא מן הכלל, יוצא מן השורה, יוצא מגדר הרגיל…
ובהטיות: "איזה סרט מעלף" "איזו חצאית מעלפת".
האנטיתזה "מעייף", לדוגמא: "איזה אבא מעייף" (-:
"מעלף" זה "מאלף"?:) רשימה נהדרת, מרית. אוהבת את הקישורים שאת מוצאת בין דברים שכביכול משתייכים לעולמות לא קשורים. בחיים יש כל כך הרבה דרמה, במיוחד במקומות הנוקשים. בתוך האילוץ הזה ממש מתבקשת דמות מתפתלת, קורסת, שחולשתה מעמידה באור מגוחך את כל המעמד כולו. משתפת בפייסבוק…
איזה טקס מעלף (שועי)? 🙂
תודה רבה ורד! (הכל קשור להכל, כיף לחשוף את החיבורים)
איזו תערוכה מענגת! והרשימה על יוסף הירש שלא ראיתי מן הסתם בזמנו מדהימה. מיד גרמה לי לחשוב על המורה שלי, הכהנת הגדולה, ומה אני לוקחת ממנה, ואיך אני שומעת את עצמי אומרת משפטים שלה בלי לשים לב עד אחרי שהם כבר עזבו את שפתי.
התעלפויות היו פעם חלק בלתי נפרד מנשיות (אולי בגלל המחוכים ההדוקים מדי, אבל גם בגלל שכך ציפו מנשים להתנהג), והאביר היה מתעלף כשהיה חושב על אהובתו הרחוקה בספרות האבירים הקלאסית, שעליה בנה סרוונטס את הדמות הפרודית שלו, דון קישוט.
ורד, אני מניח ש"המעלף" הזה הוא גלגולו של "מאלף", מלשון: איזו הרצאה מאלפת, השורש אל"ף בארמית פירושו ל.מ.ד ולכן אולפן=לימוד ולכן כנראה תירגם מי שתירגם את "אילוף הסוררת" כפי שתירגם. עם זאת, אני לא בטוח אם שימלה או כוכב/ת סידרה אמריקנית יכולים להיות מאלפים, ולכן סביר כי בסלנג מדובר של ימינו התאחדו א.ל.ף ו-ע.ל.ף, וכבר הדוקים לגמריי לבלי הפרד.
(באופן אישי אני מעדיף עטלף) (-:
הסבר מא/ע/לף:)
תרופה, ימי הביניים זאת תקופת האם שלי ולא זכרתי שאבירים היו מתעלפים (תודה!). זה בטח עשה רעש מחריד עם כל המתכות והשריונים. גבר מתעלף זה סוגסטיבי במיוחד גם בגלל הזיקפה/אין אונות שנמצאות אי שם בתודעה. כמו בציור הנפלא נפלא של גויה בפוסט הזה http://wp.me/pSKif-isj
שועי, ורד – הסבר מהלף (פעם מישהו איחל לי אושר ועושר ואפילו הושר) זה בטח עוזר שלביטויי התפעלות בסלנג יש נטייה מולדת לאלימות למשל הורס, קורע, מהמם, מטריף, בן זונה 🙂
מרית, אני עוד שומע את השיריונים… כל הרובוטריקים וסרטי גיבורי-העל בנויים על הגיבור המתעלף (סופרמן והקריפטונייט, באטמן שהטראומה שלו כילד היתה נפילתו לבור מלא עטלפים ומזמן לזמן
הוא נאלץ לשחזר את הטראומה, איירון מן בסרטי הקולנוע, חוטף מכות, נופל, מתעלף על ימין ועל שמאל, זה חלק אינטגרלי ממה ששומר על המתח שדווקא בסצנת הסיום זה ייסתדר הפעם).
אם זה ככה הרי ששוברי הקופות הכי גדולים של הוליווד עוסקים במהותם בקשיים בתיפקוד המיני
(-:
אז זה פוסט כזה של אוישט אני מת(ה). נהדר
ויסלחו לי כל הפיין שמקערים של הבריאות והאיזון על פני האדמה. יש גבול לכל תעלול
ואם בחיילים, אז כל הכבוד לחיילינו באשר הם. וגם לכתב היד הזה, שלא יכולתי שלא להביא אותו. מלא חיילים ונופלים וקמים ורוכבים וסוסים ואפוקליפסה ואור נגוהות ונזיר במערה בספרד, במאה ה-8, ומפות עולם וחוטאים ומלכות וחזיונות
כי בעצם הפוסט הזה עוסק בחזות הכל. גם. ובכללי הטקס
כן. ואת העיקר השמטתי:
http://publicdomainreview.org/2012/04/09/the-beatus-of-facundus/
נהדר
שועיקי, יש מצב בעניין התפקוד המיני.
דורית, איזה קוראת נהדרת את. תודה. והצבעים האלה של החזיונות, עליהם אני חושבת עכשיו.
תודה רבה תמר!
וכולם, בהמשך לתרופה – נזכרתי שהיתה פעם הצגה "אבירות מתעלפות". מעניין אם השם קשור להתעלפויות האביריות. אולי נדע בקרוב…
מרית יקרה.
מזה זמן אני קוראת את הבלוג שלך באדיקות.
אני שומרת לי את שבת בבוקר עם הקפה, כשכולם בבית עדיין ישנים,
לשיטוט בשדות העצומים ומרחיבי הנפש שאת חושפת.
עונג שבת.
ובעניין מורות ורבות-
להרף עין, קצר מדי,
את היית לי אחת כזו.
תודה מתמשכת על אז ועכשיו.
ואת כל כללי הטקס של אלן בנט קראת?
מיכל, זו שמחה גדולה ותודה רבה!
דורית, לא, מה זה?
כל כללי הטקס באתר טקסט:
http://www.text.org.il/index.php?book=0602088
מומלץ
רשמתי. נזכרתי שקראתי את "הקוראת המלכותית" הרב חן והמפייס שלו.
"ראשי, ראשי שלי", אמר אז הפצוע
"שוב שכחתי את מלחי ההרחה", ענה לו החובש.
….כשמעבירים את כל התמונות בראש יש להן אפקט מצטבר מבעית, כאילו חיידק טקסים מפיל חללים באופן שיטתי. יש לזה צד אלהי קדוש, על בסיס הפסוק "הרפו ודעו (כי אני אלהים)", כי קשיות מייצרת התנגדות בעוד שכניעה ורפיון גמור מובילים לספיגה של הכל בלי חציצות, להבנה מקיפה אינטואיטיבית ומשהו במסדר הנופלים הזה באמת מזכיר הארה פתאומית, כמו האידיוט הקדוש ומחלת הנפילה שלו, אצלו רגע לפני החושך יש ברק אור גדול.אבל גם צד שטני, גם כי משורה ישחרר רק המוות (המכנה המשותף בין חרזנים-כפייתיים, רס"רים וג'אנקים) וגם בגלל מיתוס המלאכים הנופלים – גם הם עמדו בצבא השמים עד שפרעו פרעות ופרצו פרצות ונפלו-התמוטטו ארצה….. בעצם, שם זה הפוך – קודם מרידה ואז נפילה, ופה הנפילה עצמה נראית כמו מרד לא מודע. וגם כי הקומיות היא שטנית להפליא,…. (לצחוק בעצמו יש אפקט של נפילה חופשית….)
קוף, לא חשבתי על זה. זה באמת מבעית (וגם מקסים) לחשוב עליהן כמו על שוטים באותו סרט. והמלאכים הנופלים הכי הכי הם עדיין של האחים לימבורג (וכדאי ללחוץ להגדלה!) http://uploads7.wikipaintings.org/images/limbourg-brothers/the-fall-of-the-rebel-angels.jpg
הקוראת המלכותית אכן שובה לב ברכות שהוא מציע. כל כללי הטקס בא ממקום אחר. ולא מעיק בקריאה למרות העגמומיות שלו, שמנומקת להפליא
אחד הספרים המחובבים עלי ביותר בספרייתי. לכן הצעתי
עשית לי חשק. אחפש.
פייטרים לא מתים הם רק מתעלפים.
(צריך לפתח לוח שחמט כזה, שבו החיילים המוכים רק מתעלפים)
בהתחלה הרגשתי לא נוח כי ריחמתי על החיילים, אחר כך המאלף גבר על המעלף וכשהגעת לברגסון נזכרתי גם במערכון של איב מונטאן וסימון סיניורה, שבו איש מכתיב מברק רומנטי ופיוטי לפקידה שרק רוצה לדעת איך מאייתים כל מיני דברים וכמה פעמים כל מילה מופיעה ובסוף היא מקריאה לו את כל זה בחזרה כמו רשימת מכולת.
ולגבי אינאונות של גיבורי על, שעלתה בתגובות, בסופרמן זה מאוד מרכזי ובסדרת הטלוויזיה (הזבלית אך עד לנקודה מסוימת, מהנה) סמולוויל, שעוסקת בנעוריו של קלרק, הבעיה המרכזית היא שאם הוא ישכב עם מישהי (עם לאנה אהובתו) הוא עלול, איך נאמר? לפרק אותה.
כנ"ל אנג'ל מבאפי שעלול לאבד את נשמתו…
כלומר יש איזה מוטיב של התנזרות דווקא משום עוצמה יתרה, אז אולי זו על-אונות, אבל ניגודים כידוע נפגשים…
מקסים המערכון וגם הזכיר לי סצנה בלתי נשכחת מהסרט הקנדי ישו ממונטריאול (שקראו לו נדמה לי בעברית, על צביעות ואהבה). הגיבורים הם שחקנים שמתפרנסים מכל מיני חלטורות, בין השאר דיבוב סרטים פורנוגרפיים. זאת סצנת דיבוב כזאת. צריכים להיות שני שחקנים ושתי שחקניות, אבל כשהשחקן השני מאחר מטילים על הראשון לדבב את שני הקולות (כמו בתיאטרון בובות) והוא גם מתבלבל ביניהם. זה צרפתית ללא תרגום אבל זה לא ממש משנה. בעצם זו סצנה שראויה לפוסט בפני עצמו. אולי אכתוב אותו פעם.
נהדרת הסצנה והיא בתורה מזכירה לי רעיון שהיה לי פעם, ששומעים קולות של אורגיה בוקעים מחדר סגור, ואז פותחים את הדלת ורואים שכולם יושבים על כיסאות ולא עושים כלום, מין סשן גניחות כמו יוגה צחוק…
….אבל זו התחושה שיש לי תמיד לפני שאני פותח ספר, אני בטוח שהאותיות שרויות באורגיה מטורפת שם בין הכריכות, אבל כשאני פותח – כאילו כלום. כולן מסודרות בשורה (ואף אחת אפילו לא מתעלפת)
קוף, זה באמת ככה, ובמיוחד הן מתענגות כשיש ניקוד.
הו לי, שיטת סימון סיניורה מיושמת כבר בספרי הלימוד של משרד החינוך. "גלגוליו של מעיל" של קדיה מולודובסקי, למשל, עבר גלגולים לא מעטים בעצמו : א. כמה פעמים מופיעה המילה 'מעיל' בשיר. ב. מי איבדה את הכיסים. ג. האם לדעתכם אפשר לאבד כיסים. נמקו והביאו דוגמאות. ד. מהי תיאוריית החור-מול-חור שבה נקט פרץ? (תת-סעיף: א. האם לדעתכם היא תעזור לו בחיים? ב. ומה הקשר שלה לחתולים…..? נמקו.) ה. האם מספר הסעיפים בשאלה שווה למספר האחים בשיר? (שאלת בונוס: השוו בין מה שקרה למעיל בשיר למה שקרה לשיר בספר הלימוד של משרד החינוך)
קוף, זה נכון ומדכא, נקודת האור היחידה היא שטבעת מושג חדש: "שיטת סימון סיניורה" – וזה תמיד מעודד.
סרט נאה, ישו ממונטריאול, אני זוכר אותו מקולנוע "לב", מסוף התיכון. עד כמה שאני זוכר הגיבור יוצא מן הסרט מחולק בין כמה מושתלים.
ויש את חליפת הלא נורא, של סילביה פלאת. גלגוליו של מעיל אבל עם הפי אנד
מאיור נפלא ע"י רוטרו סוזאן ברנר.
יש ללחוץ כדי לגשת אל lilach_2.pdf
וכאן, עדנה פלידל, הפרץ, השרץ והמעיל. מפעם פעם
קוף, נכון ומדכא (יישום שיטת סיניורה בספרי הלימוד) ובו בזמן יש בעצם האבחנה מין פיוט קונספטואלי 🙂 אז תודה.
שועיקי, המושתלים זכורים לי במעורפל. הסצנה הזאת שבתה את הבובנאי הפנימי שלי. ראשית, זה סיכון מקצועי של בובנאים, בלבול בין קולות של דמויות, ושנית, כל העסק הזה של הדיבוב, זה כל כך בונרקו (תיאטרון הבובות היפני הקלאסי שבו יש הפרדה מוחלטת, במות נפרדות, להפעלת הבובות ולהפקת הצלילים והקולות). ויש עוד.
דורית, הסילביה פלאת חמוד, אבל אני מעדיפה את האנרכיזם של קדיה. חדוות השחרור שאינה סותרת את המצוקה אבל גם אינה כבולה לה. הפלאת קצת תלותי וחינוכי מדי בשבילי…
ואיזה האיורים? איפה?
מרית ולי, יש באמת (אי-)צדק פואטי בשחיטה ההדרגתית של השיר הספציפי הזה…. (כשנתקלתי בו התרגזתי וצחקתי כאחד) . ופתאום שאלתי את עצמי אם נתינת שם אחר לתופעה מדכדכת עשוי אולי להאיר אותה. אני לא יודע אם זה סוג של אסקפיזם (והיות אסקופה בפני 'השיטה'..) או ששינוי השם באמת מסיט את התופעה לכיוון חדש.
דורית, אני מאוד אוהב את מר יגידו וגרגיר חול ומזדהה עם שניהם 🙂 (בדיוק קראתי קודם לכן משפט שג'ורג' ברנארד שו אמר – "האדם הסביר מסגל את עצמו לעולם; האדם הבלתי סביר מסגל את העולם לעצמו. כל הקידמה עומדת אם כן על האדם הבלתי סביר". למען האמת אני לא מוצא את עצמי באף אחד מהקטבים הללו. או יותר נכון לומר שאני נורא מנסה לסגל את עצמי לעולם אבל לא ממש מצליח….)
ברור שהשם משנה. כמו בזיכרון השביעי בפוסט הזה http://wp.me/pSKif-igL (וכמו שאומר ג'ורג' בצוללת צהובה, איטס אול אין דה מיינד).
nomen est omen….? שנשמע כמו לחש-נחש בפני עצמו…. (ותמיהה: מה שלא נשמע כמו לחש-נחש, באמת קוסם..?)
גם לי זה ברור, אבל אני לא מעז להגיד עד כמה. כי אני עדיין מנסה לסגל את עצמי לעולם 🙂 זה גם קשור למאמר שהביאה דורית ביחד עם חליפת הלא-נורא ואמבטים (הו גרגיר חול! הקידמה עומדת עלייך!), חשבתי לא מזמן על הביטוי "יוצא מהכלל" שהפך למחמאה, בעוד שמשמעותו העמוקה וההיסטורית הפוכה ויש בה מן האימה, ואני חושד שיש בי ממנה כמויות לא מעטות.
מרית, הפוסט המקושר נהדר. וגם הנוכחי כמובן. בהתהלכי בתוכם אני מרגיש מעולף ספירים 🙂
מסכימה, מרית, שהחליפה של פלאת תפורה ״קום איל פו״, והמתח בין החוט העליון והתחתון שומר על עצמו בלי חריגות חתרניות והאיורים – בספר עצמו שיש אצלי ובדקתי שוב ממש כעת. הם עדיין בספר
(שנקרא the it-dosn't-matter suit, מה שמשלים את המתח החופף בין העליון והתחתון שאמרתי בהתחלה)
וקוף, מזדהה עם תחושותיך ביחס ל״היוצא מן הכלל״ הרפוי שהזכרת. במקור יש שם סרט מתח עם סאונד טרק אפוקליפטי ואיכשהוא העברית השגורה קלקלה את כל הפואנטה..
קוף, לא מסוגל להסתגל? (נהדרת האמירה של ברנרד שו)
נראה לי שהשורש של 'עולם' מזמין בכלל לנסות להתעלם ממנו… או להיאלם דום.
ואי-שם למעלה נאלם לי שמי כשכתבתי על האותיות והניקוד.
לי, זאת ממש עצה קבלית – 🙂 – אני מקבל אותה בשמחה (וגם מתנחם בה.)
לגבי הניקוד , נכון שהוא נראה ממש כמו תמונת אולטרסאונד של אותיות הריוניות (תוצאה מתבקשת של האורגיה חברת המעצורים שבה עסקו קודם לכן)..?
[ולגבי הנפלים האומללים בתמונות שלמעלה (והמילה 'נפל' היא בעצמה אחת האומללות בעברית), אני חושב שהמחווה הזאת היא משאת נפש של הרבה אנשים, לפרוש כנפיים ו….למות בזעיר אנפין. רצוי כמובן עם הסאונד טרק האפוקליפטי שדורית הזכירה..]
את האולטרסאונד אני לא רואה (זה נהיה מין רורשך). ואתה מתכוון שהחיילים פשוט עפו כלפי מטה, כמו תנינה שעשתה מנפלה?
אולי מיתת נחיתה רכה תתאים יותר ברקע. גם בחיים גם במוות אפוקליפסה? אינף איז אינף,
וזה הולך יופי עקב בצד אגודל של החייל שהתעלף ונפל
ואני מדברת על ה- The Flower Duet של Lakmé [שיש לו ביצוע לחליל ופסנתר או ביצוע לתזמורת ווקאליזציה ולא הוספתי לינק מסויים. ביו טיוב יש שלל] מפואר ומלא טקסיות לפי כל כללי הטקס המתבקשים. כך להבנתי, לפחות
התגעגעתי.. מעניין לדעת מה עובר בראש של החיילים העומדים, במה שונה העולם הפנימי מזה החיצוני בסיטואציה כה (בעיני לפחות מתוך התנסות בכאלה) מפגרת כמו מסדר צבאי. לי לפחות המחשבות התרוצצו לא מעט
אורי 🙂 מסתבר שגם חיילים מתעלפים הם ראי. שועי משועשע, לי דואגת להם, קוף רואה מגיפה מסתורית ואתה רוצה לדעת מה הם חושבים (ודורית, את הסבך שלה עוד לא גמרתי להתיר…). ושכחתי אותי כמובן. כרגיל בורחת לאמנות.
מרית :).
כן, לי, זוהי מנת חלקם וגורלם של אלה שהולכים איתי כברת דרך, בסוף הם מגיעים לכתם רורשך.
אבל אני יכול להסביר: כדרכן של הרבה מגיפות מסתוריות (כן, מרית) הכל התחיל מכתם רורשך זעיר, תמים, שהתגלה יום אחד על קיר התת מודע שלי. ניסיתי לקרצף אותו עם קצת רוק, ואז נזכרתי בתיבת הכלים שלי ומיד הוצאתי אותה מהארון-שמתחת-לכיור-האמבטיה (שהוא התת מודע של התת מודע שלי) – אני אגב לא מבין את האנשים האלה שמתגוררים בתת מודע שלהם בלי כלי עבודה בסיסיים – והיא היתה ריקה. מכיוון שכך, התעלמתי מהכתם והנחתי שהוא יעשה כמוני, אם הוא ירש בכל זאת מקצת מתכונותיי , שכן שנינו בכל זאת חולקים את אותו קיטון מעופש והתכונות, כידוע, צפות באוויר. אך כחלוף כמה ימים, והנה צצו כתמים נוספים על הקירות, ומראם כבר לא היה תמים וזעיר כבתחילה. הגרוע ביותר היה שכשהצצתי באקראי מבעד לחלון גיליתי כתם רורשך ענקי, למעשה היה זה אגם רורשך – שגליו השתקשקו באיום והתנגשו קלות עם בסיס התת מודע שלי! הללללו, מיסטר! צווחתי צרודות בטון הנבזי ביותר שלי, טרקתי בחוזקה את מסגרת החלון והתיישבתי על הספה האהובה עליי, לספור קפיצים.
ומאז אני מתעלם גם ממנו.
אולי קראת אבידן לפני השינה?
ואגם רורשך – זה נפלא! אגב, אתה קורא את ג'ספר פורד? The Eyre Affair והבאים אחריו?
לי, לא, בחיי, לא את אבידן ולצערי גם לא את ג'ספר פורד. אני פשוט מתאר את התת מודע שלי כהווייתו ……. (לפעמים הוא חושב את עצמו לקבינט של ד"ר קליגרי אבל אף מת-חי לא מציץ, חבל, מהארון ודורש שיאכילו אותו בכפית. מה שכן גדל פה בעציצים זה בעיקר אבק פורח (מראהו נפלא כשהשמש מצליחה – במאמץ – להכניס קרניים פנימה וכל החלקיקים מסתחררים באויר (אני מדמיין אותם עפים עם הרוח והולכים להפרות עציצים אחרים)
מותר לשאול על מה הספר ומה דעתך עליו?
קוף, אין לי ספק שכולו שלך התת מודע הזה, והחלקיקים המסתחררים באוויר היו מרהיבים.
לג'ספר גם יש ארץ יפה משלו, אני ממליצה. על מה הספר? Thursday Next היא בלשית ספרותית בעולם מקביל שבו 'ריצ'רד השלישי' הוא מופע קאלט בהשתתפות הקהל ויש ברחוב אוטומטים לדקלום מונולוגים משקספיר. ומישהו חוטף את ג'יין אייר מתוך "ג'יין אייר". אבל זו רק ההתחלה, ומה שמדהים שכל הדברים המופרעים/מופלאים שקורים הם סוג של ביקורת ספרותית. למשל, שדייוויד קופרפילד הרג את אשתו דורה וכעונש הוחלף בכפיל, אבל הקוראים לא שמו לב.
אני כבר בספר השביעי בסדרה. זה מסאז' נעים לשכל ומנוחה לרגש, שאני זקוקה לזה מאוד, הוא עובד אצלי שעות נוספות 🙂
(הנה חוט אריאדנה, מרית, שיתיר סבך-בן-הערה לא חשובה בעליל, שנרשמה בתגובה למה שרשם קוף שתי הערות קודם לאחרונה:
החלפתי סאונד-טרק לרקע של המתעלפים. מאפוקליפטי לדואט הפרחים. נראה לי הולם את הסיטואציה. זה הכל) (-*
מרית, אני מאוד דואג להם (לחיילים). מקווה שטיפלו בהם. אני רק שמח בליבי על כך שהם גורעים מן הסימטריה ומן הסדר, למגינת ליבו של הרס"ר שלהם.
[אני תמיד הייתי מבריז מתס"חים (תרגילי סדר), ואם לא הייתה סיבה אז הייתי מוצא אותה, פשוט
יש במצעד צבאי או בטקסים צבאיים משהו מדכא, באחידותו, בשאיפה ההומוגנית שכולם ייצעדו בסך… להבדיל, רקדנים/ות בלתי מתואמים משמחים אותי פי כמה מאשר רקדנים שהם תכלית התיאום]
למשל, לא ברור לי מדוע חזרה אחרונה לפני מופע נקראת "חזרה גנרלית". זה מזכיר את סטניסלבסקי וידו מלאת הזבובים.
קוף, זה כל כך משכנע. לפעמים אני חושבת שלתת מודע שלך ושלי יש אזורים משותפים 🙂
שועי, לי היה פטור מת"ס כי אני לא מסוגלת ללכת שמאל ימין. הרס"רית הנחמדה אפילו התנצלה לפני שהיא מדירה אותי אבל אי אפשר שאקלקל לכולם.
באשר לסטניסלבסקי, הוא לא אמר את זה על עצמו אלא על "מלך הטרגיקונים" – טוֹמָזו סלוויני האב, בתפקיד אותלו של שקספיר (אני מצטטת מהאוטוביוגרפיה של סטניסלבסקי חיי באמנות): "סלוויני ניגש לרמת הדוֹג'ים מהורהר מעט, מתרכז, ומבלי שנרגיש לקח שבי את ההמון שהיה בתאטרון הגדול. נדמה כי עשה זאת בתנועה אחת – פשט ידו כלפי הקהל, חפן אותו בכפו כאילו לא היו אלה אלא נמלים, והחזיקם במשך כל זמן ההצגה. אם יקפוץ אגרופו – ובא המוות; יפתח את האגרוף, יזרים רוח חמימה – ובא האושר. וכבר היינו נתונים ברשותו לנצח, לכל ימי החיים, כבר הוברר לנו מי הוא הגאון, איזה הוא, ומה עלינו לצפות ממנו…"
ובאשר לחזרה הגנרלית אני חושדת שאין קשר לה לגנרלים, זו סתם חזרה כללית (ג'נרל). לא?
"לא מסוגלת ללכת שמאל ימין" – זה מעניין. 🙂 [בטח גם אני לא]
מסתבר שאני מזיזה את יד שמאל יותר פעמים מאשר את יד ימין…
(מרית………… 🙂 (את מוזמנת לקפוץ מתי שתרצי ולשנות את סידור הקרטונים. (חשבתי אגב לשתול כמה מִגדלים, אומרים שהם פורחים נפלא ושאפשר אפילו לעבור לגור בהם כשנעשה יותר מדי קר בחוץ. (בסוף כל הסוגריים מתכנסים באחד. (רואה?)
טוב, אני [כרגיל] הדרתי את עצמי מתרגילי הסדר, באישור ושלא באישור (-:
הקטע של סטניסלבסקי נורא ואיום, כמעט כתבתי סטלינסלבסקי.
לא פלא שאני מעדיף את האחים מארקס המשחררים את שרדונה המנצח היהיר ואת תזמורתו
שינגנו על אי מלאכותי בלב הים, ובמקומם מרימים אוהל קרקס (At the Circus).
מה שכתבת על חזרה גנרלית נשמע קולע, ובכל זאת דומני כי בעברית מודרנית ניסו להחדיר כאן
מימד צבאי, לא רק חזרה כללית, אלא כמו תרגיל סדר הנעשה תחת עיניו הבוחנות של הגנרל, שהרי באותה מידה יכולים היו כבר להסב זאת ל-"חזרה כללית".
היה איתי בטירונות חייל מצחיק ואמיץ בשם פרדי שבכל פעם שנתבקשנו לענות כאיש אחד "כן המפקד" היה מתעקש לצעוק "כן, המפגר".
ובכל פעם שנתבקשנו לעמוד בשורה עם נשק עומד בתשעים מעלות על הארץ. אחרי שהיינו מבצעים, ושרר שקט, הוא תמיד היה נותן לנשק שלו ליפול בכוונה ברעש אימים, שהיה מוציא את המפקדים מדעתם.
הוא נשאר כל השבתות; אבל גם ממרחק שנים, אני מצדיע לו. בסוף לקחו אותו לקורס צלפים. אם הוא המשיך באותו קו שאיתו התחיל, אני בטוח שהוא נהנה באופן מיוחד שלא לפגוע במטרותיו (וגם לא בצפורים).
סיפור נהדר, על החייל האמיץ פרדי. הוא נולד בצ'כיה?:)
(-: חוזר (גם ממירוסלב האשק). אני חושב שהוא היה צפון אפריקאי
במקור, מאחת מערי הדרום.
תלמידים אמריקאים יהודים שלמדו אצלי עברית היו מוטרדים מאוד מהדמיון הצלילי שהם מצאו בין "מפקד" ל"מפחד"…
שועי, בשבילי סטניסלבסקי הוא האנטיכרייסט גם בגלל הציטוט המכונן הזה וגם בגלל האחד-לאחד המשעבד ומכחיד כל דמיון חופשי (כתבתי על זה קצת בפוסט אמת-או-כאילו http://wp.me/sSKif-pina3 ) אבל רוב אנשי התיאטרון מעריצים אותו.
ויש לי בתוכי פרדי פנימי שכזה.
בסיום קורס חובשים שאלתי את הקצינה אם אפשר לא להשתתף במסדר הסיום, היא אמרה כן, אז צפיתי בטקס מהספסל עם המשפחות. לא הבנתי איך זה שאני היחיד שהעלה על דעתו לבקש דבר כזה ואיך זה שזה בכלל לא היה כזה ביג דיל לאשר דבר כזה. ראיתי את התמונות שוב, צבא זה ממש טרגדיה אנושית אבל מבחינת סיפורים ואמנות זה חומר טוב
טרגדיות אנושיות בכלל זה חומר טוב לסיפורים ואמנות (אין אייקון לחיוכים עקומים).
רוב האנשים מרגישים רצון לחגוג את ההישג לפני מוזמניהם בסוף קורס. אולי בגלל זה היא הסכימה, כי אין חשש שזה יתפשט. ועדיין יפה ש.
עוד לא הספקתי לקרוא את כל התגובות. אבל לא אוותר על אף אחת מהן. ובינתיים רק: זה אכן פוסט מרגש ברגישותו, בקישורים וזה נושא שמעסיק אותי תמיד, כל חייובכל זאת באופן שבו הועלה הוא חידוש מרענן. תודה!!
תודה רבה אלישבע.
[…] זה רגע יפהפה, הרגע שבו מתגלה האצבע הצחורה הענודה בטבעת מבהיקה בתוך שורת המקהלה המטונפת של אחיותיה. לחריגה מן הכלל יש עוצמה ריטורית ומוסיקלית, והלובן תמיד לבן יותר על דרך הניגוד. (עוד על אמנות החריגה מן השורה פה). […]