בלה בליסימה, או משהו להאחז בו

מאד מדכא אותי מה שקורה פה. לא רק המלחמה. המלחמה הרי תיגמר יום אחד ואנחנו נישאר עם השנאה והאטימות והגזענות. וגם עם זה קשה לי: הכעס, הייאוש, האשמה, השלילה הבלתי פוסקת. זה חשוב וגם בלתי נמנע אבל באופן אחר גם נגרר אחרי האופל, מנכיח ומחזק אותו. האופטימיות המוּלדת שלי (מוזר, אבל ככה אני) מבקשת משהו להאחז בו. לא מילים יפות אלא משהו מעשי, שאפשר גם לבנות עליו. לפחות להתחיל. וזה מה שיש בפוסט הזה.

כתב אותו (לבקשתי) אילן נוי, חבר יקר מאד, ומורה בתיכון. אתם מוזמנים לשתף ולהפיץ.

*

בלה בליסימה – פוסט אורח מאת אילן נוי

לפני כעשר שנים נסעתי לבית הספר בו אני מלמד. על המושב שלידי השאיר הבן שלי את הדיסק "לזוז" של הדגנחש, והחלטתי לשמוע אותו, למרות שבתקופה ההיא לא התעניינתי במוזיקה שלהם. קצת להפתעתי, נהניתי, ואז הגיע השיר "בלה בליסימה" שמספר על אירוע שקרה ב-1992 בירושלים, ושבו הצילה אישה חרדית מחבל ערבי שנתפס על ידי המון זועם שעשה בו שפטים.

השיר שמספר את סיפור המקרה עורר בי השראה לפעול. הנה השיר:

זה סיפור איתו ראוי ילדים לחנך
זה סיפור איתו ראוי ילדים לחנך
זה סיפור איתו ראוי ילדים לחנך
זה סיפור ראוי

יום שלישי, 12 במאי, 1992
יוצאת אישה מביתה בירושלים
יום רגיל סטנדרטי לא מיוחד כמו כל הימים
פול ילדים ברחובות הייתה שביתת מורים
באותה שעה ממש מחבל נאלח
משליך סכין מטבח איתה דקר שני נערים חפים
עוד פיגוע מטורף אכזרי
עוד פיגוע לאומני

הוא פותח במנוסה כי אחריו דולק המון
שתופס אותו כעבור מספר שניות בתוך חניון
עשרות אנשים בועטים בו הם רוצים לסגור חשבון
אני לא שופט אותם, זה מקרה בלי הגיון
זה מצב פגום, עגום, ארור, לא ברור
אבל אז מגיעה האישה ומשנה את סוף הסיפור
כי על המחבל היא מיד נשכבת ומגוננת בגופה
על טרוריסט אבל גם אדם שבלי גופה היה גופה
"אני לא מבין, לא פחדת עם מטורף מתחתייך וההמון כה קרוב
לא היה קל יותר לקום ולעזוב?"
ענתה לעיתונאי שלא היה לה זמן לחשוב
ענתה לעיתונאי שלא היה לה זמן לחשוב

בלה בליסימה בלה בליסימה…

המקרה של האישה הזאת נחרט לי בראש
מאיפה הכוח לשכב בלי לזוז, בלי לחשוש
שואל את עצמי מה הייתי עושה במקומה
לו בדיוק באותה שעה הייתי נקלע לסביבה
ברור לי שלא הייתי בא ובועט
אבל אם להיות הגון ולומר את האמת
לא נראה לי שהייתי מסוגל לנהוג כמוה
הרבה יותר מתאים לי לקום ולברוח
אז מקסימום לנסות למצוא שוטר או משהו
אבל היא שכבה שם עד שכוחותיה תשו
עשרים דקות היא חטפה שם בעיטות
הילדים שלה ראו ולא הפסיקו לבכות.

בלה בליסימה בלה בליסימה…

הגברת לסמל לא הפכה
ושמה נמחק למעשה מהתודעה.
אין בול שלה
אולי כי ישראל עוד בשלה ולא בשלה
לאמץ לחיקה גיבור
שגבורתו לא מלחמתית, גיבור
שגבורתו היא לא צבאית, גיבור
שגבורתו רק מוסרית,
גיבור אישה, ועוד חרדית.

דעי לך אישה יקרה שלא שכחתי
את סיפור גבורתך לעצמי הבטחתי
שזה סיפור איתו ראוי ילדים לחנך
זה סיפור איתו ראוי ילדים לחנך
זה סיפור איתו ראוי ילדים לחנך
זה סיפור ראוי

בלה בליסימה בלה בליסימה…

בלה בליסימיה, הדג נחש וברי סחרוף. מילים: גיא מר, אמיר בן עמי, משה אסרף, דודוש קלמס, יאיא כהן אהרונוב, שלומי אלון, שאנן סטריט. לחן: שלומי אלון, שאנן סטריט, יאיא כהן אהרונוב, דודוש קלמס, גיא מר, אמיר בן עמי

באותה תקופה הייתי מחנך בכיתה י', ונדלקתי מהרעיון לעשות שיעור חינוך על המקרה הזה. חשבתי, ואני חושב כך גם היום, שזהו אכן "סיפור איתו ראוי ילדים לחנך". השיעור הצליח מאוד, והחלטתי להפוך אותו לפרויקט של הפצת הסיפור, ודיון על כל מה שקשור בו.

הסיפור הוא כל כך דרמטי ופרובוקטיבי, כאילו נלקח מטלנובלה. העברתי את השיעור בעשרות כיתות, ובאחד מהשיעורים לא הצלחתי לשכנע תלמיד אחד שהסיפור אכן קרה. הוא היה משוכנע שזו המצאה שלי או של התקשורת כולה, שבאה במיוחד כדי להעביר איזו נקודת מבט, או שיעורי חינוך כאלה. תיאוריית הקונספירציה שולטטטת!

ובאמת, איזה סיפור! מחבל ערבי מנסה לרצוח 2 נערים יהודים (ונכשל, הם נפצעו קל). הוא נמלט ובעקבותיו המון ירושלמי זועם. ההמון תופס אותו, יריות נורות, ונראה כאילו הוא ימות בלינץ'. ואז, במהפך מהסרטים, נשכבת עליו אישה חרדית (חרדית!), ומגוננת עליו בגופה. ההמון ממשיך לקלל ולירוק, שורפים עליה סיגריות וגם קצת מרביצים, אבל היא יוצאת מהעניין בחבלות קלות. המחבל נחבל יותר, ואז, (אחרי כמעט חצי שעה), מגיעה המשטרה ומחלצת אותם.

מה שאני עושה עם הסיפור הזה בשיעורי חינוך הולך ככה:

אני מתחיל בשאלה על גיבורים ומעשי גבורה. הדוגמאות של בני הנוער כוללות (בסדר זה) הרבה גיבורי על, גיבורים צבאיים או בעלי יכולות פיזיות מרשימות, מדינאים מפורסמים (רבין, בן גוריון), גיבורים הומאניים (קורצ'אק, מרטין לותר קינג), ובסוף הרשימה (אם בכלל) יש נשים.

אז שומעים את השיר, אני מוסיף את העובדות הרלבנטיות, ומתחילים לדבר. אני מאפשר לכולם לומר כל מה שהם רוצים, ושומע את מגוון נקודות המבט של החברה בישראל. דרך ההסתכלות על מה שעשתה בלה פרוינד (והשאלה: "האם זהו מעשה גבורה?"), עולה השאלה "האם מותר להרוג אנשים ברחוב, כי הם עשו משהו נורא?". ברוב המכריע של הכיתות מגיעים למסקנה שהתשובה היא "לא". וזה לא כל כך ברור בהתחלה. הגזענות מרימה ראש (מחבלים ערבים זה בסדר, יהודים – לא). הנטייה לתת לרגשות הנקם פורקן, העובדה שרוצחים משתחררים בעסקאות שונות, הפחד, הבלבול והדעות הקדומות קיימים ממש כמו בחברה של המבוגרים, ועם פחות צביעות.

כמעט בכל דיון יש ניסיון למצוא את הקו שממנו והלאה מותר לכסח או אפילו להרוג פושעים. בהתחלה די ברור לחלק מהתלמידים שמחבל ערבי שרצח יהודים הוא מטרה לגיטימית. הביטחון הזה מתערער כשמציבים אותו מול, למשל, יהודי שאנס ורצח ילדה. המעבר על פשעים שנראים כהולכים ופוחתים בחומרתם משכנע את רוב התלמידים שאין דרך הגיונית וצודקת להעניש פושעים ללא משפט. וקיימים גם תלמידים שרואים מיד את חוסר התוחלת בהתנהגות ובפעולות בלתי חוקיות שכאלה, תלמידים שקולטים את המציאות המורכבת יותר מ"אנחנו בסדר, הם לא."

המורכבות של הסיטואציה, וגם של החיים שלנו, באה לידי ביטוי דווקא בחוסר השיפוט של כותבי השיר. מצד אחד, בלה פרוינד היא גיבורה עבורם. מצד שני, "אני לא שופט אותם, זה מצב בלי היגיון". הם לא שופטים את ההמון האלים. כששמעתי את השורה הזו בפעם הראשונה (וגם היום), התפעלתי מהיכולת לומר שלפגוע באדם (גם פושע ורוצח) זה נורא, וגם לא לשפוט את ההמון שכמעט הורג אדם בצורה הזו.

פעמיים יצא לי להעביר את השיעור לסטודנטים ערביים. הכוונה שלי היתה להיכנס עם השיעור לכיתות בבתי ספר ערביים ולראות מה כדאי לעשות שם. בשני המפגשים נאמר לי בצורה מאוד ברורה שזה לא מתאים. הסטודנטים אמרו לי שזה נראה כאילו אני בא ואומר "תיראו כמה אנחנו יפים ומוסריים. הערבי שבסיפור הוא רוצח ילדים, והגיבורה היא יהודיה מוסרית". אין מה לומר, הם צודקים… היתה לי שיחה גלויה עם סטודנט אחרי השיעור (הוא שתק בכל המפגש). שאלתי אותו אם אפשר לעשות משהו בכיוון בחברה הערבית. הוא הציע להביא סיפור או סיפורים בהם ערבים הצילו או סיכנו את חייהם למען יהודים. שאלתי אותו מי צריך להעביר שיעורים כאלה. הוא אמר שזו בעיה – ערבי שיעביר שיעור כזה ייראה פרו-ישראלי, וישראלי, הוא מראש חשוד בכוונות נסתרות. את הכיוון הזה לא המשכתי.

ופעם יצא לי לספר על השיעור במפגש מנהלי בתי ספר. אני התכוונתי שהמפגש יהיה כמו השיעור – אנשים ישתפו את נקודת המבט שלהם, נגיע לעומק לשאלות של גזענות ובחירה. לצערי, המפגש הפך להיות שיחה "על" השיעור. הועלו חששות ליכולת ההבנה והראייה של התלמידים. אני חושב שתלמידי הכיתות הגבוהות בתיכון מסוגלים בהחלט לקלוט לעומק את המורכבות של האירוע, ולא "להיפגע" מדיון שלפעמים מעמיד מראה מול הגזענות והדעות הקדומות שקיימות אצלנו. ("ומה איתם? אם היה קורה כזה דבר אצלם, היה מישהו שמסכן את עצמו? הרי היו מחסלים אותו על המקום?" התשובה המתבקשת בדרך כלל עובדת: "אולי, אבל אז מה? למה לקחת דוגמה דווקא ממישהו שלא ראוי לזה?")

דאגה נוספת היתה ל"מה יגידו ההורים". היות ואני לא ממליץ לתלמידים לסכן את עצמם בכל דרך שהיא, ואני נותן חופש ביטוי לכל הדעות, לא נתקלתי עד היום בתגובות שליליות מהורים. הורה אחד ביקש להגיע לשיעור כזה, ואחריו אמר ש"זה בסדר". דיינו.

אחת ממטרות השיעור היא להביא להכרת התלמידים שיש להם בחירה. תמיד. שהעובדה שאנשים שונים הגיבו בצורה שונה לאותה סיטואציה מוכיחה שאין כזה דבר "אין ברירה". שכשהנסיבות דורשות בחירה מהירה במיוחד, של שבריר שנייה לפעמים, אז הבחירה נבחרת מעצמה, מתוך מי שאנחנו, מתוך המשקלים השונים שאנחנו נותנים לערכים שלנו, שבמצבים קיצוניים עלולים להיות סותרים.

בעניין זה מופיעה בשיר שורה מצוטטת מראיון של בלה פרוינד "ענתה לעיתונאי שלא היה לה זמן לחשוב". לחשוב אולי לא, אבל בשביל לבחור לא צריך הרבה זמן.

הדוגמה שנתנה בלה פרוינד, לא דוגמה במובן של "תעשו כמוני", אלא של מה אפשרי לבני אדם, מותחת מאוד את הספקטרום של התנהגות אנושית, ומכניסה לרפרטואר האישי שלנו אפשרויות נוספות ומעוררות השראה. [ההדגשות שלי, מרית]

אני יודע שיש מורים ומחנכים שהעבירו את השיעור הזה בכיתותיהם. מדי פעם אני שומע הדים, ומאוד מאוד שמח על זה.

מי שמעוניין לשמוע עוד, ולהשתמש בסיפור לקידום סובלנות ולמניעת התלהמות, אשמח לשתף פעולה בכך.

אילן נוי ilannoy2@gmail.com‏

גם בלה פרוינד עצמה נפגשת עם קבוצות רבות של בני נוער, חיילים ושוטרים, ומשוחחת איתם בגובה העיניים על האירוע, על קירוב חרדים לחילונים, ועל המצב החברתי בארץ. שווה!

.

*

ובעניין אחר, קרוב. מולו וצגאי  הוא ספר ילדים שנכתב על פי סיפוריהם של ארבע פליטים: ג'רמה אימם, קסטה זרסנאי, דניאל יוהנס ועבדו אדם. בדרך כלל אני מסתייגת מספרים עם אג'נדה גם כשהיא מתאימה לדעותי (וכשכבר כתבתי על אחד זה היה בנסיבות אמנותיות), אבל תמר ורטה זהבי, אישה שאני בקושי מכירה ומאד מוקירה היא היוצא מן הכלל.

*
עוד באותו עניין

למה הבלונדיניות תמיד זוכות בתפקידים הכי טובים?

כמה מילים (אקטואליות?) על שירת דבורה

כמה דברים על ספריית גן לוינסקי למהגרי עבודה ופליטים (עוד ניסיון באופטימיות מעשית)

 

עוד אורחים בבלוג

קופיקו בעיר האושר, עמוס נוי

ראיון עם אלוהים, רוני מוסנזון נלקן

שעון הטווסים והיופי בהנדסה, אבי גולן

שירה סתיו, על "כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י"

*