נועה אסטרייכר שלחה לי את "התמונה החיה" (tableau vivant) הזאת, סצנה מתוך "כחול זקן", שצולמה על ידי צלם חובב מפילדלפיה בסביבות 1866. שוב תודה, נועה.
לפני שאני כותבת עליה – תקציר הסיפור (גרסת האחים גרים):
מלך במרכבת זהב רתומה לששה סוסים מחזר אחרי נערה. אין בו כל פגם "מלבד זקן כחול שעורר בהלה קלה". היא מתרצה אבל חוששת ומבקשת מאחיה לעמוד על המשמר. זמן מה אחרי החתונה יוצא הבעל למסע ומשאיר לה צרור מפתחות לכל הבית וגם מפתח קטן מזהב לחדר אסור, שהיא בכל זאת פותחת "וכשנפתחה הדלת שטף כנגדה זרם הדם ומסביב על הקירות ראתה נשים מתות תלויות ומכמה מהן נותר השלד לבדו." מרוב בהלה היא שומטת את המפתח. הוא מתלכלך בדם בלתי רחיץ ומסגיר אותה. בעלה מסכים שתתפלל קצת לפני שתצטרף לנשים הרצוחות (בגרסת שרל פרו מוקצבות לה שבע וחצי דקות בדיוק). בזמן שהוא משחיז את סכינו היא מזעיקה את אחיה שמכים אותו למוות, תולים אותו בחדר הדמים ויורשים את אוצרותיו.
לאחים גרים יש אגב, עוד שתיים וחצי גרסאות ל"כחול זקן": בסיפור "ארמון הרצח" יורדת הכלה הטרייה למרתף ומוצאת ישישה שמקרצפת קרביים ומבשרת לה שמחר תקרצף גם את קרביה שלה… וב"ציפור כנף" יש כלה רבת תושייה, דמיון והומור תיאטרלי שמערימה על חתן הדמים. (ובאשר ל"חצי" גרסה – זה התשליל המוזר שעליו כתבתי פה.)
*
אז ככה:
ה-tableau vivant בעברית "תמונה חיה", היא אמהּ הקדמונית של המסֶכֶת, צורה תיאטרונית שכולנו מכירים מטקסי בית הספר (ופתאום אני מהססת – אולי זה כבר לא כולנו? האם הצורה נכחדה?). ובכל מקרה, זה ה"הנה מוטלות תלויות גופתינו" של "כחול זקן", הנערה והנער של "מגש הכסף", נטו, בלי הציונות.
*
התיאטרליות וההעמדה גלויות וחשופות, זה מעצים את הפאתוס ובולם אותו בו בזמן, שלא לדבר על העליבות, האלתור והזיוף: הרקע הביתי התלוי בחובבנות, הקרשים המייצגים את הרצפה קצרים מכדי לכסות את הדשא. אנני ליבוביץ' עושה את זה בכוונה, בדיוקן המפורסם של אנדי וורהול. מה ששוב מוכיח שאנחנו חגים במעגל שבו הכי מפגר זה הכי מתקדם (עוד על הדיוקן של וורהול בפוסט הזה).

הקצוות הפרומים של האשליה. מלמעלה למטה לפי הסדר: הקצה העליון של תצלום אנני ליבוביץ', הקצה העליון של תצלום "כחול זקן", החלק התחתון של תצלום אנני ליבוביץ', החלק התחתון של תמונת "כחול זקן"
*
כדי ליישר את שורת הראשים התלויים, הועמדו ה"נרצחות" על במה מדורגת, מכוסה באותו אריג שממנו נתפרו הכותנות שלהן. הכיסוי יוצר תחושה של סוד וגם של נסיעה ארוכה שבה מכסים את הרהיטים. בהקשר הנוכחי גם הנסיעה טעונה במוות. וישנו גם המנהג לכסות את המראות בבתי הנפטרים.
מאחורי הכלה החיה יש עוד פריט מכוסה, אולי רהיט שלא הצליחו להזיז. לרגע מתעתע הוא הופך לחלק מגופה. היא נראית בהריון.
*
הקורבנות של כחול זקן תמיד תלויות בחדר הדמים (חוץ מאשר בגרסת ציפור כנף שבה איבריהן המבותרים מושלכים לקערה).
בעיבוד של פינה באוש הנשים מטפסות על הקירות, וכך הן – גם תלויות, וגם מרחפות כמו רוחות רפאים, וגם מנסות להימלט ונתקעות בקיר.
ובעצם גם התמונה הזאת מתוך Walzer של פינה באוש קשורה, אבל כבר כתבתי עליה ולא אחזור.
*
מתברר שזה היה שעשוע נפוץ, לשחק ב"כחול זקן". היו פטנטים כדי להשיג את אפקט הראשים הכרותים, התלויים על הקיר כמו מזכרות ציד (ואני לא יכולה לשכוח את שרלוט קורדיי, המתנקשת שהוצאה להורג, ואחד מעוזרי התליין הרים את ראשה הערוף וסטר לו).
למטה שרטוטי עזר, לפני ומאחורי הקלעים. ככה זה נראה מצד הקהל:
וככה זה נראה מאחורי הקלעים; אפילו יותר מבהיל, כי לפי תנוחת הגוף הן נראות כאילו הן ממשיכות להתרוצץ בלי ראש.
*
הנרצחות נתלו בסרטי שערן. גם לכלה החיה יש סרט כזה. ובמבט נוסף המתות הן בסך הכול ילדות. שערותיהן ההפוכות נראות כמו כובעי ליצן של פעם. בכותנותיהן הלבנות הן שלגיות וגמדים בו בזמן, מה שמוסיף פדופיליה לעצב. ובכלל, יש משהו בילדות מתות, אפילו מתות בכאילו, ש – (אין לי מילים להשלים את המשפט הזה).
התחלתי בזקן כחול ואני מסיימת בחתול כחול. הוראות במה מן המחזה של לורקה, "ככלות חמש שנים":
מן הדלת השמאלית מופיע הילד המת עם החתול. הילד לבוש בגדי לבן של סעודת הקודש הראשונה, וכתר ורדים לבנים בראשו. בפניו, פני שעווה צבועה, מתבלטות עיניו ושפתיו כחבצלת מיובשת. הוא נושא בידו נר נשמה קלוע ופלצור ארוך, שזור פרחי זהב. החתול כחול ושני כתמי דם ענקיים על חזהו הלבן-אפור ובראשו. הם מתקדמים לעבר קהל הצופים. (תרגמה רנה לטווין).
*
עוד באותם עניינים
ברונו בטלהיים מאשים את הנשים של כחול זקן
זיגפריד והנדה (עוד כחול זקן של ילדוֹת)
בקומה העליונה גרה התמימות (על ציור של גויה)
מרחב של גברים שרועים באמבטיות ומשתעשעים בצמות כרותות
*
ותזכורת ועדכון: במסגרת אירועי "הרמת מסך" אני מרצה השבוע על החבוי, הגלוי והקרבן כלומר על ארבעה מיצגים של יוזף בויס, ויטו אקונצ'י, ומרינה אברמוביץ' אז והיום. ארבעה מיצגים ש"נחרטים בחודי מחטים בזוויות העין" (אם לשאול את הביטוי הקולע מ"אלף לילה ולילה"). עשרות שנים אחרי שהתקיימו עדיין אי אפשר לנער אותם מהמחשבה, וגם לא את השאלות האנושיות, המגדריות והאמנותיות שהם פותחים; "פותחים"כמו שפותחים פצעים וגם כמו שפותחים דלתות. על כל המיצגים האלה כתבתי כאן בעיר האושר וגם בסיפורים יכולים להציל, זאת הזדמנות לחבר את הדברים ולחשוב הלאה.
סופית: ההרצאה תתקיים ביום חמישי הקרוב, ה-2 באוקטובר, בסטודיו הירוק בסמינר הקיבוצים בשעה 13:00. זה בחינם, אבל יש להרשם אצל רעות curtainup2014@gmail.com זה הטלפון והמייל הפרטי שלה למי שצריך הנחיות הגעה: reutshiva@gmail.com 052-6432779 וזה דף הפייסבוק של הרמת מסך 2014
ככה זה נראה:
מרית קרובתי, החתול הכחול של לורקה חוזר לחתול השחור המגיח מן הקיר בשלהי סיפורו של אדגר אלאן פו רוכב על גופת האשה הרצוחה; כמו שכחול הזקן חוזר לשחור הזקן, אותו פיראט (אדוורד טיץ'), שהיה בעל זקן שחור ארוך בו נהג לשזור בו נפצים וזיקוקים, שהטילו אימה בלב רואיו, ונחשב בראשית המאה השמונה עשרה לאימת-הימים (הוא נהג להניף דגל אדום שלא הניח כל מוצא למותקפיו אלא להילחם עד מוות ונהג לקצץ איברים בהנאה). מעניין כי מוזרויות השיער המשיכו עד דיוויד לינץ', שהריי שערו של לילנד פאלמר (אבא של לורה) מלבין בן-לילה, ומרמז על העתיד להתגלות.
הצילום הזכיר לי גם את ה KKK. הם התחילו בערך באותה שנה.
אנונימי, תודה, אני זוכרת שהנשים היכו אותו בשערן, לא מצאתי את הקטע אבל אני די בטוחה שלא דמיינתי. אולי אתה תמצא? וראית את האתר שפתחו לה? http://www.pinabausch.org/en/home
שועיקי, נפצים וזיקוקים? בהיסטוריית הפירטים שלי כתוב דווקא שהוא נהג לשזור בו סרטים ולפצל אותו לקוקואים וצמות ותסרוקות של פאות. זה די שעשע אותי. הנה כחול זקן של מאיירת בשם אלינור טיילור שמכליאה בין הזקנים שלך (צריך לגלול למטה בשביל התמונה המלאה) http://www.itsnicethat.com/articles/eleanor-taylor
דבי, גם אני חשבתי עליהם והתבלבלתי מהערבוב בין תוקף לקורבן. קונוס זו צורה מכושפת.
סופו של שחור הזקן:

זה אחרי שהוא כתב לאשתו את שיר האהבה: "עטור מצחך זקן כחול"…
כן, קצת רעדה לי היד כשכתבתי את זה.
האמת שמילדות הייתי מרותקת לתלבושות של ה KKK ובעיקר למצנפות הקונוס האלה עם חורי העיניים המצמררים.
גם שימי לב שהשיער שלהן בתמונה הוא הד לזקן של הרוצח.
כאן בשש ועשרים:
אני יודע שיש לך קטע כזה עם שיער…
היצירה הזו של באוש היא בעיני אחת הקשות שלה. גם המוזיקה של ברטוק עוזרת לזה.
בקשר לאתר, ברגע שזה מגיע לפולחן אישיות אני בחוץ…
לא מכיר שום בן תמותה ששווה להעריץ אותו (אולי רק אמבה גוססת שמנסה להתחמק מחומצה בצלחת פטרי שהיא כל עולמה. אולי, גם זה לא בטוח…).
אפשר, נראה לי להעריך משהו שניחן במתת אל, להעריך. אבל בסופו של דבר כולנו, וגם הם, המעטים באמת שנחנו במתת אל, רק ערימה של עצמות ובשר מרקיב עליהן.
בואו נראה את האגוד הזה עוזר להוציא הקלטות של היצירות במחיר שווה לכל נפש ולא כפי שזה כעת במחירים מופקעים…
להעריץ? לסגוד? לא תודה… אני מסתפק בלהעריך.
אגב, נבעד לכם ה״רשימות״… בקושי מצאתי אותך שוב…
אולי עכשיו יצליח הקישור… בכל אופן זה בחלק החמישי בערך בשש ועשרים….
שועיקי, שמת לב שגם הלשון שלו תלתל?
דבי, גם אני, מילדות. והם לא המציאו את האופנה הזאת אגב. ראי גויה

ואת צודקת לגמרי, הם כמו בבואה הפוכה, כמו קלף שחציו העליון קורבן וחציו התחתון רוצח.
אנונימי, תודה. באמת יש לי קטע עם שיער. ועל כל השאר אני מסכימה. גם שזאת עבודה קשה, יש בה משהו אובסיסיבי וחופר. היא יחסית מוקדמת, והיא עוד לא למדה לעשות את הקטע הצ'פליני עם המוסיקה, שמביאה איזה רובד של עונג וקסם שנושא את הכאב.
הערצה וסגידה הן ממני והלאה. אבל הערכה זאת מילה קצת קרירה במקרה הזה, מרגישה גם אהבה ותודה. עוד לא התעמקתי באתר, רק קבלתי את הלינק והזדרזתי להעביר, חשבתי שזה יותר בכיוון הזה. כמו חוג ריקודי פינה באוש שהצעתי. הסרטונים שהבאת הם קצרים, אבל אחפש בגרסה המלאה. ושוב תודה. (חשבתי שרק אותי הוא לא מכניס לרשימות… ואגב, הייתי מציעה שתרשם לעדכונים אבל זה בטח בניגוד לעקרונותיך).
את צודקת, אהבה היא המילה שמתאימה כאן.
בקשר ליוטיוב, אז לא הסברתי את עצמי כהלכה. מצד שמאל על היוטיוב יש לחיץ שנקרא משהו כמו פליליסט. אז כשלוחצים עליו יש לבחור את הסרטון החמישי. ( מצוין כ 5/12 ) ושם בסרטון הזה בערך בשש דקות ועשרים שניות, מופיע הקטע של ההרבצה עם השער.
גם להירשם וגם להתעדכן, אלו בדיוק הדברים שאין סיכוי שאעשה…
🙂
הכוח של השיער, גם בפוסט המענין הזה וגם בקודמו. יש פה משהו, שמזכיר את מה שנעה שלחה לך:
http://foxesinbreeches.tumblr.com/tagged/long-hair
דימוי חמישי מלמטה. אבל יש עוד (אחד לפחות), מאותה מספרה.
תודה לאנונימי שמיקד את המבט על את ההלקאה הקבוצתית עם השיער, אצל פינה. ותודה לך, מרית. תמיד יוצאת מכאן עם תדלוקים. תודה רבה
ויש גם את זה, http://he.wikipedia.org/wiki/פעמונית_(מעשייה)#mediaviewer/File:LudwigsburgRapunzel.jpg
אולי טריוויאלי אבל יש גם זקנים כאלה (-;
אנונימי, 🙂 (בשבילך פתחתי את דלת האנונימים, לא?)
דורית, תודה! ועזבי ראשים כרותים, איזה אוצרות של שיער יש בלינק הראשון. תודה!
[…] ב"שבעת העורבים" משתמשת הילדה באצבעה המדממת כמפתח, מה שמחזיר אותי לרגע ל"כחול זקן", סיפור שבו נשאת הגיבורה למלך שאין בו פגם "מלבד זקן כחול שעורר בהלה קלה". אחרי החתונה הוא יוצא למסע ומשאיר לה מפתח זהב קטן לחדר אסור. הוא אוסר עליה לפתוח את הדלת, וכשהיא בכל זאת פותחת אותה היא מגלה את גופות נשותיו המבותרות. מרוב בהלה היא שומטת את המפתח שמתלכלך בדם בלתי רחיץ ומסגיר אותה. (עוד על הסיפור כאן.) […]