על נסיך צפרדע של האחים גרים – הרהורים על אהבה, ערכים וממסד

הסיפור הראשון באוסף המעשיות המלא של האחים גרים (תרגם שמעון לוי, ספריית פועלים, 1994) נקרא "מלך צפרדע או היינריך ברזל", וזהו תקצירו:

"בימי קדם, כאשר המשאלות עדיין הועילו", יוצאת נסיכונת יפהפיה לשחק בכדור הזהב שלה על שפת באר עמוקה מתחת לתרזה עתיקה ביער אפל. (התמונה היפהפיה, אגב, נוצרת על דרך הניגוד: מתוך אפלת היער מזדהרים הנסיכה והכדור שלה באור יקרות, אבל זוהי גם תמונת פתיחה קודרת ומפחידה, דיוויד לינץ'ית כמעט. קשה להאמין שסיפור שמתחיל כך ייגמר בטוב).
יום אחד מתגלגל הכדור ונופל לבאר. הנסיכה בוכה ובוכה עד שקרפד זקן ומכוער מציץ מן המים ומציע להחזיר לה את הכדור בתנאי שתהפוך אותו לחבר למשחקים. כלומר תושיב אותו אל השולחנון שלה, תתן לו לאכול מצלחת הזהב שלה, לשתות מהגביעון שלה ולישון במיטתה. "כן, כן," היא אומרת, "אני מבטיחה לך כל מה שתרצה אם רק תשיב לי את כדור הזהב." ובלבה היא חושבת: "מה מקשקש הקרפד הטיפש שיושב לו שם במים עם בני מינו ומקרקר, הרי לא יוכל להיות חבר לאף אדם." היא מקפצת לה הביתה עם הכדור ושוכחת מהקרפד. אבל למחרת בשעת הארוחה, הוא מופיע בזחילה "פליטש פלאטש פליטש פלאטש…" וכשאביה המלך שומע במה מדובר הוא מאלץ אותה להושיב את הקרפד על השולחן ולתת לו לאכול מצלחתה. אחרי שאכל כל צורכו הוא רוצה להכנס למיטתה של הנסיכה. "אל לך לבוז למי שעזר לך בשעת מצוקה," אומר אביה המלך. בלית ברירה היא לוקחת את היצור לחדרה. היא מניחה אותו בפינה, והקרפד בשלו. הוא מאיים לספר לאביה אם לא תכניס אותו למיטתה. הנסיכה מתרתחת ומטיחה אותו בקיר בקריאה "עכשיו תנוח קרפד מגעיל", ואז הוא הופך ל"בן מלך ידידותי ויפה עיניים, שעל פי רצון אביה היה לה לחבר יקר ולבן זוג." מסתבר שרק היא יכלה לגאול אותו מן הכישוף. למחרת מגיעה לארמון מרכבה יפהפיה שבה נוהג היינריך, משרתו הנאמן של הנסיך. אחרי שאדונו כושף הוא כרך על לבו שלוש רצועות ברזל כדי שלא יתפוצץ מן הצער והכאב, ועכשיו, כשהוא מחזיר אותו לביתו, מתפקעות הרצועות מרוב שמחה.

עד כאן הסיפור שהתחבב על הורים בזכות מנת האלימות המצומצמת יחסית לאגדות האחים גרים. (כיפה אדומה למשל, או הנזל וגרטל. ויש גם גרסה נפוצה ועוד יותר מנומסת, שבה הנסיכה מנשקת את הצפרדע וכך הוא הופך לנסיך.) ולא פחות חשוב – הוא נתפס כסיפור שמנחיל ערכים: אם תקיימי הבטחות ותכבדי את מי שעזר לך בשעת צרה, תזכי בנסיך. כמה פרשנים בני זמננו הכירו אמנם בחריגה המסוימת מן ההבטחה, אבל גם אותה הם ציינו לטובה. כשהנסיכה מטיחה את הקרפד בקיר, היא מגלה נאמנות לרגשותיה. היא מצילה וניצלת דווקא משום שהיא לא מדחיקה את כעסה ואת סלידתה. זה מה שעושה אותה ראויה לאהבה.

האומנם? איזו מין הבטחה זו? ואיזה מין קיום? ואיזו מין אהבה?

נתחיל בהבטחה – הכדור האהוב נפל לבאר. "את צועקת ככה שאפילו אבן תרחם עלייך," אומר הקרפד לנסיכה. אבל הוא עצמו אינו מרחם עליה. לא רק שאין כאן נדיבות, יש כאן ניצול כפול: של תמימותה – משום שהיא לא באמת מבינה למה היא מתחייבת. לא עולה בדעתה, כך נאמר לנו במפורש, שיחסים כל כך דימיוניים עלולים להתקיים. ושל מצוקתה – הוא סוחט ממנה הבטחה שלא היתה ניתנת לו בראש צלול.

ועכשיו לקיום ההבטחה ("מה שהבטחת עלייך לקיים," אומר המלך). הנסיכה אינה שקרנית, ערמומית או מרושעת. כשאביה שואל מה קרה היא אינה משמיטה דבר. אבל קשה לומר שהיא מקיימת את הבטחתה. היא מתעלמת מן הקרפד, וכשהוא מתדפק על דלת הארמון היא טורקת אותה בפרצופו. המלך צריך לצוות עליה להכניסו, והוא צריך לחזור ולצוות עליה שתרים את היצור אל שולחנה. ברגע שהיא מתרחקת משליטתו של אביה, היא לגמרי מתנערת מן ההבטחה: לא רק שאינה מכניסה את הצפרדע למיטתה (אף שהוא מאיים לספר לאביה), היא מטיחה אותו בקיר וקוראת לו קרפד מגעיל.

ובאשר לערך הנוסף שאנו "לומדים" מן הסיפור: "אל לך לבוז למי שעזר לך בשעת מצוקה," (שוב המלך). על כך אין מה לדבר. "הקרפד המגעיל" מעורר בה רק פחד ובוז.

ובכלל – ספק גדול אם ייסורי הנסיכה היו הכרחיים להצלתו. יש אגדות כאלה, שבהן הגאולה תלויה בביצוע מדוקדק של משימה; באגדה מסוימת נדרשת נסיכה לארוג כותנות מסירפדים בידיים חשופות בלי להוציא הגה כדי לגאול את אחֶיה מן הכישוף שהפך אותם לברבורים. וכיוון שהיא לא מספיקה לארוג את השרוול האחרון, נותר גם שריד מן הכישוף: לאח הקטן יש כנף במקום זרוע. אבל במקרה שלנו ההצלה אינה תלויה בביצוע המטלה אלא בזהותה של המבצעת. "איש לא יכול לגאול אותו מן הבאר מלבדה," מסביר הנסיך לאחר מעשה. ולא ברור אם זה בגלל אישיותה הסגולית של הנסיכה, או משום שכך נגזר. זהו הגורל. כמו בטרגדיה יוונית. הנסיך "הידידותי" אינו מתייחס לסבלה, הוא מרוכז בעצמו. וגם הסיפור מרוכז בו, כפי שמוכיחה הסצנה המוזרה שבה מופיע משרתו הנאמן בתפקיד תיבת התהודה הרגשית של אדוניו: לבו של המשרת כמעט התפוצץ מצער הכישוף ועכשיו הוא כמעט מתפוצץ משמחת הגאולה.

וכאן אנחנו מגיעים לפרס הגדול, לאהבה המפוקפקת שבה זוכה הנסיכה. ראשית, איזו מין אהבה זו שמתחילה בסחיטה ואיומים? ושנית, גם כשהקרפד הדוחה הופך ל"בן מלך ידידותי ויפה עיניים" לא נאמר שהנסיכה התאהבה בו, רק ש"על פי רצון אביה היה לה לחבר יקר ולבן זוג," והלא אביה הוא זה שדרש ממנה להכניס את היצור המתועב למיטתה, כך שאין לנו סיבה מיוחדת להניח שרצונו הוא רצונה. הנסיך עדיין נזקק לתמיכת הממסד כשהוא לוקח אותה לאישה.

וכך, התמונה המטרידה שפותחת את הסיפור, שבה ילדה יפהפיה שאפילו השמש מתפעלת ממנה, משחקת לבדה ביער גדול ואפל ליד באר עמוקה, מתממשת בסופו. זה קרה בימי קדם "כאשר המשאלות עדיין הועילו", אומר הסיפור. משאלות של קרפדים מכושפים שרוצים להפוך לנסיכים ולהכנס למיטות של נסיכות יפהפיות. לא משאלות של נסיכות.

איור, ארתור רקהאם, לחצו להגדלה