"סיפור פשוט" – למי שעדיין לא קרא את הרומן היפהפה והעצוב והקריר של עגנון – הוא סיפורו של הירשל, בן עשירים שמתאהב בבלומה, קרובת משפחה יתומה שמשמשת כמשרתת בביתו, אבל מתחתן בסופו של דבר עם מינה, בת העשירים שמשדכת לו אמו. מרוב לב שבור הוא קצת יוצא מדעתו ובסופו של דבר מחלים והופך לחלק מן המערכת.
נועה שניר איירה את הסיפור באינטנסיביות טעונה ושטוחה כאחת, כאילו פשטה את עורן של ההתרחשויות ותלתה אותו על הקיר.
יש יותר מאיור אחד נפלא בסדרה הזאת. איור החתונה הוא מבחינות רבות לב הסיפור.
למעלה: חתונתם של הירשל הורוביץ ומינה צימליך, איירה נועה שניר, מתוך "סיפור פשוט" מאת ש"י עגנון. לחצו להגדלה.
*
שלוש הערות על איור החתונה: על קוצים וקרניים, על עשן ושיער, ועל צללים וכלבים.
- קוצים וקרניים
שניר התנתקה מהריאליזם של עגנון בכל מובן. קחו למשל את המרחב: אין זווית כזאת שבה אפשר לראות את הרוקדים נפרשים כמו טאפט אנושי בלי התחלה ובלי סוף. ליתר בטחון בדקתי כמה וכמה נשפים מצוירים.
אוגוסט רנואר, Le moulin de la Galette
פיטר ברויגל, חתונה כפרית
אדוורד מונק, ריקוד החיים
אצל שניר החברה היא המרחב שבו מתרחשת החתונה, מרחב דל באהבה (רק זוג אחד נראה מאוהב, כל השאר בוהים מעבר לכתף של בני זוגם בשעמום, דאגה או תשוקה לאחר) ובעיקר דוקרני, כולו חודי מרפקים, בתי שחי ומפשעות, שמהדהדים בשסעים מחוייטים של חליפות וצווארונים. יש כל כך הרבה זוויות בתמונה שאת נפתית לרגע להאמין שבני אדם הם יישות קוצנית, אבל הצצה זריזה בנשפים של ציירים אחרים (למשל אלה שדגמתי למעלה) מגלה שהדוקרנות ייחודית לחתונתם של הירשל ומינה, ושיש לה מקור ספציפי: כל אותם משולשים הם בעצם הדהודים של הקרן שמזדקרת מראשה של מינה, הכלה המקורננת, שחתנה מבקש את ידה של אחרת מאחורי גבה.
הקרן המזדקרת מראשה של הכלה היא בעצם הרווח בין רגליו של הגבר שמעליה; מינה כאילו דוקרת את מפשעתו בקרנה כשהשסע הקטן בז'קט שלו מתפקד כאדווה. יש משהו חגיגי ובוטה ומגוחך בפאליות של הקרן, לעומת הגביע הכחול המרחף במרכזה של שמלת הכלה, בדיוק במקום שבו נמצא אבר המין שלה. (ולא אכנס לזה עכשיו, הרבה מזה כבר עלה בשעתו, בפוסט על מסיבת החתונה של בנות לילית).
ובחזרה לקרן – זוהי קרן של רִיק, לא-כלום שמרקמו מנוקד ואולי מחורר, קרוב למרקם המצויר של ההינומה ושל העשן.
*
- עשן ושיער
משמאל, הירשל ובלומה מתוך "סיפור פשוט" מאת ש"י עגנון, איירה נועה שניר. מימין, ג'ון ויוקו, צילמה אנני ליבוביץ (על הצילום הנפלא הזה כתבתי בהרחבה כאן). הכחול, ורוד, שחור, לבן – מרכיבים את כל האיורים, כמין ראשי תיבות של מגדר (כחול ורוד) וטוב-רע/יום ולילה/חג וחול/נישואין ומוות וכן הלאה, ששניר מערבבת ומעתיקה מצד לצד תוך כדי משחק.
הכלה המתה, מתוך סרטו של טים ברטון "חתונת הרפאים"
שערה של בלומה כחול. זה כחול של ארוס (הפנטזיה של הירשל היא להתעטף בשיער של אישה, ואשד השיער באיור שלמעלה גולש לתוך חיקו) וגם של עצב ושל מוות. שערה של בלומה כחול כמו שערה של הילדה המתה בפינוקיו, כמו שערה של הכלה המתה של טים ברטון. ו"סיפור פשוט" אמנם שופע חתונות רפאים; הירשל נזכר למשל, בסיפור על איש שנקלע לחתונה של שדים שהכול בה אחיזת עיניים, ומתוך חמדנות הוא נוגע בטבעת זהב ומקדש את הכלה העשויה קש.
והכחול הזה שמציירת שניר הוא גם גלגול ומטונימיה ל"אלם הכחול והמכחיל" הנובע מעיניה של בלומה.
שיער ועשן. פרט מתוך איור החתונה של נועה שניר, ל"סיפור פשוט" מאת ש"י עגנון.
שערה של בלומה כמו משתקף בעשן המתמר מן הסיגריה של יונה טויבר השדכן. וזה כל כך יפה; מצד העלילה זה יפה כי הירשל נפתח למינה בפעם הראשונה בעקבות סצנת עישון מטורפת שבה הוא מסתבך. מצד הסמליות זה יפה כי בלומה בעצם נעדרה מחתונתו של הירשל. עגנון מזכיר זאת במפורש, והשתקפות העשן מטעימה את האיכות הנעדרת-נוכחת-מתפוגגת. (פתאום נזכרתי בשיר יפני שקראתי פעם בנעורי, "הריני בשבילך/ כאותה סיגרית…/ אתה מגיש לי את שפתיך,/ רווה את נשמתי./ ואחר כך תשליכני/ להישרף באישי." תרגם אוריאל עקביה, לא צוין שם המחברת), וזו גם קינה כמו שכתב פאול צלאן, "אֵפֶר שְׂעָרֵךְ שׁוּלַמִּית".
*
- צללים וכלבים
מדוויידנקו: מדוע את לובשת תמיד שחורים?
מאשה: בגד-אבלות הוא על חיי. אני אומללה.(פתיחת "בת השחף" של צ'כוב בתרגום שלונסקי)
בלומה לובשת שמלה שחורה, תשליל של שמלת הכלולות הצחורה של מינה.
היא לובשת שחורים כי היא צל. "גופה נושא את עצמו כציפור המעופפת. עיניך נתת בה ואי אתה רואה אלא את צילה," כותב עגנון, וכל שכן בחתונתו של הירשל, תאומה (שמתם לב כמה הם דומים זה לזה?). שניר טרחה למזג אותה עם לובשת השחורים שמעליה באופן שהכתם השחור הכפול הופך למין צל מושהה של הכתם הלבן הכפול של החתן והכלה.
ובמבט נוסף, הירשל לבן רק ממותניו ומעלה, חציו התחתון שחור כמו בלומה וכמו הכלב השחור שנמצא בתחתית הציור. למותר לציין ששום כלב לא נכח בחתונה. אולי הוא השתרבב לכאן מרומן אחר של עגנון. אולי זה בלק "הכלב המשוגע" מתוך "תמול שלשום" שרומז על שגעונו הקרב של הירשל.
*
* נ. ב. לפוסט – בעניין הגבירה והחד קרן
* איוריה של נועה שניר ל"סיפור פשוט" הוצגו בחנות הספרים "סיפור פשוט" לפני כשנה, במסגרת שבוע האיור 2015 שיזם יובל סער. חלק מהם עדיין נמכרים שם.
*
ובלי קשר, נמשכת ההרשמה לחממת האמנים של תיאטרון הקרון.
זאת המסגרת היחידה שבה אני מלמדת באופן קבוע.
אמנים מכל התחומים מוזמנים!
*
עוד על איורים
מה שדיוויד הוקני גילה לי על רפונזל
צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי
(ועוד המון)
עוד כלות בעיר האושר
בנאלי רדיקלי או טרגי – שני סיפורי כלולות של סופי קאל
שמלות של כאב – בנות לילית מחפשות חתן
Dear Marit,
If you're in Jerusalem this coming Wednesday and can make it – the
experimental film evening at Mamuta should be interesting. I'll be arriving
from NY Tuesday. Here's a link:
http://www.jff.org.il/?CategoryID=1463&ArticleID=2221&sng=1
Orit
איור נפלא באמת, תודה שהבאת ופירשת. בהתעלמות מריאליזים קפצה לי מיד לעין ההתעלמות מכללי הפרפקטיבה – אם לפי הכללים הדמויות בקדמת הציור צריכות להיות גדולות וככל שמתרחקים הדמויות קטנות יותר כדי ליצור אשליה של ריאליזם, כאן זה הפוך, מה ש"משטיח" ומפשט עוד יותר את המראה. האם יש גם זוג לסביות בסיפור, או שאלו שתי קרובות משפחה מביטות בנעשה חבוקות? מכל מקום עשית לי חשק לקרוא את הסיפור, אולי אפילו נמצא אצלי על המדף באחד הכרכים של עגנון ולא קראתי…
מרית, נהדרים הקוצים, הקרניים ועשן הרפאים! הציור נדמה לי גם כמו רִקמה – הריסים, למשל, מצוירים כחוטי רקמה שחורים, ותחושת הדוקרנות נובעת גם מהמחט החבויה מאחורי הציור. אולי אני הולך רחוק מדי, אבל נזכרתי בסיפור של פילומלה: טראוס נשא לאישה את אחותה פרוקנה, וכשפילומלה הגיעה לביקור הוא אנס אותה, כלא אותה וכרת את לשונה, כדי שלא תוכל לספר על מעלליו. פילומלה בכל זאת הצליחה לספר הכל באמצעות שטיח שאותו רקמה – המחט עולה ויורדת כמו לחיצה על ידית של מפתח מורס- הרקמה משמשת כלי לאיתות.
ומה שמכמיר לב ביותר בציור, מבחינתי, הן העיניים – העצב הנורא, התיל שבו הן ממסוגרות (עיני הנשים, לפחות) או מותח אותן בסיכות כפרפרים ומכריח אותן להישאר פקוחות-תמיד, נראות-ואינן-רואות, וכולן במעין פזילה תמידית הצידה….
(גם לי הזכיר הכלב את בלק, ואולי באמת יש קשר לשגעון של הירשל, אבל הכלב הוא היצור החם ביותר פה, החי היחיד בין הרפאים, ומזכיר את מדרש השם היחיד שאני אוהב 🙂 : כלב= כְּ לֵב….)
מצטרף לתודות. נדמה לי שיש בציור השפעה של דמויות מקומדיות מצוירות אמריקניות. השיער הכחול הנפול של בלומה הוא היפוך של מגדל השיער הכחול של מארג' סימפסון: http://www.artinsights.com/wp-content/uploads/2013/11/20130302123951.jpg
תווי הפנים של הדמויות, ובמיוחד של יונה טויבר השדכן, מזכירים לי את הדמויות מהמלך היל: https://fanart.tv/fanart/tv/73903/clearart/K_73903.png
אורית, נשמע ממש מגניב אבל לא אוכל להגיע. בהצלחה!
ורד, בקשר לפרספקטיבה זה אפילו יותר מורכב מזה, כי שתי הדמויות שלמטה, שהן יונה טויבר השדכן וצירל (האמא) שרקחו את כל העסק הן גדולות יותר, כמו האבא והאמא של החתונה הזאת. באשר לנשים משמאל, חששתי להפריח השערות כי לא דיברתי עם נועה, אבל יש מצב שזו תרצה ואמא שלה מ"בדמי ימיה". תרצה התחתנה עם האהוב של אמה המתה (ולכן היא מעבירה לה את הגביע הכחול שמקביל לגביע הכחול באמצע השמלה של מינה). בלומה עברה לשרת בביתם אחרי שעזבה את בית הורוביץ, ולהירשל יש כל מיני פנטזיות על השיחות בין תרצה לבלומה.
הספר פשוט נפלא (וזה שבח גדול אפילו יותר כשלוקחים בחשבון כמה רופפת הזיקה שלי לספרות ריאליסטית). הוא מצוי בתוך "על כפות המנעול" בכל כתבי עגנון. ותודה רבה.
כ לב יקר, כשחביבה פדיה למדה בחזותי היא כתבה מחזה נישואין קצר. והיתה שם תמונה שבה האמא של החתן ואחותו תופרות את הכלה במחטים ענקיות למיטה… והכלב באמת נראה חמוד. ומצד שני, זה השלב שבו השיגעון לא נראה להרשל כמו שיגעון אלא כמו מוצא ערמומי מדרישות העולם.
רוני, תודה. הצחקת אותי מאד עם מארג' סימפסון. אין להתכחש לדמיון… בכלל יש באיורים משהו קומיקסי, גם בצביעה הגרפית, שעומד בניגוד לעומק ולאפלולית הכמעט רמברנדטית של הסיפור. אני חושבת שזה חלק מהכוח של שניר, שהיא לא התפתתה למכובדות ולריאליזם והצליחה ליצור עומק דרך התחביר.
מרית, העיניים ב"ראשו של ישו" של קרל שמידט-רודולף האקספרסיוניסט מזכירות את עיני הנשים בציור, עיניים צלובות:
מאוד אוהבת להסתכל בתמונה בעצמי, ואחר כך לקרוא את הניתוח שלך. ואז להסתכל שנית. אחרי שכתבת על הגביע הכחול המרחף באמצע שמלת החתונה של הכלה, מצביע על איבר המין שלה, שמתי לב שגם בלומה מצביעה בידה על איבר המין של האישה בשחור (אמה של תרצה?), אולי לסמן את עתידה המיני השחור. בלט לי גם נחש הצמה השחור המשתלשל על גבה של הצעירה הורודה מימין, עומד לעקוץ אותה בתחת. וגם המגש המונף באויר עם שלוש הכוסות, משקף את המשולש הבלתי אפשרי, בלומה, הירשל ומינה. העשן המסתלסל מהסיגריה של יונה טויבר השדכן גם הוא מגיע עד איבר מינה של בלומה, והזכיר לי את האישה האדומה ממשחקי הכס שיולדת 'תינוק עשן' רצחני. תראי לאן לקחת אותי במסע הזה 🙂
נפלא. תודה!
כ לב, אני חשבתי שזה סתם עודף מסקרה… אבל אולי אתה צודק. נזכרתי שחנוך פיבן יצר דיוקן-חפצים של הנסיכה דיאנה, והמסמרים שפיזר סביב עיניה בתור ריסים נראים כמו מסקרה שהתמוססה בדמעות.
כמו מניפה, תודה גם על התוספות, באמת יש פה המון משולשים דוקרים ורומנטיים כאחת. לבעלת הצמה הנחשית-עקרבית גם אני (כל שכן עם הפטיש שלי לצמות) שמתי לב. היא מופיעה גם באיור נוסף ואין לי מושג למי הכוונה. אם נועה שניר תגיע הנה אולי היא תפתור את הקושייה. וזה מאד משמח שנסעת כל כך רחוק, אמנות זה הרפתקה וקפיצת דרך.
נועה, תודה רבה!
הגעתי לפה, מאזינה בקשב רב, ושמחה מאד לקרוא את כל מה שנאמר. אוסיף שאת הסדרה במלואה ניתן לראות פה: http://noasnir.com/a-simple-story
אני לא בטוחה שעל השאלות של כולם אצליח לענות, אבל דבר אחד רציתי להגיד: הסדרה כולה מלאה בזוויות חדות, רזון צבעוני, נוקשות צורנית – כנסיון חזותי להדהד את היובש של הטקסט, ואת התחבולה היפה שעגנון תיחבל: יש כאן חומר בעירה רציני, אדם מתאהב ומאבד את דעתו, אבל הכל מתואר באיפוק עילאי, במן צמצום עובדתי כזה. זו כמעט רשימת מכולת של תהליך השגעון. הסדרה כולה מבוססת על סצינות קונקרטיות שמתרחשות בספר, אבל האיורים מתעסקים בדרש – כמו מן הערות שוליים על הטקסט. כל מה שלא נאמר בקול רם – כל הדרמה הזאת האצורה ברווחים בין המילים של עגנון, היא מה שניסיתי להגיד דרך האיור.
(…..ואולי אני מגזים, כהרגלי. להגנתי אומר שאם
1. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, ו
2. לית אתר פנוי מניה, אז
3. לא נותר לי אלא להימצא בפרטים העוד-יותר-קטנים 🙂 )
נועה, כיף שבאת ולא תתחמקי בקלות כזאת 🙂 את לא יכולה לצייר לכלה קרן שננעצת במבושי הגבר שמעליה ולהסתתר מאחורי היובש של עגנון. את תציצי כמו הג'ירפה והאריה של מיץ פטל. את לא חייבת להסביר כמובן. לפעמים יש משהו מביך בחשיפה ישירה של כוונות. ולפעמים, מי כמוני יודע, כשמחליטים החלטות נכונות יש להן השלכות בלתי צפויות. כבר סיפרתי פה פעם על הפסל התיאטרלי שעשיתי על פי סיפור מאלף לילה ולילה על איש שהפך ממותניו ומטה לאבן. הרגליים המאובנות שעצבתי היו מבנה מפוליאסטר עם סיבי זכוכית. הנחתי עליו כמה חלוקי נחל כדי להנכיח את החומריות של האבן, ובא מישהו ואמר שזה כמו אבנים קטנות שמניחים על קבר. והוא צדק, למרות שלא התכוונתי, לא במודע, אבל כמו שאמרה נורית זרחי ועוד לא נלאיתי מצטט – לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת. וכל זה כדי לומר שהייתי שמחה לדעת מי היא שחורת הצמה/הצמות ועוד כמה וכמה דברים, אבל אם זה מביך מדי אתאפק. ואני חושבת שעשית עבודה נפלאה בשמירה על היובש מבלי לחקות אותו.
כ לב, לחיי הפרטים הקטנים!
איזה יופי, מחול החיתוכים הקונטרסטי הגרפי הזה, לעומת הסיפור מכמיר הלב של יסורים נטולי ברק..
למשל: השורה העליונה של דמויות בכחול שחור כחול שחור כחול על רקע ורוד מציק מזכירה מאוד את הדקופז׳, מגזרות נייר שלא ניתקות אחת מהשניה והן למעשה צד ימין הוא תמונת ראי של שמאל
כמו כאן
ויש גם משהו מכאן
פוסט נהדר. תודה
זה מביך רק במובן שזה פשוט יחשוף את העובדה שיש דברים ששמתם אליהם לב, שעשיתי כנראה לא לחלוטין במודע. אני לא בטוחה שההסבר שלי בהכרח יוסיף. להודות שלא שמתי לב לקרן? לא נעים. העובדה שבלומה היא כצל חולף בחתונה, ענן שחור המעיד על הבאות? גיליתם לבד. השיער הכחול? רצון לבדל אותה כישות חצי-פנטסטית, מייצגת של המאוויים של הירשל שהוא אפילו לא יודע לקרוא להם בשם. נורא מוזר להיות בצד השני של המשוואה הזו ופתאום לתאר במילים את מה שאני בד״כ עושה עם קו וכתם… אני חושבת שאתם עושים עבודה יותר מוצלחת ממני בעניין הזה, אבל אולי אני פשוט צריכה להתרגל 🙂
דורית, תודה. כן, לגמרי חיתוכי. חשבתי על קישוטי הסוכה שהיינו גוזרות בילדות, שרשרות של אנשים רוקדים, רק שכאן הם לא לגמרי משוכפלים וגם הצבעים נארגים. והשני נהדר בלי שום קשר לאיור. יש משהו נוגע ללב בעליזות של הליצנים על אף איבריהם המפורקים, באופטימיות שלהם, שמישהו יגזור ויחבר וירקיד…
נועה, זה מצחיק אבל לא מביך. קורה שאני מרצה על איורים ושואלים אותי האם המאייר התכוון לכל זה, ובדרך כלל אני לא יודעת אבל זה לא משנה. מה שנמצא באיור נמצא בו ממילא, לא חשוב איך הסתנן לשם. כוונה ומודעות הן בסך הכל פיגום לאינטואיציה. ומכיוון שהכל מתרגם בסופו של דבר לצבעים ומרקמים וצורות וגדלים, מי שמדייק בהם כמוך יכול לישון בשקט.
מעניין, וכיף לקרוא את התגובות. אני ראיתי את שתי הנשים כשתי האמהות, של הכלה והחתן, והממושקפת כצירל, שלא נותנת לדבר לחמוק מעיניה, ולדבר לחמוק משליטתה. שהיד של בלומה תלויה במקום של אבר מינה, ואינה יכולה להתחבר לידו של הירשל המושטת לקראתה, בגלל אותה אמא צירל שעומדת בדרכם, ומחבקת את אמה של מינה. אבל אכן היא גם בהחלט יכולה להיות הגוצה עם הנוצה, הבמאית עם השדכן. פשוט יש לה אולי כמה תפקידים במחזה הזה. ואני יודעת שזה לא משכנע, כי יש לה הופעות שונות לחלוטין. או שהיא רזה או שהיא גוצה. ואם צירל היא אחת מהן, מי היא השנייה?
נועה, תודה על ההפנייה לשאר הסדרה, איורים נפלאים! גם זה עם בלומה כמפת שולחן, והירשל בארון מתים במיטה עם מינה. הלידה על השולחן. מתואר כל כך יפה!
מרית, עכשיו הבנתי את מוטיב הידיים הצחות – שבולטות כתנועה אלכסונית של מטוטלת אלכסונית מעוגלת שחוזרת על עצמה – על גבי הרקע מול הפייטה
https://www.google.co.il/search?q=%D7%94%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%98%D7%94&client=safari&hl=en-il&prmd=imvn&tbm=isch&tbo=u&source=univ&fir=OHW9ANlzHt9D2M%253A%252C6rpxSh-4BkGDCM%252C_%253BT6XS4bFncZ9cvM%253A%252CPdo9EKlJfifWpM%252C_%253BjEyORs8IJ7zrvM%253A%252CxZ4fUoiRY5QwyM%252C_%253BDvplBJ5mm55vBM%253A%252Chd8a2wJuh-sbgM%252C_%253Bcg3Jxk_X3iErPM%253A%252CP9tl4N5XoXwkEM%252C_%253BubzYxZ3OGxbmoM%253A%252COzrtZhOGcNK0CM%252C_%253BzWAQfN27gYOAJM%253A%252CFDVMQrMvFHj-IM%252C_%253BKrRZ7UUeNugBrM%253A%252CV9F0vsN7-0saXM%252C_%253BEDHhbnP6HL-fGM%253A%252Cc3XhfRMq9xl3OM%252C_%253B2kjlMuveDf7YWM%253A%252CYDMp2DAdIW9ZmM%252C_&usg=__lNWuDHqZKS2BCZ3oHi2qF0-v1ms%3D&sa=X&ved=0ahUKEwjpvKGkgcTNAhVoKcAKHXNWCFYQsAQILA&biw=1024&bih=729&dpr=2#imgrc=uZHv_xkug3HNMM%3A
ולנעה שניר, איזמלים העבודות שלך.. ואני כלכך מאמינה לך. מצמרר ברמת הכליות. תודה
רות, השערת שתי האימהות יפה והגיונית. פשוט קשה לי לחשוב על צירל רזה כיוון שהיא כל כך גרגרנית, כמעט בכל דף היא אוכלת בלהיטות. וגם השיער הכחול כמו של בלומה כיוון אותי למוות ופנטסיה.
הרעיון של דמויות שמופיעות בו זמנית בכמה גלגולים מדגדג. כתבתי על האפשרות הזאת בפוסטים על אנא בלומה (הנפלאה) של קורט שוויטרס, או על ספר הדקדוק הפנימי אבל זה לא נראה לי הכיוון הפעם…
דורית, רק חצי קשור, אבל קבלי את הסטילס היפהפיים האלה מפרג'אנוב http://harpy.tumblr.com/post/5138496392/stills-from-hakop-hovnatanyan-dir-sergei
תודה. לא הכרתי.
היי מרית האהובה, את מהיחידות שיכולות לנתח יצירה שדשתי וחשבתי בה כל כך הרבה כמו 'סיפור פשוט' ולגרות כך את המחשבה, לפתוח כך את הטעמים.
רק רוצה להוסיף שבתוך מסיבת הצללים הזו ישנו עוד צל שלעיתים נשכח בשיח של סיפור פשוט – צילה של מירל – אימה של בלומה, שסיפורה זהה לסיפורה של בלומה כמו סיפורו של עוד נעדר מהאיור המרגש הזה, ברוך מאיר, אביו של הירשל ואהובה של אימה של בלומה- שסיפורו, באופנים רבים, זהה לסיפורו של הירשל. שתי הנשים למעלה נראות לי כמירל וצירל מזמנים אחרים, ע"ע רוחות רפאים משקיפות מהצד בשיער כחול ושחור.
כנראה שתמונה טובה או איור טוב, תופסת היטב בעיקר את מי ש(לא)נמצא בה :-). היה כיף לפגוש אותך בזירת מחול. סיון
סיון יקרה איזה כיף היה לפגוש אותך (ואיזה כיף שאת כותבת את השם שלך רק עם ו' אחד, זה מין אי שאפשר לעמוד עליו לרגע בנהר הכתיב המלא המאיים להטביעני). את צודקת. שכחנו את מירל, וזה באמת סיפור רוחות וחתונת רפאים אחת גדולה.
מסכימה איתך שזה לא הכיוון, אבל שתי הנשים מאוד מרכזיות שם, כמו גם הזוג בחזית. ולא חשבתי שבעלת השיער הכחול היא צירל, דווקא הממושקפת עם שלוש הידיים המגששות על שמלתה, שיוצרות את המשולש צירל הירשל בלומה, כשידה של צירל על העליונה. וידו של הירשל לא תצליח לאחוז בידה של בלומה. ריקוד הידיים שם על השמלה מתחת למשקפיים מקסים.
נכון! ולא רק שלושת כפות הידיים על רקע השמלה השחורה. התמונה כולה מלאה במשחקי ידיים: יד שמאל של הממושקפת בשחור ש'נעלמת' מאחורי האישה בורוד לצידה; או ידיים שמתחילות בצורה אחת וממשיכות באחרת: כך היד של האישה בורוד שהמשכה הוא היד בכחול שמחזיקה את המגש עם הכוסות, או הזוג בפינה השמאלית העליונה, היד של הגבר סוגרת את הזרוע של האישה ונראה כאילו הרקע הורוד הכהה הוא שתי להבות הפורצות ממנה, אחת מאזור המרפק הפנימי, ואחת מהאגודל. אני גם אוהבת את ה'צל' השחור של היד של האישה בכחול שרוקדת בחלק הקדמי של התמונה, שאינו אלא הזרוע של בן הזוג שלה.
כשמתמקדים בידיים בתמונה הריקוד מאוד מעניין.
ועוד דבר אחד בהקשר זה: היחידה בכל התמונה שהיא חסרת ידיים היא צירל. האישה מימין למטה. אפילו לכלב בלק שבא לבקר יש שתי רגליים, אחת פוסעת בעוז.
הי מרית , יופי של איור של נועה ויופי של כתיבה שלך. קראתי את הסיפור לפני חודשיים כך שיחסית טרי. אהבתי שנועה עקצה בדיוק כמו שעגנון עקץ את החברה החרדית.בסיפור פשוט באיפוק ומעין גזרת גורל הוא מתאר את אהבתו של הירשיל לבלומה אהבה בלתי אפשרית כי הוא ממעמד גבוה והיא בת דודתו משרתת בביתו.אין פה דרמה וכל הדמויות מקבלות את מצבן
בתחושה דתית ומובנת מאליה.השגעון של הרשיל לא באמת שיגעון והוא מהר מאוד מבין את מצבו ומקבל אותו ומיתחתן עם מינה . שידוך מתאים ששידכה לו אמו. הוא גם חוזר מהר מאוד לתפקידו החברתי כבן של סוחר .היא מופיעה לו קצת בזכרון אבל לא יותר מזה . קצת מזכיר לי את שטיסל שעכשיו מוקרן בטלויזיה…האיור ניפלא. בלומה בכחול פנטזיה והדמויות עציות וקפואות. האם בצד אחד והאב רחוק בצד השני. ..אם לא היית מספרת על הקרן לא בטוחה שהייתי רואה אותה:-).. סיפור פשוט ביקורת חברתית דקה ועדינהאבל מבעבעת. תודה וניפלא.
כמומ, כיף להתבונן ולכתוב וכיף לא פחות להתרווח לאחור ולהתבונן מחדש מבעד לעיניים אחרות.
תודה רבה, אחת העם.
מרית יקרה, תודה רבה על ההתבוננות המרגשת בתיאורים הויזואלים של נועה שניר. במרחק הזמן זה נראה יפה ומדוייק יותר. הרצון לתת פרשנות ויזואלית ל'סיפור פשוט' של עגנון נעשה בחיפוש אחר שפות נוספות שייתנו, בין השאר, פשר לקיום של חנות הספרים – סיפור פשוט שחיה בצל/על שם 'סיפור פשוט' של ש"י עגנון. ברוח הזמן, נראה היה כי האתגר הלא פשוט הזה יאפשר הסתכלות רעננה ויעודד קריאה ועיון מחודש בעגנון ותהליך העבודה והתערוכה שיצרה נועה שניר היו במובן הזה מרתקות עבורינו.
הרשימה שלך פוגשת אותנו בהכנות לקראת שבוע האיור 2016, והפעם הזמנו את המאייר יניב טורם לתת את הפרשנות הויזואלית שלו ל'סיפור פשוט' של עגנון. אז יש למה לצפות. בהחלט!
אגב, בזמן ההכנות לתערוכה הקודמת, מצאנו כי במלאות 100 שנה להולדתו של עגנון הזמינה ספריית שער ציון – בית אריאלה, שהיתה ממוקמת בזמנו בשכונת נוה צדק והיתה מן הסתם בית שני לעגנון ויצירתו הספרותית, איורים לסיפוריו. בין האמנים אפשר למצוא את: בודקו, זיידמן-פרויד, אריכא, זאב רבן, יוסל ברגנר ועוד ועוד. קישור לאוסף האיורים שהוצג אז אפשר למצוא כאן: >>>>>>
חבל מאוד שאי אפשר להיכנס לאוסף האיורים שהוצג בחנות.
אהלן רות, וירטואלית דווקא אפשר, כאן: http://noasnir.com/a-simple-story
מירה? (מירה!) איזה יופי של פרוייקט. מקווה שאמצא סדק בעומס ואגיע בזמן אמיתי. ובקשר לתום זיידמן פרויד (אהובתי) זה זלמן שוקן שגייס את עגנון בשעתו לחבר חרוזים לאיוריה. בספרו של חיים באר "גם אהבתם גם שנאתם" יש תיאור נלבב של עגנון שעוטף את איוריה בכותנות הלילה שלו כשהוא נוסע לפגוש אותה במינכן. השידוך הזה לא ממש הצליח… והייתי שמחה ללחוץ על הלינק אבל שכחת להוסיף אותו…
בבקשה http://bit.ly/29F6cwp איכשהו לא הסתדרתי עם ה Rsssss
[…] […]
מרית, איך אפשר שתום זיידמן-פרויד וש"י עגנון יסתדרו? לא שוכח לעגנון שכאשר הוא קיבל את הנובל הדבר היחיד שעניין אותו היה למה הצמידו לו "פילגש" (כך הוא כינה את הזוכה השניה, המשוררת היהודיה-שבדית, נלי זק"ש, שחייה ניצלו בתקופת השואה תודות לסלמה לנגרף, ומלבד היותה משוררת נפלאה היה מאושפזת לפרקים בבתי חולים פסיכיאטריים). עכשיו, נכון שעגנון כתב איזה 7 סיפורים מעולים-ממש (והרבה אחרים טובים הרבה פחות), אבל תגובה כזאת? רבאכ! מה שמזכיר לי שלאחרונה קראתי זכרונות של פניה שלום (אשתו של גרשם) שמספרת שעגנון הטריד אותם במשך שנים (קצת מזכיר את קרמר מסיינפלד, חשב שהוא בן-בית בביתם, בכל תנאי). עד גרשם שלום לבסוף לא סבל אותו לגמרי אבל נאלץ לשבת איתו בשל ענייניהם המשותפים עם ש"ז שוקן (עגנון גם תמיד הטריד אותם בשאלות הסטפנדיה שלו משוקן, כאילו שלשלום יש נגיעה בכך). ולכן, אני לא רואה איך הרוח החופשית של "סיפור-הדג" הולך עם מי שבמשך שנים עמד כמו עצם בגרון.
מירה, תודה רבה.
(גם לירין על הלינק!)
שועיקי, אני לא זכרתי את הפילגש (הברוטליות עוצרת נשימה ואיכשהו ישר שולחת אותי ישר לפילגש בגבעה) אלא ששאלו אותו מה דעתו על שירתה והוא אמר "אין היא משורש נשמתי", ביטוי שעדיין משמש אותי, נטו, בלי הרעל שהוסיף. ובכל מקרה, האפיזודה של תום זיידמן פרויד ועגנון היתה די זניחה (ואם כבר עגנון הוא זה שנכשל ונפגע). ביאליק הוא הנבל הגדול והמוחלט בסיפורה. (וגרשום שלום אגב, אם כבר מזכירים אותו, תיאר אותה כ"מכוערת עד לגבול הציורי").
פניה שלום, היתה גם-כן ממשפחת פרויד. היא כותבת שהיא סבורה שזאת אחת הסיבות שגרשם נמשך אליה. הוא לא סבל את זיגמונד, אבל כיבד את מעמדו הנישא בוינה ובברלין, ומבחינה זאת פניה שהיתה תלמידתו רמזה, עד כמה שאני זוכר, שכנראה הוא נמשך אחר העניין של להבין מה יש במשפחת פרויד. ואני חייב לומר, שאם כבר מזכירים את זה, את אכזריותו של עגנון, ששלום היה מענטש לאנשי שלומו המורמים מעם בלבד. שמעתי סיפורים של תלמידים באוניברסיטה העברית בשנות השישים והשבעים על כך שבחולפו במסדרונות הם היו מסתתרים מאחורי דלת; לא מפני יראת כבוד, אלא מפני כך ששלום טרח להפגין בכל דרכיו שהוא הצינור, ששום דבר באוניברסיטה העברית או בחקר הקבלה הארצי אינו זז אלא אם כן הוא גוזר (אני מכיר אנשים שמונו לתפקידים באוניברסיטאות אחרות בהשפעת שלום; ואנשים שלא קיבלו משרה, לא הואיל והיו אנשים לא-מצוינים, אלא משום ששלום לא חיבב אותם). הוא גם אהב לקרוע תלמידים לגזרים בהערות כעוסות ועוקצניות (אגב, זה עבר הלאה לקצת תלמידיו). כך שנדמה לי שגם עגנון גם שלום יכולים היו להשתתף בריאליטי "מי רוצה להיות אכזר".