היום שוב יום הולדתי. נולדתי בערב יום כיפור, כך שאני יכולה לבחור בין האבנים והסכינים שבהם התקבלתי, לבין ה14 בספטמבר, שבו בין השאר קיבל פרנציסקוס הקדוש את פצעי הסטיגמטה שלו; כל מה שאני נוגעת בו מחשיך בזמן האחרון, אבל יום ההולדת וראש השנה והצורך הגדל בקצת שמחה ומתיקות מביאים אותי לגרסה הצבעונית והמוארת ביותר של כחול זקן*. כלומר, שמחה ומתיקות יחסית לסיפור על רוצח סדרתי; זה עדיין אכזרי ואפל בסגנון האחים גרים, ובו בזמן גם ספוג בהומור מפתיע – קצת עולה על גדותיו אבל לא שחור – ותשוקת משחק ותיאטרון. הגיבורה היצירתית ורבת התושייה היא ההפך הגמור מיפהפייה חסרת יישע (וכבר הוכחתי שהאחים גרים נקיים מאשמת הנסיכות הפסיביות שטפלו עליהם, זה דיסני וחבריו שהתעלמו מן הנועזוֹת).
"ציפור כנף" כך נקראת המעשייה בתרגום שמעון לוי. והנה התקציר הקצת ארוך שלה:
רב מכשפים מתחזה לקבצן וחוטף נערות יפות. הוא נוגע בן כשהן נותנות לו לחם והן נאלצות לקפוץ לסל שעל גבו. יום אחד הוא מתדפק על בית משפחה עם שלוש בנות יפהפיות. הוא חוטף את הבכורה לארמונו, וכעבור זמן מה הוא יוצא למסע ומשאיר לה צרור מפתחות. רק לחדר אחד אסור לה להיכנס. ומלבד זאת הוא נותן לה גם ביצה לשמירה. הוא ממליץ שתישא אותה לכל מקום ומזהיר שאובדנה של הביצה יביא לאסון. הנערה לא מתאפקת ופותחת את החדר האסור ומוצאת גרזן נוצץ וקערה עם אברים מבותרים. הביצה נשמטת לדם ומתלכלכת. הכתמים לא יורדים, ובעלה גורר אותה לשם בשערותיה וקוצץ אותה לחתיכות. כך בדיוק קורה גם לאחות השנייה. אבל השלישית והפיקחית מכולן מצפינה את הביצה לפני שהיא יוצאת לסיור. היא נחרדת למראה אחיותיה אבל מתעשתת ומסדרת את אבריהן בסדר הנכון, וכשהיא משלימה את הפזל "החלו האברים לנוע, התאחו זה לזה, ושתי הנערות פקחו עיניים והיו שוב בחיים."
כשהמכשף חוזר הוא בודק את הביצה ומגלה שהיא נקייה. הכלה עמדה במבחן ועכשיו תורו של המכשף למלא את בקשתה: עליו לשאת סל זהב להוריה, בזמן שהיא תכין את חתונתם. ואסור לו לעצור ולנוח, היא אומרת, היא תשגיח עליו מחלונה. ואז היא מגניבה את אחיותיה לסל, ובכל פעם שהוא רוצה לנוח אחת מהן קוראת: "אני מציצה מחלוני הקטן ורואה שאתה נח, המשך בדרכך תיכף ומייד". והוא ממשיך. ובינתיים לוקחת הכלה "ראש של מת עם שיניים מגחכות", מקשטת אותו בפרחים ומציבה בחלון. והיא עצמה קופצת לחבית דבש, מתגלגלת בנוצות וחומקת החוצה בדמות ציפור מוזרה. בדרך היא פוגשת באורחי החתונה. "ציפור כנף מניין זה תבואי?" הם שואלים. "אני באה מביתו של נוץ הנוצאי." "ומה עושה שם הכלה הצעירה?" "את הבית מלמטה למעלה טאטאה, ומפתח הגג פניה מראה." גם החתן לא מזהה את כלתו. הוא בטוח שהיא עומדת בחלון, ובינתיים מגיעים קרוביהן של הנשים ושורפים אותו ואת חבריו (לא אמרתי שהם לא אכזריים).
*
1. ציפורים
רב המכשפים מתחזה לקבצן שלוכד נערות בסל שעל גבו. אבל בדיעבד, כשמתברר שהוא מכונה "נוץ הנוצאי" דמותו מתחדדת למין צייד ציפורים (נערות) עם כלוב גדול על גבו.
הגיוני מאד שטיפוס כזה יפקיד את הביצה שלו בידי אישתו וימליץ לה להסתובב איתה בכל מקום. זה מתאים לו גם כמכשף ציפורי שמטיל ביצים, וגם כגבר: קשה להתעלם מן הרמיזה המינית; הביצה היא שילוב של טבעת נישואין וחגורת צניעות, איתות למחזרים אחרים שהיא תפוסה ("אוחזת בחבר" כלשון מדורי הרכילות. ואם שמטה את הביצה, אולי בשביל ביצה של גבר אחר, אוי לראשה. וכמה חבל שזה נשמע קורצני) .
שתי האחיות הראשונות מצייתות בצורה עיוורת ונופלות בפח. גם השלישית מצייתת, אבל רק לכאורה ובדרכה שלה. ההוראה היתה לשמור על הביצה, נשיאתה לכל מקום היתה בגדר המלצה.
האחות השלישית הופכת את היחסים עם החוטף למעין משחק, שבו היא לא רק מגיבה על כל מהלך שלו במהלך משלה, אלא גם משתמשת בכלים שלו עצמו באופן יצירתי כדי לנצח אותו.
סדרות הטלוויזיה המשטרתיות מלאות ברוצחים סדרתיים תיאטרליים עם טקסיות כפייתית, אבל מעולם לא נתקלתי באישה-קורבן שמשתמשת בסמלים שלהם נגדם, שמעקרת אותם מן המשמעות הראשונה וטוענת אותם במשמעות משלה, לטובתה.
ובמילים אחרות – גיבורת הסיפור מנטרלת את הביצה מגבריותו של החוטף והופכת אותה לסמל של פוריות נשית. היא טומנת אותה במקום בטוח, ובאופן סמלי דוגרת עליה וגם נולדת מתוכה מחדש בתור "ציפור כנף".
כשהחוטף מגיע לחתונתו הוא מגלה ש"הציפור פרחה" (כפי שאומרת מכשפה נקמנית אחרת של האחים גרים לבן זוג מאוכזב: "באת לקחת את הגברת האהובה, אך הציפור היפה כבר אינה בקִנה ואינה שרה עוד…").
וזה לא הדבר היחיד שהופך את הסיפור לנשף תחפושות ומשחק-מאבק מוחות וחפצים ושירה קונקרטית.
*
2. תקבולות
גם לחוטף וגם לנערה יש חוש חזק לסימטריה ישרה והפוכה ומשחקי צורות:
שורת המחץ שהוא מדקלם לכלות היא: "נכנַסְת לחדר בניגוד לרצוני, על כן יהיה עלייך לשוב ולהיכנס פנימה ללא רצונך, חייך תמו".
והנערה משיבה לו בתקבולת משלה (בלי מלים, אני מתרגמת מ"חפצית"): "רצית להרוג את כלתך, על כן תתחתן עם גולגולת מתה, חייך תמו."
הוא מבתר ומפזר את אברי הנערות והיא מרכיבה אותן מחדש במין פאזל תחיה.
(הם כל כך מזכירים לי את שמשון השניים האלה, במשחקי החידות והתקבולות).

הגולגולת העטורה בזר כלה המוצבת בחלון, איור רקום של ג'נינה א. לרנאס, ל"ציפור כנף" מכאן
*
3. הסל
החוטף נתן לנערה הוראות עם כללים, כמו לכל הנשים שקדמו לה. ועכשיו שעמדה כביכול במבחן, מגיע תורה לתת לו הוראות ולהמציא כללים: הוא צריך לשאת סל זהב להוריה, ואסור לו לנוח בשום פנים. היא רוצה למנוע ממנו לפשפש ולגלות את התכולה האמיתית של הסל. והקריאה החוזרת, "אני מציצה מחלוני הקטן ורואה שאתה נח" נועדה למנוע ממנו מנוחה וגם להשתיל במוחו את תמונת "הכלה בחלון" לשלב האחרון של תוכניתה.
אבל למטלה שלה יש גם סמליות מוסרית: היא מאלצת אותו לשאת על גבו את כובד חטאיו.
זאת ועוד: מוטיב השיבה הביתה בסלו של המתעלל, כולל הפיקוח מרחוק (כביכול), קיים גם באגדה הרוסית הנלבבת "הילדה והדוב". אבל ב"ציפור כנף" נוספת שכבה של סימטריה: מכיוון שחטף את אחיותיה בסל, הוא חייב (בשם יופים של המשחק והסימטריה) גם להחזיר אותן בתוכו.
(ושוב אני נזכרת בתנ"ך, ביעקב שגזל את הבכורה מעשיו, ולכן קבל את הבת הבכורה לאה, במקום את הצעירה שרצה. באותו יעקב שרימה כדי לזכות בברכה שנועדה לאחיו, ורומה וזכה באחות שלא רצה. והקירבה הצלילית המתעתעת בין בכורה לברכה רק מוסיפה שמן למדורה).

מתוך "הילדה והדוב" (פרט), עיבדה להפליא מרים ילן שטקליס, ספריית פועלים 1987, עם איורים חיננים בהשראת אמנות עממית רוסית. לא כתוב שם המאייר.
*
יש משהו מקסים בתעוזה של הנערה ובהנאה שבה היא מתמסרת לנשף התחבולות והמסכות. הרי מרגע שהבעל יצא היא יכלה פשוט להימלט, אבל לא, היא משתהה כדי להשלים את ההצגה וכדי להניח את המלכודת הסופית.
היא מניחה גולגולת בחלון, והיא עצמה מתחפשת לציפור במין תשליל ותיקון של עונשי זפת ונוצות (שהיו נפוצים בימי הביניים וגם הרבה אחריהם). במקום למרוח את גופה בזפת רותחת ולגלגל בנוצות היא טובלת בחבית של דבש ופורמת את הכסת של בעלה בשביל הנוצות (ושבה ומשתמשת במה ששלו לטובתה).
ועוד קצת על דבש: יוזף בויס, שחבל הטבור שלו (על כל פנים אחד מחבלי הטבור שלו) היה מחובר למיתוסים ואגדות מרח את פניו בדבש ב"איך מסבירים תמונות לארנבת מתה" והדביק עליו עלי זהב.
"האדם אינו יכול לייצר דבש אלא לחשוב, לייצר רעיונות," הוא הסביר. "הדבש הוא ללא ספק מהות חיה… החשיבה יכולה להיות מלאת חיים וגם שכלתנית עד מוות, באותה מידה."
ב-1977 הוא בנה "משאבת דבש" בדוקומנטה של קאסל: משאבה ענקית דמוית לב, ששני טונות של דבש (=דם) זורמים בצינורות (=עורקים) שלה בפעימות קצובות. את החלל סביבה הוא הפך ל"אוניברסיטה הבין-לאומית החופשית" של לימודים רב-תחומיים, בנושאים כמו מדיה, זכויות אדם, אנרגיה, אבטלה וכו'. הוא היה מאשר מן הסתם את הבחירה של הגיבורה החכמה והיצירתית.
והנה קטע יפהפה מעבודה של רומי אחיטוב על פי הטייפ האחרון של קראפ של סמואל בקט (גלי הקול מרטיטים את זרם הדבש. משום מה זה פועל רק כשלוחצים על החץ הקטן למטה).
והנה מה שגדעון עפרת כתב על העבודה הזאת
*
שנה טובה ומתוקה לכל באי עיר האושר, וגם גמר חתימה טובה (אף שאני תמיד חושבת על חתימות אחרות כשאומרים את זה, בעיקר של שלמה מולכו).
*
* אם לא לוקחים בחשבון את התשליל המפתיע הזה
*
ותזכורת:
ברכות ליום ההולדת מרית.
(אימהות תמיד תסרסנה. חתולים תמיד ידברו. והזאבים. זאבים.)
קחי מחצית שעה ותהני מהמצב על כל הדברים שגדלנו עליהם בילדות. סיפורים אגדות שירים ועל השקרים שסיפרו לנו ועוד על תיאטרון לילדים אומנות איור ומה לא! ממתקים נפלאים ונדירים בנופי הרשת והאתר הכי מקסים של מי שמחברת בין טכסט תיאטרון אומנות חוכמה ועוד ועוד ואל תפסחי על כלום. הנאה מובטחת!!! חתימה טובה ובריאות טובה נשיקות נורית
י
נשלח מה-iPhone שלי
מרית היקרה, מזל טוב! לי נראה שכל דבר שאת נוגעת בו נהיה עשיר וצבעוני להפליא… ונהדר המשחק הזה של האחות השלישית, כמו באמנות לחימה, להשתמש בתנועות של התוקף נגדו. מחכה להרצאה שלך בכנס.
מרית! חיבוק יום הולדת גדול. גם אם מחשיך החושך אף פעם לא בא ממך.
נזכרתי בילדה והדב עוד לפני שהם הופיעו בפועל בפוסט, אם כי אני מכירה אותם מספר אחר (אבל באותו עיבוד). וגם כיפה אדומה מתחבאת שם, לא? נורא כיפיים ומחיים ההיפוכים שבמעשיה הזאת.
איריסיה, תודה רבה! אבל איפה שיש אנשים יש הפתעות (ועל זאבים ושושנים אני לא מתווכחת)
נורית, את מציעה לי לקרוא את הבלוג שלי כדי להתעודד? 🙂
תודה רבה על המילים הטובות וברוכה הבאה!
לי יקרה, בדיוק כמו באמנויות לחימה, אבל גם קצת אחרת, כי שם זו תורה סדורה עם גיבוי פיזיקלי, והיא ממציאה תוך כדי. היא הופכת את זה לתחרות מטפורות ממומשות. אין לה שום יראת כבוד מרוצחים סדרתיים. בעצם היא קצת מזכירה לי את גילגי, התשובה הגורפת לכל אלה שטוענים ש"זה לא משחק!".
ההרצאה שלי בכנס זה רק הפרק הראשון. אחר כך התגלו דברים עוד יותר אפלים ומצמררים, שקלנו אפילו להאריך אותה, אבל אהוב ליבי והנסיין הראשי שלי פסק שאם ארצה הכל ביחד "יתפוצץ להם המוח" 🙂
דבי, תודה על האמון אבל יש הרבה חושך בתוכי ולפעמים הוא דולף. לא התכוונתי לכתוב פוסט אתמול. הציפור כנף הזאת פתאום נדחפה בצהלה המחיה שלה.
למה כיפה אדומה, בגלל ההתחפשויות?
ואת צודקת לגבי הילדה והדוב, בספרון שלי כתוב שהסיפור נלקח מהקובץ "תפוחי עלומים" בהוצאת עם עובד.
מזל טוב ויום למחרת-הולדת שמח.
בתוך כל האנשים המעניינים והיצירתיים יש הרבה חושך. מי שאין בו חושך, אין בו גם אור, וכל מי שיש בו יכולת להעניק ולהשפיע, לעתים קורן מתוכו אור, ובזמנים אחרים ידלוף ממנו החושך. עם כל הקושי, עדיף כך מאשר להיות ישות אטומה ומבודדת שהאור והחושך שבה נשארים תמיד בפנים, או, אפילו גרוע יותר, ישות אפרפרה של תאורה מעומעמת ובלתי משתנה.
כיפה אדומה כי הציווי שלה ללכת ישר ולא לעצור נשמע לי כמו וריאציה על הציווי של אמא של כיפה אדומה לא לסטות מן השביל ולא לדבר עם אף אחד. ואפילו יש לו סל!
תמר, תודה רבה על הברכות והנחמות 🙂
אנונימי 🙂
דבי, מממ… לא יודעת. יש לה סיבה מאד קונקרטית לרצות שהוא לא יישב ויפתח את הסל, שלא לדבר על הסימבוליות המוסרית. ואמא של כיפה אדומה היא גם מרובעת וגם מפקירה אותה לסכנה (בין כל ההוראות שהיא נותנת לה אין אף מילה על זאבים). ההפך הגמור מציפור כנף, שכל הזמן אני כמעט קוראת לה ציפור נפש.
אבל זאת בדיוק הנקודה, שזה להפך! או לא להפך אלא וריאציה משחקית וחתרנית של היפוכי תפקידים ופונקציות.
וואו, את חושבת שהיא מכירה את כיפה אדומה? זה כמו שפעם דמות מאופרת סבון אחת בשמה ועם כל מאפייניה, עברה לעיר של אופרת סבון אחרת. 🙂
ובנימה רצינית יותר – הלהפך שלה הוא לא אוטומטי ופורמליסטי, הוא בדיאלוג עם הרוצח כדי לסכל ולהפוך את מזימותיו.
מרית קרובתי, אץ קוצץ בן קוצץ/ קצוציי לקצץ (ר' אלעזר קליר בפיוט די ידוע לפורים)… ואני דווקא חשבתי מייד על שהרזאד שמפרקת את המלך הרוצח הסדרתי מכל אלימויותיו.
ואשר לגברים המחופשים לצפורים הנושאים כלוב על גבם, נזכרתי בקטע יומן משל פרנץ קפקא שבו הוא מדמה אמנים לצפורים הכלואות בכלובן, וזה מזכיר לי את אבן גבירול המתייחס לנפש הכלואה בעולם ההוויה וההפסד כמו דאה יקושה. מומוס באחד משיריו מדמה את עצמו לצפור בכלוב שקוף/בלתי נראה, והוא שואל את אלוהים מדוע העניק כנפיים לצפור בכלוב בלתי נראה, מבלי לתת לה לעופף… מה שמזכיר את ויליאם בלייק: " ציפור שיר, אם בכלוב כלואה היא. את חמת כל יושבי מרום מעירה היא" [תרגום שלי].
יומולדת שמייח, והרבה בַּלוֹמבִּים (-:
שועיקי, תודה תודה. ואלאס, היא לא פירקה את המכשף מכל אלימותיו. היא הצילה את אחיותיה ועצמה. הוא נשרף.
וקבל במתנה ללהקת הציפורים שלך את אחד הפסלים הנלבבים ביותר של פרנציסקוס וציפור.
קודם כל – מזל טוב ושמה שתגעי בו יהיה כמו מגע הירח בשמלת השבת: במקום כתם שחור – כתם אור.
(רק בלי הקונוטציות של האונס).
חוץ מזה – בספר "2023" של יגאל סרנה מאוזכר סיפור הדוב והילדה. האב בספר מספר אותו לבתו בת ה6 שאותה הוא ממלט מן הארץ למקום מבטחים במסע רגלי וימי. ובסוף הסיפור של הדוב הרי ההורים הורגים אותו אחרי שהילדה הצליחה להערים עליו – ובספר של סרנה הילדה מתרגזת כי זה לא פייר, הילדה בסיפור הבטיחה לדוב דבש ורימתה אותו.
מרית, חזרתי כדי לומר שבאיור הראשון זה נראה כאילו מוריס סנרק בחר לצייר את ברונו שולץ מן הפרופיל (-:
מוריס סנדק, לא כמו שכתבתי. התבלבל לי עם ציד הסנרק כנראה, יש גם את ציד הסנדק, אבל זה קרה כשחיות הפרא החלו לרדוף אחריו. (-:
נועה, איזו ברכה מעולה, תודה רבה!
ובעיבוד של מרים ילן שטקליס הדוב פשוט בורח מכלבים נובחים.
שועיקי, כל איורי האחים גרים של סנדק הם דחוסים ומגובבים כמו המחסנים של ברונו שולץ.
אני לא מצליחה להסביר את עצמי! התכוונתי לאסוציאציה חופשית יותר. כאילו שלקחו אלמנטים דומים ועשו מהם משהו אחר
הו מרית, זה ברור מאליו, כמו בשורה ההיא שנשמטה לקורט שוויטרס בשירו "אנה בלומה": "כחול הוא צבע זקנך הצהוב" (-:
דבי, אל תשימי לב אלי, אני חוששת שנשאבתי לסיפור 🙂
שועיקי, זה ההמשך של עטור מצחך זקן כחול?
מרית זה ההמשך של כחול אשר על שפת הים הוא צבע מצחך הצהוב, העטור זהב שחור, אינני זוכר אם בישלו כבר בסיר.
מרית, את הופכת חושך לאור ולפעמים אף בעוז רב, כמו בפעם הבלתי נשכחת ההיא שבה פירסמת את הפוסט על פרה אנג'ליקו שהכה אותי בסנוורים. מזל טוב ליום ההולדת לפני שיהיה מאוחר מדיי לאחל. את יודעת עליי כבר כל כך הרבה, אז אוסיף שאני גם סובלת מדחיינות.
אורנה, אני מרגישה כמו גנדלף בברכה שלך 🙂 בכלל לא מאוחר ותודה מעומק הלב.
האגדה על כחול הזקן תמיד ריתקה אותי, תודה שכתבת עליו. אני מכירה גרסא נוספת מתוך אוסף סיפורי עם איטלקיים שאסף ועיבד איטלו קאלווינו, זו גרסא הרבה יותר מרוככת שנקראת אף הכסף. איש הדור למראה לבוש שחורים מגיע לביתה של כובסת ומבקש שתיתן לו אחת מבנותיה לעזרה וטיפול בביתו. יש לו אף כסף שמעורר את חשדה של האם. אבל הבת הבכורה מסכימה להתלוות אליו. בלילה כשהיא ישנה הוא מתגנב לחדרה ומניח פרח בשערה. בבוקר הוא יוצא לעיסוקיו משאיר לה את כל המפתחות ואוסר עליה להיכנס לחדר אחד. כשהיא פותחת את דלת החדר האסור היא מגלה שזו הדלת לגיהנום ובפנים כל נשמות החוטאים. להבות אש הגיהנום חורכות את הפרח בשערה וכך אף הכסף מגלה שהיא המרתה את פיו. הוא זורק אותה לגיהנום וחוזר לקחת את האחות השנייה, ואחריה את השלישית. האחות השלישית לוצ'יה היא הפיקחית מכולן, בבוקר היא מביטה במראה ורואה את הפרח. היא מניחה אותו באגרטל עם מים כדי שיישאר רענן. היא מצילה את אחיותיה מהגיהנום ומחביאה אותן בשק הכביסה. היא שולחת את אף הכסף עם השק אל אמא שלה ואומרת לו שזו כביסה מלוכלכת שאמא שלה תכבס עבורם. האחיות מדברות אל אף הכסף בכל פעם שהוא עוצר לנוח בדרך והוא בטוח שלוצ'יה עוקבת אחריו. לבסוף היא עצמה נכנסת לשק יחד עם כסף וזהב שגנבה מארמונו. הן מציבות צלב גדול לפני בית האם וכך מונעות ממנו לחזור ולהטריד אותן.
הערה אחרונה – בגרסא הזו הסיפור מתחיל בכך שהבת הבכורה מואסת בחיי העמל והעוני, ומביעה משאלה לצאת מהבית, אפילו אם תהיה משרתת של השטן.
וגם, בגרסא הזו השטן די מעריך את לוצ'יה כמנהלת משק בית ואפילו דואג לה כשהיא מעמידה פני חולה. בסך הכל דמותו די חביבה והוא בעצם רק עושה את המוטל עליו (בכל זאת, הוא השטן). האיטלקים הפכו את הסיפור למין מעשיית מוסר משעשעת ואפילו קצת רומנטית, והשמיטו את כל החלקים המזוויעים באמת.
רחל, איזו גרסה נלבבת בארציותה ובאיזה חום אנושי. תודה!
יש לי את הספר, ונראה שאני צריכה לחזור אליו אם שכחתי את זה…
[…] האחים גרים: על שתיים מהן כבר כתבתי. זאת הגרסה הקלסית וזאת העתידנית ביותר מבחינה פמיניסטית. התבנית הבסיסית […]