"מעיל ושמו שמואל". כתב, דרור בורשטיין. איירה, אפרת לוי. כריכת הספר
וקודם תקציר:
פעם בכמה ימים הם גזרו עוד חתיכה מהמעיל של רונה. לא היתה ברירה.
זה היה מעיל קטן שקנתה לה סבתא רבתא כשרונה היתה בת שנה.
סבתא רבתא היתה בת מאה כשקנתה את המעיל. היא יצאה במיוחד ביום הראשון של החורף, הלכה ברגל לחנות, וחזרה רטובה, בידה המעיל הקטן.
סבתא קראה לו "מעילון". אמא קראה לו "מעילוש".
רונה קראה לו שמואל.
כך זה מתחיל. מאותו רגע רונה לא נפרדת מן המעיל. המבוגרים לא מרוצים. הגננת מציעה לשרוף אותו במדורת ל"ג בעומר, ולקראת יום הולדתה הרביעי גם ההורים מחליטים שדי. הם מקצצים וגונבים את שמואל בזמן שהיא ישנה. ולמחרת במסיבת היום הולדת הם שואלים אותה מה היא רוצה במתנה. הם פוחדים שהיא תגיד את שמואל, אבל רונה מבקשת קופסת גפרורים. בסיום המסתורי (שעוד נגיע אליו) היא מוציאה את שמואל מכיסה ומניחה אותו בקופסא החדשה.
*
מיתוס
יש משהו מיתי בסיפור קנייתו של המעיל: הסבתא רבתא בת המאה, היום הראשון של החורף, הטבילה בגשם. צבעו האדום ("הדם הוא הנפש") וגם שמו האנושי והאונומטופאי – "מעיל ושמו שמואל" זה כמעט לחש קסם במוסיקליות שלו – תורמים למאגיות. שמואל הופך לאובייקט מעבר וגם כשהוא הולך ומתכווץ כוחו לא נפגע.
*
ביער נרקוד
"רונה היתה מסתובבת עם שמואל כל היום. הולכת איתו לחברות. שוחה איתו בים. מטפסת על הרים. מטיילת איתו ביערות. מפליגה איתו למרחקים. היא לא היתה נכנסת למיטה בלעדיו."
איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין
הטקסט של דרור בורשטיין מצומצם לפעולות ודיאלוגים בלבד. אבל הרזון הזה הוא בשום פנים לא דלות. התיאור שלמעלה למשל נע בחופשיות בין פעולות כפשוטן (הליכה לחברות), פעולות של משחק וכאילו (השרפרף שעליו היא מטפסת כדי להגיע לכיור יכול להיות אחד מאותם הרים, בייחוד כשלרגליו הופך שמואל לים האדום שבו משייטת ספינת צעצוע). וישנו גם הרובד השלישי של השינה והחלום. רונה נמצאת בגיל שבו הגבולות בין המציאות לתודעה עוד לא נקרשו עד הסוף. הטקסט מכבד את נזילותם.
אפרת לוי לא משכפלת את הטקסט של בורשטיין ולא מתרגמת אותו, וגם המילה משלימה לא מספקת, כי מובלעת בה איזו לינאריות, איזו הפרדה של קודם ואחר כך, ו"מעיל ושמו שמואל" הוא בבת אחת של גוף ונפש, פנים וחוץ. גם המילים וגם הציורים מממשים את המרחב הנפשי של רונה והמעיל, לא מספרים עליו.
קחו למשל את חלומותיה של רונה: היא מפליגה בים, רצה על אדמת היער ומטפסת לאוויר בין ענפי העצים (כמו על כריכת הספר).
חלום ההפלגה מדבר עם ליל הכוכבים של ואן גוך. לוי מאמצת את התנועה הגלית ואת העוצמה הרגשית של ואן גוך – שמואל המתנפנף בראש התורן מתחרז עם הברושים הסוערים שלו – מבלי לגרוע (וזה כבר פלא) מן העדינות והתום.
איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין לחצו להגדלה
ואן גוך, ליל כוכבים, דיו על נייר (רישום הכנה?) 1888
איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין. לחצו להגדלה
הרבה אחר כך, בסצנת יום ההולדת, כתוב שהילדים "שרו את כל השירים הרגילים". באיור רואים אותם רוקדים סביב רונה. מה הם רוקדים? זה ברור: "אני עומדת במעגל ומביטה סביבי…" לוי משלבת באיור את הספירלות והגלים של הגזעים מיער החלום: "ביער, ביער, ביער נרקוד נרקוד". זה יפהפה כתנועה, אבל זה גם משקף איך שכבות של מציאות, זיכרון וחלום חוצות זו את זו בתודעה.
איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין
*
מעילי-אדם
דרור בורשטיין מצמצם את הטקסט לפעולות ודיאלוגים.
הוא לא יכתוב שהמעיל היה קרוב לרונה כמו חבר, רק שקראה לו בשם אנושי.
זה מציל את הספר מסנטימנטליות מבלי לפגוע בעוצמה הרגשית.
וזה מותיר את המבוגרים מאד חשופים.
מבוגרים רגילים לדבר על ילדים קטנים (או על זקנים סניליים) כאילו אינם נוכחים. כך יכולה הגננת לומר להורים: "מחר ל"ג בעומר. כל הילדים יציתו אש. אם תתנו לי רשות אשרוף את המעיל. שרפתי כבר כל מיני מעילים ושמיכי וסמרטוטים, למרות שאף אחד, אף פעם, לא קרא להם שמואל," מבלי שהסופר יצעף, יצדיק או ישפוט אותה. מה שהופך אותה לרגע, לאינקוויזיטור ששורף מעילי-אדם, או לאיזה הורה נורא מאגדות האחים גרים (נניח "הנזל וגרטל" או רולנד האהוב או "אסופיבז"), שילדיו שומעים במקרה, באישון לילה, איך הוא מתכוון לנטוש או לרצוח אותם.
במקרה של שמואל, האיום אמנם לא מתממש. אבל האיור הארס-פואטי של מדורת הל"ג בעומר ממחיש את עוצמתו. האש של אפרת לוי "מוחקת כל" פשוטו כמשמעו.
איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין
*
פלישתים עליך שמשון
איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין. לחצו להגדלה
.
"אבא ואמא החליטו שאין לזה צורה, שצריך לשים לזה סוף. שבמסיבת יום ההולדת היא כבר תהיה בלי השמואל הזה."
אפרת לוי מציירת את הגזרה בסצנה ביתית בסלון הזרוע כביסה לייבוש או לקיפול. שמואל הוא אחד מן הדברים האלה ש"אין להם צורה" ולכן הוא זקוק לייבוש או לקיפול. זה מעין מימוש של המטפורה השחוקה של ההורים. ובו בזמן מבטא האיור גם את האימה של רונה מן האסון המתקרב; בני מינו של שמואל (אותו חומר, אותה צבעוניות) מוטלים בכל מקום חסרי חיים. יש משהו נוזלי בבגדים הפזורים. הם נראים כמו שלוליות של צבע. של דם. הסלון נראה כמו אחרי טבח. ובו בזמן יש גם משהו ענייני באיור, התעקשות הורית על הוויתו הבגדית של שמואל. רונה חבוקה בזרועות אמה ביחד עם שמואל. יש מורכבות ביחסים; פערים ואטימות בצד רוך וחמלה.
ההתגנבות הלילית של ההורים למיטתה של רונה, לעומת זאת, מצוירת בתאורה רמברנדטית, ויושבת על סצנות בגידה קמאיות, נניח דלילה שמרדימה את שמשון כדי לקצץ את מחלפותיו ואת כוחו. המספריים שבהם מצטיידים ההורים רק מחזקים את ההשוואה.
(ואני, שכל מיני שברי פסוקים צפים בדייסה שבמוחי נזכרת שכמו שמשון גם שמואל התנ"כי הוקדש לאלוהים, ועל שניהם נאמר, באותו נוסח בדיוק: "וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ" שמואל א' א', שופטים י"ג. ברור שלא בגלל זה המעיל נקרא שמואל. אבל לבחירות אמנותיות נכונות יש נטייה פלאית לספוח תת מודע).
איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין
רמברנדט, דלילה מספרת את מחלפותיו של שמשון, 1629
*
למלא את החלל
מימין, כריסטופר רובין ופו, איור של ארנסט שפארד לפו הדוב של א. א. מילן. משמאל המחווה של אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין. המקרה של כריסטופר רובין אגב, היה הפוך משל רונה. באוטוביוגרפיה העגמומית שלו הוא רומז שלא פעם הדביקו לו צעצועים כדי להזין את סיפורי פו.
.
בכל הנוגע למרחב לוי לא נוטה למלאות ריאליסטית. בדרך כלל די לה באביזר: כיור במקום חדר אמבטיה. מיטה במקום חדר שינה. כמה כסאות במקום גן ילדים. קטע מגרם מדרגות (ואפילו כאן, באיור שמיובא מפו הדוב, ניכרת הנטייה לצמצום; פחות מדרגות, פחות פיתול, פחות פרטים כמו שטיח או דוגמא על בגד). ועל רקע הצמצום בולטות המשבצות. משבצות הריצוף בהתחלה, ומשבצות החלון של שדה התעופה.
בשני המקרים יש להן קסם של קורדינטות. הן הופכות את המרחב הראליסטי למפה אילמת, מפת הנפש של רונה.
בתמונה הראשונה זו מפה ריקה שמשתרעת הרחק מעבר לקיר. רק הכתם האדום של שמואל מחייה אותה. ובמחשבה נוספת: המשבצות האלה כמו נועדו לכל המעילים הצבעוניים שמתוכם נבחר שמואל. החום (הפיסי והרגשי) של המעילים נחוץ בקור ובריקנות ובלובן. ומכיוון שברובד מסוים זה גם ספר סימטרי, אוסף קופסאות הגפרורים הצבעוניות של סבתא עם ציורי הערים והארצות ממלאות אותו תפקיד בקצה האחר.
איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין
איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין
איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין
והאיור הנפלא מכולם (אם אני צריכה לבחור) הוא של שדה התעופה בגשם, שלגמרי קשור לאותו גשם ראשון שבו נקנה המעיל. הטקסט אומר שהמטוס המתין להם בגשם, אבל החלון הגדול המחולק למשבצות-קורדינטות הוא מפת פנטזיה, שבה "העגלה הגדולה" והמוארת של הכוכבים ממתינה לקחת את רונה לירח. המושבים הצבעוניים לרגלי החלון נראים כמו ציפורים אגדיות; גם כמו ציפורים חיות וגם כמו ציפורים רקומות בשולי מפית או ארוגות במסגרת של שטיח. זו תמונה של קסם ונפש.
איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין, לחצו להגדלה
[ורק בסוגריים: נזכרתי גם בסיפור הקצרצר של סופי קאל על הסדין הרקום של הדודה רבא שלה בת המאה. קאל אינה ילדה, אלא אמנית מודעת ומנוכרת. וכשכתבתי על סיפורי החפצים שלה אמנם הפרדתי במידה מסוימת בין צד המאגיה המעט מכני המופעל להשגת מטרה, שנכשלת בדרך כלל, לצד הפסיכולוגי שנטען ברגש. אבל גם אצל קאל מצטרפים סיפורי החפצים לסוג של מיתוס, ולוּ דק ונטול הילה].
*
הנֵּס
רגע לפני הסוף חורג הסיפור מן הפעולות והדיאלוגים ומועד לרגע לתוך התודעה של ההורים: הם "פוחדים מאד" שרונה תרצה את שמואל ליום ההולדת.
ובמאמר מוסגר – ברגע המבחן אלה דווקא ההורים שפוחדים. זה יפהפה ומעיד על העוצמה של רונה, ועל ההתנגדות של הספר לקרבן אותה; היא עצמה לא פוחדת אפילו ממדורת הל"ג בעומר, ראו למעלה באיור איך היא מתקרבת לאש ביחד עם שמואל.
ובכל מקרה, ליום ההולדת היא מבקשת ומקבלת קופסת גפרורים ("כמו" קופסאות הגפרורים הישנות של סבתא רבתא שיש עליהן ציורי ערים וארצות). ואז היא מוציאה את שמואל מהכיס ושמה בקופסא.
בראיון לפנקס אמר בורשטיין שרצה בסוף פתוח. אבל בשבילי (צר לי, דרור) הסוף דווקא ברור. כלומר, אף שרונה היתה מודעת להחלטת הוריה "לשים לזה סוף", לא נראה לי שנערכה מבעוד מועד (כמו הנזל עם חלוקי הנחל) ושמרה קצת שמואל במחבוא. קופסת הגפרורים שלה דומה יותר לקופסא המצוירת של הנסיך הקטן, זו שבתוכה מצויה הכבשה המושלמת. ובהמשך לכך נזכרתי בסיפור החסידי הבא:
"כשהיה רבי ישראל בעל שם-טוב רואה שפורענות מתרגשת לבוא על ישראל, היה הולך למקום אחד ביער ומתייחד עם נפשו. שם היה מדליק אש, אומר תפילה אחת, ונס היה מתרחש, והגזירה היתה מתבטלת.
לאחר זמן, כשהיה תלמידו רבי דוד בר, המגיד ממזריץ', צריך לבקש רחמים על ישראל, היה הולך לאותו מקום ביער, ואומר: 'ריבונו של עולם, הטה אוזנך. איני יודע כיצד מדליקים את האש, אבל עדיין אני יכול לומר את התפילה', והנס היה מתרחש.
ולאחר זמן היה רבי משה לייב מססוב הולך אף הוא, כדי להציל את עמו, אל היער ואומר: 'איני יודע כיצד מדליקים את האש, איני יודע את התפילה, אבל יכול אני למצוא את המקום, וצריך שיהא די בכך', ודי היה בכך: שוב מתרחש היה נס.
והגיע זמנו של רבי ישראל מרוז'ין לבטל את הגזירה. יושב היה בכורסתו, ראשו נתון בין כפות ידיו ומשיח עם הקדוש-ברוך-הוא: 'איני יכול להדליק את האש, איני יודע את התפילה, אף איני יכול למצוא את המקום ביער. איני יודע אלא לספר סיפור זה. צריך שיהא די בכך'. ודי היה בכך".
עמליה עפרת ששלחה לי לבקשתי, את הנוסח המלא של הסיפור, כתבה לי שזה סיפור על המעבר מפולחן למיתוס. וזה בדיוק מה שרציתי להגיד על שמואל.
בשבילי זה לא סיפור על אובדן הילדות אלא על הולדת המיתוס.
כשרונה מבקשת קופסת גפרורים במקום שמואל, היא עוברת משלב הפולחן לשלב הסיפור והזיכרון והאמנות (הארצות המצוירות), שהוא יותר מורכב ומופשט ונצחי. היא יכולה לבקש קופסת גפרורים כי אי אפשר לשרוף את המיתוס (כמו שאומר בולגקוב ב"שטן במוסקבה", "כתבי יד אינם בוערים").
ואמנם ברגע שהיא לוקחת את הקופסא האדום כמו מתפשט לשמלתה שלה, ואולי לא במקרה נכתב דף השער בפונטים אדומים כמו שמואל.
*
עוד באותם עניינים
על "כוס התה שלי" של דרור בורשטיין ועל "זום" של אישטוואן בניאי
על "בוא הביתה טיטוס" שמעון צבר משתף פעולה עם רמברנדט בספר ילדים
עיר-האושר 
כל כך מעניין! תודה. למדתי הרבה על הספר.
האיורים אכן לעילא ולעילא.הטקסט של בורשטיין מאולץ, יומרני (ה"צניעות" כביכול מיופייפיית!) "מתוחכם" כאילו, מלאכותי ומזוייף (ילדה ומעיל…משהו לא משכנע ומאולץ בסיטואציה הכי בסיסית), מזיע מרוב רצון לדחוס משמעויות שהכותבת מתפתה להן. (ועוד איך…!!!) התוצאה היא כמעט פרודיה על חפירה ספרותית מגוחכת. צר לי!
מהמם
עלמה, זאב שמתחפש לסבתא משכנע אפילו פחות מילדה שנצמדת לחתיכת בד. קרו דברים כאלו מעולם. אבל מה חשובה היכולת המציאותית של הטקסט? זה באמת משמעותי אם הוא בחר להגיד שהילדה נצמדת למעיל במקום, נגיד, לבובת סמרטוטים מסריחה. מעניין ומעורר מחשבה. אבל גם תגובתך מעניינת ומעוררת מחשבה לא פחות.
רחב לי!
שמואל הזכיר לי את הכתוב "ומעיל קטן תעשה לו אמו והעלתה לו…
לא קראתי את הספר ואני לא באמת יודע אם כתוב בו שהמעיל בצבע אדום. אבל באיור הראשון שבו רונה מפליגה על המעיל למרחקים היא נראית כטובלת בדם
נהדר. נהניתי מאוד לקרוא.
נהדר, נהניתי מאוד לקרוא.
דרור 🙂 תודה.
עלמה, אני לא אמרתי צניעות, אלא רזון וצמצום, מילים תיאוריות ולא שיפוטיות. וגם לא אמרתי תחכום, אלא עוצמה רגשית ועומק.
רג'ולי, תודה רבה! (והכול קרה באמת, אפילו הזאב שמתחפש לסבתא והנכדה שלא מזהה אותו http://wp.me/pSKif-bMe )
ליאורה, נכון, איך שכחתי את המעיל הקטן שלו! יש בו משהו נוגע ללב ומלא אהבה. ואני זכרתי רק את כנף המעיל ששאול המסכן קרע לו.
דודו, מה שיפה בספר זה שמה שהמאיירת אומרת הסופר כבר פטור מלומר… וכן, לגמרי, וזאת רק הקדמה לטבח החפים מפשע של ערב יום ההולדת.
תמי, תודה רבה.
יש לליאונור פיני (חיפשתי, חיפשתי, ולא מצאתי – אז למיטב זכרוני) ציור של שלושה חתולים שסובבים באיטיות מסביב לארנבת, ציור מתקתק ורווי אימה, כדרכה. אז ריקוד המעגל בתיאורה של אפרת לוי הזכיר לי את זה. בשונה מהציור של ליאונור פיני, אין אצל אפרת לוי פרספקטיבה, והרקע של העצים מעצים את תחושת הנפילה של הכל.
והכי מרתק להשוות את הכל לתנ"ך של זהב הפרוויים:
ילד – ילדה
המון ילדים במשפחה – ילדה יחידה
הורים רוצים לשמור את המעיל לנצח – הורים רוצים להתפטר מהמעיל
ילד משתעשע בפירוק והשמדת המעיל – ילדה שומרת על המעיל מכל משמר. רק משמר הלילה הוא מעבר לכוחותיה.
חור, ריק נשאר מהמעיל – פיסת בד קטנה שנשמרת בקופסת גפרורים (של מוכרת הגפרורים?)
אפרת לוי מתארת את השארית ("הדוויג והשארית העצבנית" – "Hedwig And The Angry Inch" – https://en.wikipedia.org/wiki/Hedwig_and_the_Angry_Inch_(film) כחנית עקובה מדם. באיורי המדרגות והכביסה החנית זולגת כמו השעון של דאלי לפחות.
איזה יופי. ואני חושבת שאת צודקת בעניין המעבר משלב הפולחן לשלב הסיפור/הרעיון ה'עמיד' יותר. קרה לי מעבר כזה בילדותי. ואהבתי את מה שכתבת על כך ש"לבחירות אמנותיות נכונות יש נטייה פלאית לספוח תת מודע". ואת הציור תואם פו-הדוב, ואת הכיסאות בשדה התעופה…
מרית, כתבתי תגובה. לא התקבלה פה. צך לדלות אותה אולי מהזבל? בידור.
אה. פתאום התקבלה.
נפלא ומתוק וכזה כיף לקרוא…
רק שהיה לי ברור ומצופה שתזכירי בדבריך את ההשראה ממנה שאב דרור בורשטיין את סיפורו – אותו המעיל בה"א הידיעה של שמואל הנביא שהביאה לו אימו מידי עלותה לשילה, מעיל שהיה גדל עמו כמו ביתו של הצב או החומט. כך חז"ל על המסופר בשמו"א פרק ב פסוק י"ט -"ומעיל קטן תעשה לו (לשמואל) אמו (חנה), והעלתה לו מימים ימימה בעלותה את אישה לזבוח את זבח הימים".
(בנוסף מניחה אני שהקורא האינטלגנטי מבין עד כמה יאה השם "שמואל" למעיל ישן ושלומיאלי…).
לא הרגשתי בספר אפילו שמץ של יומרנות, אילוץ או התייפיפות. כשקראתי אותו הלב נרעד, ואני מאמינה לו. כמה כאב יש בספר, אבל גם שיקוי מרפא, יופי ומתיקות. תודה רבה ממני וממי שהייתי פעם.
מקסים! עדיין לא קראתי את הספר, אבל ניתוח האיורים והכתיבה שלך עושות לי חשק. וכמובן שלא יכולתי להימנע מההשוואה לפרץ והמעיל של קדיה מולודובסקי.
רג'ולי, זה יפה מה שאמרת על העצים והנפילה. אולי לא נפילה אלא ריחוף. או גם וגם. ולהשוואה פשוט לא הגעתי, וטוב שיש מי שלוקח את השרביט. אני חשבתי גם על הצד המגדרי. בלית ברירה, כי כאמור הילדה פה מאד עוצמתית, ועדיין, הבת היא זו ששומרת ושלוקחים לה, והבן הוא זה שמשתולל ומשסע. הנחמה היחידה שבסופו של דבר שניהם יצאו (לי?) אמנים 🙂
עדה, תודה רבה! וספרי, ספרי, איך זה קרה לך. נשמע כמו זיכרון עתידני, מאלה שאני אוספת. http://wp.me/pSKif-kXJ
רחל, תודה לך. אני נשביתי במצלול – מעיל-ושמו-שמואל, מאיל-ושמו-שמועיל – לשמואל הנביא הגעתי רק במעקף, דרך שמשון. טוב שיש מגיבות שמשלימות את החסר.
מיכל, תודה רבה לך. וגילים לא מתחלפים כידוע (לי), הם רק מצטברים…
איילה, איזה כיף. תודה. ובאמת פרץ ורונה נועדו בהתחלה לפוסט אחד בשם "שני מעילים קרועים", ואיכשהו נסחפו כל אחד לדרכו. טוב שיש מי שחוזר וקושר ביניהם.
משום מה כל קריאת הפוסט הנפלא הזה, ראיתי לנגד עיני את הילדה מסיפור הנעליים האדומות. שגבירה נכבדת שאספה אותה זרקה את נעלי הבד העשויות ביד שלה ונתנה לה תחתן נעליים מבריקות אדומות קנויות. והתחליף הזה ייצר רק איבוד שליטה מוחלט ועודפים של צעדים וטירוף.
אסנת, תודה! והסיפור ההוא של אנדרסן מדגדג לי מאז קראתי לראשונה, שאין בעולם דבר נפלא יותר מנעליים אדומות. יום אחד אגיע גם אליו.
מרית, הילדה עצמתית מבחינת יכולת השמירה שלה. אבל היא שומרת על כלי משחית, וורסיית אפרת לוי. ואפשר גם לראות את עצמתו של שמואל פיירץ שיחיה בכך שהוא שומר על החור מבחינת זכותו של החור, הריק, להתקיים, והוא אף יוצר אותו (בניגוד לרונה שאחרים, אוייביה-אוהביה-יוצריה, מגלפים לה אט אט את כלי המשחית שלה ממה שאמור להגן עליה מקור), ומחלק אותו לכל דכפין. אז ג'נדרית אפשר להגיד שרונה היא הפמיניזם הטהור בהתגלמותו – שומרת על זכותה להיות בעלת כלי-זין, והאמת שלא מצליחה; ואילו פיירץ בפירצו פורץ חורים, נאבק על זכותו לתקוף ולהשמיד ולחולל ריק, וגם מצליח. אוי. יש לרונה במי להילחם. אני בעד שניהם.
רג'ולי?
גם אני בעד שניהם. אבל למה אתה אומר עליו כלי משחית?
כלי משחית אני אומר על מה שנותר בידיה של רונה, ורסיית אפרת לוי. אפרת לוי בוחרת לתאר את החתיכת שמאטע כמשולש ארוך, שתשתדר כאשר תשתדר הסטרוקטורה שלו – זה אדום, זה ארוך וזה משולש – זה כמו חרב קצרה או סכין. ובעיקר כשרונה מטפסת על העצים זה מתחדד ומתקשה. מאידך גיסא, באמת אפשר לראות איך זה מזכיר משהו אחר לחלוטין, מגן, מחבר, קרוב ללב – במקרה צבעו בוויקיפדיה את עצם החזה (sternum bone) גם כן באדום:
מה שבטוח שהתאור של אפרת לוי את שארית המעיל הוא רב משמעות, ויכול לכוון להמון כיוונים.
אני לא יכולה לראות בו כלי משחית כי הוא רך עד נוזל. תמיד מתנפנף אחורה או שמוט למטה. וגם בפעם ההיא היחידה של העץ כשרונה מניפה אותו היה לי ברור שהוא פשוט משתוקק להתמזג, להיות ענף בין ענפים… אני לא מתווכחת מה נכון, אנחנו פשוט רואים דברים שונים. ובטוח שזאת עצם החזה? חשבתי שזאת עניבה 🙂
[…] מרית בן ישראל במסה מרחיבת דעת על הספר >>> […]
[…] […]
הסיפור מציג את הגננת ואת ההורים כדמויות מאיימות, לא נבונות ומאוד לא קשובות. וזה בעייתי, מאוד: ההשוואה ל'ארץ יצורי הפרא' במקומה, אלא שסנדק לא מעודד לאנטגוניזם כלפי האם, הוא לא קורץ לילד מעל ראשה כפי שעושה לדעתי בורשטיין לגבי ה'מבוגרים האלה'. אצל סנדק האם נשארת אוהבת ומזינה (היא הכניסה את ארוחת הערב החמה לחדרו כשנרדם וחלם, כלומר סיפקה מסגרת מגינה ובטוחה שאפשרה לו להפליג בחלום. וההפלגה שלו היא מסע התבגרות ולא מאבק באם).
גלית, פעם הרציתי על "גורילה" של אנתוני בראון http://wp.me/pSKif-eEh לקבוצת חיילות. וחיילת אחת מתוקה שאלה "למה בחרו דווקא גורילה לייצג את האבא? גורילה זאת חיה קצת מפחידה…" וצחקתי, כי גם אבא זה חיה קצת מפחידה…
אני דווקא לא מרגישה שבורשטיין מדבר למבוגרים מעל לראשה, וגם לא שהוא עושה להם דמוניזציה. מעבר לסבתא שהיא מקור כוח, גם החיבוק בערב שלפני היומולדת הוא חיבוק אמיתי, מלא רוך. בורשטיין פשוט לא מנסה לגונן על המבוגרים (כנהוג בהרבה מאד ספרי ילדים). הוא מוסר דברים כפשוטם, רק מה שרואים ושומעים, בלי הסברים והצטדקויות. ומה לעשות שגם מבוגרים נחמדים מתנהגים לפעמים בחוסר רגישות ובאכזריות לא מכוונת. הם רגילים לדבר על ילדים בנוכחותם, כאילו הם לא נמצאים, וקשה להם להפנים שסמרטוט מטונף יכול להיות עולם ומלואו. זה לגמרי נורמלי ושכיח.
אני מבינה את הדחף להתגונן (אנחנו לא כאלה) אבל אני חושבת שעדיף להתבונן ולברר, האומנם?
ואגב – קשה להגיד שמקס לא נאבק באמו כששבר וקרע ושיסע עד שכונה יצור פרא. וגם זה לגמרי אנושי ולא סותר אהבה.
רבאק, מרית, מה זה פה, האחים גרים? (שאותם דווקא למדתי לחבב בעקבות בטלהיים והם קלאסיקה, אז מהמרחק הזה עוד איכשהוא). ההורים והגננת של בורשטיין, שהם המבוגרים הקרובים אל הילדה ושבהם היא תלוייה, הם חורשי רע ואלימים! הגננת מציעה לשרוף (!) את המעיל, וההורים מתגנבים בשנתה וגוזרים אותו!
הגורילה של בראון הוא יצור עדין ומגונן, נוסך ביטחון. כך שההשוואה נראית לי לא נכונה.
והאם של מקס אצל סנדק היא מציבת גבולות. מול ההתפרעות שלו (שהיא מלאת הומור וניאונסים) היא נוקטת תגובה סבירה, לא שורפת ולא גוזרת וכו'
אנחנו כנראה חיות ביקומים מקבילים. ביקום שבו אני חיה הורים מרשים לעצמם להערים על ילדים כשהם חושבים שזה לטובתם. ובאשר לגננת יש מצב שזה נאמר חצי בצחוק, במין חוש הומור מעוות, וגם כאלה שמעתי (ובעצם שמעתי גם גרועות בהרבה. גננת אחת שהתנגדה לזה שבני יסיר את החיתול שכנעה אותו שאם יסיר אותו יבוא חתול וינשך לו את הטוסיק. וזאת לא הדוגמה הקיצונית ביותר).
את האחים גרים אני אמנם אוהבת. אבל באשר לברונו בטלהיים – גם שם אני חוששת שאנחנו לא מסכימות. http://wp.me/pSKif-jWV
אז את טוענת שעצם העובדה שקיימים הורים גרועים וגננות איומות (לא טענתי שאין), מצדיקה את הופעתם בספר?
לא, אני טוענת שאלה הורים די רגילים. סתם הורים. לא מצטיינים אבל גם לא נוראים במיוחד, וגם לא מכובסים ומוארים באור מחמיא כפי שנהוג בספרי ילדים, וכפי שאולי חלקם היו רוצים לראות את עצמם. ושימי לב שגם רונה לא ילדה מדוכאת או מצולקת או מבוהלת או קורבנית. היא שורדת בעולם לא מושלם ולא הכי צודק, כמו רוב הילדים (והמבוגרים).
זה באשר למעיל ושמו שמואל. ובלי קשר, בטח. זה שקיימים הורים גרועים וגננות איומות דורש את הופעתם בספרים, אחרת ספרים יהיו עולם השקר, ומה יעשו ילדים שסובלים (והם רבים מאד מאד) וזקוקים לספרים? הם ירגישו מאד בודדים ולא קיימים ומפלצתיים, כי רק להם מכל הילדים יש הורים איומים. כתבתי על זה פוסט שלם כש"לשבור את החזיר" יצא כספר ילדים.
מרית קניתי את הספר (ועוד כמה אחרי שהתגלגלתי בתוך עיר האושר) בהמשך לפוסט הזה. אני גם מאלה שחשו אי נוחות בולטת ממעשה ההורים והגננת, מהיחס והמעשים האלימים כמעט (והצבע האדום של המעיל חיזק את זה, כאילו בדמה אנחנו עוסקים) התרגשתי מהעמדה החזקה של הילדה ובעיניי היא גיבורה עם חוט שדרה. בסופו של דבר בהמשך קריאת הדיון פה, קיבלתי יותר מהניתוח שלך ודעתך בעיקר בסיכום שבתגובה האחרונה, לפני. רובינו גדלנו עם הורים ממש לא מושלמים, ויש שמחזיקים מעמד ויש שלא.
השאלה שאני שואלת את עצמי עכשיו היא האם הייתי מקריאה את הספר לילדים? אני לא בטוחה…אולי כעזר ומקור הזדהות לילדים במצבים דומים. סוג של ביבליוטרפיה.
הציורים נהדרים!!!
לוסי, תודה על האמון. זה כאילו שיש לי השפעה (ולו זעירה) על העולם 🙂
אבל את השאלה אני לא מבינה. למה לא להקריא את הספר? עומק ואיכות הם תמיד נס קטן שמנצח את הרדידות והמסחור והיפיוף? למה לא לחשוף ילדים ליופי הזה? למה לחפש תירוצים טיפוליים?
ההורים האלה שכל כך מזעזעים לכאורה הם די רגילים, רוב הילדים הקטנים ממילא רגילים לעריצות (הלא תמיד מודעת ולעיתים קרובות מוכחשת) של המבוגרים. אני מעתיקה לפה תגובה של מירב אלון שראיינה את שלושת ילדיה על "לשבור את החזיר" (ספר אקסטרימי בהרבה מבחינת התנהגות הורית ואני עדיין חושבת שהוא לגמרי לילדים כפי שהסברתי פה http://wp.me/pSKif-kHA ). ובכל מקרה, שימי לב, שככל שהגיל נמוך יותר, "לשבור את החזיר" מתקבל בטבעיות גדולה יותר…
"…אחרי קריאה ראשונה החלטתי שהספר לא מתאים לילדים צעירים, או לפחות לא לילדים שמכירים מציאות כזו מהיום-יום שלהם… אבל הסיפור לא עזב אותי, וחשבתי עוד ועוד על הילד, על החזיר, על החברות והאהבה שנרקמה ביניהם.
החלטתי להקריא את הסיפור לשלושת ילדי ולראות מה הם מבינים…
בן ה12 הרגיש כמעט בכה. והיה מזועזע מהאבא המוזר (הגדרה שלו)
בת ה10 האמיצה אהבה את התושייה של הגיבור שהציל את חברו, אבל גם דאגה שמישהו אחר ימצא את האוצר ויוציא את המטבעות … ולמחרת היא שאלה אם גם היא יכולה לקבל שקל על כל כוס שוקו…..
ובן ה -5 – הוא בכלל לא הבין על מה המהומה. הוא ביקש גם לקבל חזיר עם חור למטבעות אבל כזה שאפשר לפתוח מבלי לשבור…"
(פורסם באתר הפנקס)
כן, אני מבינה מה את אומרת. וזכיתי להכיר את הספר היפה הזה עכשיו (לשבור את החזיר). אני חושבת שאם אני מהרהרת בשאלה הזאת שוב ההימנעות מלהקריא אותו יכולה לגרום לכך שלא אקריא גם קלסיקות במסורת האחים גרים, בהם גם מופיעים הורים מזעזעים. דמות הילדה גוברת ב"מעיל ושמו שמואל".