בְּמַגְלֵב זָהָב פַּנָּס מַפִּיל אַפַּיִם
עֲבָדִים שְׁחוֹרִים לְרֹחַב הָרָצִיף.(מתוך "ליל קיץ", נתן אלתרמן)
יש קטע כזה ב"מאה שנים של בדידות" שבו מסתובב מלקיאדס הצועני בין בתי מקונדו עם שני מגנטים רבי עוצמה.
"והנקהלים סביבו נחרדו בראותם כיצד הסירים, הקערות, הצבתות ומחתות הגחלים מידרדרים ממקומותיהם, והקרשים גונחים מעוצמת יאושים של המסמרים והברגים המתאמצים להשתחרר, ואפילו חפצים שהלכו לאיבוד לפני זמן רב נתגלו במקומות שהרבו לחפשם, והיו נגררים בסאון ובערבוביה אחרי מטילי-הקסם של מלקיאדס. 'החפצים יש להם חיים משלהם,' הכריז הצועני במבטא מחוספס, 'העיקר הוא לעורר בהם את הנשמה.'
גם אלתרמן בדרכו הוא מין מלקיאדס שכזה, שמחיה חפצים במגנטי המשוררים שלו, מעורר בהם את הנשמה בדרמטיות שלא מביישת את מלקיאס.
מה שמרשים פה במיוחד הוא ההגיון החדש האלטרנטיבי שבו אלתרמן מנשים את התפאורה ודוחף אותה למרכז הבמה. (האם הוא מוצא את ההיגיון או ממציא אותו? לא רק השורש זהה. מדובר במילים סיאמיות שמחוברות באיברים חיוניים, קשה מאד להפריד ביניהן): קרני האור שיוצרות את הצללים הן רצועות מגלב שמפילות את הדמויות השחורות לרציף בזמן שבעליהן ממשיכים לטייל בנחת, מבלי להבחין במתרחש מעל לראשם ומתחת לאפם.
ולא, הם לא מתעלמים או מדחיקים כדי להנות מן הטיול. אלתרמן לא טוען את הפער הזה בנזיפה, הוא פשוט מפיק ממנו אנרגיה; זה ביקוע הגרעין שלו; ביקוע המציאות באמצעות המטפורה כדי לשחרר אנרגיה שירית.
.
נחום גוטמן, פנס רחוב ראשון, 1959. גוטמן הוא היפוכו של אלתרמן, הוא דוד הרבה יותר חביב, והפנס שלו לפיכך רחוק ממגלב על אף הצללים השחורים שהוא מפיל גם מפיל.
.
"הזמן ההורס מבצרים מגביר את כוחם של שירים," כתב פעם בורחס (ועוד לא נלאיתי מצטט). וגם הדימוי הזה של אלתרמן התגלה לי מחדש לאחרונה ובעוצמה רבה, בחממת האמנים של תיאטרון הקרון.
ולא בכדי זה קרה דווקא שם. כי אלתרמן אמנם משתמש במילים, אבל הנפשת חפצים וגילוי חייהם הנסתרים, בהמשך לקביעתו של מלקיאדס, הם הלחם והחמאה של תיאטרון הבובות האמנותי.
ובכל מקרה, אחת מן המשתתפות עיצבה בובה לא קונבנציונלית של דמות וצלה (בלי קשר לאלתרמן או לשירו – כל הפיוט והנסיינות האמנותית של החממה מכוונים לילדים). בובה שצלה אינו סתם העדר אור, אלא כפיל שחור מוחשי שמחובר לכפות רגליה.
למטה, איור ל"המעשה המופלא בפטר שלימל" (1813) מאת אדלברט פון שאמיסו. גיבור הסיפור מוכר את צלו לזר מסתורי. זו הסצנה שבה מקלף הקונה את הצל מן האדמה ולוקח אותו. בהמשך הסיפור מתקיים מרדף בין האיש לצלו ששימש מן הסתם השראה לסצנה שבה פיטר פן רודף אחרי צלו שלו.
מתוך "המעשה המופלא בפטר שלימל" (1813) מאת אדלברט פון שאמיסו.
.
למטה, פיטר פן תופס את צלו הנמלט, מתוך סרט האנימציה של דיסני (1953). גם בספרו של ג'יימס בארי נתלש הצל על ידי ננה הכלבה האומנת, אבל בספר אין מרדף. הצל הופך לסמרטוט ברגע שהוא נתלש מבעליו ורק כשוונדי תופרת אותו לכפות רגליו של פיטר הוא חוזר לחיים.
.
מתוך פיטר פן, דיסני 1953
.
ובחזרה לתיאטרון הבובות: רק כשניסינו להנפיש את הצל ולסנכרן את תנועותיו עם תנועותיה של הבובה, התברר לנו פתאום איזו עבדות זו להיות צל, איזו רמת דריכות, התבטלות עצמית וגמישות על-אנושית זה דורש. הרבה יותר קל להיות בבואה; בבואה צריכה לחקות רק את מי שעומד מולה, בזמן שצל הוא משרתם של שני אדונים לפחות, של מי שמטיל אותו ושל מקור האור. כל תזוזה קלה של מי מהם מאלצת אותו להשתנות, להתמתח, להתכווץ, להתרוצץ מצד לצד. ובהמשך לכך – הפנס בדימוי של אלתרמן הוא לא רק מגלב, אלא גם האדון המתנשא מעל כולם, שלא לדבר על אורו (עורו) הבהיר.
אלתרמן כפי שמתברר, לא הרגיש בנוח עם הדימוי הזה. כשלאה גולדברג תרגמה את השיר לרוסית הוא לחץ עליה להחליש את השורות הנפלאות אם לא להשמיטן כליל. הוא חשש שהן יעוררו ב"איזה קורא יהודי (אולי גם צעיר ובעל טעם) … רושם דוחה … מחמת הנימה של האסתטיות הליטראטית המספרת על משחק הצבעים הנוצר על ידי מכשיר שימושי כמו שוט שעה שהוא צולף ומכה."
לא ברור לי למה דווקא השורות האלה הבהילו את אלתרמן. האם החרדה הפתאומית מאסתטיציזם כרוכה במין חשש עמום שיראו לו את הגזענות? (ראו סיום המסה של עמוס נוי על קופיקו). אני לא יודעת. אבל אלתרמן היה מאז ומתמיד משורר ברוטלי, חושני וראוותני. לא מתאים לו לנהוג כמו הזאב של האחים גרים שטובל את כפותיו בקמח כדי להתחזות לעז.
אדולף גומן שכתב על כל הפרשה בפירוט, גם טרח ותרגם את התרגום של גולדברג בחזרה לעברית. והנה גם הדימוי המתוקן בפוטושופ משוררי:
לְמִרְצָף הִפִּיל פַּנָּס עֲבָדִים לֵילִיִּים
בְּהִנִיפוֹ אֶת שֶׁבֶט הַזָּהָב.
לא אמנות ולא הומניזם. רק התכחשות עצמית (שלא לומר סירוס) ואסתטיציזם שקרוב יותר לאוסקר ויילד מאשר לאלתרמן.
ואם כבר מזכירים אותו, גם אוסקר ויילד התעניין בצללים. הוא כתב בין השאר את "הדייג ונשמתו", סיפור פלאים שבו הצל אינו עבדו של הפנס אלא נשמתו של האיש.
גם לזיהוי הצל עם הנשמה יש היגיון חזותי: הצל הוא חלק בלתי נפרד מן האדם, הכפיל הערטילאי של הגוף הגשמי. אבל זה כבר נושא לפוסט בפני עצמו.
למטה, איור של ג'יימי מיטשל ל"ציפור הזהב" של האחים גרים, אגדה שבה השועל הוא בעצם נסיך מכושף. הצל הלא תואם מסגיר את הנשמה האנושית הכלואה בגוף החיה.
איור של ג'יימי מיטשל ל"ציפור הזהב" מאוסף האחים גרים.
*
עוד באותם עניינים
חבל טבור מזהב, על "המלך הצעיר" של אוסקר ויילד
שירה וקסמי חפצים (על משפחת המומינים)
על הבוהמה הביתית של אפרת מישורי
*
ובלי שום קשר – הפעילות של ספריית גן לוינסקי בשנת 2016 מילאה אותי שמחה וגאווה (אף שכבר אין לי חלק בעשייה). מי שרוצה לרוות קצת נחת מוזמן. ומי שרוצה להשתתף יכול לפנות לדפנה ליכטמן מנהלת הספרייה dafna.gardenlibrary@gmail.com
וגם, אחותי היקרה (גילוי נאות וזה) מקיימת סדרת הרצאות בביתה כדי לעזור לילד אהוב שחלה בסרטן ולמשפחתו. ביום חמישי הקרוב (9 במרץ) תרצה רוני מוסנזון נלקן (המוכרת גם מעיר האושר, פעם הסבירה מה זה להבין דרך הגוף ופעם ניסתה לברר עם אלוהים איזה סוג בובה הוא מעדיף להיות). רוני, בובנאית-על והחצי השני שלי בחממה ובכתיבת חפץ לב, הפכה בשנים האחרונות למטפלת בשיטת רוזן. כאן יש פרטים על הרצאתה, וכאן על הסדרה כולה.
עיר-האושר 
היבט 'הצל' ידע מופעים מעניינים בספרות. מעט מתוכם.
* הנה, כך מסיים סטפן צוויג את ספרו הידוע 'העולם של אתמול' –
"השמש זרחה במלוא עוזה. בלכתי הביתה הבחנתי היום בצלי, כפי שראיתי קודם את צילה של המלחמה האחרת מאחורי צילה של החדשה. ובכל הימים האלה לא הניח לי עוד הצל הזה, וכיסה את כל מחשבותיי ביום ובלילה. אולי מוטל מיתארו הכהה גם על אחדים מדפי הספר הזה. אבל כל צל הלא הוא ילדו של האור, ורק מי שיודע אור וחושך, מלחמה ושלום, עלייה וירידה, חי חיים אמיתיים."
כך מסיים הסופר את הספר שיום לאחר משלוחו לסוכן הספרותי שלו הוא ורעייתו נוטלים את חייהם.
* אצל שמיסו מסתיים הסיפור בתובנה המעניינת הבאה –
"אם מבקש אתה לחיות בחברת בני־אדם, למד להעדיף את הצל מן הכסף…"
* הצל המטאפורי מככב בשירו של ט.ס. אליוט, The Hollow Men.
* הצל השב ומופיע בשירו של זך, "אין ענבים בגפן".
ועוד…
טקסט נפלא
תמונות נפלאות
מרית, הבאת איור נהדר של ג'יימי מיטשל. אצלי הצל הוא המניע לרוב. אבל בציורי הפרחים שלי למשל, ברובם, בעיקר באלו עד 2010, הצל הכחול סגול, שאינו תואם להם ובכל זאת עושה רושם של צילם, הוא ה"אנרגיה" של הציור. גם אצל זה שאצלכם. אין כמו צל. זהב, או שחור, או כחול (צל בשלג הוא תמיד כחול). ועוד, הכי מרגיז צל כשהוא לא בן יחיד (או בת יחידה) ונוסף לו מקור של אור, ואולי עוד שני מקורות של אור ואז הוא נחלש, משתכפל ומתבלבל…
תודה צבי על כל התוספות. הטקסט של צווייג כל כך מלא צללים שברור שהוא כבר בצד של המוות יותר מאשר בצד של החיים. וצל זה גם צלמוות, לא רק עבדים ונשמות.
אצל שאמיסו זה קצת מתעתע, כי אף שהוא לא מודה בזה הצל אצלו זה קצת נשמה. זה גם הבעתה של אנשים מחסרון הצל, ובעיקר השלב הבא בעיסקה שבו הזר (השד) מציע להחזיר לו את הצל תמורת נשמתו.
ופתאום נזכרתי בשיר של טוביה ריבנר שמתחיל בשורה – הַקוֹל הַצָלוּל בָּעֶרֶב. וכמה הראייה והשמיעה מצטלבים בה. כי צלול זה גם מלא צללים, וערב זה כמעט כמו קול ערב.
תודה רבה שרון!
איריסיה, אצלך הצל הוא המניע, ולא רק כפשוטו… וגם אני תמיד מרחמת על הצללים כשיש ריבוי של מקורות אור.
הפוסט הזה העלה מן האוב של נפשי את הספר שריתק וסייט אותי בילדותי – "הצל", מאת אפרים סידון (עפ"י הנס כריסטיאן אנדרסן) ובאיורים נפלאים של דודו גבע ז"ל.
סיפורו של אדם אשר הצל שלו מקבל חיים משל עצמו, משתלט על חייו והופכם לגיהנום.
חייבת לחפש בבית הורי, אולי העותק עדיין נמצא שם.
בארצות החמות אשר בדרוֹם, שם השמש בוער כתנור אשר לאופה. שם יהָפך עור האדם מרב חֹם עד היות צבעו כצבע עץ הַמַּהְגוֹן האדמדם, ובארצות אשר החם בהן יגדל עוד שבעתים ככה, שם ישזוֹף השמש את העור עד היות האדם לכֻשי.
ומארצות הקֹר אשר לנו בצפוֹן קם אחד החכמים מן המלֻמָּדים, ויסע וילך ויבוא עד המדינות החמות, ועד המדינות אשר יגדל בהן החם עוד שבעתים כּכה לא בא. והאיש הזה השתּבּח בלבו כי יכֹל יוכל להתהלך בחוץ גם שם כאשר התהלך בחוץ בהיותו בארץ מולדתו, ואולם עד מהרה ידע כי שגה מאד מאד והוא לא כן. אז ראה האיש הזה, וכל איש נבון אשר נתן אלהים חכמה בלבו ראה גם הוא כמוהו, כי אין עצה בארץ הזאת בלתי אם לשבת בבית בחדר פנימה. ותהיינה דלתות החלונות ודלתות הפתחים סגורות כל היום מאז הבקר ועד הערב, ומראה הבית מחוץ כמראֵה בֵית אנשים ישנים או כמראה בית עזוב מאדם. והרחוב הצרה עם בּתּיה הצרים, אשר ישב בה האיש המלֻמד, עוד יתר עֹז לה מחם השמש, כי בנויה היתה אל מול פני השמש אשר ינוח עליה החם הלוהט מאז הבקר ועד הלילה, ולא יכול איש להתיצב בפניו אף רגע אחד!
והאיש איש צעיר לימים אשר בא מארצות הקֹר, והוא חכם ומלֻמד וחוקר, ובלבו חשב כי בכבשן אש הוא יושב. ולא יכול האיש נְשׂא את החם, כי אין לשאת אותו! וילך האיש הלוך ודל, וידל וַיֵּרָזֶה ויכּחש, וגם צִלוֹ אשר עמו התקבץ ויקטן, כי היתה יד השמש גם בו. ורק בהיות הערב והשמש באה, ותָּשב אליו רוחו, ויחי הוא וצלו עמו.
אז היתה הרוָחה אשר לא היתה כמוה ואחריה לא תהיה! והיה בהעלוֹת האיש את הנר בחדרו וימהר הצל וישתּרע על פני כל הקיר עד למעלה וגם משם והלאה, כי אמר: אשתּרע נא ואתחזק הפעם והיה בי כח לשאת את עמלי ביוֹם מחר, – והאיש המלֻמד גם הוא יצא אל המעקה אשר לגג ביתו – כי בארצות החם אין בית אשר אין שם מעקה לכל חלון – וישׂתּרע ויתמודד גם הוא ככל אשר יכול. ובהאיר הככבים מן השמים הבהירים, ותּשב אליו רוחו ותּחי ותּהי לו נשמת חיים חדשה.
ועל פני כל המעקות אשר ברחוב נראו פּני אדם, זה מכֹּה וזה מכּה, כי נחפז כל איש לצאת על המעקה לשאף רוח, והרוח דרוש לאדם גם בהיות צבעו כצבע עץ המהגוֹן האדמדם. ותהי התכונה גדולה מאד גם על הגגות ממעל וגם ברחוב מתחת, וההמון הולך הלוך ורב; וגם כל הַכְּרֵתִי וכל הַפְּלֵתִי וכל עצור וכל עזוב וכל ער וכל עונה, כלם יצאו החוצה ויתהלכו ברחובות העיר, ויביאו עמהם החוצה גם כסאות וגם שלחנות; ונרות עולים מכל עברים, ויאירו אלפי נרות את פני הרחוֹב, והאנשים מדבּרים ומשוחחים, מזמרים ומנגנים, יושבים ומתהלכים, והמרכּבוֹת מרַקדות והחמורים והפּרדים עוברים, והנה קול: “צִל-צוּל, צִל-צוּל” עולה מכל עברים, כי היו פעמונים בצוארי החמורים והפרדים. ויש אשר הסיעו את פגרי המתים לקבור אותם, ויקברו אותם בשירים ובזמירות, ונערי האספסוף מריעים תרועה גדולה, והפעמונים אשר בראשי המגדָלים נותנים קולות רבים, ותהי התכונה גדולה מאד וההמון הולך הלוך ורב.
רק הבית אשר אל מול פני בית האיש המלֻמד דממה היתה בו כדממה אשר בקברים, ולא נשמע מתוכו כל קול וכל הגה. ואולם ידע המלמד היטב כי לא ריק הבית הזה מיוֹשב, כי על כן ראו עיניו פרחים על פני המעקה אשר שם, והפרחים עולים ומציצים באור פני השמש הבוער, וזה אות כי יש אדם בבית המשקה את הפרחים מים. והיה לפנות ערב, וירא כי נִפְתֹּחַ נפתחה גם הדלת אשר שם, ואולם חֹשך היה בחדר הקדמוני עד בלתי ראוֹת דבר, ורק מן החדר הפנימי נשמע קול זמרה בכלי-שיר. והמלמד הצעיר אמר בלבו כי אין ערוך לנפלאות הזמרה הזאת; ואולם יש אשר ישגה איש בדבר כזה בבואו מארצות הקר אל ארצות החם, כי בארצות החם יאמר הנכרי על כל דבר ודבר: רק נפלאות אנכי רואה! רק נפלאות אנכי שומע! ולולא החם הבוער אשר שם כי אז תקח הארץ החדשה את כל לבו.
ובעל הבית אשר המלמד יושב שם אמר כי איננו יודע מי הוא זה אשר שכר את הבית אשר מעבר פני הרחוב, וגם לא ירָאֶה שם איש מן הבקר ועד הבקר, וקול הזמרה גם הוא הלא כמוהו כקול הסירים אשר תחת הסיר. אין זה כי שם איש המלמד את אצבעותיו לכלי-שיר לפרוט על פיו את פרק הזמרה אשר הוא חפץ בו, ולכן יפרוט את הפרק האחד הזה יום תמים ולא יחדל, כי יאמר: “יתן אלהים ואוכל לו!” ואולם אלהים לא יתן והוא לא יוכל לו גם אם ינגן מראשית השנה ועד אחרית השנה.
ויהי הלילה והאיש המלמד הֵקיץ פתאם משנתו, והוא ישן אל מול הפתח הפתוח אשר עם המעקה, והיריעה הפרושה על הפתח מתנודדת אנה ואנה ברוח, ומן הבית אשר בעבר הרחוב עולה אליו פתאם אור נֹגה אשר יכּה כּל רואה בסנוֵרים. והפרחים אשר שם מאירים בשלל צבעים נפלאים, ובין הפרחים עומדת נערה נחמדה ויפת תּאר, והיה כאור נגה יוצא גם ממנה.
והאיש המלֻמד היה כמֻכּה בסנורים מן המראה אשר ראה, והוא לא יִפָּלֵא, כי את עיניו פקח הפעם שבעתים מכּפי אשר יכול, ושנתו גם היא עוד נאחזת בעפעפי עיניו. ברגע אחד והוא עזב את מטתו אשר שכב עליה, ויגש בלאט עד היריעה ויצא מלפניה לאִטוֹ, ואולם הנערה נעלמה ולא נראתה עוד, וגם אור הנגה נעלם ולא נראה עוד, וגם הפרחים לא האירו עוד, ורק עלו ויציצו ביפים כמשפטם תמיד, והדלת גם היא לא היתה סגורה כי אם נשענת אל המזֻזה, ומן החדר הפנימי נשמע קול זמרה ערֵב ונחמד אשר ישובב נפש כל איש ואשר יחדש בקרבו רוח נכון, ויהי כל זה כקסמים אשר יעשה הקוסם. מי ומי היושבים בבית הזה? אֵי הפתח אשר יבואו אל הבית פנימה מן החוץ? הלֹא היציע התחתונה מלאה חנֻיות מן הקצה אל הקצה, ולא יתּכן אשר יבואו אנשים דרך החניוֹת תמיד אל הבית פנימה!
ויהי הערב והמלמד יושב על המעקה אשר לו מחוץ לבית, ובחדרו אשר מאחריו נר בוער, ולכן לא יפלא כי הצל אשר לו עלה על קיר הבית אשר ממלוֹ. ובכן וירא את צלו, והנה הוא יושב בין הפרחים אשר על מעקה הבית ממֻלו, וכאשר התנודד המלמד כן התנודד גם הצל אשר שם, כי זה משפט הצל מעודו להתנודד כאשר יתנודד האיש הנותן אותו.
“אין זה כי הצל הוא החי האחד אשר ירָאֶה שם ממלי!” אמר האיש המלמד – “רְאֵה מה נאוה שבתּו בין הפרחים, והדלת איננה סגורה כי אם נשענת על המזזה, ולוּ חכם הצל כי עתה התגנב לבוֹא גם אל החדרים פנימה לראות את כל הבית ואת יושביו וּלְרַגֵּל אותם, והיה אחרי כן בשובו אלי והגיד לי את כל אשר הביט. הוי, צלי, צלי! לוּ באמת חכמתּ, כי עתה הטיבות מאד לוּ שׂמתּ לבך להוֹעיל לבעליך בכל אשר תוכל!” קרא המלמד כי לצון חמד לו – “אמצא נא חן בעיניך, ובאת אל הבית פנימה! הגד נא כי אשאלך, האין עם נפשך לבוא אל הבית פנימה?” והאיש המלמד הניד בראשו אל הצל, והצל הניד בראשו גם הוא. “ובכן אם מצאתי חן בעיניך קום ובֹא, רק אל נא תתנני לחכּות אליך מועד ומועדים!” והמלמד קם, ויקם גם הצל אשר על קיר הבית ממלו, והמלמד הפנה את שכמו ללכת, וַיֶּפֶן גם הצל את שכמו ללכת; ולוּ ראֹה ראָה איש זר את כל המעשה הנעשה, כי אז ראה אשר בא הצל אל הבית מנגד דרך הפתח הפתוח עד החצי, בעצם הרגע אשר בא גם המלמד אל חדרו הוא ואת היריעה הארֻכּה סגר אחריו.
ממחרת בבקר והמלמד יצא אל רחוב העיר כפעם בפעם לשתות קֹפִי ולקרוא במכתבי-העתּים, וילך באור פני השמש.
“מה זה היה לי?” קרא פתאם – “הלא אין לי צל! האֻמנם הלך צלי ממני אתמול בערב כאשר שאלתי, ולא שב אלי? אכן מר הדבר הזה!”
והמלמד התעצב על הצל אשר נדד ממנו, ואולם לֹא אָבדן הצל העציב אותו, כי אם דַּעְתּוֹ אשר ידע כי יש הגדה בפי יושבי ארצות הקר אשר בצפון והם מספרים איש לרעהו דבר בדבר איש אשר לא היה לו צל. והיה בשוב המלמד אל ארץ מולדתו וסִפֵּר את דבר המקרה אשר קרה אותו, ואָמר כל איש כי רק עושה הוא כמעשה האיש עם צלו אשר היה לפניו, והוא לא חפץ להיות מן האנשים השונים את מעשי ההולכים לפניהם. ולכן חרץ בלבו לבלתי הגיד לאיש דבר מכל אשר קרהו, וגם חכמה עשה כי חרץ בלבו כדבר הזה.
ובהיות הערב וישָׁב המלֻמד ויצא אל המעקה ויֵשב, ואת הנר הבוער שם מאחריו, כי ידע אשר זה חפץ הצל להיות בעליו לו למחסה מפני אור הנר, ואולם הצל לא בא ולא נראה. והמלמד עשה את כל אשר יעשה איש להוליד צל, פעם השתוחח ופעם השתרע, פעם התקבץ ופעם התמודד, ואולם לשוא כל עמלו, כי אין הצל נראה ואין הצל נמצא. אז הפטיר בשפתיו: “הה, הוי!” ולא הועיל.
אמנם התאבל המלמד על צלו כי נדד ואיננו, ואולם בּרוּכוֹת הארצות החמות אשר שם ימהר כל דבר לצמוח, ומקץ שמונה ימים וירא המלמד וישמח, כי בלכתו בחוץ באור פני השמש ויבט והנה צל חדש צומח לו מעקבות רגליו, וידע ויבן כי לא נעקר צלו הראשון משרשו, ולכן נתן השרש צמח חדש. – ויהי מקץ שלשת שבועות וירא המלמד והנה הלך הצל הלוך וגדל ותהי לו מדה הגונה מאד, אשר לא יבוש ולא יכּלם בו עוד; והיה בבוא המועד והמלֻמד עזב את ארצות הדרום ויקם לשוב אל ארץ מולדתו אשר בצפון, וירא בהיותו בדרך והנה יגדל הצל וילך הלוך וגדל מיום ליום, עד כי גדל מאד ועד כי ישׂפוק לו גם חציוֹ לכל צרכיו ולכל מחסוריו יום יום.
והמלמד שב אל ביתו ואל נחלתו אשר בארץ מולדתו, ויֵשב ויכתוב ספרים רבים וגדולים, ספר אחרי ספר, על כל דבר אמת אשר מצא בארץ ועל כל דְּבַר יֹפי ועל כל דְּבַר טוב.
וימים עברו ושנים חלפו, יום אחרי יום ושנה אחרי שנה.
ויהי היום בהיות הערב, והמלמד יושב בחדרו והוגה בספריו, והנה קול מתדפק על הדלת בלאט.
“יבוא!” קרא המלמד, ואולם אין בא ואין עונה. אז קם ויגש אל הדלת ויפתחנה בעצם ידו, והנה איש גְּבַה קומה עומד לפניו, והוא רזה ודל תֹּאר מאין כמוהו, אשר ישוֹם וישתומם עליו כל רוֹאוֹ; והאיש לבוש בגדי חמודות מכף רגלו ועד קדקדו ומראהו כמראה אחד הגדולים אשר מבני הנדיבים.
“מי אתה, אדוני, אשר באת לכבּדני פה?” שאל האיש המלמד.
“הנה מראש כזאת ידעתי!” קרא הזר הבא – “ידעתי וגם נחשתּי כי אדוני לא יכירני! הן הייתי לבשר ועשיתי לי עצמות וקרמתי עליהן עור! חָזקתּי ועָצמתּי, ואתה אדוני לא חשבת ולא עלה על לבך כי אעשה ככל החיל הזה! הטרם תכיר את צלך, אדוני, אשר נדד ממך? ואתה, אדוני, אין זה כי לא קוית ולא חשבת אשר יש יום ואני שוֹב אשוב אליך עוד הפעם! אכן עשיתי חיל וראיתי ברכה בכל אשר עשיתי מיום עזבי אותך, אדוני, ועד היום הזה, ועתה עָשרתּי ונִכבּדתּי מאד! ולוּ אֹמר לתת כּפר פדיון נפשי לבלתי היות עוד עבד לאדונים, כי עתה יש לי רב!” ובדבּרו וישלח יד וישתקשק בכל החפצים הטובים והיקרים התלוים בשרשרת מורה-השעות אשר בצלחת בגדו, ויאחז בשרשרת הזהב הגדולה והארֻכּה אשר בצוארו, וטבּעוֹת שֹהם טובות ויקרוֹת האירו מעל פני אצבעותיו – וכל אלה אבנים טובות ןנאמנות אשר לא מזֻיפוֹת.
“נפשי יצאה בדברך וראשי עלי כגלגל!” קרא המלֻמד – “אבל איך היתה כזאת ואיך בָאוּךָ כל אלה?”
“רק אמת נכון הדבר, נפלאוֹת הקורות אשר קרו אותי!” ענה הצל – “ואולם גם אתה, אדוני, הלא איש נפלא היית מעודך, ואנכי, הן ידעת, כי מעודי אהבתי לצאת בעקבותיך! ולכן כמעט אשר מצאת אותי כשר וטוב כי אעשה לנפשי ולביתי לבדי באין עוזר ותומך ותשלחני מעמך, ואלך אל כל אשר נשאַתני רוחי ואעש לנפשי ולביתי, ובכל אשר פניתי השכלתי. ואלהים ברך את משלח ידי ויהי לי עֹשר ונכסים רבים, ופתאם חשקה נפשי חשק נמרץ לבוא ולראות את פניך בטרם תמות, כי מות תמות, אדוני, גם אתה, אם תּמהר ואם תּאַחר; וגם אל הארץ הזאת חשקה נפשי פתאם, כי אוהב האדם את ארצו ומולדתו. ואני הנה נא ידעתי כי עשית לך, אדוני, צל אחר להתהלך אחריך, ולכן אם מצאתי, אדוני, חן בעיניך והגדת לי: מה כסף הפדיון אשר לי לשלם על ידך או על יד צִלך המשרת תַּחתּי לבעבור אצא לחפשי?”
“הוי, אלי, אלי! האַתּה זה, צלי? אם פיך הוא הדובר אלי? הבחלום אם בהקיץ אראך?” קרא המלמד כי עוד לא האמין – “מה גדלו נפלאותיך, אלהים! ואני מעודי לא ידעתי ולא האמנתי אשר יש כי יהיה הצל לנפש חיה ובא אל האדם אשר לו היה בראשונה!”
“אבל הגידה נא לי, אדוני, מה כסף הפדיון אשר עלי לשקול על ידך?” קרא הצל, “כי לא אחפוץ אשר יהיה איש לי לנושה!”
“איך תדבר אלי כדברים האלה!” ענה המלמד – “מעולם לא הייתי לך לנושה ועד עולם לא אהיה! יהיה לך אשר לך, רעי, והחפשה נתונה לך והיית חפשי לרוחך ככל אשר תּאַוה נפשך! אכן תשמח נפשי מאד על כל הטוב אשר מצאך! ואתה שֵׁב, רעי מנֹער, וספרת באזני את כל המוצאות אותך מאז ועד עתה, ואת דבר בואך אל הבית אשר לשכֵני היושב שם ממלי בארץ הדרום ואת כל אשר ראית בבית ההוא!”
“הנני ואספרה את כל הדברים האלה באזניך!” ענה הצל ויבוא וישב – “ואולם רק בזאת אספר לך, אַדוני, אם תשָׁבע לי אשר לא תגיד לאיש מכל אנשי העיר הזאת דבר על אדותי, וכי אנכי הייתי צלך לפנים; והיה בכל מקום אשר תראני ובכל בית אשר תפגשני, אַל נא תגיד דבר למטוב ועד רע, ולא ידע איש כי צל הייתי לך בראשונה; הן יש את נפשי לקחת לי אשה מבנות העיר הזאת, כי מצאתי הון דַיּי לכלכל אשה והותר עוד!”
“היה סמוך ובטוח בי!” ענה אותו המלֻמד, “לא אגיד לאיש דבר וסודך לא אגלה! ראֵה הנה נשבעתי לך בנפשי ובנשמתי!”
“בנפשי ובצלי!” ענה אחריו הצל, כי כן ידבּר צל בשפתו ובלשונו, והוא לא שונה מן הלשון אשר לבני האדם בלתי אם מעט.
אכן היה הצל לבן אדם לכל משפטיו וחקותיו. והבגדים אשר ילבש בגדי חמודות הם, שחורים למראה ועשוים מן הצמר הטוב, ונעליו אשר ברגליו עשויות מן העור הטוב המשוח בַּלַּכּא השחור, והמגבעת אשר בראשו עשויה להתלכּד ולהתחבר, אשר לֹא ירָאֵה ממנה בלתי אם פניה העליונים ושפתה מסביב; מלבד האבנים הטובות והיקרות ושרשרות הזהב וטבּעות השֹהם הרבּוֹת אשר אמרנו למעלה. אכן היה הצל לבוש כאחד החורים הנכבדים, ולא יפָּלא בעינינו כי הנפש הלובשת בגדי תפארת תהיה לבן אדם.
“הנני עתה אליך ואספרה!” אמר הצל, ובדברו וירקע ברגליו בחזקה על פני הצל החדש אשר לאיש המלמד, והצל החדש פרוש על הארץ והוא שוכב לרגלי אדוניו ככלב נאמן. והצל אשר היה לאדם עשה כדבר הזה מגאוה ומגדל לבב או מחפצוֹ אשר חפץ להַדבּיר את הצל החדשׁ תחת רגליו. והצל החדש לא פצה פה ולא התאונן רע וישכב על הארץ כבראשונה ויקשב ויאזן, ומי יודע אם לא עלה על לבו לשמוע את דברי הצל הבא ואת כל המוצאות אותו למען ידע את המעשה אשר עליו לעשות באמרו גם הוא לצאת חפשי מאדוניו ולהיות לאדון לנפשו.
“האם ידעת, אדוני, מי היושב אשר ישב בּבּית ממלו?” שאל הצל – “הלא כל יקר ראתה עיני בבית ההוא, כי שם ישבה בת השירה! שלשת שבועות ישבתי בבית ההוא גם אני, ושלשת השבועות האלה טובים לי משלשת אלפי שנים למקרא כל השירים וכל הספרים וכל דברי החכמה אשר על פני כל האדמה. את זאת אני מגיד לך, אדוני, והיא אמת וצדק. ואני הנה ראיתי את כֹּל ואת כּל ידעתי!”
“בת השירה!” קרא המלֻמד – “אמנם כן, ידעתי כי יושבת היא וּבוֹדֶדֶת בערים הגדולות! בת השירה! אמנם כן, ראו עיני אותה רגע אחד, ואולם עוד התנומה היתה על עפעפי בראותי אותה! על המעקה עמדה בת השירה, ואור נגה היה לה כאור הצפון. ואתה סַפרה נא, סַפֵּרה! הלא היית שם על פני המעקה, והתגנבת לבוא דרך הפתח הפתוח, ואל הבית פנימה באת, ואחרי כן – – –!”
“ואחרי כן עמדתי בתוך האולם אשר מאחרי המעקה!” קרא הצל – “הנה ישבת תמיד, אדוני, והבטת אל האולם אשר ממוּלך, וּבאוּלם לא היה אור מאיר כי אם כאור אשר בין הערבּים, והבית מלא חדרים, חדר אחרי חדר, למן האוּלם ועד קצה הבית, וכל הדלתות פתוחות לרוחה, ולכן יכלתי לראות את כל החדרים מן האולם, והחדרים מלאים כלם אורים גדולים, ולוּ אמרתי לגשת עד המקום אשר שם הנערה כי אז ידעתי אשר מוֹת מַתִּי מרֹב האור; אבל נזהר הייתי לנפשי ולא מהרתי לגשת, כי אמרתי: עוד המועד גדול לפני, וגם אמנם יצליח תמיד האיש אשר עוד המועד גדול לפניו!”
“ומה ראית עוד?” קרא המלֻמד בחפזוֹ.
“את כּל ראיתי, אדוני, וגם ספר אספר לך את כל, ואולם – – לא מגאוה ומגדל לבב אני מדבּר אליך את הדברים האלה, ורק – – חפשי אנכי עתה מאדונים וחדלתי מהיות עבד, וגם דעת וחכמה אספתי הרבּה מאד, וגם עשיתי לי שם וגם הצבתי לי יד בארץ, מלבד הרכוש ורֹב הזהב והכסף אשר לי – – ולכן – זה חפצי וּתמלאנוּ, אדוני, ולא תאמר עוד אלי “אתה” ולא תדבר עוד אלי כדַבּר אל העבד!”
“סלח נא לי, אדוני, כרב חסדך!” קרא האיש המלמד – “ואני אם עשיתי כדבר הזה, רק מרב הַרְגֵּל עשיתיו אשר הָרגלתּי בו מנעורי! ואתה, אדוֹני, הלא צדקת מאד ואנכי הרשעתי, ולכן סלח לי, אדוני, ולא אשוב עוד לכסלי, רק יספר נא אדוני את כל אשר ראו עיניו!”
“את כֹּל אספרה לך, אדוני!” ענה הצל, “כי את כּל ראיתי ואדע את כּל!”
“מה תורת הבית פנימה?” שאל המלֻמד – “הכמשפט היער הרענן היה משפט הבית? אם היה הבית נהדר בקדשו כּבית אלהים קדוש? הֶהָיוּ החדרים כּשמי הככבים המאירים, בראות אותם איש ממרוֹם הרים רמים?”
“כל יקר נמצא שם!” ענה הצל – “הן לא באתי אל החדרים פנימה, כי עמדתי באוּלם החיצוני אשר שם אור כאור בין הערבּים, אבל מה טוב חלקי כי עמדתי שם, ולכן ראיתי את כֹּל ואת כּל ידעתי. כי על כן הייתי באולם החיצוני בחצר בת השירה!”
“אבל מה ראית שם, אדוני, הֶעָבְרוּ על פניך כל אֵלֵי בני קדם בבואם להמתיק סוד בבית הגדול הזה? אם הגבורים הקדמונים נאספו שם ללחום את מלחמותיהם? הֲבָאוּ שם עדת ילדים תמימים להשתעשע ולספר איש באזני אחיו את חלומותיהם הערֵבים אשר חלמו?”
“הלא הגדתי לך, אדוני, כי הייתי שם, ולכן בִּין תבין היטב כי ראיתי את כל דבר אשר ירָאֵה! לוּ באת שמה גם אתה, אדוני, כי אז חדלת מהיוֹת אדם, ואולם אנכי כי באתי, לכן הייתי לאדם! וכן נפקחו עיני שם לראות ולהבין את עָצמי ואת רוחי ואת טבעי, וכי קרוב אנכי לבת השירה, מגאליה אנכי. אכן כל הימים אשר הייתי עמך, אדוני, לא עלו מחשבות כאלה על לבי, ורק בּעלוֹת השמש וּבבא השמש כפעם בפעם, אז גָּדלתּי מאד מאד; ובזרוח הירח בלילה, אז יש אשר נראיתי והתנכּרתי שבעתים גם ממך, אדוני. ואולם בימים ההם ואני טרם ידעתי וטרם הבינותי את רוחי אשר בי, ורק בבֹאי אל האולם החיצוני אשר לבת השירה, ותּפָּקחנה עיני פתאם ואדע מה אני – ואהי לאדם! אז יצאתי כתפארת אדם מֻשלם וּמתֻקן בּכּל מכף רגלי ועד קדקדי, ואתה אדוני לא היית עוד בארצות הדרום בימים ההם, כי שבתּ אל מולדתך ואל ארצך; ואני בהיותי לאדם נכלמתי להתהלך בחוץ כאשר התהלכתי עד כה, כי לא היו לי נעלים ובגדים וכל הלבושים העושים את האדם לאדם; ואלך ואבקש לי מפלט – ולך אדוני אני מסַפר את הדבר הזה, כי ידעתי אשר לא תגלה את סודי בקהל ולא תכתּבנוּ בספר לעיני עדת קוראים – ואלך ואבקש לי מפלט בכנף השמלה אשר לאשה מוכרת חלות לחם בשוק, ושם התחבֵּאתי, והאשה לא ידעה כי את אַחד הגדולים מגדולי הארץ היא מסתּירה, ואני לא יצאתי להתהלך בחוץ עד בא הערב, ובערב יצאתי וארוץ בשוקים וברחובות ואלך לאור הירח, ואֶשּׂתּרע ואתמודד על פני קיר החומה, ואתגרד בקיר החומה ותחי נפשי! אז רצתּי כה וכה ואַבּט בעד החלונות הרמים אל כל ההיכלות אשר בעיר ואל כל הגגות ואל כל המעקות, ואַבּט את אשר לא יביט איש, וָאֵרֶא את אשר לא יראה איש ואשר טוב לו כי לא יראה. אכן מלאה כל הארץ חמס מן הקצה אל הקצה! ואני חֵי אלהים אם חפצתי ואם חשקתי להיות אדם, ורק כי קַבָּלָה היא מדר דֹר אשר טוב ויפה הוא להיות אדם בארץ! הן אשר לא יֵאָמן ראיתי גם אצל הגברים וגם אצל הנשים, גם אצל האבות וגם אצל הילדים “התמימים והטהורים כּבני שחק”! ראיתי את אשר לא טוב לאדם לדעת אותו ואשר תחשק נפשו תמיד לדעתּוֹ, הוא הָרָע אשר בבית שכנו. לוּ אמרתי לכתוב מכתב-עתי, כי אז מה רבּו קוראיו מכל אַפסָיִם! אבל אנכי לא כן עשיתי, כי אם כתבתי אל האנשים אשר הדבר נוגע בהם, ותפול חרדת אלהים על כל הערים אשר באתי בתוכן. אז יראוּ אותי כל האנשים אשר מסביב, ויהי כל העם מטיב עמי ומחליק אלי בעיניו! וְהַפְּרופיסוֹרים אשר על הַקַתֵּדרוֹת עשו אותי לפרוֹפיסוֹר גם אנכי, והחיָטים נתנו לי בגדים חדשים, ועושי מטבּעוֹת הכסף והזהב נתנו לי מטבּעוֹת כסף וזהב, והנשים קראו לפני בקול גדול כי יפה אנכי ונחמד – וכן הייתי לאיש, כאשר אדוני רֹאה אותי כיום הזה! ועתה אדוני”, קרא פתאם, “הנה אנכי רֹאה כי הרביתי לשבת עמך בזה, ומועד בא לי ללכת! שלום לך, אדוני! הא לך פה את חותמי על פני הכַּרְטִיס אשר אנכי נותן על ידך, וידעת כי ביתי בעבר הרחוב אשר שם מזרח השמש, ובהיות גשם על פני הארץ ומצאתַני אז בביתי!”
וּבכַלוֹת הצל את הדברים האלה ויקם ויצא.
“אכן נפלא הדבר הזה מאד!” דבּר האיש המלֻמד אל לבו.
וימים עברו ושנים חלפו, יום אחרי יום ושנה אחרי שנה, ופתאם והנה הצל בא שנית.
“מה שלומך, אדוני?” שאל.
“הה לשלום!” ענה אותו המלמד – “הנה אנכי כותב ספרים על כל דבר אמת ועל כל דבר יפי ועל כל דבר טוב, ואולם עֲרֵלָה אֹזן האדם משמוע דברים כאלה, ועל כן התעצבתי מאד, כי נוגע הדבר הזה בלבי!”
“ואני אין דבר אשר יגע בלבי!” ענה הצל, “ולכן עָביתי וכָשׂיתי מיום ליום, והדבר הזה הוא אשר על כל איש משכיל לרדוף אחריו עד השיגוֹ אותו! ואולם אתה עודך שוגה בחלומות ובדמיונות כבראשונה, ואת משפט הארץ ובני האדם אשר עליה לא הבינות עוד. אין זה כי חָלה תחלה אם ככה אתה מוסיף לעשות! לכן זה דבר העצה אשר אנכי יועץ אותך: קוּם ושוֹם לדרך פעמיך! הנה אנכי יוצא בדרך רחוקה בימי הקיץ, ואתה היש את נפשך ללכת עמי לשלחני? כי מבקש אנכי לי חבר למסעי, והיה אם ישך נא חפץ, והיית לי אתה לצל ונסעת עמי! ואני שמח אֶשמח מאד על הדבר הזה, ואת כסף ההוצאה לדרך אנכי אתן, אנכי אשלם!”
“אמנם הקשית ממני לשאל!” קרא המלמד.
איש לפי טעמו ואיש על פי דרכו!" ענה אותו הצל – “ראֵה, הנה אתה הולך הלוך ודל, ורק בצאתך לדרך והתחזקתּ והתאַמצתּ ושבתּ לאיתנך, ולכן זה הדבר אשר דברתי אליך: לוּ חפצת להִלָּוֹת אלי ולהיות לי לצל, ושלמתּי אנכי את מכסת כל ההוצאה אשר עליך להוציא לדרך!”
“רק הבל הוא, הכל הבל!” קרא המלמד.
“אבל זה משפט האדם מעולם, וכן יהיה משפטו עד עולם ועד!” ענה אותו הצל.
והצל יצא מאת פני המלמד ויעזבהו.
והמלמד הלך הלוך ודל, ויאכל בעצבון לחמו וירא חסר וכפן ויֵצר לו מאד, ותורתו אשר הוֹרה על אמת ויפי וטוב היתה לרב האדם כשושנה לפני פרה – ולא ארכו הימים והוא חלה מאד.
“הלא כּצל היית וכצל נֶהֱלָכְתָּ!” דבּרו אליו אֹהביו ורעיו בראותם את הרזון אשר שֻלח בבשרו, והמלֻמד בשמעו את הדבר הזה ותרעדנה כל עצמותיו לשִׁמעוֹ.
וגם הצל בא בין הבאים להראות את פני המלמד החולה.
"אין עצה לך בלתי אם לנסוֹע עד ערי המעינות והתרפֵּאת שם! "דבּר אליו הצל – “הנה זאת העצה האחת, ואני הנני לקחת אותך עמי, כי על כן רעים היינו מנֹער! אנכי את כסף כל ההוצאה אתן, ואתה תכתוב ספרים על כל הערים אשׁר נעבור בהן, ושִׁעשׁעתּ אותי בהם בדרך, והיה זה לי לגמול! ואני הנני הולך לבוא לערי המעינות להתרפא גם אני, כי אין זקני מצַמח ככל אשר חפצתי, ותהי לי גם זאת למחלה, יען אשר ידעתי כי לא יסכון איש בלתי אם בהיות לו זקן! ואתה, מחמל נפשי, אל נא תקשה את לבך ואַל נא תתחכם הרבה, ועשית את הדבר אשר אנכי שם לפניך, כי על כן נוסעים אנחנו כרעים מנער!”
ושניהם יצאו לדרך ויסָּעוּ.
והצל היה לאדון ואדונו היה לצל, ויסעו שניהם יחדו, וילכו שניהם יחדו, וירכבו שניהם יחדו, איש בּצד אחיו ומלפניו ומאחריו, פעם בכה ופעם בכה, הכּל עשו לפי אור השמש בנטותו. והצל התאמץ בכל אשר בא להתיצב במקום הכבוד ולהיות ראשון לכל דבר, והמלמד לא שׁת לבו לדבר הזה ולא התעצב עליו, כי לב טוב ברא לו אלהים ויהי חנוּן וטוב וַיִּלְאַט לכל אדם וידבּר רכּות באזני כל. אז ידבר המלמד אל הצל לאמר:
“הנה נא היינו לחברים הנוסעים בדרך יחדו, וגם מנֹער היינו יחדו קשורים איש בנפש אחיו, ולכן אמרתי: הלא טוב נעשה לוּ נקרא איש לאחיו “אתה”, כחק לרעים נאמנים, והיה זה לנו לאוֹת קִרבה ואחוה.”
“אכן בחכמה דבּרת!” ענה הצל, אשר הוא היה עתה האדון – “בלב תמים דברת אלי ושפתך ברורה ואמרתך צרופה, ולכן גם אני אדבר אליך בלב תמים ואגיד לך את כל לבי. הלא איש מלֻמד אתה, ולכן תִּכּנתּ את רוח האדם ואת תכונתו אתה ידעת. יש איש אשר בנגוע ידוֹ אל גליון ניר אשר מראהו אדמדם, ואחז בשרו פלצות והתחלחל וחלה; יש איש אשר בשמעו קול צפרן שוֹרט שרטת על פני לוח זכוכית, ואָחז אותו השבץ; ואני גם אני ירחש לבי כדבר הזה ברגע אשר תשמע אזני אותך בקראך אלי “אתה”, כי תשׁח לעפר נפשי ולבי יאמין אשר עוד עבד אני לך כימי קדם. הנה כן אתה רֹאֶה אשר לא מגאוה ומגֹדל לבב אני מדבּר כדברים האלה, כי אם בהיות רוח באנוש. ולכן לא אוכל לתת אותך לקרוא לי “אתה”, ורק זאת אעשה לך ואמלא את שאֵלתך עד החצי: אתה תקרא לי “אדון”, ואני אקרא אליך “אתה” כאשר חפצת”.
ויהי מאז והלאה, ויקרא הצל ויאמר “אתה” לאיש המלמד אשר היה לו לפנים אדון.
“אכן מרום הדבר הזה ממני כמעט!” חשב המלמד בלבו – “אותי יצוה לקרוא לו “אדון”, והוא יקרא לי “אתה” ככל הטוב בעיניו!” – ואולם לא היה לאיש המלמד דרך לנטות, אם יחפוץ ואם ימָאֵן.
המה נוסעים בדרך ויבואו עד אחת מערי המעינות וישבו שם. ושם אוֹרחים לאלפים אשר באו להתרפא, וביניהם בת-מלך רבּת חן וטובת תֹּאר, אשר זאת מחלתה, כי עיניה מיטיבות לראות שבעתים מכל איש, וגם זאת מחלה רעה מאד.
והיא רק הביטה את האורח החדש וַתַּרְא כרגע אשר שונה הוא מכל איש.
“הנה בא זה לבקש פה מרפא, למען אשר יְצַמַּח זקנו”, אמרה בת-המלך – “כדברים האלה אמרו עליו כל האנשים אשר פה, ואולם אנכי יודעת מאד כי לא זה הדבר ולא זאת המחלה אשר לו, ורק זה האסון אשר קרהו, כי צל אין לו להיות כאחד האדם!”
ובת-המלך ערגה מאד אל האורח החדש, ויהי אחרי הצהרים כצאתה לשוח בככּר המוּעָדָה, ותגש אליו ותבוא עמו בדברים, והיא בת-מלך ולא בקשה לה ענין רב בדבּרה אליו, ותאמר אליו ברגע: “רק צל אין לך להיות כאחד האדם, וזאת כל מחלתך!”
“ראֶה אנכי כי כבוֹד הוד בת-המלך מצאה פה מרפא כמעט כֻּלה!” ענה הצל – “הנה נא ידעתי כי זאת מחלת כּבוֹד הוד בת-המלך, אשר עינים לה המיטיבות לראות שבעתים מכל איש, ואולם המחלה הזאת הנה סרה מעליה, כי הנה יש לי צל, אשר אין כמוהו לאיש! האם לא תראה בת-המלך את הנפש ההולכת עמי בכל עת? והנפש הזאת היא הצל אשר לי, כי לא עשיתי לי צל אשר כמוהו יהיה לכל איש ואיש, כי אם צל אשר אין כמוהו בכל הארץ. הן יש אשר יעשה איש לעבדיו את בגדי השרת מן הצמר הטוב, אשר יהיו בגדיהם טובים ויקרים שבעתים מן הבגדים אשר ילבש אדוניהם, ולכן עשיתי לי אני את צלי בתבנית אדם וּפֵאַרתּיו ותִכּנתּיו ותֵאַרתּיו והיה כאחד האדם. וגם צל נתתי לו, להיות גם צל לצלי – ואף אמנם רב מאד הכסף אשר הוצאתי לכל זה, ואולם זה משפטי מעודי לעשות לי דבר אשר אין כמוהו ליתר האדם!”
“האֻמנם?” חשבה בת-המלך בלבה – “האֻמנם נרפאתי כלה ועיני חדלו מראות היטב? אכן ידעתי כי המעיָנות האלה מַעְינות ישועה הם מאין כמוהם! רק נפלאות גדולות עושים מי המעינות בימים האלה! ואולם את עיר המעינות הזאת לא אעזוב עוד, כי עתה הנה החלותי למצוא פה תענגים ושעשועים לנפשי! הנה בן-המלך הזר – כי רק בן-מלך הוא – מוצא חן בעיני מאד מאד, ולוּ רק לא יצַמח זקנו, כי יראתי פן יצמח זקנו ונסע מזה עד מהרה!”
בערב היום ההוא ובת-המלך יצאה במחל עם הצל בהיכל המחֹלוֹת אשר בעיר המעינות. והיה בהיות בת-המלך קלה ברגליה, ויהי הצל קל ממנה שבעתים, לא היה עוד לה מחֹלֵל כזה מעודה. ובת-המלך ספרה לו את מולדתה ואת אַרצה, והוא ידע את הארץ ההיא, כי היה שמה, ורק בת-המלך לא היתה בארץ בעת ההיא כי יצאה לדרך. והצל בהיותו שם ויעש כמשפטו תמיד, ויבּט בעד החלונות אל תוך ההיכל פּנימה, וירא וידע הרבּה מאד, ולכן ידע עתה לדבּר אליה דבר דָבוּר על אָפניו ולהשיב על כל דבר אשר שאלה, ובת-המלך שמעה ותּשתָּאֵה ותשתומם עליו. אין זה כי חכם הוא מכל האדם אשר על פני האדמה! ותוקירהו ותכבּדהו מאד בלבה על כל הדברים הרבים אשר ידע. ויהי בפעם השנית בצאתם לחֹל, ותחמוד אותו בת-המלך בלבה לאהבה אותו, והצל ידע את אשר בלבה, כי על כן התאמצה בת-המלך להביט ולחקור אותו בעיניה מעבר אל עבר כּלוֹ. ובצאתם לחל בפעם השלישית, ותהי בת-המלך נכונה להגיד לו את דבר אהבתה אשר היא אוהבת, כי לא יכלה עוד להתאפק, ורק בחזקה שמה מחסום לפיה, כי זכרה את ארצה ואת ממשלתה ואת רֹב האדם אשר בהם תמשול.
“אמנם חכם האיש!” אמרה בת-המלך בלבה, “והדבר הזה טוב מאד; וגם מטיב הוא לחל מאין כמוהו, והדבר הזה גם הוא טוב מאד; ואולם עוד דבר אחד אנכי שֹאֶלת מעמו: היש לו גם דעת ותבונות וכל הידיעות הטובות לאדם? אקומה ואנסה אותו ואדע!”
ובת-המלך נסתה את הצל ותּשם לפניו עניינים רבים ותשאל אותו שאֵלות שונות, אשר לא ידעה לענות עליהן גם היא, והצל שמע וַיְעַוֵּה וַיַּעֲמֵד את פניו.
“העל הדברים האלה אין אתה יודע לענות?” שאלה אותו בת-המלך.
“אמנם ידעתי את כל אלה עוד מימי שבתּי בחדרים אשר למלמדי!” ענה הצל – “וגם יש אשר אאמין כי על הדברים האלה יודע אף צלי לענות נכונה, והוא עומד שם בפתח!”
“צלך!” קראה בת-המלך, כי לא האמינה – “אין זה כי רק מצַחק אתה!”
“לא אֶחְלוֹט כדבר הזה בּכל פה!” ענה הצל, “ורק חָשֹׁב אחשוב כי כן הוא, כי על כן נלוה אלי צלי זה מאז ועד כה זה שנים רבות וישמעני תמיד בדבּרי, ולכן חשבתי כי יודע אף הוא לענות נכונה! ואולם אם נא מצאתי חן בעיני הוד כּבוֹד בת-המלך, ופקחתי את עיניה רק על הדבר האחד: הנה צלי זה גא מאד, וזה כל חפצוֹ להיות נחשב בעיני כל רוֹאוֹ כאַחד האדם, ולכן אם חפץ נחפוץ אשר רוח טובה תלבש אותו – כי אין עונה נכונה באין רוח טובה –, אז נדבּר נא אליו כדברנו אל אחד האדם לא יחסר דבר!”
“אכן תשמח נפשי על גֵּא אשר כזה!” ענתה בת-המלך.
וּבכַלוֹתה לדבּר, ותלך ותבוא אל האיש המלֻמד אשר בפתח הדלת, ותדבּר אליו על השמש ועל הירח ועל האדם ואשר בקרבו ואשר מחוץ לו, והאיש המלמד שמע ויען על כל דבר בחכמה ובתבונה גדולה, ותשמע בת-המלך ותּדע.
“מה גדול ומה נכבד האיש אשר צל חכם ונבון כזה לו!” אמרה בת-המלך בלבה – “הלא ברכה וחסד אנכי עֹשָׂה עם ארצי ועם עמי בהיותי לאשה לאיש הזה! – הנני ואעשה כן!”
ובת-המלך והצל כרתו ברית יחדיו, ואולם אחת חרצו לבלתי הגיד לאיש דבר עד שוּב בת-המלך לארץ מולדתה, ושם יחגו את חג חתונתם.
“לא נגיד לאיש דבר וגם לא לצלי!” קרא הצל, והוא ידע על מה הוא מדבר כדברים האלה.
ולא אָרכו הימים והם באו אל הארץ אשר שם מולדת בת-המלך ושם העם אשר תמשול בו בהיותה בארץ.
“שמע נא, רעי הנאמן!” דבּר הצל אל האיש המלמד – “הנה עיניך רואות את כל החיל ואת כל הכבוד אשר עשיתי, כי עָצמתי וכי גָּדלתּי מכל איש אשר בארץ הזאת, ולכן יש את נפשי לעשות עמך חסד ואמת! ואתה הנה תשב בהיכלי תמיד ובמרכבתי תסע עמי, במרכבת המלכות, ומאת אלף כסף אתן לך בשכרך מדי שנה בשנה! רק יקרא נא כל איש אותך בשם “צל” ולא יהיה לך שם אחר בלעדיו; ואתה לא תגיד לאיש דבר מכל המוצאות אותך וכי אדם היית לפנים, ואַחת בשנה בּשבתּי על המעקה באוֹר פני השמש להֵרָאוֹת אל העם אשר ברחוב, ובאת אתה ורבצת על הארץ ושכבת לרגלי כמשפט אַחד הצללים מדר דר – ראֵה צויתיך. ואָתה דע כי את בת-המלך אנכי לוקח לי לאשה, והיה היום בערב וחגֹנוּ את חג חתונתנו!”
“אכן נלאתי נשֹא!” קרא המלמד, כי חרה אפו מאד – “לא אחפוץ בדבר הזה ולא אעשנו! הלא את כל יושבי הארץ אתה אומר להונות, ואת בת-המלך גם היא! ואולם אנכי לא אכַזב ולא אשַקר! עוד היום אנכי מגיד לכל איש כי אנכי האדם ואתה הצל, ורק בבגדי אדם אתה מתחפשׂ!”
“אין איש בכל הארץ אשר יאמין לדבריך!” ענה אותו הצל – “ולכן זה הדבר אשר איעצך: שוּבה אל מנוחתך ואל בינתך פן אקרא לאנשי המשמר!”
“הנני ואלך אל בת-המלך כרגע!” קרא המלֻמד.
“אבל אני אלך בראשונה, ואתה אל בית האסורים תלך!” ענה אותו הצל.
והאיש המלמד הוּשם במשמר בבית האסורים, כי שמעו אנשי המשמר בקול הצל בּצַוֹתוֹ אותם, כי ידעו אשר בת-המלך תהיה לאשה לאיש הזה.
והצל בא עד לפני בת-המלך.
“מה זאת?” קראה בת-המלך בראותה אותו ואת כל החרדה הגדולה אשר חרדו עצמותיו – “מה הצרה אשר מצאַתך פתאם? הוי אֵלי, אֵלי! רק אַל נא תֶּחֱלֶה כיום הזה, כי חג חתונתנו לנו היום בערב!”
“נורא הדבר אשר מצאַני, נורא מכל הנוראות אשר השיגוני עד היום הזה!” קרא הצל; “שמעי נא – אין זה כי רק הלב אשר לצל יוכל לַהֲרוֹת מחשבת תֹּהו אשר כזאת – שמעי נא: הצל אשר לי השתּגע פתאם, והוא מתפאר כי הוא האדם, ואני – שמעי נא – ואני צלוֹ!”
אכן נורא הדבר הזה!" אמרה בת-המלך – “הלא אסרתּם אותו כרגע בבית האסורים? האין זאת?”
“כן הוא! ואולם יראתי כי לא תשוב עוד בינתו אליו עד יום מותו!”
“הוי לצל האֻמלל!” ענתה בת המלך – “אֻמלל הוא מאד, ואני אמרתי בנפשי: רק חסד יעָשּה עמו לוּ יקום עליו איש לכבּוֹת את נר נשמתו! אחת היא אשר חרצתי ואין טובה ממנה: לוּ כרת יכָּרת בסתר, והיתה לו זאת לתשועה!”
“אכן קשה המשפט אשר חרצתּ!” ענה הצל, “כי עבד נאמן היה לי כל הימים!” ובדבּרו ויתן קול ויהי כנאנח בשברון מתנים.
“רק אין כמוך נדיב רוח!” קראה בת-המלך ותּשתָּחוּ.
ביום ההוא בערב וכל העיר לבשה עֲדִי תפארת מן הקצה אל הקצה, ויאירו אורים גדולים בכל עבר ובכל פנה, ויריעו בחצוצרות ובכלי שיר, וּקני-הַמַּפָּץ נתנו קול כי ירוּ בהם, ואנשי הצבא עברו בסך וישתקשקו בחרבותיהם ובכידוניהם, ויחגו את חג החתונה מאין כמוהו! ובת-המלך והצל יצאו על המעקה, להרָאות לעיני כל העם, והעם קרא “הידד!” ולא חדל.
והאיש המלֻמד לא שמע ולא ראה דבר מכל הדברים האלה, כי אותו הרגו בחרב בסתר.
מטיל זהב מטיל צל?
מטיל צל שוקל כמו מטיל זהב?
אלה שאלות כבדות משקל 🙂
מוצא חן בעיניי הצל כנשמה, נשמה שחורה, כמו בשיר של ניקולס גיין הקובני על מרטין לותר קינג ועל האומרים שעל אף עורו השחור היתה נשמתו לבנה:
"…אפשר היה לומר זאת אחרת:
איזו נשמה שחורה אדירה
היתה לכהן העניו.
איזה להט שחור ונשגב
יקד בליבו הרחב.
אילו מחשבות שחורות טהורות
שפעה בינתו הפורה.
איזו אהבה שחורה
הרעיף בלי צבעים
על כל הבריות.
למה לא,
למה לא תהיה נשמה שחורה לכהן הגיבור?
כמו פחם שחור."
אגב, בזהר מובאת טכניקה לחיזוי גורלו של אדם: בליל ראשון של סוכות עליו לצאת לשדה חשוך ולבדוק את צִלו המוטל על ידי אור הלבנה. אם לצל יש גם ראש, אזי יחיה גם בשנה הזאת; ואם לאו….. 🙂
….ואני יודע שכבר ציטטתי את הקטע הזה מ"מר אל, כאן אנה", אבל בכל זאת: אנה מטילה צל כלשהו על דף נייר וגוזרת אותו. אחר כך היא מעמידה את הנייר הגזור במאונך למקור האור ומקבלת שוב צל – קו ישר. כשהיא הופכת את הקו ומעמידה אותו מול מקור האור, מתקבלת נקודה:
"ברגע שהצלחת לצמצם כל דבר לנקודה – לא תוכל לצמצם אותו עוד. זהו סופו של התהליך; אבל ברגע שתתחיל לפתח את הדברים בחזרה – היכן תעצור אז?
…חפץ, מבינים אתם, עשוי להיות צלו של דבר מורכב ומסובך יותר, ואותו דבר עשוי להיות צלו של דבר מורכב עוד יותר, וכן הלאה…"
…ובכלל, בניגוד לכל הצבעים- מלבד הלבן – לשחור יש עומק אינסופי. הצל אינו סתם כתם, הוא פתח, שער, בור כרוי.
הכרתי אדם שנפל פעם אל צלו, והיה עליו לטפס שנים ארוכות בחזרה!…..
ועוד משהו אחד: פטרוס, הדייג שהפך לדייג נשמות, התפרסם ביכולתו לרפא בעזרת צלו בלבד, בציור של מזאצ'ו:
האיור של מיטשל אדיר. מושלם. הפוסט נהדר, תמיד בחכמה, ברגישות ובשימת לב נדירה לפרטים. תודה. וכל הכבוד לאחותך. בריאות לו ולכולם.
טל, איך שכחתי את הסיוט הזה. בושה… לא מכירה את העיבוד של סידון אבל גם המקור מצמרר (מה עוד שזה כמעט קרה לי באמת).
צילי, איזה תוספות מעולות. גם הנשמה השחורה ("הדואנדה לא נמצא בגרון, הדואנדה עולה מבפנים, מכפות הרגליים," כתב לורקה. כמו הצל). וגם הפרש בלי ראש (כמובן שספר עם שם כמו זוהר חייב גם צללים), ודווקא לא זכרתי את הצל של אנה, ובאשר לבור אני לא יכולה להתאפק מלצטט את מה שאמר רנואר הזקן למאטיס הצעיר, שבא להראות לו את ציוריו:
"למען האמת עלי להודות שתמונותיך אינן מוצאות חן בעיני. אני כמעט מוכן לומר שאינך צייר טוב ואפילו שהינך צייר גרוע מאד. רק דבר אחד מונע אותי מלומר זאת. כשאתה מניח על הבד כתם שחור הוא נשאר שם. כל ימי טענתי שכיום כבר אין איש יודע להשתמש בשחור מבלי שייווצר חור בבד. שחור שוב אינו צבע. אולם אתה דובר את שפת הצבעים. וכשאתה שם את השחור, השחור נשאר. לפיכך, אף כי אין תמונותיך נראות לי כלל, ויש לי נטייה לומר שהינך צייר גרוע, אני סבור אחרי ככלות הכל, שהינך בכל זאת צייר."
ובאשר לכוח הריפוי, נזכרתי במה שסיפור אודילון רדון. "כילד חיפשתי את החשיכה ואת הצללים; אני זוכר שהיו לי הנאות עמוקות וייחודיות כאשר הסתתרתי מאחורי הווילונות הגדולים בפינות החשוכות של הבית…"
(שני הציטוטים מתוך פוסט שכתבתי פעם על ספר הילדים המקסים של ינאי פרי, "העיפרון השחור")
שרון, תודה מיוחדת.
מרית, הציטוטים נהדרים. ולגבי השחור שכמעט מחורר את הבד – אולי בגלל זה אני אוהב את המילה 'מצולה', כי ל'צֵל' שבה יש פתאום תיבת תהודה בלתי נגמרת 🙂
ואת הקשר שבין מצולה ומצילתיים אפשר לראות בקטע הבא, שבו מתופפות נשים מגאבון באפריקה על המים:
זה כאילו מנוגד לכל מה שחשבתי על תופים, שהם צריכים להיות מתוחים וכל זה. פתאום מתברר שהם יכולים להיות גם זורמים וגמישים ונקרעים. זה מין מהפך. אני עדיין מנסה להבין איזה…
מרית שלום, מצאתי את הקטע הזה:
"פנסי-הרחוב זורקים ממעל קשתות מתנועעות של אור צהוב החודר מבעד למטר הכבד. אנו עוברים מאור לחשכה ושוב מאור לחשכה בלי לראות בשום מקום אף שלט אחד של קבלת פנים. שלט אחד מודיע "עצור" משמאלנו, אך אינו אומר באיזה כיוון לפנות. כל אחד מהכיוונים חשוך כמשנהו. אנו עלולים לנסוע בלי-קץ ברחובות אלה בלא שנמצא דבר, ועכשיו לא נוכל אפילו למצוא את הכביש המהיר."
מספר שהמשפטים שמוציאים ממנו תיכף מתים.
האמור למעלה היה ממני. הגראווטר הזה חוטף לי כל הזמן את הזהות.
🙂 (על המשפטים המתים) אבל הייתי שם, אני זוכרת. אולי חלמתי על זה.
ובדיוק רציתי לשאול אם זה אתה. איזה שם מוזר הוא נתן לך. לפי דעתי אפשר לחטוף אותו בחזרה ולשנות אותו.
איזה נתן? נתנתי בעצמי. רציתי לעשות בלוג על ה-canotbeiyut של המשפחתולוגיה. אבל כנראה שמהשורות האלה משחרר רק המוות.
ובטוח שהיית שם – ראי לדוגמא פוסטייך ופיתולי הדיונים בהם. מי לא. להם זה קורה בואך סן-פרנסיסקו. ואם בעוד מתענה כפייתי אחד מדובר, אז יש לי לתת שני דברים: אחד של ג'ואל פיטר ויתקין, ואחד של באך, ושניהם לא בלתי רלוונטים להרבה פוסטים אחרים שלך שלפחות חלק מתוכנם שנוי במחלוקת, לפחות בינינו:
1.
2.
שהתרגום לאנגלית הוא:
Ah, strike quickly, blessed hour,
the very last bell-stroke!
Come, come, I reach my hand to you,
come, bring my suffering to an end,
you long sighed-for day of my death!
מתי פורים?
מה זה canotbeiyut?!
ובאשר לויתקין – היתה לו תערוכה פעם במוזיאון חיפה כשגרתי שם. והלכתי לראותה עם בני בן השמונה או תשע. הילד היה מרותק אף שהשומר הלך אחרינו כל הזמן וקרא במבטא רוסי כבד, "גברת, זה לא טוב בשביל ילד, זה לא תמונות בשביל ילד…" זה איכשהו חימם את היחס שלי אליו, הוא נהיה קצת משפחתי.
(סליחה שלוקח לי כל כך הרבה זמן להגיב. זה שבוע מטורף במיוחד שלא משאיר לי שום רווחים).
canotbe זה לאיכולהיות. canotbeiyut זה לאיכולהיות בהעצמה (הפיכתו לשם עצם) – זוכרת את la cachee?
נו בטח בחיפה.
ויתקין תמיד היה משפחתי אצלי כי החלק היותר נחמד של משפחתי גר בקומפלקס של כפר ויתקין (לא משנה שזה היה בית חרות – קראנו לזה כפר ויתקין), שם ימים קייציים מלאי תענוג עברו בילדותי, ומנגד – בחוף בית ינאי, הרחק מן ההמון הסואן של חופי תל אביב והרצליה, הקמנו לתלפיות מדי שבת את אוהלנו השוקק והמלבב.
בית חרות, זה המקום שבו אני רוצה לגור…
אבוי, ויתקין מעלה פה באוב את פטר הקדוש המעונה, של לוטו, למשל:
בית חרות זה המנזר (האנטי מנזרי) שיסד ראבלה 🙂
מיד נזכרתי ב"בית החופשית", אבל למרבה הצער הוא לא מקום השוכן מעל האדמה אלא עמוק בתוך צלליה. כך לטענת הכנענים, לפחות 🙂
איזה יופי. לא ידעתי (או – לא זכרתי? קשה להאמין שלא זכרתי!) על ראבלה.
לי זה מזכיר את סוף הנערה ללא הידיים http://wp.me/pSKif-kSC
ופטר הקדוש הוא קרוב משפחה של זה (מתוך "הוי, אילו…" ההצגה שעשיתי פעם בעקבות שלוש אחיות של עגנון)
על שער המנזר ייכתב, למשל: "…הנה לא תכנסו, כלבי שמירה על נשים…."
וגם: "…וכלל יחיד היה נר לרגליהם:
עשה מה שברצונך"
🙂
ופטר הוא קרוב משפחה, לגמרי! 🙂
יפה מאוד מרית…
וכמו פתית שלג מרחף בחדר, צפה השאלה- מיהו אותו צעיר בעל טעם…
ויש הייקו של פוקיאו:
על צל עצמו
נוחת
עורב של חרף
(תרגום של יואל הופמן)
תודה רבה חוליהו. השאלה אכן צפה כמו משה בתיבה…
וההייקו נפלא. מזכיר לי את האיור האהוב של אורה איתן
[…] צל, עבד, סמרטוט, נשמה (אלתרמן) […]
[…] "הזוכר אתה זאת?" כך לחשו בזה אחר זה. "וזאת אתה זוכר?" והם סחו לו דברים שלשמעם ניגרה הזיעה על פניו. "מעולם לא ידעתי את כל אלה," אמר הקיסר. "נגנו! נגנו! הכו בתופי סין הגדולים!" כך קרא. "כדי שלא אשמע את הדברים שהם אומרים." (התרגום היפהפה של נתן אלתרמן) […]
[…] צל, עבד, סמרטוט, נשמה (אלתרמן) […]
[…] צל, עבד, סמרטוט, נשמה […]