שלום לאדון העורב הוא ספר השירה החדש הנפלא והפולח לב של עמוס נוי, יקיר העיר שכתב על קופיקו ועל המסע אל האי אולי (ועוד היד נטויה). "שלום לאדון העורב" ממשיך את שיחת הנפש המתנהלת פה כבר למעלה מעשור, על החיים ועל האמנות ועל הילדות, לא כמחוז חפץ נוסטלגי אלא כמקור של זכרונות עתידניים.
ב"כיתה המעופפת" של אריך קסטנר חוטפים הריאליסטים את אחד מתלמידי הגימנסיה, כולאים אותו במרתף, קושרים אותו בחבל כביסה ונותנים לו שש סטירות לחי כל עשר דקות. עד שחבריו מגיעים לשחרר אותו הוא חוטף תשעים סטירות, ואין זמן להחזיר ארבעים וחמש לכל סוהר (תרגיל הכפל והחילוק הוא חלק מן השיחה), כך שמתתיהו הבריון של הגימנסיה, מתנדב "לתקוע לכל אחד סטירה אחת ויחידה בלבד, שתהיה שקולה כנגד ארבעים וחמש שהיה מקבל מידי רודי [האסיר]."
ולמה נזכרתי בזה? כי יש המון שירים ב"שלום לאדון העורב" והזמן מרשה לי לכתוב על אחד, ואני ממש לא מתתיהו, אבל כל אחת כפי יכולתה.
והנהו, "מעשה איציק והסכין" מתוך "שלום לאדון העורב"
אני חושב שצריך להיות איזה שיר של איציק מאנגר/ ונדמה לי שקוראים לו "עקדת איציק" או משהו כזה/ ובגלל שאני זוכר אותו ממש במעורפל/ אספר אותו מהזיכרון במילים שלי/ ובגלל שאספר אותו במילים שלי/ הוא בעצם יהיה גם הסיפור שלי
כך נפתח השיר וכך פחות או יותר הוא מסתיים. וטפו שפּה אני ימות, אם אני מאמינה לעמוס שהוא לא זוכר. לא רק שהבקיאות שלו בשירת ידיש ובשיריו של איציק מאנגר היא עוצרת נשימה, תירוצים פתלתולים מסוג – זה בכלל לא סיפור שלי, זה משהו שאני בקושי זוכר ושקרה בכלל לחבר שלי – לא עולים בקנה אחד עם הישירות הכמעט ברוטלית של הספר. אז למה בכל זאת?
"יש לכך שלוש סיבות" כפי שכתב חזי לסקלי. והראשונה – במובן, עזרה ראשונה – היא הכאב.
אמת בפרסום: "שלום לאדון העורב" הוא אחד הספרים הכואבים עלי אדמות. ונוי הוא כמו אטלס שנותן את כדור הארץ הכבד להרקולס (מאנגר) שיישא אותו לאיזה זמן בשבילו. ארכימדס אמר – ועוד לא נלאיתי מצטט – "תנו לי נקודת משען וארים את כל העולם", והשאיפה להחזיק בכאב מבלי להישרף היא נקודת המשען היצירתית של הספר. כדי לבצע את המעלל מגייס עמוס נוי את כל העורמה הילדית והבוגרת, את כל המוסיקליות, ההומור השחור והלבן, ועוד אלף דברים אחרים שמקנים ל"שלום לאדון העורב" את החיוניות העצומה ואת התנופה.
ובחזרה לפתיחת "מעשה איציק והסכין" – מה שמוצג כאילתור הוא למעשה פואטיקה מוקפדת שהאפקטיביות שלה נובעת מן האגביות, מהנמכת הציפיות; הקוראת הלא מאוימת לא נערכת וחוטפת את המכה ישר בלב.
ויכול להיות שה"היתממות" הזאת – כאילו רק בגלל שאני מספר את זה במילים שלי, זה נהיה שלי – היא גם מנטרה הממולמלת בנשימה אחת ללא פסיקים ונקודות לצורכי פנים; כאילו אם [אנחנו המשורר] נשתכנע שזה לא שלנו, לא במקור, זה פחות יכאב. וזאת כבר הסיבה השנייה.
ולפני שאני מגיעה לסיבה השלישית, משהו על הכאב עצמו: כל שירי העקדה שאני מכירה, מלאימים את הסיפור; כלומר העקדה מופקעת מחייהם הפרטיים של אבות האומה והופכת למשל על פוגרומים ומלחמות קיום. אם זה יצחק של אמיר גלבוע, שקורא לאביו לעזרה, ונענה: זֶה אֲנִי, הַנִּשְׁחָט, בְּנִי,/ וּכְבָר דָּמִי עַל הֶעָלִים. או יצחק של חיים גורי שמוריש את העקדה לצאצאיו, "הֵם נוֹלָדִים/ וּמַאֲכֶלֶת בְּלִבָּם". או יהודה עמיחי במניפסט פוליטי עצבני …אֵיזֶה אָב/ הוּא לָנוּ, שֶׁהָיָה מוּכָן לְהַקְרִיב אֶת בְּנוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ!/ דָּבָר אַחֵר, אֱלֹהִים לֹא יָדַע אַהֲבָה לְבָנִים,/ אֲבָל הוּא יָדַע אַהֲבָה לֶהָרִים / וּמִכָּל הֶהָרִים אָהַב אֶת הַר הַמּוֹרִיָּה/ הַר יְחִידוֹ, אֲשֶׁר אָהַב וְלָכֵן עָשׂוּ עָלָיו/ אֶת הָעֲקֵדָה וְאֶת בָּתֵּי הַמִּקְדָּשׁ.
גם מאנגר מַלְאים את הסיפור, ובו בזמן הוא הוא הופך אותו לאישי כשהוא כותב בגוף ראשון על עצמו – איציק, על אמו המתה ועל סבו אברהם בעל העגלה מסטופטשט. ואצל עמוס נוי?
יש נגיעות פוליטיות ב"מעשה איציק והסכין", בדגש על הר המורייה כאתר השחיטה, או בהנחיה לקחת את "המצתים מהמנגל של יום העצמאות". אבל מעל לכול ובראש ובראשונה, זהו שיר על מוראות הילדות, על הורים מתעללים שממשיכים להרקיד את הנפש גם בבגרות (כמו היהודי מהמעשייה האנטישמית של האחים גרים, שמוכרח לרקוד בתוך שיח קוצים לצלילי הכינור המכושף).
וזה מביא אותנו לסיבה השלישית: פתיחת השיר הארס פואטית (כלומר שירה על שירה), מערטלת את המנגנון שבו קוראים מנכסים לעצמם שירים; בניסוח הפנימי המקוצר שלי, כל יצירה היא ראי שמשקף לכל קורא את עצמו, ובניסוח המשוכלל יותר של רולאן בארת ב"מות המחבר" – כל יצירה היא מארג של ציטוטים, "הבאים מתרבויות שונות והנכנסים לדיאלוג זה עם זה, לפרודיה, לוויכוח…" והמקום שבו הריבוי הזה נאסף "אינו המחבר כפי שטענו עד כה, אלא הקורא." גם העיסוק במנגנון הוא סכר יעיל כנגד הצפות כאב.
ואולי הייתי צריכה להתחיל את הפסקה הזאת במילים:
אני חושבת שצריך להיות איזה שיר של עמוס נוי/ ונדמה לי שקוראים לו "איציק והסכין" או משהו כזה/ ובגלל שאני זוכרת אותו ממש במעורפל/ אספר אותו מהזיכרון במילים שלי/ ובגלל שאספר אותו במילים שלי/ הוא בעצם יהיה גם הסיפור שלי
(נ. ב. בהתחלה כתבתי שעמוס נוי עומד על כתפיו של מאנגר, ולא התאפקתי וציטטתי את אייזק (בכל זאת אייזק!) ניוטון "אם הרחקתי ראות, הרי זה משום שעמדתי על כתפי ענקים." ואז החלטתי שזה מתחכם מדי והגליתי אותו לנ. ב. ועוד לא אמרתי מילה על כתפיו של פנחס שדה. אולי בפעם אחרת.)
*
עוד באותם עניינים (רק שמהם אותם עניינים? שירה? עקדה? ילדות שרודפת? קשה להחליט):
הורים רעים באוסף המעשיות של האחים גרים
כמה מילים (אקטואליות) על שירת דבורה
מאוד יפה הניתוח, השיר, וגם שם הספר (מסקרן)
מאוד מסכים עם כל מילה. בעיקר עם הכאב
אוי מרית, הראש שלי מסתובב עכשיו הרבה יותר מאשר כל סטירה של מתתיהו! פה באמצע הרחוב…. תודה רבה! נעתקו המלים מפי (ארוע נדיר ביותר). הולך להחזיר את הנשימה… תודה תודה תודה
אור, תודה! בלינק ששמתי לספר (למעלה) יש עוד שיר נהדר.
דודו, אתה מסכים עם הכאב… (ואתה לא יודע מה הצירוף הזה עושה לי).
עמוס, בשמחה גדולה.
הכתיבה שלך את עמוס נוי גורמת לי לרוץ ולקנות את הספר. הודיה מעומק הלב על התבונה , העומקים והרגישות.
איזה פוסט יפהפה מרתוש,
יש לך זמן מחר למפגש (אמרת.שאולי)?
אנונימי, נפלא! ותודה רבה.
נעמי! איזה כיף שבאת (ולא מחר מותק, האולי הראשון מתממש)
מאמר מרתק וכתוב בצורה נפלאה ועשירה, תודה רבה
בשמחה רבה (ברוך הבא!)
מרית קרובתי, עמוס עיוני, קודם כל רק לומר שצפיתי בשישי האחרון ב"אסתרס קאבארעט" קברט סאטירי ביידיש בבימוי והפקת אסתי ניסים ובכתיבת יעד בירן; שם היתה עקידה שבה לאברהם אבינו יש אקדח, יצחק כלל אינו שם; הוא בא לירות למוות באיל. אבל האיל הוא איש עסקים תחמן במיוחד, ומעמדה לפיה לא מעניין אותו כלל אם אברהם יירה בו ויגאל אותו מהחיים האלה שאינם מציאה גדולה, הוא מפתה אט-אט את האב הרחמן, לחתום איתו על דיל מיוחד, לפיו האיל יבטיח לו את המקום כאבי גויים רבים וידאג לכך שלעתיד לבוא כולם יעלו להר הבית (כמקום העקידה); בסופו של דבר האב משתכנע והולך לירות בבנו יצחק, ומתנחם בכך שיש לו בן נוסף (ובתהילת עולם כאבי הדתות המונותאיסטיות).
הנה תמונה שכרגיל טובה יותר, מהמון החיות המוזרות שיש המכנים מלים:
ועקידה לא-לאומית אחרת בעליל ניתן למצוא פה (אם מישהו מתעניין):
״(ועוד היד נטויה)״
אפשר לפרט?
🙂
ברוך הבא לקנון אדון עורב.
ורב תודות על חשיפת עיר אושר, נראה כמקום ששווה להתעכב בו.
ניתוח יפיפה ומעמיק.
שועיקי, שאחרים יצחקו, העקדה תמיד נתקעת לי בגרון. ואני זוכרת את העקדה האחרת. שמחתי שבחרת לחיות.
חוליהו, זה סוד. יש הבטחות ותוכניות אבל מרוב שאנחנו עסוקים הן נדחות ונדחות.
מיכל, ברוכה הבאה לעיר האושר. ותודה רבה!
מרית יקרה, כל יפה וכל כך כואב. לפחות אני לא לבד עם כל הכאב הזה…תודה רבה מטוקיו🙏
….חיפשתי עוד שירים מהספר, ומצאתי מעט, אבל באחת מהם נכתב "אך מי יבאֵר את הרע" במקום, נניח, "מי יבעֵר את הרע" וזה מצא חן בעיני מאוד. ו(גם)בגלל הדוגמה הזאת נשמע לי ש"שלום לַאדון העורב" הוא גם "שלום לַאדון האורב", על כל האסוציאציות שהוא מעלה.
והעקידה מזכירה לי חלק משיר של אזלאה רוזנבאום, משוררת יהודיה-ארגנטינאית:
החושך בולע את הירח
כמו כדור שינה, ובכל זאת
איננו נרדם בלי אור
במסדרון,
בלי סיפור לפני השינה,
בלי אש שתוקד
במזרח
ועליה יעלה לקורבן.
קרן! כל פעם אני חושבת שנעלמת ופתאום את מופיעה בחלון…
כשהרציתי על "הורים רעים" בסיפורי האחים גרים זה היה ככה, כמו ססמא שמקבצת את כל האחים. זה לא היה דומה לשום הרצאה אחרת. חיבוק ממרחקים.
הפרכת השממה (זה לכשעצמו קרוב משפחה מדרגה ראשונה של ביאור הרע!) האדון האורב נשמע די מטריד והשיר שהבאת צריך להיזהר לא לשים אותו בכיס כשנכנסים למים, כי בטוח טובעים.
הספר אכן נפלא ומפלח כל חדר שבלב, בנפרד. והפוסט-רנטגן שלך, מרית, נהדר. תודה!
תודה! ועוד פעם. תודה.
בשמחה! (וגם בעצב).
[…] על שלום לאדון העורב של עמוס נוי […]
[…] והלך למקום אחר" ספר השירה השני של עמוס נוי (כאן כתבתי על הראשון). אחת התשורות שהוא מציע זה ספר+הרצאה של חמישים דקות על […]
[…] והלך למקום אחר" ספר השירה השני של עמוס נוי (כאן כתבתי על הראשון). אחת התשורות שהוא מציע זה ספר+הרצאה של חמישים דקות על […]
[…] על שלום לאדון העורב של עמוס נוי […]