Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘Matt Myers’

נתחיל בנקודה שבה הפסקתי בפעם הקודמת. האם האיור צריך להתאים את עצמו לטקסט, האם לא חלה התיישנות על התפיסה הזאת? יש לי טיעונים כבדי ראש: אתיים, אמנותיים, רגשיים, חינוכיים (כן, אפילו חינוכיים, תארו לכם). אבל זה גם אישי כמובן: אני לא אוהבת כשדברים מתאימים; אם זה לא נס – ונסים אמנם קורים אך לא בתכיפות – זה סימן שאחד הצדדים עיקם את עצמו כדי להתאים. ואני לא אוהבת שאנשים מעקמים את עצמם כדי להתאים; זה גורם לי סבל פיסי כמעט, על דרך ההזדהות.

כשנברא האיור (עוד לפני שנפרד כמו השמיים מן המים של הציור) העולם היה הררכי; עבדים, צמיתים, נתינים, משרתים, כולם התאימו את עצמם לאדונים, שחייהם התנהלו כאילו מעצמם וללא כל מאמץ.

עולם ספרי הילדים עדיין מתנהל כך מבחינות רבות. במקרה הטוב (כפי שציינתי פעם) המודל הוא של נישואים מסורתיים: הבעל והאדון הוא הסופר, והמאייר בתפקיד האישה הוא העזר כנגדו. במקרה הרע, הסופר – ועל אחת כמה וכמה הסופר החי – פשוט מרקיד את המאייר לצלילי חלילו.

ורק לשם הבהרה: אני לא נגד סופרים. סופרים הצילו את חיי. אני עצמי סופרת. זכותו של סופר לבחור מאייר לספרו, אבל האיור אינו אמצעי למימוש חזיונותיו של הסופר. האיור הוא כלי הביטוי של המאייר כשם שהטקסט הוא כלי הביטוי של המחבר.

אם סופרים היו מקדישים לזה קצת מחשבה, הם (או לפחות רבים מהם) היו משחררים שליטה. אם מתוך הגינות בסיסית ואם מתוך הבנה של הרווח האמנותי הגדול (ובכלל, נדיבות זה קסם בפני עצמו). אבל קל להסתגל לזכויות יתר ולשכוח שהן כאלה. התבנית נהייתה כל כך מובנת מאליה שכבר לא מבחינים בה, לא שמים לב שהסתיידה והגיע הזמן להחליף – או לכל הפחות לנער אותה.

ועוד הבהרה: אני לא מנסה להכחיד שום דבר. אפילו לא את הציות, ובטח שלא את התום. תמיד יהיה להם ביקוש, הן מצד היוצרים והן מצד הקוראים. אני רק מערערת על מעמדו של הציות כסרגל וכנורמה וכברירת מחדל.

"נסיך צפרדע" ("מלך צפרדע או היינריך ברזל") משמאל האיור המסורתי של ארתור רקהאם, מימין הפרשנות של מוריס סנדק.

"נסיך צפרדע" ("מלך צפרדע או היינריך ברזל") משמאל האיור המסורתי של ארתור רקהאם, מימין הפרשנות של מוריס סנדק. לחצו להגדלה.

ניקח למשל את "נסיך צפרדע", או בשמו המלא באוסף האחים גרים – "מלך צפרדע או היינריך ברזל". באיור המסורתי של ארתור רקהאם, הנסיכה היפהפייה מנסה, ככתוב, להיפטר מן היצור הדוחה. מוריס סנדק לעומת זאת, חותר תחת הטקסט וחושף כביכול את הסוד השמור של הסיפור: על פי סנדק הקרפד הוא החיה (=הנפש) התאומה של הנסיכה. עיניה הקמות של הגיבורה וקפלי צווארונה יוצרים זיקה ברורה בין השניים, וגם הגדלים שלהם קרובים.

האיור המסורתי של רקהאם הוא לא רק עשיר ויפהפה אלא גם מתאים כמו כפפה לפרשנות שלי. אבל סנדק מציע אושר מסוג אחר: האיור שלו קומי ובו בזמן אפל ומסעיר באפשרויות החדשות שהוא פותח. לו המחבר היה בחיים – ספק אם איור כזה היה מאושר על ידו. הזמן והמרחק הם שאיפשרו לסנדק לפתוח את הסיפור, ואולי גם מעמדו המיוחד; כי בכל זאת, יש מאיירים ויש מוריס סנדק.

לפעמים החתרנות המבורכת של המאייר חומקת מתחת לרדאר השמרני (או שמא מוגנבת מתחתיו על ידי עורכים אינטואיטיביים או ספקנים?). כמו למשל במקרה של ארנב הקטיפה, ספר שבו לומד הגיבור-הצעצוע שרק אם ילד יאהב אותו הוא יהפוך ל"אמיתי". מסר קצת מבעית מבחינה אנושית. האם רק מי שהוריו אהבו אותו (וילד הוא ההורה של הצעצוע במשוואה הספרותית הפשוטה הזאת) יכול להיות אמיתי? יש לזה אולי רגליים פסיכולוגיות, אבל מה יעשו ילדים לא אהובים, ישתדלו עוד יותר לרַצות ולמצוא חן? דון דיילי, המאייר שנבחר על ידי ההוצאה העברית, חולק על הסופרת. הילד, באיוריו הסוגסטיביים והמענגים הוא הרבה יותר מחוק ופחות ממשי ואמיתי מן הצעצוע. האיור כאילו קורץ לילד מתחת לאפו של הטקסט ומודיע לקורא, שהוא אמיתי בזכות עצמו, הרבה יותר מכל הקשקשנים שמתיימרים להעניק לו מחסדם. אין בכך משום נחמה גמורה, אבל גם ברמז ולחישה דיינו.

איור, דון דיילי, מתוך "ארנב הקטיפה" מאת מרג'רי ויליאמס

איור, דון דיילי, מתוך "ארנב הקטיפה" מאת מרג'רי ויליאמס

אם הסופר והמאייר חולקים זה על זה, זה פותח מקום לדעה שלישית, דעה עצמאית של כל ילד שקורא ומתבונן. אני חושבת שזה נפלא. זה פותח מרחבים של משחק ומחשבה וספקנות והחלטה. אבל יש מי שפוחד מאובדן שליטה וסמכות. יש מי שמקונן על אובדן ערכים. יש מי ששוכח שאנחנו חיים בעידן דמוקרטי (יחסית ובשאיפה) שיש בו מקום לקולות רבים וסותרים או לפחות צריך להיות. הפוסט מודרניזם כואב לאנשי חינוך בגלל שהוא דוחה הררכיות ואינו מקדש שום דבר, אבל מן החצי המלא שלו נשקפות חירות וסובלנות. ואם נרצה ואם לאו הוא כבר כאן. זאת הסיבה למשל, שתום זיידמן פרויד נראית פתאום כל כך רעננה ועכשווית.

בכנס הפנקס השלישי הביאה גבי קון דוגמאות מרתקות לספרי ילדים פוסט מודרניסטים מן העולם. קחו למשל את Battle Bunny ספר שאיוריו והטקסט שלו כמו קושקשו בידי ילד בשם אלכס כשדרוג מסעיר לספר חביב וסתמי בשם Birthday Bunny.

מתוך Battle Bunny

מתוך Battle Bunny לחצו להגדלה

מתוך Battle Bunny

מתוך Battle Bunny לחצו להגדלה

בעולם ספרי הילדים המעלל הלא חינוכי הזה (אסור לקשקש על ספרים! ובכלל) שווה ערך למה שעולל מרסל דושאן לפני מאה שנה כמעט, כשקשקש שפם וזקנקן על פניה של המונה ליזה וכתב מתחתיה L. H. O. O. Q. צירוף אותיות חסר שחר לכשעצמו, עד שהוגים אותו בקול וזה נשמע כמו "חם לה בתחת".

מרסל דושאן  L. H. O. O. Q.  1919

מרסל דושאן L. H. O. O. Q. 1919

"כשהוא צייר את השפם האלגנטי על פניה של המונה ליזה" (העיר מישהו בשם פ. רושֶׁה), "הוא כאילו אמר: אל תניחו לעצמכם להתהפנט מחיוכי האתמול, מוטב שתמציאו את חיוכי המחר". זה תיאור קולע גם לתעלול של Battle Bunny לטעמי.

"מה ההבדל, איפוא, בין חיוכי האתמול והמחר?" (כתבתי פעם) "חיוכי האתמול מחקים את המציאות, הם יוצרים אשלייה, וחיוכי המחר שוברים אותה, ובאותה הזדמנות הם שוברים גם את הגבול בין אמן לצופה – דושאן המקשקש הוא ספק-אמן, ספק-צופה שמשחית את היצירה…" (וכן הלאה. לא אחזור על מה שכבר כתבתי. עוד על פרשת המונה ליזה וחיוכי המחר, כמו על הריב המצחיק והמרתק בין מרסל דושאן ויוזף בויס על בכורת האמנות והאבנגרד בפוסט הזה.)

זה העניין עם אמנות. שהיא לא חינוכית ולפעמים גם ההפך מזה, לפחות לכאורה. אבל עצם מהותה הוא הכי חינוכי כלומר הומאני שיש. היא מאפשרת לנפש ולתודעה להתפרש במלוא רוחבן ואורכן ועומקן ועושרן. וכשאין דיכוי יש נדיבות ושמחה. וזה לא מוקדם מדי להתחיל בספרי ילדים.

יש לי עוד הרבה לומר על הנושא, אבל כבר העמסתי דיי. השאר בפעם אחרת.

*

עוד באותם עניינים

לפוצץ את בית הספר?

צנזורה של טעם?

האיור הלא מתאים

יש לי משהו עם אוטיסטים

בדיוק כפי שזכרתי

הגמד חוטם ואני

הזנב והלב, או האם מאיירים חייבים להיות צייתנים?

Read Full Post »