- מתחת למילים צומחות חמניות
פיליפ אוטו רונגה (1810-1779) היה מחברם של שניים מהסיפורים הנפלאים ביותר באוסף האחים גרים, הדייג ואשתו ו"מן הערער", סיפור שמצליח להיות רצחני עד העצם ובו בזמן גם לירי ופלאי ואנושי. נופי הסיפורים כמו צמחו בחלום או בתת מודע. המרחב טעון ברגש ובכוחות עמוקים. אין הפרדה בין טבעי לעל-טבעי, בין מטפורות לעובדות. רונגה הוא סוג של קוסם ובעצם בעל נס. כמו אברהם סוצקבר הוא "הופך נייר לאילנות, לעץ חיים". הוא שולח את שורשיו לתוכו, "עד אשר תפרוץ / שירת הציפורים." ומעבר לזה – ואולי בעיקר, בעיני אנשים שהם לא אני – הוא היה גם צייר מיסטי שמת בדמי ימיו, וכותב מכתבים רבי השראה, שחלחלו לציורי הנוף של אמנים רבים, למשל ואן גוך ואמיל נולדה, כפי שטוען הספר הבלתי נדלה הזה, ומתכוון לאיזו אינטנסיביות רגשית ורוחנית (כל השלושה היו נוצרים אדוקים). ועם זאת, הניסוח המעט מוזר – "השראתן [של דעותיו של רונגה] ניכרת בגישתם האקסטטית והסימבולית לנוף ולפרחים" – ההפרדה הלא מתבקשת בין "נוף" ל"פרחים", גורמת לי לחשוד שמתחת למילים צומחות חמניות.

פיליפ אוטו רונגה, ילדי הולסנבק 1805
את החמניות של ואן גוך (1890-1853) אין צורך להציג, הן רשומות על שמו בתרבות. הנה כמה מהחמניות של אמיל נולדה (אקספרסיוניסט גרמני, 1956-1867).

אמיל נולדה, חמניות

אמיל נולדה, חמניות

אמיל נולדה, חמניות קטנות
.
אבל לי החמניות של רונגה הזכירו דווקא את מוריס סנדק.
.

כריכת outside over there כתב וצייר, מוריס סנדק
.
יש לי זיכרון לתבניות. זו ברכה וגם קללה. אני לא יכולה להסתכל על תמונה (או לחילופין לקרוא שורה) מבלי שמנוע החיפוש הפנימי שלי יציע דימויים מקבילים, בלי להבדיל בין מקורות מוצהרים, השפעות לא מודעות, או מבשרים בדיעבד, כפי שהגדיר אותם בורחס ב"קפקא ומבשריו", מסה יפהפייה (שגרמה לי להרגיש פחות בודדה בעולם) ושבה מצביע בורחס על איכויות קפקאיות בטקסטים מתקופות שונות וממקומות שונים בעולם, טקסטים שקפקא לא היה מודע כלל לקיומם, אבל יצירתו בכל זאת "שינתה" אותם וחשפה בהם יסוד קפקאי. בורחס מניח את קפקא כמין שֶׁקף על פִּסקה של סופר סיני מן המאה התשיעית, או על פואמה של המשורר האנגלי רוברט בראונינג ומגלה אותן מחדש, ומסיים במסקנה היפהפייה, שכל סופר (וכל אמן) יוצר לעצמו בדיעבד גם את מבשריו. חצי מעיר האושר זה קישורים כאלה, מהרפאים של לוסיאן פרויד ועד ברבורי הבר של מרג'ה. והפעם מוריס סנדק ופיליפ אוטו רונגה.

מימין פיליפ אוטו רונגה. משמאל מוריס סנדק. לחצו להגדלה
כריכת outside over there של סנדק קרובה עד כדי גילוי עריות ל"ילדי הולסנבק" של רונגה: גדר הכלונסאות הלבנה (באיורים הבאים יופיע גם הכרכוב הכדורי), חמניות הענק, שפת הגוף של האחים, כשהגדול יותר נוטה מעט ימינה ושולח זרוע מגוננת אל מאחורי הקטן שמרים את ידו. האיור של סנדק דחוס יותר, גם בזכות הכותרת הכבדה הענקית שפחות או יותר נחה על כתפה של הילדה, וגם בגלל שהוא ממזג בין האח הבינוני לתינוק. לקראת כתיבת הפוסט נתקלתי בראיון שבו סנדק קושר את עצמו לחמניות של רונגה ולרונגה בכלל (ברמת, "outside over there זה כמו ציור גרוע של רונגה"). ועוד לא החלטתי אם להעלב שניחשתי את המובן מאליו או לשמוח שזכיתי סוף סוף בראָיה מוצקה.
outside over there הוא סיפור על ילדה היוצאת להציל את אחותה התינוקת שנחטפה על ידי גובלינים ברגע של היסח דעת. יש כמה גרסאות מוקראות באינטרנט. הנה אחת, יפה במיוחד, מתוך ערב לכבוד יום הולדתו השמונים של סנדק (דקה 16:15 ואילך).
.
- כאילו שנוף יכול לעבור ליד החלון ולהציץ
outside over there הוא הספר הקרוב ביותר ללבו של סנדק מכל אלה שיצר. הוא קשור לחוויות הילדות העוצמתיות ביותר שלו, כשהופקד או הופקר בידי אחותו השמרטפית בעל כורחה (גם בציור של רונגה יש ילדים ותינוק בלי מבוגר אחראי), וגם לחטיפתו ורציחתו של לינדברג התינוק, בנם של הטייס הנודע ואשתו הסופרת ב1932. תמונת הגופה פורסמה בעתון הבוקר והוסרה ממהדורת הצהרים. סנדק בן הארבע הספיק לראותה לפני שהוסרה, והתעתוע רדף אותו במשך שנים. וגם הטראומה. אם תינוק שמוגן בכל המטפלים והגדרות שעושר יכול לספק, נחטף ומת, איזה סיכוי יש לו, העני, החולני, המזדנב אחרי אחותו.
למטה, מוריס סנדק, כפולה מתוך .outside over there האם וכלב השמירה אינם מבחינים בגובלינים המתגנבים מתחת לאפם ואינם שומעים את צרחותיה של התינוקת המופקדת בידי אחותה.

מוריס סנדק, מתוך outside over there לחצו להגדלה
.
אני לא אכנס לניתוח של הספר. בין השאר בגלל שהוא לא נמצא בידי. ובכל זאת עוד כמה דברים.
ראשית, לא רק איור הכריכה, רבים מאיורי הספר מושפעים שלא לומר ספוגים בציוריו של רונגה. גם כשמדובר במחוות מודעות, זה הרבה יותר עמוק מזה, כאילו הציורים של רונגה חלחלו לתת מודע של סנדק, התמזגו עם זכרונותיו והולידו אותם מחדש. הנה כמה דוגמאות מתוך רבות.

מימין, פיליפ אוטו רונגה. משמאל, מוריס סנדק outside over there (פרט) לחצו להגדלה

מימין, פיליפ אוטו רונגה, משמאל, מוריס סנדק, outside over there לחצו להגדלה

מימין, תינוק של פיליפ אוטו רונגה, משמאל, מוריס סנדק מתוך outside over there (פרט)

מימין, מוריס סנדק, outside over there (תמונת ראי), משמאל, פיליפ אוטו רונגה, פטרוס הולך על המים (פרט) לחצו להגדלה

מימין, מוריס סנדק, מתוך outside over there (פרט, תמונת ראי), משמאל, פיליפ אוטו רונגה, פטרוס הולך על המים (פרט)
שני הפרטים האחרונים לקוחים מציורו של רונגה "פטרוס הולך על המים" (מתי יד פסוקים 24-36):

פיליפ אוטו רונגה, פטרוס הולך על המים. (על רגל אחת: הסערה מתחוללת בכנרת. בספינה נמצאים תלמידיו של ישו. הם רואים אותו הולך על המים וחושבים אותו לרוח רפאים. כדי להרגיע אותם הוא מורה לפטרוס ללכת לקראתו. כשפטרוס מתחיל לשקוע הוא מציל אותו. וזה הרגע המצויר.) לחצו להגדלה
.
ב"מן הערער" רוצחת אם את בנה החורג, מבשלת את גופו ומגישה אותו לאביו (אל תחשבו הנזל וגרטל, תחשבו מיסה נוצרית). אחותו האוהבת עוטפת את עצמותיו במטפחת משי ומניחה אותה מתחת לעץ הערער, ומן הערער פורחת ציפור יפהפייה שמזמרת את סיפורה. בסוף המעשייה בא כל אחד על גמולו והנרצח קם לתחייה. (זה היה תקציר נפשע לסיפור נפלא שאכזריותו משתווה רק לתועפות החמלה והקסם והתחייה שמוטמעות בו.) וגם outside over there ספוג באמונה הנוצרית שילד מת יכול לקום לתחייה, או רק במשאלת לב עם כוח מאגי, או בקינה מזעזעת על מה שכמעט אבל לא. הנופים של סנדק הם פנימיים וחיצוניים בו בזמן. הם פולשים לחדר דרך החלונות, דוממים וחיים, משתנים כל הזמן כמו הים המופלא בסיפורו של רונגה, ב"הדייג ואשתו" שמשתנה כל הזמן, מצלול לצהבהב-עכור, לסגול-אפור סמיך, לשחור מסריח מריקבון מצולות, לשחור מבעבע ורותח, לסערה משתוללת תחת שמיים אדומים עם טלאי קטן כחול, ולרעש אדמה עם משברים גבוהים כמגדלי כנסיה וכהרים מוכתרים בקצף.
וסנדק מרחיק לכת מרונגה, כי בחלון החזיתי של outside over there יש עצים בהתחלה, וגם סורג שנעלם בלי אליבי מילולי, והעצים מתחלפים בים עם ספינה. כאילו שנוף, כל נוף שהוא, יכול לעבור ליד החלון ולהציץ. זה מערער אבל גם נפלא.
למטה, אותם חלונות, נופים משתנים (מבחר)

מוריס סנדק, מתוך outside over there (בחלון, עצים וסורג)

מוריס סנדק, מתוך outside over there (אותו חלון כמו למעלה, כמה דקות אחרי, ים עם ספינה)

מוריס סנדק, מתוך outside over there (אותו חלון, מיד אחרי) לחצו להגדלה (ואתכם הסליחה על הבדלי הצבעים בין האיורים, זה מה שמצאתי באינטרנט)
.
לים לפחות יש איזו הצדקה בתור המרחב שבו נמצא האב המלח. (ובהמשך לכך, ציורו של רונגה, פטרוס הולך על המים (ראו תמונה אי שם למעלה) נמצא בתשתית outside over there ביחד עם "ילדי הולסנבק".
אבל מה נאמר על החמניות המככבות באחד עשר מעמודי הספר (על פי ספירה מהירה), חבורה דחוסה ונסערת של פרחי ענק שנדחפת לתוכו מתחת לרדאר של הטקסט. החמניות לא מוזכרות במילה. אלה כוחות בלתי מודעים, שיש להם זיקה למצנפת הצהובה של התינוקת, ואולי גם למעיל הגשם הצהוב של האם שבו מתעטפת הילדה כשהיא יוצאת למסע, ושקפליו המפותלים מתחרזים עם הקרן המפותלת. זה אפס קצה ממה שגואל את האיורים מאילוסטרטיביות, ומעניק להם עוצמה רגשית שמחזירה אותי לואן גוך ולנולדה. אבל די.
*
דף הניהול מבשר לי שזה הפוסט השש מאות בעיר האושר. מזל טוב לי. אני חושבת.
*
עוד באותם עניינים
מרתק. תודה!
תודה על הכרות מעתיקת נשימה עם השניים
מזל טוב ותודה על עוד פוסט מרתק.
מזל טוב לי, הקוראת ברת המזל, המגרגרת בהנאה ובהשתאות מכל פוסט. הפוסט הוא חגיגה. מי צריך יותר?
מרית יקרה
הדהודים מטורפים ונפלאים וזהו ספר אהוב עלי במיוחד של סנדק, אבל גם מבעית . ובעניין החמניות, כן. פרח בולעני מבעית ומושך כאחד.. הפוסט שלך מיד זורק אותי לדורותיה טאנינג עם מוזיקת הלילה הזעירה שלה https://www.tate.org.uk/art/artworks/tanning-eine-kleine-nachtmusik-t07346
מזל טוב ! על זה נאמר: זה נהנה וזה לא חסר. רק בריאות!
מזל טוב לזאת עם הזיכרון הפנומנלי לתבניות ולפרטים. רגישות אדירה. 600 פוסטים, וואהו, כמות מטורפת אבל איכות מדהימה עוד יותר. תודה.
ורד, מיכל, סיגל, אנונימית, איריסיה, תרצה, שרון. תודה מעומק הלב. אני כל כך שמחה שאתם באים.
איריסיה, נכון, דורותיאה טנינג! היא לקחה פנייה אחרת במבוך. עם כל הדרמה יש תמיד משהו עדין בעבודות שלה, איזו נגיעה של נעורים, של ההתחלה שלהם, עם שרידי הילדות והפליאה.

.
מרתק, תודה על הפוסט הזה ועל ה 599 שלפניו. קראתי כמעט את כולם.
מזל טוב ותודה על כל היופי.
מזל טוב, ותודה גדולה!
מזל טוב, מרית, ותודה על החמניות של סנדק ובכלל.
קבלי כתשורה את החמנית של ויליאם בלייק (בתרגום שמעון זנדבנק), שגדלה באותו עולם.
הה חמנית! שהזמן הוגיעך,
שפסיעות החמה את סופרת;
שליבך אל אקלים הזהב יוצא,
שם דרכו של נודד נגמרת;
ששם עלם קמֵל מתשוקה,
ובתולה בשלגי תכריכיה,
עולים מקברם ונוהים לאשר
לבך, חמנית, כמֵהַ.
מזל טוב ! וגם מרתק
הכתיבה שלך מרית היא קטע איכותי תרבותי בחיים שלי. עוד אף פעם לא התאכזבתי. נחנת גם ברגישות, וגם בתבונה עין רואה וביכולת להעביר זאת לזולתך.העובדה של קיום האתר, איכותו, הסדר והנגישות – לכבוד הרשימה ה – 600 הרשיתי לעצמי להשתפך. תודה המשיכי , בהצלחה!!!
רונית, ריקי, מ, רועי, סביון ורינה, תודה לכל אחת ואחד מעומק הלב ושמחת הפגישה.
ולכולם, עם כל הכבוד ליומולדת. מה עם רונגה וסנדק וכו, אני קצת רעבה לשיחה 🙂
רועי, תודה מיוחדת על השיר. חמנית זה כמו פרח על סטרואידים (אצל סנדק ורונגה) או שמש גולה. מעניין אם בגלל זה בלייק (ודורותאה טנינג) מוותרים על הגבעול.

חמנית זה לא רק פרח על סטרואידים; זה פרח שמנכס לעצמו את היכולות האנושיות של הליכה ו(חשוב אף יותר לציירים) ראייה. לכן היא משתדכת טוב כל כך עם הנוף בחלונות אצל סנדק, שהופך גם הוא את היוצרות ומתבונן בבני האדם במקום להיות רק אובייקט סביל.
הו, מרית, החמניות, אוטו רונגה ומוריס סנדק נפלאים 🙂
מזל טוב לך ולנו!
(בזכותך קראתי על חמניות והבנתי איך הן נעות – ביום צד אחד של הגבעול מתארך, ובלילה מתארך הצד השני. זה כמו ליישר עוגה, אבל להיפך 🙂 )
…האמונה – או האמון – שיש לסנדק בגאולה ובהצלה וב"טעם" קיים גם בספר הנהדר שלו "היגלטי פיגלטי פופ! או: חייב להיות לחיים טעם נוסף". ג'ני, גיבורת הסיפור, מוצאת את עצמה לקראת הסוף קבורה מתחת לערימת עלים יבשים, ודווקא אז היא ניצלת ומגלה שגם לה – כלבה זקנה, קטנטונת – יש תפקיד (חשוב!) בתיאטרון העולמי….. הנה גרסת אנימציה (שאמנם לא מעבירה את כל היופי שיש בספר):
רועי, את הראייה אני מבינה (אף שבתיאטרון בובות, כדי שבובה תראה, היא לא צריכה עיניים אלא אף, זה מה שנותן כיוון ויוצר אשליה של ראייה.) לחמניות יש יכולת להפנות את ראש ועלי כותרת מתכווננים שממקדים את המבט כמו אהיל או כמו כובע של שפחה. אבל הליכה? איך?
שט, בהתחלה נבהלתי, כי אם גם אתה נסחפת בקטע של היומולדת…
הצחקת אותי עם העוגה, אבל מה זאת אומרת נעות, כמו שרועי אמר, הולכות? מדף ספרי סנדק שלי מאד מאד חסר. מהספרים שכתב יש לי רק את ארץ יצורי הפרא, ספר שאני מאד מעריכה אבל קצת מרחוק (אם כי מאז שהתברר לי שיצורי הפרא הם בעצם קרובי וידידי משפחה, פליטי שואה, שצבטו אותו בתור ילד ואמרו לו כמה הוא מתוק עד שמתחשק להם לאכול אותו, מיד נמלאתי אליהם ואליו חיבה חדשה). אני מתכוונת להשלים את כל החסר, קודם ספרים ואז סרטים 🙂
את צודקת כמובן, התכוונתי ליכולת התנועה ההליוטרופית, כמו שפירשתם את ושב"ק. ההליכה כבר הייתה בגדר הפרזה רטורית. למרות שאם אתה קורא קצת אובידיוס ומסתכל די זמן בחמניות של כל החבורה הזו, בלייק, רונגה, ואן גוך, שילה, נולדה, סנדק, אתה סוגר בלילה את אגרטל החמניות שלך במקום בטוח, כי ברור לך שכשאתה הולך לישון הן מתהלכות להן בסלון להנאתן.
מאוד מעניין מה שכתבת על האף, שאיתו רואים בתיאטרון בובות. ואגב כך, בתרגום החדש של את"א הופמן שיצא ושיגיע אליך במהרה בימינו, יש תיאור מלבב של הופעת תיאטרון בובות.
לגמרי (בעניין החמניות המתהלכות בסלון) אף שגם פרחים אחרים לא לגמרי בטוחים, תשאל את אידה הקטנה. (ונזכרתי פתאום גם ב"לורליי" של פנחס שדה, שדוהרת בפולקסוואגן בין ההרים הכחולים ו"סיגליות מטות פניהן/ רק שלא יהיה אקצידנט".)
גם הופמן וגם תיאטרון בובות? איזה כיף לי, תודה!
הוי, אף פעם לא ידעתי שכאלה הם יצורי הפרא…..
"היגלטי פיגלטי פופ" מתבסס על שיר קצרצר של אמא אווזה וסנדק הופך אותו לסיפור מופלא. הוא בעיקר מחוות אהבה מכמירת לב לכלבונת זקנה (שזוללת כל דבר אפשרי), שדווקא דרך מסע הפרידה שלה מהחיים היא (ואנחנו) מגלים שיש לה תפקיד חשוב ב"תיאטרון העולמי", כלומר בחיים…..
חוצמזה, גם בסיפור הזה יש תינוקת שצריך לטפל בה, אם כי הדברים נוטים להתהפך בחלק השני…. 🙂
…בתנועה של החמניות התכוונתי לנטייה שלהן אל השמש (שקיימת רק אצל גורי חמניות. החמניות הבוגרות כבר מקובעות….). הן מזכירות לי את האמירה "תינוק בבית – אור בבית", שתמיד חשבתי לקלישאה איומה, עד שנולד לי בני, ואז נוכחתי לדעת שהאור הוא ממשי ביותר…. אולי משום כך החמניות עומדות לצידה של התינוקת (על הכריכה) ובהמשך כמעט פורצות פנימה אל החדר. הן גלאי אור…..
שט, שכנעת אותי לגמרי בעניין היגלטי. וזה יפה יפה מה שאמרת על חמניות.
רועי, החמניות המהלכות בסלון הזכירו לי תחושה מטרידה-משהו שעברה בי פעם, בכל פעם שסגרתי ספר – שהאותיות יוצאות ממקומן ושדברים פרועים למדי מתרחשים שם, בין הכריכות…. 🙂
מרית, לא רק הספר נפלא אלא גם אחרית הדבר שלו, שכתב יהודה אטלס (שתרגם), על הגלגולים המשונים של השיר "היגלטי פיגלטי" – נראה לי שהם יקסימו אותך גם. בעיניי הגלגולים האלה יכולים להיות רק תוצאה של פֵיוֹת נקמניות במיוחד 🙂
פוסטים כאלה יכולים לקבל הדים באתר פרפרים – הבלוגוספרה שלנו
https://isra-parparim.blogspot.com/
מוזמנת להצטרף
סיפורי ההשגחה על האח הצעיר וחטיפתו מזכירים לי את הספר הראשון של "בני-החורין הקטנים" של טרי פראצט. יכול להיות שהזכרתי אותו פה בעבר. הסיפור מתחיל ברגע בו הגיבורה מונעת את חטיפתו של אחיה הפעוט בידי מפלצת נהר איומה. תוך כדי כך מתגלה לעיניה רובד נוסף של המציאות, ולא אקלקל יותר מזה לקוראים. מה שמשותף הוא האחריות שהוטלה על הבת הגדולה לשמור על אחיה חסר הישע, וגילוי תת-העולם הרוחש מתחת לפני השטח/הטבע.
מעניין שמסע הגיבורה מתחיל בסיפורים הללו עוד בילדותה, בשמירה על טף הרבה לפני קבלת המחזור, אבל כשכבר קיימת ידיעה ודאית בדבר נשיותה העתידית. בהמשך חלקים רבים יחוללו אף הם בשדה הביתי-קהילתי ויפנו את תשומת הלב למופלא ולהירואי שבקיום החיים היומיומיים, לצד הגבורה הפנטסטית והאבירית שיש בכל אגדה.
נהניתי לראות את חוטי ההשפעה ששזרת כאן. זה הרחיב את ידיעותיי לגבי המסורת שממנה קיבל פראצ'ט את השראתו.
אפרופו השראה, אין לי מושג באיזה הקשר בספר הופיע האיור של הילדה השטה על הצעיפים ברקיע, אבל יפה יהיה לצרף אותה לשרשור שעליו כתבת פעם עם תמונת המזל, והציורים של בוטיצ'לי ודירר.
תודה רבה על כתיבתך הנאמנה והמרתקת.
אני מתרגשת בכל פעם מחדש.
יעל
שט, כבר השתכנעתי מזמן 🙂
מנהל פרפרים, הבלוגוספרה מוזמנת לכאן בשמחה. (ביחוד שיש לי משהו עם פרפרים http://wp.me/pSKif-idS 🙂 )
יעל, תודה רבה! אני לא מכירה את בני החורין של פראצ'ט, אבל אצל האחים גרים יש מסורת מסועפת של אחיות שמגנות על אחים, גם כשמדובר באחים חורגים (בניגוד ליריבות הקשה עד רצחנית בין אחים או אחיות מאותו מין). זה תמיד הפליא אותי, ההבדל. ואיך זכרת את הצעיפים של אלות המזל! מעניין אם יש קשר.
מצורפת בזאת 🙂 ברוכה הבאה לקהילת פרפרים.
תודה מרית על פוסט מעניין ומאיר.
כדאי לדייק ולאמר שפליפ אוטו- רונגה היה קודם כל אמן וצייר ולא סופר או מחבר. את שני הסיפורים שציינת הוא העלה על הכתב, כמו שגם עשו אחריו האחים גרים.
ולגבי השפעותיו על סנדק המאייר, אני שואלת את עצמי האם זה פסול שמאייר יושפע מציירים, ונכון אולי לשאול איפה הגבול. האם זו העתקה או מחווה לתולדות האמנות?
ולגבי אמיל נולדה… טוב, אותו הייתי בשמחה מורידה מהרשימה, כיוון שהיה אנטישמי ואדם שהתנהגותו מביאה אותי לחשוב שלא תמיד צריך לעשות הפרדה בין היצירה האמנותית לבין היוצר שלה.
תמי, אני יודעת שהוא נחשב בעיקר לצייר, ולכן גם סייגתי וכתבתי "ומעבר לזה – ואולי בעיקר, בעיני אנשים שהם לא אני – הוא היה גם צייר מיסטי שמת בדמי ימיו וכו'". את הסיפורים הוא בהחלט כתב, גם אם התבסס על גרעין עממי. הסגנון והרוח הם לגמרי שלו, ויופיים הספרותי (הלשוני והנפשי) הוא מעל ומעבר לכל מעשייה אחרת בקובץ. גם האחים גרים אגב, הרשו לעצמם לפלוש למעשיות ולשנות כאוות נפשם. הסיפור הזה של נדדו בין כפרים וכתבו מפי איכרים הוא רומנטיקה שאין לה רגליים. מהמכתבים שלו לא קראתי מספיק, אבל הבנתי שהיתה להם השפעה גדולה, אולי מעבר להשפעתו כצייר, כי הביצוע תמיד פיגר אחרי התאוריות הרדיקליות.
ההשפעה של רונגה על סנדק היא יותר ממבורכת בעיני. סנדק הצנוע קורא לאיוריו ציורים גרועים של רונגה, אבל הוא לא סתם העתיק ציורים, הוא קודם הפנים אותם עד שנהיו שלו, מה שהופך את האיורים להרבה יותר ממחווה, זה דיאלוג מרגש ואבולוציה ובטח שלא העתקה.
ובאשר לנולדה, את צודקת, הוא באמת היה אנטישמי ואופורטוניסט שהקדיח את תבשילו (כי אף שהצטרף למפלגה הנאצית הציורים שלו עדיין נחשבו לאמנות מנוונת), אבל כיוון שאמנות זה ראי, הציורים שלו משקפים לי אותי ולא אותו. יצירות טובות הן תמיד הרבה יותר ממי שיצר אותן. לא "צריך" לעשות הפרדה, פשוט כדאי…