Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘lisbeth zwerger’

הבלוג הזה הוא בין השאר גם יומן הקריאה המאוחר של ילדותי, ואין הרבה סיפורים שהטביעו עלי חותם (או חשפו חותם שהוטבע) לטוב ולרע, הבעיתו אותי וגרמו לי לחשוב ולדמם, כמו "הגמד חוטם" של וילהלם האוף.

התוודעתי אליו בכיתה ב' הנוראה. גרנו אז בדירה שכורה ברח' המייסדים בירושלים. הדיירים הקודמים הותירו אחריהם כמה ספרי ילדים. אני זוכרת בעיקר את "חכמי חלם" (וכמה זה בלבל והקסים אותי שקראו להם חכמים) ואת האגדות של וילהלם האוף בייחוד את "הלב הקר" ואת "הגמד חוטם".

כריכת "הגמד חוטם" מאת וילהלם האוף, אייר מוריס סנדק

כריכת "הגמד חוטם" מאת וילהלם האוף, אייר מוריס סנדק

*

זה סיפור ארוך, כמעט שישים עמודים. קשה לתקצר אותו באופן הוגן ובכל זאת אנסה:

מעשה בנער בן שתים עשרה ושמו יעקב, בנם של סנדלר חסר פרוטה ומוכרת ירקות נקייה ומסודרת. יעקב הוא נער נאה ונחמד. לפעמים הוא עוזר ללקוחות לשאת את סלי הקניות והם גומלים לו במתנות קטנות. יום אחד מגיעה לשוק ישישה מתועבת בעלת אף ארוך, צוואר מתנדנד והליכה רעועה וצולעת. היא מתחילה לרחרח ולמשמש ולמעוך ולהעליב את הסחורה של אמו. יעקב הקטן קם להגנתה. והנה ההמשך (כדאי לקרוא, לחצו להגדלה):

TEX

מעבר לחזית הרעועה שוכן ארמון מפואר שבו מתרוצצים משרתים שפנוניים לבושים בבגדים אופנתיים ונעולים בקליפות אגוז. גם המכשפה מחליפה את נעליה בקליפות אגוז, וברגע שהן נוגעות ברגליה היא משליכה את מקלה וגולשת על הרצפה. היא מושכת אחריה את יעקב בכוח אדיר ומושיבה אותו בפינה, שמה לפניו שולחן כך שאינו יכול לזוז ואומרת: "שב לך פה, כי הנה כבד המשא שהיה עליך לשאתו, כי אין ראשי האנשים קלים כלל, קלים כלל."
יעקב מוחה, הלא רק ראשי כרוב נשא, הם נקנו בדוכן של אמו, והמכשפה צוחקת ומרימה את מכסה הסל ומושכת מתוכו ראש אדם כשהיא מחזיקה בציציתו.

אחר כך היא מבשלת מרק נפלא (בעזרת סנאים לבושים בבגדים טורקיים). יעקב אוכל ונרדם, ובחלומו מפשיטה אותו הזקנה ומלבישה לו עור סנאי והוא מתחיל לעבוד אצלה. בהתחלה בצחצוח קליפות נעליים, ואז בסינון אבק שמש שממנו היא אופה את לחמה, בליקוט טל הוורדים שהיא שותה, במירוק הרצפות ובבישול. ויום אחד אחרי שבע שנים הוא מריח עשב לא מוכר שמזכיר לו את המרק הנפלא, וכבר הוא מתעטש ומתעורר על הספה בבית המכשפה. הוא לא יודע שחלפו שבע שנים, הוא מרגיש קצת אשם שהתנמנם במקום לעזור לאמו. צווארו תפוס משום מה ואפו נתקל בדברים, אבל לא מקדיש לזה יותר מדי מחשבה עד שהוא מגיע הביתה ואמו לא מזהה אותו. מתברר שכושף ונהפך לגמד נטול צוואר וארך חוטם. גם אביו הסנדלר לא מזהה אותו. הוא מציע בבדיחות הדעת, לתפור נרתיק לחוטמו, וכשהוא מגלה שהגמד המכוער מתיימר להיות בנו הוא מפליא בו את מכותיו.

זה בערך אמצע הסיפור. אחסוך מכם כרגע את פיתולי ההמשך שבו מסרב יעקב להיות פְריק לראווה. בזכות ההכשרה שקבל במטבח המכשפה הוא הופך לשף ואחרי עוד כמה תהפוכות הוא נגאל על ידי אווזה מכושפת וחוזר לזרועות הוריו.

פורזץ של "הגמד חוטם" מאת וילהלם האוף, אייר מוריס סנדק

הפורזץ של "הגמד חוטם" מאת וילהלם האוף, אייר מוריס סנדק

*

אחרי שקראתי את "הגמד חוטם" התחלתי לחלום על המכשפה. היא היתה אורבת לי במרפסת הקומה השנייה של בית רגיל כדי למלא את ראשי בכרוב כבוש. לפעמים היא היתה מסתתרת באיזה מוסד, ספק קונסבטוריון ספק בית אבות. הייתי נדחפת לדלתו או נסחפת-מעופפת למרפסת שבה השקתה את העציצים, ומקיצה בדפיקות לב איומות רגע לפני הניתוח הנורא. החלום חזר בתדירות לא קבועה. לפעמים כמה פעמים באותו שבוע, לפעמים אחת לכמה חודשים. מכל הספרים האפלים והקודרים של ילדותי רק "הגמד חוטם" גרם לתגובה כזאת. זה לקח שנים – אולי שלוש, אולי חמש – עד שהסיוט נפסק. הפוסט הזה הוא ניסיון להבין באיזה עצב הוא נגע.

*

דינה קופלמן, מתוך "מוק הקטן", סיפור אחר של וילהלם האוף. דינה תרגמה את הסיפור ואיירה אותו במלוא הכבוד והעוצמה (ונדחתה על ידי הוצאות בטענה שהוא קודר ואפל מדי וכן הלאה). אם אתם רוצים לדעת יותר אתם מוזמנים לפנות אליה ,dkopelman@gmail.com

מתוך "מוק הקטן", סיפור אחר של וילהלם האוף. תרגמה ואיירה דינה קופלמן במלוא הכבוד והעוצמה (ונדחתה על ידי הוצאות בטענה שהוא קודר ואפל מדי וכן הלאה). אם אתם רוצים לדעת יותר אתם מוזמנים לפנות אליה  dkopelman@gmail.com

*

"הגמד חוטם" הוא מעשה אמנות. הוא לא היה מחלחל עמוק כל כך לולא העוצמה הדימויית של וילהלם האוף. כל האירוניה שבעולם (ובחלק השני של הסיפור יש לא מעט אירוניה) לא יכולה להחריש את אנקתם של הכרובים הנמעכים בין אצבעות המכשפה, לנטרל את הנזילוּת של המציאות, את הזיקה המאגית בין המילים לעולם: רגע אחד יעקב חושש שראשה של המכשפה ינשור מצווארה הדק אל סל הכרובים, ברגע השני הכרובים מתחלפים בראשים, וברגע השלישי כבר אין ליעקב עצמו צוואר.

מה שמייחד את הסיוט של האוף (בין השאר) הוא הביתיות שלו. ראשי האנשים מבליחים רק לרגע, אבל ככלל לא מדובר במכשפה של הנזל וגרטל או של בת הים הקטנה. היא גרה בבית נקי ומצוחצח, משרתים אותה ארנבים וסנאים בתחפושות עליזות (בניגוד לשרצים מסורתיים כמו קרפדות ועטלפים). היא לא מפטמת את יעקב כדי לטרוף אותו. להפך: היא מלמדת אותו לבשל. כשהיא מחליקה על קליפות האגוז, זאת ספק מעידה מפוארת ספק בלט על הקרח שבו היא גוררת את הפרטנר שלה יעקב ומעמידה אותו בפינה. ואז היא חוסמת את מנוסתו – לא בפקעת נחשים או בחרב מתהפכת, אלא בשולחן.

אולי כבר הבנתם לאן אני חותרת, ובכל מקרה אגיד זאת במפורש. במישור הגלוי, הדבר הנורא ביותר בסיפור היה שיתוף הפעולה בין האם למכשפה. אף שהאם מבועתת ולבה מבשר רעות היא מאלצת את בנה להתלוות למכשפה, וכשהוא משלם את המחיר ונהפך לגמד מכוער היא מתכחשת לו.

אבל מבלי לבטל את מה שנאמר (התת מודע אינו מכיר בסתירות, וגו') המכשפה היא גם השיקוף המזוקק והמוקצן של האם: האם מתוארת כנקייה ומסודרת וביתה של המכשפה ממורק עד כדי החלקה. הירקות שלה עולים על הירקות היפים של האם. כבר הזכרתי את המשרתים המפתיעים – דיסני היה מלהק אותם לשירות של פֵיה. וגם הדייטה שלה – טל ורדים ואבק שמש – מאד לא אופיינית למכשפה. והאוף לא מסתפק באם, גם האב מיוצג: בתחילת הסיפור הוא מתואר כסנדלר כה עני שאין לו כסף לקנות עור לנעליים. בבית המכשפה כולם נועלים קליפות אגוז, יש דגש שלם על העניין הזה.

ובשורה התחתונה, זה כמו בהערה של רוברט דרנטון על כיפה אדומה: "בחסכנות המוסרית של הנפש, יכולות אמהות לשמש סבתות, והבתים משני צדי היער הם למעשה אותו הבית עצמו." ובתרגום ל"גמד חוטם": האם היא המכשפה והבתים המטים לנפול בשני קצות העיר הם אותו בית עצמו.

אם המתכחשת מתוך "הגמד חוטם" מאת וילהלם האוף, אייר: Bertall

האם המתכחשת מתוך "הגמד חוטם" מאת וילהלם האוף, אייר: Bertall

הערת ביניים:
אצל טובה ינסון יש אפיזודה שבה מומינטרול משתנה בכישוף: "כל מה שהיה מעוגל בו נעשה מחודד, וכל מה שהיה קטן נעשה גדול." איש מחבריו אינו מזהה אותו. הסצנה הקומית-טרגית-סיוטית הופכת לקטטה המונית ומומינאמא יוצאת למרפסת. גם היא לא מזהה אותו ברגע הראשון.
"אף אחד לא מאמין לי?" קרא מומינטרול. "תסתכלי טוב-טוב, אמא, בטוח שאת מזהה את המומין-ילד שלך!"
מומינאמא הביטה בו היטב. היא התבוננה לתוך עיני הצלחת המבוהלות שלו שעה ארוכה ולבסוף אמרה בשקט:
"נכון, אתה מומינטרול."
ובאותו רגע החל להשתנות. עיניו ואוזניו וזנבו התכווצו, וחוטמו ובטנו גדלו. והנה עמד מולם מומינטרול, בריא ושלם ובכל הדרו.
כל כך יפה כתבה טובה ינסון: האהבה רואה דרך כל המסכות. הזיהוי הוא התרופה לניכור, לזרות. (מתוך הפוסט הזה).

מומינטרול המכושף, רק אמא שלו מזהה אותו. איירה באהבה טובה ינסון

מומינטרול המכושף, רק אמא שלו מזהה אותו. איירה באהבה טובה ינסון

*

יעקב הוא ילד טוב ונאמן. הוא מגן על אמו מהוונדליזם של המכשפה. הוא דואג שיאסרו אותה בגלל הראש בסל. כשהוא מתעורר אחרי שבע שנים הוא נוזף בעצמו שהתנמנם במקום לעזור לה. והוא משלם מחיר על צייתנותו, הוא משתנה עד כדי כך שאפילו הוריו לא מזהים אותו.

*

מתוך "היה ילד טוב" גרסה עברית חינוכית שבה הופך יעקב הגרמני לזכריה הילד הירושלמי התימני. עוד על העיבוד האקסטרימי הזה בפוסט של זאב אנגלמייר (שחושב אותו בטעות לגרסה של פינוקיו). http://fiftybyseventy.net/?p=2077

מתוך "היה ילד טוב" גרסה עברית חינוכית שבה הופך יעקב הגרמני לזכריה הילד הירושלמי התימני. עוד על העיבוד האקסטרימי הזה בפוסט הזה של זאב אנגלמאיר (שחושב אותו בטעות לגרסה של פינוקיו).

*

גם אני הייתי ילדה טובה כמו יעקב וכמוהו הסתובבתי תמיד בתחושת אשמה. הייתי מוכנה לעשות הרבה כדי לזכות בשבחים ואהבה. "הגמד חוטם" הזהיר אותי (לעולם לא מוקדם מדי) מפיתויי הציות ונשיאת החן. הוא חשף את הפחד שלי להימחק ולהפוך לראש כרוב. על אף הסיוטים מעולם לא התחרטתי על קריאתו. כבר בתוך ילדה הרגשתי, בלי יותר מדי מילים, שהסיפור נוגע במשהו משמעותי, שהוא מגלה לי משהו חשוב על העולם ועל עצמי. לפעמים יש משהו מכאיב בלגלות את עצמך. אבל הכאב הזה הוא לא רק חוסם אלא גם פותח ומציל.

יעקב אינו חדל להתגעגע להוריו. זה שיגע אותי. למה הוא רוצה לחזור אל ההורים שהסגירו אותו למכשפה? "הסוף הטוב" של הסיפור עורר בי קוצר רוח מכאיב. הוא לא פתר שום בעיה: ההורים שמחו בצעיר היפה והעשיר שחזר אליהם. הם לא התביישו בהתנהגותם ולא התנצלו על עיוורונם. לא החשבתי את הסוף הזה, אבל עכשיו שהתבגרתי אני רואה בו צדדים נוספים. אני מבינה (אולי) שההורים לא היו לגמרי רעים, שיחד עם הדיכוי הם נתנו לו גם כוחות לרפא את עצמו. ואולי אני מדברת על עצמי. בעזרת הבישול שלמד מן המכשפה הוא הגיע אל העשב הגואל. תחילה העיר אותו העשב מחלומו וגילה לו שהוא גמד מכוער, ואחר כך גם החזיר לו את עצמו.

אבולוציה הפוכה, מתוך "הגמד חוטם" מאת וילהלם האוף, אייר מוריס סנדק

אבולוציה הפוכה, מתוך "הגמד חוטם" מאת וילהלם האוף, אייר מוריס סנדק

*

והערה לסיום

וילהלם האוף, כפי שגיליתי בזמן הכתיבה, מת בגיל 25 מטיפוס. אני יכולה רק לדמיין לאן הוא היה מגיע לו חי עד זקנה ושיבה או אפילו עד שנות הארבעים כמו א. ת. א. הופמן. פעם, בעקבות איזה פוסט, שלח לי רועי כנען (איש שאני לא מכירה) את תרגומו ל"צאכס הקטן הנקרא צינובר" של א. ת. א. הופמן. התכתבנו קצת על הכפלות והשתקפויות, על הצד האפל והמבעית של הקסם והצחוק. יש הרבה זיקות בין הופמן להאוף אבל לא הייתי מזכירה את צאכס לולא ההקדשה המופיעה בפתח הסיפור:

התרגום מוקדש להורי, שמעולם לא בקשו למסור אותי לפיחלוץ.

*

הגמד חוטם מאת וילהלם האוף, איירה בעצב עמוק lisbeth zwerger

הגמד חוטם מאת וילהלם האוף, איירה בעצב עמוק lisbeth zwerger

*

עוד באותם עניינים

הם חושבים שאנחנו רעים, על ויהי ערב מאת פניה ברגשטיין

צרחות של דגים, על נסיכה צעצוע מאת מרי דה מורגן

בדיוק כפי שזכרתי – על עיבוד מוקדם לילדה אילת מאת קדיה מולודובסקי

ילדה, חוה, צלובה

פרוייקט מרי דה מורגן

הילדים שרצו לקרוא

ואם כבר מדברים על "הגמד חוטם" איך אפשר בלי דודה יודית שגזרה את האפים שלה מכל התמונות באלבום

*

Read Full Post »