על "אמיליה" מאת נעמה בנזימן

כמה הערות (מלאות ספוילרים) על הספר הקסום והעדין, המסתורי והמלא נפש שכתבה ואיירה נעמה בנזימן.

וכך זה נפתח:

אמיליה כבר לא קטנטונת.
אמיליה גדולה כל כך שעכשיו היא בגן של גדולים.
היום היא רוצה להיכנס לבד לגן.
היא לוקחת את ארנבי
ואומרת ביי לאמא.
בלי בעיות ובלי עניינים.

אלא שכדי להיכנס לגן צריך לעבור על פני המטאטא המפחיד השעון אל הקיר. אמיליה אוזרת אומץ (כמו בר כוכבא בשעתו), וקופצת על גבו של האריה ורוכבת אל תוך העולם המסתורי שמתחת לגן. בסוף המסע היא מרגישה קצת בודדה וחוזרת למציאות ולגן שבו מצפה לה דנה חברתה. הן משחקות ביחד במשפחה, ואמיליה הקטנטונת שותה את התה-קפה הנפלא שמכינה לה אמא-דנה.

*

כניסה ויציאה

רינגו לוקח חור מ"ים החורים" של "צוללת צהובה" (לחצו להגדלה) מתחת הטקסט מתוך הסרט.

"Where are we?" Paul asked. "It looks like a Sea of Holes!"
"Or a holy sea!" George quipped. "Where's the exit gone?"
"Let's get searching, fellas," Paul took charge. "Look for a hole that says Way Out, man."
"There's a hole in my pocket," Ringo puzzled. "Maybe that's the way out!"

לא במקרה נזכרתי בהערה המופלאה של רינגו, "יש לי חור בכיס, אולי זאת היציאה…"

הפתח לעולם הדמיוני של אמיליה נמצא בכניסה לגן; זו ספק שלולית, ספק שטיחון לניגוב רגליים, ספק מכסה של ביוב – אף אחד וכולם ביחד – שמחליק פתאום באורח פלא ופוער פתח לעולם תחתון (תת מודע). בכלל יש משהו מן הרוח הפנטסטית של צוללת צהובה במסע הקסם המסתורי של אמיליה. וזו אינה היצירה היחידה המוטמעת בספר.

ב"מוטמעת" אני לא מתכוונת לקריצות הנהוגות כיום בכל סרט אנימציה שמכבד את עצמו. ואפילו לא לאלוזיות מן השורה, אלא למטען תרבותי-נפשי שמזין ומְחַיֶה את המילים והציורים. אני לא יודעת כמה מזה מכוון; אינטואיציה שזורמת לא זקוקה לפיגומי המוּדעוּת.

ואולי זאת אני שמשליכה את המטען שלי על אמיליה, וגם זה בסדר, זה חלק מהטלפון השבור שבו סופרת ומאיירת מטמינה את אוצרותיה שלה והקורא חופר ומוצא אוצרות מִשלו.

*

פרחי ענק

פרחי ענק מתוך "אמיליה" מאת נעמה בנזימן (לחצו להגדלה)

פרחי הענק צומחים גם בעולם הפנימי, רק הפוך. מתוך "אמיליה" מאת נעמה בנזימן (לחצו להגדלה)

פרחי ענק מתוך "מילי היקרה" מאת וילהלם גרים, אייר מוריס סנדק (פרט).

קחו למשל את פרחי הענק של "אמיליה", הם הזכירו לי את מילי היקרה, סיפור של וילהלם גרים על אם ששולחת את בתה ליער, להסתתר מאֵימות המלחמה. הילדה שוהה שם שלושה ימים, שהם בעצם שלושים שנה, כפי שמתברר בסוף הסיפור. " אמיליה היקרה" אוייר להפליא על ידי מוריס סנדק, שהקנה לו בעדינות ובנחישות רבה – נופך שואתי. אם תלחצו על האיור הבא להגדלה, תבחינו במגן דוד על המצבות היהודיות…

מתוך "מילי היקרה", מאת וילהלם גרים. מילי משחקת עם המלאך השומר שלה, המחופש לילדה. אייר מוריס סנדק. לחצו להגדלה

אמיליה ודנה

*
רוכבות על אריות
ומי שהמיש-מש הזה של יערות וילהלם גרים והשואה עם תעלת ביוב פלאית של התת מודע נשמע לו מוגזם, יכול להסתפק בפרחי הענק של לואיס קרול.

פרחי ענק, מתוך הגרסה של טים ברטון לאליס בארץ הפלאות

אליס-עליסה היא קישור כמעט מתבקש. לא רק שירדה דרך מחילה משלה לעולם דמיוני (עם ארנב), גם גודלה של עליסה גמיש; גם היא כמו אמיליה לפעמים קטנה ולפעמים גדולה. אצל אמיליה אגב, הכפילות מתחילה כבר בראש; מצד אחד שערה מזכיר את רעמת האריה (הגדול) ומצד שני היא חובשת משושי חיפושית (קטנה).

בתמונות למטה – שלוש מסיבות תה ויקטוריאניות: מסיבת התה של אמיליה עם הארנב והאריה בים הדמיון, ואחריה מסיבת התה של עליסה עם הארנב והכובען המשוגע (אייר ג'ון טניאל), ולבסוף מסיבת התה-קפה של אמיליה עם ארנבי, דנה והמטאטא.

שלוש מסיבות תה ויקטוריאניות

האריה-מטאטא של אמיליה אגב, מזכיר דווקא את האריה הפחדן שחובר לדורותִי – עוד ילדה שיוצאת למסע פנטסטי, בארץ עוץ. זאת לא רק ההבעה הקצת נעבעכית, אלא גם ציצת התסרוקת  שמשוכפלת על ידי ציצת האריה-מטאטא.

מימין, האריה מכריכת הקוסם מארץ עוץ. משמאל, האריה-מטאטא של אמיליה.

רוכבות על אריות: מימין דורותי, משמאל אמיליה

נעמה בנזימן עצמה ציינה את קרשינדו של דבורה עומר כהשראה, ואפשר היה להמשיך במשחק הזה לולא היה בו משהו מייבש ומפורר. הקסם הגדול של הספר הוא באופן שבו הכול מותך וחי וזורם ופנימי. כל מילה משנה את התמונה, כמו בחלום. למשל בדף אחד כתוב "היא רוכבת בלחש, דרך רוח נוצצת ודרך מים" והכל אמנם תכול כמים, ובדף הבא כתוב המשך המשפט: "בצבע זהב" (כלומר המים היו בצבע זהב) והכול נהיה צהוב. העולם הפנימי שופע חיוּת ולב. לא סתם יש לאמיליה לב על השמלה.

הלב בחוץ

היום שבין חמישי לשישי, שקוראים לו גם "יום שום דבר". קרקעית המסע של "אמיליה" מאת נעמה בנזימן (איור מופלא במיוחד, ישר לתוך הווריד של הנפש)

*
הרפתקה במדבר

"אמיליה" הזכיר לי קצת את ספרם היפה של אינגֶר ולָסֶה סנדברג אנחנו עושים מדבר שגם הוא יצא בשעתו בעם עובד ואזל מזמן. הספר נפתח בשני ילדים ששופכים חול על רצפת הגן. הגננת שולחת אותם להחזיר את החול לחצר, והם מחליטים לשחק במדבר, בארגז החול. בסופה של הרפתקה ארוכה ומגוונת מצלצל הטלפון במדבר: הגננת מזמינה אותם לחזור לגן, ואז בבבת אחת, במין זום אאוט, חוזרת התמונה למציאות האוביקטיבית, כלומר ללונג שוט של חצר הגן שבה זרועים הצעצועים והאביזרים שהזינו את ההרפתקה.

מדבר בארגז החול. מתוך ספרם של אינגֶר ולָסֶה סנדברג "אנחנו עושים מדבר". (לחצו להגדלה ולקריאה)

החזרה למציאות, מתוך ספרם של אינגֶר ולָסֶה סנדברג "אנחנו עושים מדבר". לחצו להגדלה.

גם ב"אמיליה" נחשפים בהדרגה "גרגרי החול" של המציאות שעליהם נקרשו פניני הפנטסיה, אבל העמימות לא מתפזרת עד הסוף. המציאות נותרת נזילה וחצי פנימית. לשטיח שאיוריו שימשו השראה ליצורי הפנטזיה –  אין גודל יציב. הצעצועים שהשתרבבו לפנטסיה חוזרים אמנם למקומם בגן ובחצר, אבל קחו למשל את הכדור המונח בתמימות על השטיח. בתחילת הספר הוא היה בכלל ליד קיר צדדי, ופתאום הוא התגלגל אל הפתח וכמו מזמין את אמיליה אל תוך הגן. (אם תגדילו את האיור שאחרי, תראו את התנועה שלו בדרך לשטיח).

תקריב של שטיח הגן (פרט) מתוך "אמיליה" מאת נעמה בנזימן

מתוך "אמיליה" מאת נעמה בנזימן. הכדור שהיה קודם ליד הקיר הצדדי מתגלגל ומוביל לתוך הגן. לחצו להגדלה.

ובשורה התחתונה, בעוד "אנחנו עושים מדבר" הוא מעין חידת בלשית שמזמינה את הקורא לגזור מכל "ראָיה מציאותית" את עברה הפנטסטי, "אמיליה" הוא זרם תודעה לילדים, משתנה כל הזמן, שופע דמיון עדין ומסתורי שרוטט מאומץ ומפחד.

וקסם אחרון לסיום: כתב העת האינטרנטי הפנקס, ערך ראיון עם נעמה בנזימן שבו הראתה איך שלושת איורי המסע מתלכדים (בסודיות) למעמקים אחד:

מתוך "אמיליה", קסמה נעמה בנזימן

*

עוד על ספרים ואיורים

על שירים לעמליה מאת דפנה בן צבי ועפרה עמית

על "זום" מאת אישטוואן בניאי ועל "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין ומאיר אפלפלד

מר גוזמאי וירמי פנקוס

איור וכוריאוגרפיה (על תום זיידמן פרויד)

על גור חתול אדם ארוך שיער

על איורי הנסיך הקטן

מה לעזאזל קורה שם, באיורים לשמוליקיפוד?

ועוד ועוד