כמה הערות (מלאות ספוילרים) על הספר הקסום והעדין, המסתורי והמלא נפש שכתבה ואיירה נעמה בנזימן.
וכך זה נפתח:
אמיליה כבר לא קטנטונת.
אמיליה גדולה כל כך שעכשיו היא בגן של גדולים.
היום היא רוצה להיכנס לבד לגן.
היא לוקחת את ארנבי
ואומרת ביי לאמא.
בלי בעיות ובלי עניינים.
אלא שכדי להיכנס לגן צריך לעבור על פני המטאטא המפחיד השעון אל הקיר. אמיליה אוזרת אומץ (כמו בר כוכבא בשעתו), וקופצת על גבו של האריה ורוכבת אל תוך העולם המסתורי שמתחת לגן. בסוף המסע היא מרגישה קצת בודדה וחוזרת למציאות ולגן שבו מצפה לה דנה חברתה. הן משחקות ביחד במשפחה, ואמיליה הקטנטונת שותה את התה-קפה הנפלא שמכינה לה אמא-דנה.
*
כניסה ויציאה
"Where are we?" Paul asked. "It looks like a Sea of Holes!"
"Or a holy sea!" George quipped. "Where's the exit gone?"
"Let's get searching, fellas," Paul took charge. "Look for a hole that says Way Out, man."
"There's a hole in my pocket," Ringo puzzled. "Maybe that's the way out!"
לא במקרה נזכרתי בהערה המופלאה של רינגו, "יש לי חור בכיס, אולי זאת היציאה…"
הפתח לעולם הדמיוני של אמיליה נמצא בכניסה לגן; זו ספק שלולית, ספק שטיחון לניגוב רגליים, ספק מכסה של ביוב – אף אחד וכולם ביחד – שמחליק פתאום באורח פלא ופוער פתח לעולם תחתון (תת מודע). בכלל יש משהו מן הרוח הפנטסטית של צוללת צהובה במסע הקסם המסתורי של אמיליה. וזו אינה היצירה היחידה המוטמעת בספר.
ב"מוטמעת" אני לא מתכוונת לקריצות הנהוגות כיום בכל סרט אנימציה שמכבד את עצמו. ואפילו לא לאלוזיות מן השורה, אלא למטען תרבותי-נפשי שמזין ומְחַיֶה את המילים והציורים. אני לא יודעת כמה מזה מכוון; אינטואיציה שזורמת לא זקוקה לפיגומי המוּדעוּת.
ואולי זאת אני שמשליכה את המטען שלי על אמיליה, וגם זה בסדר, זה חלק מהטלפון השבור שבו סופרת ומאיירת מטמינה את אוצרותיה שלה והקורא חופר ומוצא אוצרות מִשלו.
*
פרחי ענק
קחו למשל את פרחי הענק של "אמיליה", הם הזכירו לי את מילי היקרה, סיפור של וילהלם גרים על אם ששולחת את בתה ליער, להסתתר מאֵימות המלחמה. הילדה שוהה שם שלושה ימים, שהם בעצם שלושים שנה, כפי שמתברר בסוף הסיפור. " אמיליה היקרה" אוייר להפליא על ידי מוריס סנדק, שהקנה לו בעדינות ובנחישות רבה – נופך שואתי. אם תלחצו על האיור הבא להגדלה, תבחינו במגן דוד על המצבות היהודיות…

מתוך "מילי היקרה", מאת וילהלם גרים. מילי משחקת עם המלאך השומר שלה, המחופש לילדה. אייר מוריס סנדק. לחצו להגדלה
*
רוכבות על אריות
ומי שהמיש-מש הזה של יערות וילהלם גרים והשואה עם תעלת ביוב פלאית של התת מודע נשמע לו מוגזם, יכול להסתפק בפרחי הענק של לואיס קרול.
אליס-עליסה היא קישור כמעט מתבקש. לא רק שירדה דרך מחילה משלה לעולם דמיוני (עם ארנב), גם גודלה של עליסה גמיש; גם היא כמו אמיליה לפעמים קטנה ולפעמים גדולה. אצל אמיליה אגב, הכפילות מתחילה כבר בראש; מצד אחד שערה מזכיר את רעמת האריה (הגדול) ומצד שני היא חובשת משושי חיפושית (קטנה).
בתמונות למטה – שלוש מסיבות תה ויקטוריאניות: מסיבת התה של אמיליה עם הארנב והאריה בים הדמיון, ואחריה מסיבת התה של עליסה עם הארנב והכובען המשוגע (אייר ג'ון טניאל), ולבסוף מסיבת התה-קפה של אמיליה עם ארנבי, דנה והמטאטא.
האריה-מטאטא של אמיליה אגב, מזכיר דווקא את האריה הפחדן שחובר לדורותִי – עוד ילדה שיוצאת למסע פנטסטי, בארץ עוץ. זאת לא רק ההבעה הקצת נעבעכית, אלא גם ציצת התסרוקת שמשוכפלת על ידי ציצת האריה-מטאטא.
נעמה בנזימן עצמה ציינה את קרשינדו של דבורה עומר כהשראה, ואפשר היה להמשיך במשחק הזה לולא היה בו משהו מייבש ומפורר. הקסם הגדול של הספר הוא באופן שבו הכול מותך וחי וזורם ופנימי. כל מילה משנה את התמונה, כמו בחלום. למשל בדף אחד כתוב "היא רוכבת בלחש, דרך רוח נוצצת ודרך מים" והכל אמנם תכול כמים, ובדף הבא כתוב המשך המשפט: "בצבע זהב" (כלומר המים היו בצבע זהב) והכול נהיה צהוב. העולם הפנימי שופע חיוּת ולב. לא סתם יש לאמיליה לב על השמלה.

היום שבין חמישי לשישי, שקוראים לו גם "יום שום דבר". קרקעית המסע של "אמיליה" מאת נעמה בנזימן (איור מופלא במיוחד, ישר לתוך הווריד של הנפש)
*
הרפתקה במדבר
"אמיליה" הזכיר לי קצת את ספרם היפה של אינגֶר ולָסֶה סנדברג אנחנו עושים מדבר שגם הוא יצא בשעתו בעם עובד ואזל מזמן. הספר נפתח בשני ילדים ששופכים חול על רצפת הגן. הגננת שולחת אותם להחזיר את החול לחצר, והם מחליטים לשחק במדבר, בארגז החול. בסופה של הרפתקה ארוכה ומגוונת מצלצל הטלפון במדבר: הגננת מזמינה אותם לחזור לגן, ואז בבבת אחת, במין זום אאוט, חוזרת התמונה למציאות האוביקטיבית, כלומר ללונג שוט של חצר הגן שבה זרועים הצעצועים והאביזרים שהזינו את ההרפתקה.
גם ב"אמיליה" נחשפים בהדרגה "גרגרי החול" של המציאות שעליהם נקרשו פניני הפנטסיה, אבל העמימות לא מתפזרת עד הסוף. המציאות נותרת נזילה וחצי פנימית. לשטיח שאיוריו שימשו השראה ליצורי הפנטזיה – אין גודל יציב. הצעצועים שהשתרבבו לפנטסיה חוזרים אמנם למקומם בגן ובחצר, אבל קחו למשל את הכדור המונח בתמימות על השטיח. בתחילת הספר הוא היה בכלל ליד קיר צדדי, ופתאום הוא התגלגל אל הפתח וכמו מזמין את אמיליה אל תוך הגן. (אם תגדילו את האיור שאחרי, תראו את התנועה שלו בדרך לשטיח).
ובשורה התחתונה, בעוד "אנחנו עושים מדבר" הוא מעין חידת בלשית שמזמינה את הקורא לגזור מכל "ראָיה מציאותית" את עברה הפנטסטי, "אמיליה" הוא זרם תודעה לילדים, משתנה כל הזמן, שופע דמיון עדין ומסתורי שרוטט מאומץ ומפחד.
וקסם אחרון לסיום: כתב העת האינטרנטי הפנקס, ערך ראיון עם נעמה בנזימן שבו הראתה איך שלושת איורי המסע מתלכדים (בסודיות) למעמקים אחד:
*
עוד על ספרים ואיורים
על שירים לעמליה מאת דפנה בן צבי ועפרה עמית
על "זום" מאת אישטוואן בניאי ועל "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין ומאיר אפלפלד
איור וכוריאוגרפיה (על תום זיידמן פרויד)
מה לעזאזל קורה שם, באיורים לשמוליקיפוד?
ועוד ועוד
כן!
לא אכביר מילים על למה אני מביאה את האסקפיזם הזה של אן תרזה דה קירסמאקר (או איך שמעברתים את השם-משפחה הזה שלה) למוזיקה של סטיב רייך מ 1967
אבל הנה:
(פה היא מדברת על הבחירה שלה: https://www.youtube.com/watch?v=E1OHl8_MPEg)
תודה על כוח הפיות היהודיות ועל הפיה אמיליה. וברכות ברכות על הזכיה ביואל!
האיור המקסים (אני מסכים) החותם הוא משהו בין אנימה (היאו מיאזקי), ובין הפסיכדליה של "צוללת צהובה". בקצה התחתון של התמונה ניתן לשמוע מוסיקה מבלי שצריך ללחוץ על שום-דבר (-:
"עם הלב בחוץ….."
הספר יפהפה ועיר האושר הפכה לגן מופלא……
רוני 🙂
דורית, עבודה מהפנטת גם ביחס לאמנות שלך. הסטיב רייך הזה הוא קצת יותר מדי בשבילי, אני מעדיפה כשהיא רוקדת ברטוק, ונוגע ללב שעבודה כל כך קשוחה מבחינות מסוימות היא גם מפית תחרה שווייצרית. בפוסט הזה http://wp.me/pSKif-gKP יש שרטוט של ריקוד של אוסקר שלמר שנראה כמו קרביים של שעון. (והשם שלה באמת בלתי אפשרי, אצלנו קוראים לה נו, זאת של רוזאס 🙂 ). ותודה תודה על הכול.
שועיקי, נכון.
נחג"ת 🙂
סטיב רייך הוא אכן יבשושי למהדרין. אבל תראי איך המוזיקה שלו משרתת את זותי של רוזאס. ואת ענין ההדחקה. והאסקפיזם המופלא שמי יודע מה היינו עושים בלעדיו, ימח שמו וכולי.. ויפה היה לי למצוא את הראיה שלך בענין מפית התחרה. שוייצרית? לא בטוחה. נראה לי שמשהו אוסטרו-הונגריה או גרמניה יותר. לפי החוטים שינקתי בילדותי. אבל אלך לבדוק ואסמן עם נעץ על המפה/ית. יש משהו סטרילי מכיוון שויי. במוזיקה המתמטית של רייך. זה בטוח..
ועל שלמר חשבתי גם אבל לא רציתי להכביר מדי רעיונות..
(אם זה בסדר – ואם לא תזרקי לפח – יש כאן לינק לפוסט(תימה) יום-שואה שמחבר את המפית וחוסר האוריינטציה, הנפשית מן הסתם. מה שאת מכנה בצדק ״מהפנטת״. שלמר היה אי-שם מאחור, כשאיירתי. והלאה האפולוגטיקה:
http://wp.me/pzo6K-1fO)
מעל כל המופע השמיימי (יפות) וארצי (חול. אצל זותי מרוזאס על רקע היערות השואתיים ההם) הזה – תודה לך. ההד איתך תמיד עובד (-;
תיקון טעות כתיב נוספת: פיות – במקום יפות. אם כי יש חשד סביר להניח שיש עליהן איזה יופי או שניים
דורית, זה כ"כ יפה, היא משתרגת סביב עצמה כמו צמחים מטפסים. (יש פרק בסדרה "life" שכותרתו היא "צמחים". מכל הסדרה,חשבתי בטיפשותי שזה יהיה המשעמם ביותר, אבל בני ואני צפינו בו בדמעות של התרגשות.) בקיצור, היא עוד חלקת גן של הפוסט הפסיכדלי הזה 🙂
מרית, "מילי היקרה" מצטייר לי כמו סיוט, מבחינת יחס הזמנים שלו, בעוד שב"אמיליה" יש מהלך הפוך ריפויי באופן שבו היא מאטה את הזמן והופכת רגע אחד לחריר כניסה לעולם עצום, כמו להשתחל אל תוך עולם תת אטומי שבו עוד הכל "מותך וחי וזורם ופנימי" כמו שאמרת (כלומר, לא שלסיוטים אין כוח מרפא, לפעמים הגוף מחלים את עצמו באמצעות צמרמורות.. )
נכון. משתרגת והולכת אבל מצליחה להשאר יציבה, תרתי משמע, בלי ליפול פנימה, לתוך הפקעת שרגליה משרטטות על החול הרך. מעניינת הבחירה שלה בנעליים שפעם, בארץ, אחיות (רחמניות) היו נועלות אותן בשעת עבודתן האינסופית. זה משהו שעם הגרביים הלבנות נוכח לא פחות מכל חבילת-הנופש הזו שביער, עם הסכמטיות של רייך, הטינטון הזה לכל הכיוונים והרוחות וכולי וכולי
משהו סטרילי מכיוון שוייץ – בעניין רייך המתמטיקאי. זה מה שרציתי לומר
דורית, הפעם אני מרגישה בעיקר את הכאב. הקרקס לא מבלבל אותי (ומה פתאום לזרוק?!) ולא רק הנעליים הלבנות, גם התחתונים הלבנים.
נחג"ת, לא בטוחה בקשר למילי, זה גן עדן שמסדקיו זולג סיוט. וזה מקסים ומדויק מה שאמרת על האטת הזמן של אמיליה.
נכון. לא הזכרתי כדי לא להחשד במובן מאליו. גם הרמת-השמלה-מגלת-התחתונים – נוכחת באותו טיימינג במופע המסויים הזה, אותו רקדה בזמנים שונים.
הבחירה בתחתוני המידי האלה ובלובן שלהם, כמו בנעליים ה״שירותיות״ אינה מקרית.
כמו הרוכסן שמצוי בפרופיל השמלה הפשוטה (שגם הוא מתפקד בפשטות פונקציונאלית ומאפשר ללובשת להכנס לתוך השמלה) – הכל מנוטרל ומנטרל מהבלים ורחשי רקע, מצמית ומהפנט כמו פרפטום מובילה, בהתאמה לטיונינג המוזיקלי של רייך. כמו טינטון אחרי הֶדֶף.
"כמו טינטון אחרי הֶדֶף" 🙂
[…] שלה בספר הזה באתר "הפנקס". גם מרית בן ישראל כתבה על הספר העדין והמיוחד הזה […]
׳אנו עושים מדבר׳ הילך עליי קסם בילדותי, ההשוואה אליו מרגשת במיוחד.
היום אינני חושבת שניתן להשיג אותו.
באמת ספר נפלא. אפשר להציע לעם עובד לחזור ולהוציא אותו, ומצד שני דלית לב עוד לא חזרה אלי בעניין "בוא הביתה, טיטוס!"…