השתתפתי בפאנל בכנס הפנקס לספרות ילדים, בצד מירה רשתי, שהם סמיט ושירה לפידות. יותם שווימר הנחה: מה מרגיז אותך בספרות הילדים שיוצאת כאן ועכשיו? הוא שאל בפתיחה. וזה מה שעניתי בערך:
מדאיג אותי שספרי הילדים שיוצאים היום הם יותר מדי בסדר; יותר מדי חינוכיים, יותר מדי פוליטיקלי קורקט (הפוליטקלי קורקט הוא החינוכי החדש), יותר מדי נחמדים ורגילים. זה נעשה מתוך כוונה טובה כמובן, כדי להגן על הילדים.
אבל נשאלת השאלה מהי הגנה? האם ריכוך וסינון כל מה שאפל ומפחיד ומכוער הוא הגנה? (במילה אחת – לא).
נפש של ילד היא יותר רכה משל מבוגר – הכל אצלו רך יותר, לא סתם קוראים לתינוק "הרך הנולד" – אבל לא פחות עוצמתית. להפך.
בכנס עצמו היתה דוגמא חיה: הסופרת תמר ורטה-זהבי סיפרה על התקופה שקדמה למלחמת ששת הימים. היא היתה בת שבע בערך וכל כך פחדה מהמילים האלה שריחפו באוויר: "אויב" ו"מדינות האויב" שלא לדבר על "לזרוק אותנו לים". כמה חודשים אחרי המלחמה הופיע בחצר ביתה מחמוד מחברון שהפך לגנן השכונתי. ובלשונה שלה:
אני נורא אהבתי את מחמוד. הרגשתי שגם הוא אוהב אותי. כשלימד את עצמו עברית הייתי יושבת לידו והיינו סתם מדברים.
מושגים כמו קולוניאליזם, פוסט-קולוניליזם או כיבוש לא העיבו עדיין, ברוך השם, על האהבה שלי אליו.
ואני זוכרת ששעות הייתי הופכת והופכת בשאלה, והיה לי הרבה זמן לחשוב כי באותן שנים הייתי נורא חולנית – האם מחמוד הוא האויב? ואם כן, מה הוא עושה בחצר שלי. ואיך זה שהאיש הכי נחמד שאף פעם לא נוסע לחו"ל לכמה חודשים כמו אבא שלי ותמיד מקבל את פניי בחיוך ובברכות יכול להיות האויב.
בוקר אחד כשכולם היו בבית-הספר ואני שנשארתי לבד בבית, שמעתי את מחמוד משקה את הגינה שלנו. ובאותו בוקר, כמו שאפרוח בוקע מהביצה לאט, לאט ובכוחות עצמו, בקעה אצלי התובנה שיותר אף אחד לא יגיד לי שיש לי אויבים. כי לי אין אויבים! וכשהתובנה הזאת צעקה את עצמה – לי אין אויבים – הצטרפה אליה תובנה הרבה יותר מרגשת. אמרתי לעצמי משהו כמו: להחליט שאין לי אויבים זה באמת לחשוב. הרגע חשבתי בעצמי ולא חשבתי את המחשבות של האחרים.
את חווית ההיסדקות של הבניית המושג אוייב, חוויה שעברתי בזכות האהבה למחמוד מחברון, אני מנסה להעביר לקוראים ולקוראות של ספריי.
ילדה בת שמונה, תובנה בסדר גודל של מורים רוחניים.
לפעמים שוכחים שההתבגרות לא מביאה רק שכלולים והרחבות אלא גם צימצומים, חסימות וקיצוצי כנפיים. הגנה באמצעות סינון היא עסקת חבילה עם הקטנה והחלשה, ולא תמיד זה צומח בחזרה. קראתי פעם שאם אדם נולד עם ראייה תקינה לגמרי מבחינה פיסיולוגית אבל לא השתמש בה (עיניו כוסו נניח, בגלל סיבה עלומה) הוא יישאר עיוור גם כשיוסר הכיסוי. אחרי זמן מסוים בלי שימוש מאבדים את כושר הראייה.
שנית, אפלה זה דבר שמסתנן. כמו אור. אי אפשר לחסום אותה. במקרה הקל זו אפלה יד שנייה שמסתננת דרך המועקות והטרדות של ההורים. במקרה היותר קשה והלא כל כך נדיר, היא מגיעה ישירות לילדים. כשהספרים המסוננים מתכחשים לה נולדת סתירה בינם לבין החיים. יפיוף וצביעות (שלא לומר שקר) הם קרקע גרועה לצמיחה.
שלישית, אין לנו מושג מה מפחיד ילדים. אין בכלל דבר כזה "ילדים". כל אחד הוא שונה. אנחנו סתם משליכים את הפחדים שלנו; מגינים במקום שלא דרושה הגנה ומתרשלים במקום שהיא נדרשת. הבן הקטן שלי לא התרשם מהמכשפה של (הסרט) הקוסם מארץ עוץ, אבל לעומת זאת היה פורץ בזעקות בכל פעם שדורותי היתה קוטפת תפוח והעץ היה מכה על ידהּ. את הקטע הזה היה צריך להריץ.
רביעית, גם הורים מסורים עם כוונות טובות לא יכולים להיות כל מה שהילדים שלהם צריכים. ואחרים גם לא מנסים. מזל גדול שיש ספרים כי סיפורים יכולים להציל, לא סתם כתבתי על זה ספר. כשהייתי בכיתה ב' שעל נוראותיה סיפרתי במקום אחר – קראתי לראשונה את עץ השיער של מרי דה מורגן. אי אפשר להגזים בעוצמת המפגש עם הספר. הוא לא גונן עלי ולא נתן לי עצות מעשיות. הוא היה לי תיבת תהודה, הוא פתח לי חלון במקום שבו היה קיר, חומה. חלון לעולם הפנימי שלי, שהמציאות לא הכירה בו, שלא לומר דרסה. הספרים העצימו אותי. בזכותם הייתי פחות בודדה.
קשה לי להאמין שמישהו היה מוציא היום את "הילדה אילת" למשל (עוד שיר-סיפור עם הרבה כוחות הצלה). ואני יכולה להעיד מנסיוני כמה מרי דה מורגן מפחידה את המו"לים. רציתי לתרגם אותה כדי להחזיר ולהרבות את המתנה. כמה וכמה הוצאות התעניינו וקבלו רגליים קרות. מי יהמר על ספר כל כך מוזר ואפל ולא צפוי. ומה יהיה על הילדות הבודדות והכועסות שזקוקות לתרופת הפלא הזאת בדיוק?
***
ואם מדברים על עוצמת נפש שאינה תלויה בגיל – אי אפשר לסיים בלי לורטה, ילדה עוורת מכיתה ז' שאליה התוודעתי דרך נֶהֱגָה בחשכה, הספר הנפלא מאד של ונדה יוקנייטה ושל הילדים שראיינה. אביה ואחותה של לורטה מתו ואמה אלכוהוליסטית. אני מביאה כאן קטעים מהשיחה בינה לבין ונדה יוקנייטה (ותודה לסיון בסקין המתרגמת ששלחה לי את הטקסט).
ו.י. הפכת לזו שמטפלת באמא שלה?
לורטה כן. עכשיו אני כבר הפכתי למשהו כזה. וגם בגלל זה היא הכי יקרה לי בעולם.
ו.י. משום שהיא לאט לאט נעשית הילדה שלך?
לורטה היא ממש אמרה ככה: אני הילדה הזקנה שלך. קודם היא היתה אומרת לי שביצים לא מלמדות את התרנגולת, ועכשיו להיפך, אומרת שביצה יכולה ללמד את התרנגולת אפילו יותר ממה שהתרנגולת עצמה יכולה ללמד את הביצה.
ו.י. מה, למשל?
לורטה יש מקרים כאלה, שאמרתי לה, שיירד גשם, הרי אני מרגישה טוב יותר מאדם רואה, והשכנים מאשרים את זה. אני יודעת על פי ריח האוויר שיירד גשם. פעם אחת אמרתי, אמא, תלכי לקניות, אני מרגישה שבקרוב תהיה סערה. והיא אמרה, הביצים לא מלמדות את התרנגולת, אני עצמי רואה על פי השמים, וכל מיני כאלה.
ו.י. ובאמת התחילה סערה?
לורטה כן. כן. בהתחלה היה בחוץ ריח כזה של אש. אבל השמים עדיין לא היו נורא קודרים, אחרי זה כבר התקדרו.
ו.י. ומנין אותו ריח של אש?
לורטה לא יודעת. אולי האטמוספרה איכשהו מתכוננת לסערה?
ו.י. היה אויר מאוד לוהט?
לורטה אולי האטמוספרה היתה לוהטת, בגלל זה זה ככה. זה דומה לשריפת כבלים מאריכים. כזה לא ברור. צריך לרחרח ככה מאוד בעדינות. ככה בזהירות. לא מרגישים את זה כמו שלמשל מרגישים את ריח הבצל כשהוא מיטגן.
ו.י. מעולם לא ראית?
לורטה מעולם לא ראיתי, אם כי אמא אמרה שכשנולדתי, במידה מסוימת הגבתי לאור.
ו.י. איך את לומדת על העולם?
לורטה אני מדמיינת אותו באמצעות נגיעות. איך להסביר את זה. העולם הוא הכל, גם ריח, גם מגע, גם קולות, וגם הדבר שאני יושבת עליו, כל דבר שמקיף אותי, זה העולם בשבילי.
ו.י. זה מאוד כואב לא לראות?
לורטה לא. בכלל לא. לפעמים אני אפילו שמחה. הרי אין לי מגבלות שכליות. ברור שלאמא זה מכאיב. פעם אחת הייתי בקשר עם מרפא על טבעי, נו, מומחה לביו-אנרגיה, והוא אמר לי: האם היית רוצה להתחיל לראות. ואמרתי לא, אני רוצה להיות כמו שאני.
ו.י. למה?
לורטה הרי אני לא מבינה מה זה אומר לראות. אני לא יודעת מה זה מראה עיניים, איך זה באמת נראה. רוצה להיות כמו שאני.
ו.י. בדיוק כמו שהרואים לעולם לא ירצו להתעוור.
לורטה בדיוק כך אני מסבירה. זה בדיוק אותו דבר. אני לא יכולה להבין, למה הרואים לא יכולים לדמיין את חייו של עיוור. הרי אני לא יכולה להתחיל לראות, והם כן יכולים להתעוור.
ו.י. אולי רק להתעוור זה לא מספיק?
לורטה פעם נתתי לאמא להריח פרח שעוד לא פרח, היא אמרה שהיא לא מריחה שם כלום. ולי זה מריח כמו ירק. אף על פי שמרבית האנשים הרואים אומרים שלמים אין ריח, בשבילי יש להם ריח. אפילו לשני דברים נפרדים נטולי ריח, יש ריח. האנשים הרואים אומרים שאין ריח. אני גם אמרתי שאין להם ריח, אבל הריח שאין להם, שונה. אם הריח שאין להם, שונה, זה אומר שריח כלשהו קיים.
ו.י. זה נכון שאצל האנשים שלא רואים הראייה מוחלפת על ידי השמיעה?
לורטה נו, למשל, כשהייתי קטנה, סבתא לקחה את הספל שלי. אמרתי, אמא, סבתא לקחה את הספל שלי. אמא אמרה: בטח לא את שלך. היא צריכה לראות בעיניים, ואני שומעת הכל לפי תווים. הרי ספל, כל חפץ מצלצל. יש לו תו. נוגעים בכל ספל בכפית, הוא הרי מצלצל. פעמון גם כן מצלצל. וגם הספל בדיוק ככה. חפצים מצלצלים לא יכולים לצלצל ללא תו. לא יכולים. וכל ספל, גם אם הוא מיוצר בדיוק אותו דבר, מצלצל באופן נפרד. הרי אי אפשר לעשות ספל לגמרי זהה – מילימטר למילימטר. אני חושבת שלא ממש אפשר. הרי חליליות זהות לא מצלצלות כאחת. מורגש שמנגנים שני קולות ולא אחד. לעץ, כמובן, אין תו, אבל הוא בכל זאת מצלצל. אפשר גם לנחש איזה עץ זה.
…
ו.י. האם אפשר לומר שבגלל ייסורייך נעשית חזקה יותר?
לורטה לא ממש. אני מרגישה כל כך חסרת אונים.
ו.י. מדוע את סולחת לאמא ולא באה אליה בטענות שהיא לא דואגת לך מספיק?
לורטה אני לא באה אליה בטענות, כי אני מאוד אוהבת אותה. ובכל זאת, לא קורה שהיא לגמרי לא מטפלת בי. היא שומרת עלי, מפרנסת, אנחנו מתקשרות. לא קורה שהכל רק רע ורע. גם אם היא לפעמים מתנהגת רע, הרי זה לא מתוך רצון רע. היא אומרת שסבתא פגעה בה בילדותה, שתתה עוד יותר. ולא היתה חוזרת הביתה. ילדים בני חמש היו מטפסים על כיסא ומבשלים לעצמם איטריות.
…
ו.י. מהי [שמחה]?
לורטה שמחה… שמחה זה מגוון.
ו.י. מגוון?
לורטה איך אני אסביר? זה גם עצב, גם נועם, גם פחד, גם צחוק, הכל כמו בדיפוזיה.
ו.י. החוויות המגוונות ביותר, כולן יחד?
לורטה אם תתעצב טיפונת יותר מדי, זה כבר יהיה עצב. אבל אם טיפונת מהכל בחלקים שווים, אז זו כבר שמחה. בשבילי החיים עצמם מלאים בשמחה.
…
לורטה אני לא יודעת איך זה באמת, לי בכלל נדמה שאנשים רואים חולמים, אבל לא מדברים עם עצמם. מה שהם חולמים, הם משתדלים להגשים, מתכננים, לומדים, אבל אין להם קשר כזה עם עצמם. ככה אני חושבת.
ו.י. קשר עם עצמך, זה אומר שיש לך את עצמך?
לורטה יש לי את עצמי. לכן החיים כל כך יקרים לי. הכל בחיים יקר לי. גם הכאב. גם כאב גדול מאוד יקר לי. אפילו אבן קטנטונת יקרה לי. חושיי אומרים שאני בכל מקרה צריכה לחיות. לא יודעת, אני רוצה לחיות. ממש רצון מאוד חזק כזה.
…
ו.י. מה את חושבת, למה אנשים רבים כל כך לא מעריכים את החיים?
לורטה אולי הם רוצים משהו גדול מהחיים. אבל אין שום דבר גדול מהחיים. אין שום דבר גדול יותר.
*
ובלי שום קשר – תראו מה יאיר גרבוז כתב על סיפורים יכולים להציל
*
עוד דיאלוג מנהגה בחשכה וקטעים מראיון עם הסופרת
וגם
*
ולכל המעוניין (לחצו להגדלה):
ואוו, מרית, את אלופה. "נהגה בחשכה" הוא ספר לא פחות ממדהים!
וכן, ילדים קוראים בין השורות, בין המילים ובעיקר מזהים את הדברים המושתקים. לכן צריך להסתכל להם בעיניים ולהיות כנים איתם.
אני מודה לך (שוב) מרית, על שהראית לי והצללת (מלשון צלול) משהו שאני מזמן מנסה לנסח בעניין הורות וילדות. העניין הזה שאנחנו לא באמת יודעים מה משפיע ואיך על ילדינו, ובודאי לא בענייני פחדים. ובודאי שאני מפספסת בענק מיד פעם, כאמא, ואיך לחיות עם זה בשלום? ומה הם יקחו איתם ממה שאמרנו, או לא, וממה שאנחנו פחדנו או הרגשנו, וממה שקרה בתקופה ( כמו הסיפור של תמר ורטה).
אז תודה שוב,
מיכל
מקסימים ומחממים את הלב, דבריו של יאיר גרבוז. איזה יופי
סביון
מיכל, אני לא בטוחה שילדים תמיד מזהים את הדברים המושתקים, זה לא תמיד מגיע למודע אבל זה מערער, בייחוד כשההמתקה היא האופציה היחידה. וברוכה הבאה!
מיכל האחרת, תודה לך. זה לא נורא שמפספסים. כל אחד עושה שגיאות. גם ילדים, רק שלא יחשבו ששגיאה זה סוף העולם. יותר חשוב לשים לב לפספוס, להתנצל ובעיקר לתמוך ולנסות לתקן.
ותודה גם לך סביון אחותי היקרה.
כן. סיפורים יכולים להציל. אדוארד טולין הוא כזה. וגם המסע הבלתי סביר בעליל של הרולד פריי, כרגע בשבילי (אם כי זה לא שייך לקטגוריה של "סיפורים יכולים להציל"). ומרי דה-מורגן. ושוב קראתי את הילדה איילת שהבאת ואפרופו "נהגה בחשכה" הנהדר- בדיוק שלחתי לש"ר קישורים למאיר שניידר שנולד עיוור והיום יש לו רשיון נהיגה ויכולת מהפנטת לסחוף אחריו ובדיוק היום דברתי על מקס ומוריץ וגעגועים לקטרזיס הזה שבקושי נתקלת בו.
וכן, גם בלוגים יכולים להציל:)
לא רק שהפוליטיקליקורקטיזציה (אין מילה כזאת? עכשיו יש) לא מגנה על הילדים, אני חושב שהיא אפילו פוגעת בהם, בכך שהיא חוסכת מהם תהליך התפתחותי חשוב. מבוגרים נוטים להתבלבל ולא להבין שדווקא דרך סיפור או משחק הילד יכול לבוא במגע עם תכנים "קשים" בלי להפגע ולכאוב באמת. ילדים טובים יותר ממבוגרים בלעשות את ההבחנה בין דימיון למציאות, חלקם אפילו ירגיעו את המבוגרים ויגידו משהו כמו "זה רק משחק", "זה בכאילו". אבל ישנם מבוגרים, שבגלל אותם הצמצומים והחסימות שאת מתארת (מקווה שהבנתי אותך נכון), יחוו תוכן דמיוני כדבר האמיתי ויגיבו בבהלה. הסיפורים יכולים לאשפר לילדים מרחב בטוח לפגוש תכנים, אירועים או רגשות שבמוקדם או במאוחר יחדרו בפתאומיות ובחוסר רחמים לתוך החיים שלהם. ללא ספק צריך לדעת מפני מה ומתי לשמור.
בבית של ההורים שלי עדיין יש כמה ספרים ששמרתי מהילדות שלי. אחד מהם הוא קובץ של סיפורי עם צרפתיים. אני לא זוכר מה בדיוק היה שם, אבל זוכר שבסיפורים האלה פגשתי תכנים שלא פגשתי בהרבה ספרים אחרים – אכזריות, אקראיות, נקמנות, מוות. זה לא היה פשוט, אבל זה לא היה באמת, ואפשר לי איזשהו מרחק בטוח לחוות ולהתבונן. לא סתם שמרתי אותו עד עכשיו.
ועוד דבר. לפני כמה ימים הקראתי לבת שלי (שלוש וקצת) את "ארץ יצורי הפרא", אחרי שכמה חודשים לא קראנו אותו. היא שלפה אותו בגיל עוד יותר מוקדם ממדף של ספרים שנשמרו עבורה לגיל מאוחר יותר, וכמובן ביקשה שאקריא לה. כבר אז מאוד אהבה אותו. והפעם, מבין כל ה"אני יאכל אותך", המפלצות, והשאגות והציפורניים, מה שעורר אצלה אי נוחות זה הרגע בו החדר של מקס משתנה והופך ל"עולם הגדול שבחוץ". היא לא ממש נבהלה, אבל זה עורר חששות ותהיות ולא נתן לה מנוחה. היא שאלה שוב ושוב שאלות כדי להבין איך זה קרה, ונרגעה רק כשקפצתי לעמוד האחרון להראות לה שבסוף הוא חוזר לחדר שלו. בדיעבד ברור לי למה הגיבה איך שהגיבה, אבל לפני כן לא עלה בדעתי שדווקא זה מה שיעורר תגובה כזאת.
מרית קרובתי,
אני חושש כי התופעה הזאת אינה אופיינית לספרות ילדים בכלל. למרבה הצער, רוב הספרות בכללה היא דוקטריניזציות על גבי דוקטריניזציות של נומוסים חברתיים, ערכים
מוכתבים, וקודים "נכונים", כדי לחסות תחת מדורת שבט כזו או אחרת.
למשל, המותחנים הבלשיים ברובם הם סכמטיים ומספרים שוב ושוב את אותו סיפור בווריאנטים ובכל זאת הקהל קורא אותם שוב ושוב, פעם באיצטלת סופר סקנדינבי ופעם
זה דווקא סופר אמריקני. זה לא משנה. זה כמעט תמיד חזרה על אותה נוסחה (כאשר מזדמן לי רומן בלשי המצליח לפרוץ את גבולות הז'אנר אני מוכה תימהון, תדהמה ופליאה).
בחזרה לספרות הילדים: אני מניח כי מרי דה מורגן לא ביטאה את הנומוסים של תקופתה ולא מילאה אחר ציפיות המחנכים, מתוך תקווה להיכנס למקראות בשיעורי ספרות, או מתוך תקווה לקבל איזה פרס ספרותי חינוכי או (חינוכי-ציוני/חינוכי-יהודי, כבמקומותינו). אני מניח כי גם בשעתו היו מפקחי טעם-טוב שציקצקו בלשונם והורו באצבעם המורה: החוצה, בכל עת בה שמה הוזכר.
ובכלל אני חושש כי כותב כן אינו כותב ספר ילדים, או ספר בלשי, או ספרות יפה, או רומן רומנטי (הז'אנרים הם עניין לסוחרי ספרים)– אלא כותב את אשר בליבו,
אני לעולם אעדיף כותבים שקשה מאוד להגדיר. ככל שקל יותר להגדיר את מלאכת הכתיבה שלהם, כך ממילא אני אחוז פחות בתימהון, תדהמה ופליאה– שהן בעיניי שלוש מוזות חשובות עבור חובב ספרים (חובב: מי שאוהב ואוהב עוד).
טוב למה הורדת את המדיטציה?
מה שאת כותבת כאן מרית זה אחלה ומעניין מאוד.
זאת אומרת זה לא מושלם, שלא תחשבי לך מי יודע מה, אבל זה בטח אחלה ומעניין מאוד. ואני רוצה לכתוב עוד משהו עכשיו. זתומרת מה שאני כותב עכשיו לא קשור לזה שמה שכתבת זה אחלה ומעניין אבל לא מושלם, אלא אני כותב את מה שאני כותב בלי קשר לזה. זתומרת גם אם מה שכתבת לא היה אחלה ומעניין הייתי כותב אותו דבר וגם אם מה שכתבת היה מושלם הייתי כותב אותו דבר, זתומרת שמה שאני כותב לא קשור לכמה טוב את כותבת אלא לדברים שאת כותבת עליהם שהם בטח אחלה ומעניינים מאוד.
אז פעם בשכונה לפעמים היינו תופסים יום של כאפות, ואז כולנו היינו נותנים כפות לכולנו ומתגלגלים מצחוק. זתומרת כל אחד מאתנו היה מנסה לתת כמה שיותר כפות לכמה שיותר ילדים אחרים מאיתנו, ותוך כדי זה היינו מתגלגלים מצחוק. זה היה פגז. בסוף היום היינו חוזרים הביתה עם כאבים גם בצ’פיכס מהכאפות שקיבלנו, וגם בידיים מהכפות שנתנו. וזה היה כיף לא נורמלי. אפילו הכאב היה כיף לא נורמלי.
לפעמים היה מגיע מישה מהשיכון שבצד השני של השכונה. זה היה מישה שכולם קראו לא מישה פישה כי הוא היה מעצבן אותנו כל הזמן. הוא היה קטן ככה וחלש ככה וכל הזמן מתבכיין. ואם הוא היה בא בדיוק ביום של כאפות אז כולם היו מנסים לשים כפות רק לו. כאילו כולם היו רק עליו.
ואז אני הייתי היחידי שהיה שומר עליו, ולא היה נותן שכולם ייתנו רק לו כפות. ואז הייתי חושב שאם המורה שלנו הייתה בדיוק באותה פעם עוברת ברחוב, אבל על אמת היא אף פעם לא עברה שמה, למה היא הייתה גרה רחוק איפה שכל המורות גרו, אז אם היא הייתה עוברת בשכונה אצלנו בדיוק אז ורואה איך אני שומר על מישה פישה, היא בטח הייתה עושה ישיבה אצל המנהל של הביתספר ומראה לכולם שמה כמה החינוך שלה הוא טוב.
ולמה אני מספר את זה, כי בטח הישיבת מורים שהיא הייתה עושה היא בדיוק כמו הפנלים האלו שלכם. ושלא תחשבו, אני על מישה פישה שמרתי לא בגלל שאמרו לי או שחשבתי שזה לא בסדר לתת לו כאפות, על ההיפך הוא היה כזה מעצבן שהיינו צריכים לתת לו כאפות כל הזמן, אבל אם כולם היו נותנים רק לו כפות, אז הוא היה מתבכיין והולך למשפחה שלו והם היו הולכים לבית ספר ואלו שמה לא היו מרשים לנו לעשות יום של כאפות יותר. אז רק בגלל זה הייתי שומר על מישה פישה, כדי שהוא לא ילשין עלינו ואז הגדולים יגמרו לנו את הכיף.
והפנלים האלו שלכם, שאני חושב שהם בטח כמו הישיבות של המורים האלו שאף פעם לא היו בשכונה ולא היה להם אפילו פעם אחת בחיים יום של כאפות, אז מה זה בכלל פנלים?
פנלים זה הבלטות השבורות האלו ששמים על הקיר ליד הרצפה כדי שכשעושים ספונג’ה- הקיר לא יתלכלך מהמים של הספונג’ה.
אז מה זה הקיר אצלכם בפנלים שאתם עושים על ילדים שצריך לשמור שלא יתלכלך? ומה זה המים המלוכלכים של הספונג’ה?
איריסיה יקרה, תודה 🙂
דוד, פוליטיקליקורקטיזציה נשמע כמו קרקור של תרנגולת. ובדיוק! זה הקסם (לפחות אחד הקסמים) של ספרות ומשחק והתחפשות בפורים, התנסות ללא השלכות. אני בטוחה שחלק מהמשיכה שלי לברביות בילדותי (מעבר לקסם המודל וה"עולם קטן" הקיים עד היום) היתה רתיעה מהעולם שהן ייצגו, אבל המבוגרים התנהגו כאילו הצבעתי קפיטליזם. ובצמצומים וחסימות התכוונתי לזה ולעוד הרבה דברים. כל הכוויות האלה בנשמה שגורמות להרתע מדברים, כל הגדרות ודרכי העיקוף שהנפש ממציאה כדי להמנע מדברים מסוימים. אני יודעת כמה קשה אני עובדת בלבטל אותן ועוד ארוכה הדרך להצלחה. ומה שסיפרת על בתך זה דוגמא נהדרת לעד כמה אנחנו משליכים את הפחדים (ואת קלישאות הפחדים) שלנו על הילדים. כמו שאומרת טינקרטנק לפרופסור על הוריה המיועדים: "אבל הם לא מכירים אותי," ועל זה הוא משיב "הם ייצטרכו ללמוד."
שועיקי, סכמות זה כיף. אם הן לא היו אי אפשר היה לשבור אותן. אם לא היה "מוכָּר" לא היה "מפתיע", הם אחים שהופרדו בלידתם. ויש הבדל מהותי בין "שוק ספרי הילדים" ל"שוק ספרי המבוגרים". למבוגרים יש ספרים מכל הסוגים. גם אתה מוצא כל הזמן ספרים שנוגעים ללבך ומפליאים אותך ולא משנה איזה אחוז הם כרגע מים הספרים. כל עוד יהיו קוראים כמוך ייצאו גם ספרים כאלה. המצב בספרי הילדים הוא שונה, כי לא הם קונים את הספרים אלא ההורים שלהם. והטעם שלהם ותפיסת הילד והחינוך שלהם, הם שקובעים בסופו של דבר איזה ספרים ייצאו. והם שדוחקים את הספרים המפליאים והאפלים, את מראות הקסם הפנימיות. ולמבוגרים האלה – מהורים ועד מו"לים – אני כותבת. אני באמת חושבת שהנורמות הנוכחיות יוצרות חסך וגורמות נזק. אני שמה גם את הפירור שלי על כף המאזניים לטובת המרי דה מורגניות של העולם. (ואתה צודק, באמת לא סבלו אותה ואת המהפכניות שלה, אבל בכל זאת הוציאו לה כמה ספרים ועל כך אני אסירת תודה).
((((()))))
אנונימי 1, ככה.
אנונימי 2, מושלם זה כבר לא אידאל בעיני, אני עכשיו בגורמֶה של הפגום 🙂
וזה סיפור יפה שסיפרת על מישה פישה ועל המניעים שלך. אבל את דעתי על מניעים מוצהרים ותקפותם המתהפכת כבר כתבתי בפוסט השני על אנבל צ'ונג http://wp.me/pSKif-iXg
ועם כל אהבתי לתרגילים רטוריים (ואתה עושה אחד יפה בתגובתך) אני לא עוורת למניפולטיביות שלהם. אספר לך סיפור קטן בתמורה: פעם לפני שנים קראתי ראיון עם שני כוכבי כדורגל צעירים על סף פריצה. כל הראיון היה על הכסף הגדול שהם ירוויחו ואיך היום כדורגל זה כבר לא תשוקה אלא קריירה קרה ומחושבת וכן הלאה. בסוף הכתבה המראיינ/ת שאל/ה אותם מה הדבר הראשון שהם יעשו כשהכסף הגדול יגיע, ושניהם ענו אותה תשובה: הם יסדרו – במובן ידאגו ל – את האמא…
נניח שאותה אינפורמציה בדיוק היתה נמסרת בסדר הפוך: מלן דיבורים סנטימנטליים על אמא, ובסוף היו יוצאים הקור והחמדנות?
ובאשר לפאנלים – ניקיון זה לא הצד החזק שלי. אני מעדיפה להרצות כי זה יותר אוטונומי ובשליטה, ודווקא בגלל זה הסכמתי להשתתף, להשאיר קצת מקום ללא צפוי והמבלגן…
רוני, הכל חוזר עלייך 🙂
תודה שכתבת כאן את הדברים שמבחינתי היו גולת הכותרת של הכנס וגם הדמיעו אותי. על ספרים שיכולים לפתוח חלון במקום שהיה קיר, לעשות לנו מקום בעולם ולעשות שנרגיש פחות בודדים.
מרית, פעם ראיינתי שני שחקני כדורגל על סף פריצת דיסק. במקום לפרוץ הם נאלצו לפרוש. ובמקום חלוצים הם פתחו דוכן חמוצים. בחיי, מאז הכל הצליח להם. חוץ מהזיתים הסורים הדפוקים. השפן מהשיר לשפן יש בית בין עצי הזית דרש לצלם את הקליפ לשיר רק בדוכן שלהם. בשום מקום אחר לא. הציעו לו אולפן שקוף הציעו לו צילומי חוץ בגת שמנים. הציעו לו ליווי של מקהלת הרבנות הראשית הציעו לו שפנפנות פלייבוי. כלום, רק בדוכן החמוצים.
ואני חושש שלפגום יש לפחות כמה הזדמנויות להיות מושלם, גם בלי-דעת, ויש לו אפילו את המעלה לדעת מהו הקו שאין לחצות כדי לא להיות נפסד. לעומתו המושלם גם אם הוא פגום מאוד, גם אם הוא נפסד, עדיין מסתובב בעולם בתודעה של מושלם.
חוץ מזה, גם עזית הכלבה הצמחונית מאוד אהבה את מחמוד, אבל הוראה אחת של מוטה גור (בשם הממשל הצבאי) הפכה אותה לקרניבורית.
השאלה אם הספרים החינוכיים המלאי כוונות טובות הם ספרות בכלל. כל טקסט שלבוש בשתי כריכות הוא ספרות? כל גוף בעל צורה אנושית שמלובש בבגדים הוא בנאדם?<כי אני למשל לא
לי, מי שהיה שם לא שכח.
שועי, חיוך (חמצמץ) על החלק הראשון. ועל השני – כנראה…
ארכי, גם אם זה לא ספרות (ועוד לא אמרתי שלא, אני לא בטוחה), זה מתחזה שתופס את מקומה.
אצל כל אחת מבנותי, מגיע השלב (איפשהו בין גיל 4 ל 6) שהיא שולפת את ספר האגדות של אנדרסן ומבקשת שאקריא לה לפני השינה את "בת הים הקטנה", בדרך כלל זה קורה אחרי שכבר הזדמן לה לצפות בסרט של דיסני. הסיפור מתקדם על מי מנוחות, עד שלקראת הסוף היא קולטת שהנסיך לא הולך להלחם במכשפת הים, והסוף לא הולך להיות טוב…
בשלב הזה (בדרך כלל דמעות נקוות בעניה – ובעיני, מסיבות אחרות), אפשר לראות איך הקונפליקט הפנימי של בת הים כשהיא עומדת בסכין שלופה מעל גופו של הנסיך הישן, נצרב עמוק יותר מאשר קרב הסיום עמוס החזיזים שבסרט.
האמת שבכל פעם הייתי רוצה לסיים את הסיפור שם – תלוי באוויר, ללא הסגירה הנוצרית של אנדרסן, אבל אי אפשר לבקש הכל…
יובל, אני מניח שבפני התסריטאים של דיסני עמדה האפשרות להרוג את המכשפה הרעה בסרטן, אבל גם זה בימינו (אנשים החוטפים סרטן) כבר לא פוליטיקלי-קורקט (אם היא מתה אז בבום, ובשום אופן לא לפני הילדים' שלא ייחזו בכאב). אחד התסריטאים אמר שכדאי לרדת מזה כי זה יבלבל את הילדים עם הסרטן המזמר ששר Under the Sea [פעם עוד יצטרך להיכתב ספר על הזיקה בין סרטי וולט דיסני ובין מדיניות החוץ של ארה"ב], ואנדרסן, אמר תסריטאי אחר, איפה בכלל היה אנדרסן לפני שדני קיי גאל אותו מתהום הנשייה. ומישהו אחר אמר: לתת לבחורה יפה (בת ים במיל') להיהפך בבוקר לקצף של גלים זה כל כך לא אמריקאי, לא בשביל זה הוקמה ה-Navy Seals. .
יובל, את הסרט לא ראיתי. לא מלאני לבי… אבל אני זוכרת היטב כמה התפלאתי בילדות שהיא לא הורגת את הנסיך. פשוט רתחתי עליו. ולפני שהבנתי מה קורה כבר היה שם הסוף הנוצרי המשונה. זה בכלל לא נראה לי כמו סוף של סיפור, לא הבנתי מאיפה זה נשלף ואיך להתייחס לזה.
וברוך הבא לכאן.
שועי, לתת לבחורה יפה ליהפך לקצף על הגלים זה כמו הולדת אפרודיטה ברוורס (ולהשתטויות האחרונות שלך יש קצוות חדים).
מרית, אם יש משהו שלפעמים חורה לי היא העובדה לפיה הנומוס החברתי הפשוט וחד של הדור האחרון ברוב העולם המערבי (דתיים/חילונים זה לא ממש משנה) הוא הימנעות מכאב ומסבל או אפילו באופן חד הפיכת ה-Fun והפינוק לאתוס תרבותי. אם יש משהו שנגזם לחלוטין מן הספרות, מן הרוחניות, מן החוויה הפשוטה של התפתחות נפשית– היא כי לעתים בכדי להרבות דעת צריך קודם לכן להרבות מכאוב. כל התרבות שבה אדם מצפה שיאכילו אותו, שיבדרו אותו, שיעשירו אותו, שיפנקו אותו, שישככו את כאביו הגופניים והנפשיים,שייגרמו לו להיראות צעיר מכפי גילו, ואטרקטיבי מכפי שהוא באמת, ויגדילו אותו כל העת בשבחות ותשבחות — היא בעיניי, בלתי נסבלת. אני חושב שיש מחירים גבוהים שהיא גובה מן האנשים המהלכים בה. היא הופכת את הכל לחברת ראווה, שבה אנשים אינם אומרים את אשר על ליבם, אלא משטיחים את רגשותיהם ואת אמירותיהם (הריי לא צריך להתאמץ, מאמץ זה החטא החדש), וכל דבר הוא "גדול" ו-"מהמם". לדאבון לב זוהי תופעה הניבטת הרבה גם ממסכי המחשב ומאתרי האינטרנט. לרוב אני מעדיף שמגיב/ה לא יכתוב/תכתוב דבר אבל שלא אקבל את ה"נפלא"/"נהדר"/"מקסים" וכיו"ב, שאין בצידם כל תובנה שהיא. ובכלל גם ב-"לייקים" אני בוחל יש בזה את אותו ההרס שיש בשיחות האלה בכל מיני מפגשים אמנותיים שבהם אנשים אומרים זה לזה (בלי להתכוון) "נהדר", "נפלא" ו"מקסים" (מנא מנא תקל ופרסין). .
אני זוכר שפעם העיר לי חבר צעיר שאולי מוטב שאסיים את כתיבת הדוקטורט שלי בבתי קפה, וכך גם אולי נתראה יותר. עניתי לו שכאבא המשתדל לפרנס שלשה ילדים וגם להשתתף בגידולם אין לי זמן וגם לא תקציב לבלות את ימותיי בין בתי קפה. ראיתי את מבטו. הוא ממש הצטער עליי. לפעמים הורות היא דבר מכאיב ומכביד, ולפעמים גם מקבלים המון דווקא מתוך המצוקה המתעוררת.
הנה פרמתי קצת מהקצוות החדים ובכל זאת נותרו לי כמה חודי מחטים בזווית העין.
הו שועי, פתחת כאן דלת גדולה… אני חושבת שאתה צודק במידה מסוימת ולתרבות ה-Fun והפינוק יש חלק בניחמוד המטריד של ספרי הילדים. ועם זאת אני לא מחובבי הסבל, ואני תמיד דואגת כשאני שומעת את סימון וייל מדברת מגרונך. הסבל כמו הפיה הרעה מגיע בלי שיזמינו אותו, ולא צריך לעודד אותו ולשים אותו על כן. יש הבדל של שמיים וארץ בין לנחמד ולהשטיח ולטייח, לבין לרפא ולאחות. וכמו שאני נגד הראשון אני בעד השני. אני מאד אוהבת את השיחות המשמעותיות שמתפתחות בדיונים, אבל לפעמים באמת מתפעלים ממשהו וזה כיף למחוא כפיים – כתבתי על "נהגה בחשכה" "נפלא מאד" כי ככה אני חושבת ומרגישה וכי אני רוצה שעוד אנשים יקראו אותו. וזה גם כיף לשמוע מחמאה כנה. העולם סובל מעודף צביעות אבל לא מעודף פרגון.
"נהגה בחשכה" הוא אכן אחד הספרים פוקחי העיניים שראו כאן אור בשנים האחרונות (ותודה שהמלצת עליו בשעתו). אני כמובן לא מתכוון להטיף בשער כנגד מוחאי הכפיים,
קודם כל משום שגם אני נהנה ממחיאות כפיים מדי פעם בפעם ואני יודע שבימים של מצב רוח מעורער, יש גם בזה מימד משמח. אלא שיש מוחאי כפיים ויש מוחאי כפיים, ועם הזמן למדתי לעשות איזו אבחנה בין כותבי ה"וואוו" "מדהים" "מטלטל" "קראתי בנשימה עצורה" (שיכולים היו בקלות לעבוד בהוצאות ספרים ולכתוב את שלל הביקורות המודפס לעתים על הכריכה מאחור) ובין מי שאהבו את שקראו אבל באו לשוחח.
[כמובן, זאת אינה ביקורת גלויה או סמויה על מי מהמגיבים פה או אצלי באתר. אני רק משתף באופן גלוי במחשבות].
אשר לסימון וייל– היתה לי חברה בגיל 20 לערך שאמרה לי בחיבה שאני שילוב בין שד זומם ובין קדוש מעונה, אז כנראה שזה מתחיל משם (עם תיאור כזה, פלא שאני מתמחה במחשבה ימי ביניימית). היא שכחה את אפרוח בלבולמח, את קרמיט הצפרדע, שלא קל לו להיות ירוק, ואת חתול הצ'שייר. בכל זאת אי אפשר להישאר כל החיים באותו מקום. .
זו היתה התגובה ה7,777 בבלוג.
תמיד חלמתי להיות העולה המליון/היורד המליון, אבל אני בנדידה תמיד
שועי, תגובה מקסימה. באמת 🙂
אבל לא יכול להיות שאתה לא מבחין שכו-לם סביבך מתאמצים ונאבקים כדי לשרוד בחיים המצוינים האלה.
אני מקווה לעולם לא לקדש את הסבל, במיוחד לא את הסבל של האחרים. כי ממה אנחנו כל כך מתפעמים? מהסבל של עצמנו אנחנו הרי פשוט סובלים, זה רק הסבל של האחרים שמביא אותנו לאקסטזה. אז שיסבלו, המפונקים, מה הם מייללים!
גם סבל מטמטם, מוציא מהדעת, מאפיל. אני זוכרת איזשהו טיפול רפואי שאף אחד לא הזהיר אותי שעלול, אולי, שמא, להיות *קצת* כואב. הכאב היה כל כך נורא, שהרגשתי שהוא הופך להיות מימד בפני עצמו, מימד שחור (אחרי כמה ימים איבדתי את הקול, אבל אני חושבת שזה היה לאו דווקא מהכאב כמו מהעובדה שלא יכולתי להתכונן אליו). ומה עם כאבים שנמשכים שעות, ימים, שבועות…? יש לי מספיק דוגמאות מהסביבה הקרובה כדי להבין כמה זה מטריף את הדעת, וכמה חוסר אונים כרוך בלראות מישהו קרוב סובל.
אז מי מפונק? כי מקרוב לכל אחד יש איזשהו סיפור, לא?
(נזכרתי בשיר של הדייר סטרייטס על מובילים שמשוחחים במרירות על המוזיקאים האלה, שכל מה שהם עושים זה לנסר קצת בגיטרה ולנענע את האגן והכסף נשפך עליהם יחד עם הבחורות, בעוד שהם שוברים את הגב בלסחוב מקררים וטלוויזיות – שעל המסכים שלהן מפזזים המניאקים האלה)
בצביעות אותנטית כתמיד,
ציפור
(נזכרתי גם בסיפור על הרבי מגור. בא אליו רב אחר ואמר לו שתמיד בקיץ הוא מרגיש רע, בגלל שקוראים את כל פרשות השבוע האלה, שמתארות את העוונות שעשו בני ישראל במדבר. הרבי מגור עונה לו, שבעוונות האלה יש מן הסתם כוונה גדולה, כי מהעוונות האלה נעשתה תורה, ולסיום שואל אותו, "וכי אתה חושב שמהמצוות שלנו היתה נעשית תורה…?")
ציפור, אני חושש שלבי אף פעם לא גס בסבלם של אחרים (אשתי שהיא עובדת סוציאלית קלינית תמיד מעירה לי שזה מזל שלא הלכתי למקצועות טיפוליים אחרת כל סובלי העולם
ונכאביו היו אוכלים ולנים בביתנו).
אני כן חושב נניח שכילד יכולתי להזדהות מאוד עם "אוליבר טוויסט" וישנם גם ילדים רבים היום שיכולים היו להזדהות עם סיפורו (ישנם הורים ששוכחים שהם הורים ומניחים לרשויות או לשכנים לגדל את ילדיהם). אני בספק אם הוצאת ספרים היתה מוציאה היום סיפור אוליבר טוויסט עם ילד שגדל בשכונת מצוקה או בעיירת פיתוח.
יש גם הרבה פייגינים בעולם, ויש גם הרבה פייגלינים בעולם… ויש הרבה ילדויות שבורות ומשוברות שלא זוכות לייצוג בספרות העכשווית.
לדוגמא, הארי פוטר נשלף מהר מדיי בכל פעם מארון המטאטאים במשפחת דודיו, לטובת מעמדו המאגי-מיתי בעולם הקוסמים. מכל הסבל שעבר בשנותיו הראשונות לא נותר כמעט מאום, כי זה לא אטרקטיבי וגם לא מכיר.
תודה. מרחיב.
מרחיב זה טוב 🙂 תודה, שרון וברוכה הבאה.
מרית, תודה על הרשימה. הדברים שאמרת בפאנל בכנס "הפנקס" היו כל כך מדויקים בעייני ועוררו בי הזדהות גדולה. תודה.
תודה נועה, שימחת אותי.
ניסחת בצורה כל כך נכונה ואמיתית את הקונפליקטים שיש לנו ההורים היום בעידן בו הכל כל כך זמין בקליק של העכבר, על כל תאוריה יש אלפי דעות ועשרות ספרים וכל כך קשה כבר לדעת מה נכון ומה לא. מייאש במידה מסויימת. תמיד צצה מחשבה מה אם עשיתי לא נכון ומה עם בעוד כמה שנים יגלו שזה אמור להיות כך ולא כך.
מעורר הזדהות.
צילום, בגדול אני חושבת שחינוך נמדד באיך אתה מתמודד (ומלמד את הילד שלך להתמודד) עם מה שהוא פוגש ופחות בנסיון לשלוט על מה שהוא פוגש. זה מאד משחרר. וברוכ/ה הבא/ה.