*
1. לאונרדו דה וינצ'י או – למה חייכה המונה ליזה?
זה מה שמספר וסארי, היסטוריון האמנות הרנסנסי על הדיוקן המפורסם שצוייר "באופן המביא לידי חיל ורעדה כל אמן מתנשא, ויהיה מי שיהיה": לאונרדו עמל על הציור ארבע שנים מבלי לסיים אותו בעצם. כדי לשמור על טריות חיוכה של המודלית שלו הוא השתמש "בתחבולה זו: בשעה שצייר את מונה ליזה שהיתה יפהפייה, העסיק נגנים וזמרים, ובכל עת אף ליצנים כדי שתשמח; כך ניטלה מן התמונה אותה עגמומיות הניכרת בדרך כלל בציורי הדיוקנאות. בשל תחבולתו זו של ליאונרדו, היה בה שחוק כה נעים עד כי במראיתה עלה האלוהי על האנושי, ונחשבת היתה מפליאה, אם לא חיה ממש."
ואסארי מדבר בפשטות ובשמחה על תחבולתו של לאונרדו, משל היה האחרון איזה שועל ממעשייה. אבל נראה לי שהדברים חורגים מכך. אין זה מקרה שהורתו של החיוך המסתורי והמפורסם עד שקשה להבחין בו כבר מבעד להילה המיתולוגית ולכל הפרפרזות והמחוות – קרתה בנסיבות מאגיות מובהקות, מתוך בועה ענקית מתמשכת של עונג ושמחה. ארבע שנים של נגנים, זמרים וליצנים כדי להזין צל של חיוך.
*
2. מרסל דושאן, או – אל תניחו לעצמכם להתהפנט מחיוכי האתמול
ב-1919, בשנת הארבע-מאות למותו של לאונרדו, קנה מרסל דושאן גלויה של המונה ליזה, הוסיף לה בעיפרון שפם וזקנקן, ושירבט מתחתיה L.H.O.O.Q. : – רצף אותיות חסר שחר לכשעצמו, אלא אם כן הוגים אותו בקול, ואז מתקבל המשפט "Elle a chaud au cul" (חם לה בתחת).
וכך, במחי פרובוקציה – הוא גם הפך את יצירת המופת ל ready-made וגם לכלך אותה ב"גרפיטי". "הג'יוקונדה [כינויה של המונה ליזה] היתה כל כך מפורסמת ונערצת," הסביר, "זה היה מאד מפתה להשתמש בה כדי לחולל סקנדל".
בצד ביוגרפיה עבת כרס של דושאן, יש לי ספר נלבב ואוורירי בשם Marcel Duchamp: plays and wins – מהדורה דו-לשונית, אנגלית וצרפתית, הכוללת בין השאר משחקי מילים של דושאן בצד ציטוטים קצרצרים שלו, או עליו. מישהו בשם ה. פ. רושֶׁה אמר על דושאן:
"כשהוא צייר את השפם האלגנטי על פניה של המונה ליזה, הוא כאילו אמר: אל תניחו לעצמכם להתהפנט מחיוכי האתמול, מוטב שתמציאו את חיוכי המחר".
מה ההבדל, איפוא, בין חיוכי האתמול והמחר? חיוכי האתמול מחקים את המציאות. הם יוצרים אשלייה, וחיוכי המחר שוברים אותה, ובאותה הזדמנות הם שוברים גם את הגבול בין אמן לצופה (דושאן המקשקש הוא ספק-אמן, ספק-צופה שמשחית את היצירה), הם חתרניים וא-הררכיים (דברים "גבוהים" לכאורה, כמו יצירות מופת והכישרון שיצר אותן מונחים באותה שורה עם גלויות בפרוטה ושירבוטים ילדותיים). ולבסוף – חיוכי המחר הם בקורתיים ושכלתניים (מלגלגים על פולחן המאסטרים ויצירות המופת ומדגישים את הצד הרעיוני, המושגי, של האמנות).
*
3. יוזף בויס או – שניים אוחזין בטלית
א.
בנובמבר 1964 תקף יוזף בויס את מרסל דושאן בשידור חי של הטלוויזיה הגרמנית, כשרשם בצבע מעורבב בשוקולד את ההכרזה: "שתיקתו של מרסל דושאן זוכה להערכה רבה מדי". מאוחר יותר הסביר שכעס על הזלזול של דושאן באמני הפלוקסוס (שעליהם נמנה בויס עצמו). דושאן אכן התייחס לחידושי הפלוקסוס כאל הערת שוליים ליצירתו, אבל דומה שמעבר לעלבון, היתה כאן יריית פתיחה במאבק על הבכורה הנונקונפורמיסטית של המאה.
ב.
כשדושאן יצר את L.H.O.O.Q. בויס עדיין לא נולד, אלא שבינואר 1965 חזרה L.H.O.O.Q. לכותרות, בזכות פתיחה חגיגית של תערוכה שבה נכחו כל המי ומי של עולם האמנות הניו-יורקי. ההזמנה לאירוע עוצבה על ידי דושאן וכללה רפרודוקציה קטנה בגודל קלף של המונה ליזה, ללא שפם וזקנקן. דושאן חתם על ההעתק ומעל לחתימתו – חזר ורשם את אותיות "חם לה בתחת", בתוספת המילה "מגולחת".
ג.
בנובמבר 1965 הציג בויס בפתיחת תערוכת יחיד בדיסלדורף את "איך מסבירים תמונות לארנבת מתה". האמן שפניו מכוסים בדבש ועלי זהב, הסתובב בגלריה במשך שלוש שעות כשהוא מערסל ארנבת מתה בזרועותיו וממלמל ולוחש לה הסברים לרישומים התלויים על הקירות. תמונת המיצג כונתה "המונה ליזה החדשה של המאה ה-20", בגלל תנוחת הזרועות וכפות הידיים של בויס הכמעט זהה לזו של המונה ליזה, וגם על שום המקום שכבשה בתודעה הקולקטיבית של עולם האמנות, ובזכות יופיה המסתורי.
בהמשך לכל מה שנאמר עד כה, אפשר לראות ב"איך מסבירים תמונות לארנבת מתה" עוד שלב, סמוי אולי, בדיאלוג של בויס עם דושאן, ובמאבק הסָפֵק-מודע על המונה ליזה (כלומר על מי מהם הוא בעצם יורשו של לאונרדו).
דושאן ניכס את המונה ליזה בקשקוש וחתימה. בויס בעל הנטיות המאגיות פשוט תפס את מקומה (והפך אותה סופית לגבר – וגם בזאת התעלה על מרסל דושאן שרק הוסיף לה שפם וזקנקן). ותוך כדי כך הוא מחק – לא רק את חיוכי המחר של דושאן אלא גם את חיוכה המקורי, המסתורי. הוא עקר את המונה ליזה מִבּועת הקסם והתפנוקים של הנגנים והליצנים, והחליף את הנוף המעורפל בחלל אורבני קלסטרופובי ובארנבת המתה של האסון האקולוגי המתקרב.
*
עוד על איך מסבירים תמונות לארנבת מתה באהבה ותיעוב ליוזף בויס
וגם בואו נדבר על "נתון" של מרסל דושאן
*
עוד על יוזף בויס (בתוספת כמה גילויים מרעישים) בסיפורים יכולים להציל.
ובשולי הדברים (תוספת מאוחרת) מונה ליזה מתל אביב הקטנה.
זהו דיוקנה של אחות סבי, יוכבד נאמן, כפי שצוירה על ידי נחום גוטמן ב-1926.
הוא התגלגל לידי לגמרי במקרה, לאחר פרסום הפוסט. לפני כן הכרתי אותו רק בגירסתו החתוכה התלויה במוזיאון תל אביב. על יוכבד נאמן עצמה כתבתי בפוסט הכלה שברחה על חמור, ושם אפשר גם לראות אותה ניצבת לצד דיוקנה החתוך.
לא רק על דושאן ובויס אלא גם ההוא שלא מזכירים את שמו (נו, ההוא, דון ויטו…).
חלק מהרעיונות שעומדים שמאחורי מה שהם עושים יפים בעיני ומקובלים עלי מאוד, אבל הרבה פעמים, כשזה מגיע לביצוע, אני נשארת בעיקר עם תחושת ה"דוקא" וגם עם תחושת הקשקוש, לא רק במובן שבו דושאן קשקש על המונה ליזה.
לפעמים זה חביב בעיני (השפם), לפעמים חולני ומעוות (הארנבת המתה ועוד דוגמאות שכבר התווכחנו עליהן לעייפה בפוסטים אחרים שלך), אבל זה לא עושה לי את מה שאמנות טובה עושה לי, בעיקר בתחום הרגש.
המשפט עם חיוכי האתמול וחיוכי המחר, לעומת זאת, שבה את ליבי לגמרי.
והספר שאת כותבת מסקרן אותי ועושה לי חשק עז, בכל פעם יותר.
בא ליאונרדו ורצה להעלות (להאלות) את החומר למדרגת היופי הטהור; בא דושאן והזכיר שהשכל נעשה חולה ללא החומר; בא בויס וביכה את מותו הסופי של החומר. אבולוציה או התאבדות?
(אז עכשיו אקונצ'י הוא כבר וולדמורט? 🙂
המשפט עם חיוכי האתמול והמחר שבה גם את לבי. הוא מדויק, קסום, ועל אף השנינות והקלות שלו הוא חורג משאלת החיוכים לשאלת איך צריך לחיות.
ובויס היה מופרע אמיתי (בניגוד לדון ויטו)..
יש לי יחס מאד אמביוולנטי אליו, לא רק בגלל הארנבות המתות (היו כמה, בעבודות שונות) והכמויות האדירות של השומן כחומר פיסולי.
וחגי – אני חשבתי יותר בכוון של טלפון שבור, אבל חד גדיא מעביר גם את התוקפנות החצי סמויה של הבנים האלה.
עוד שלשה בנים המסתירים את דמעותיהם
מרית יקרה, כנראה שזה בהשפעת שיחה עם חבר טוב שחזר מטיול בקרקוב וביקר גם באושוויץ
אבל התמונה של בויס With Dead Rabbit
נדמתה לי לפתע כצילום של איש שפניו מכוסות
מטייל בתערוכה With Dead Rabbi
ומסביר לו מה הוא רואה בתמונות
כאשר כתב פאול צלאו בפוגת המות:
המות הוא רב אמן מגרמניה
כמו שביקש מרסל דושאן שיחרטו כאפיטאף על מצבתו: תמיד חשבתי שמוות הוא מה שקורה אצל מישהו אחר
Boys don't cry
היה צריך להיות פאול צלאן כמובן
ל-ן שלי יש נטיה להתקצר בהשפעת המקש שלשמאלה
מצמרר, מה שכתבת. מצמרר כמו שקורה כשמדייקים, ולוּ דיוק מופרך של חום גבוה. תודה.
כמו טלי, אף אני חש ריחוק מסויים מהאומנות הזו [אצלי, היא אף מעוררת ביתר שאת תחושה לא נוחה על בורותי שלי ועל עצם תחושת הריחוק].
אך, עדיין אני ממשיך לקרוא באדיקות את רשימותייך, שכתובות באהבה רבה; מי יודע, אולי יום אחד "יפול אצלי האסימון".
shalom-something complitly different–as profi in the subject of tales-do you know if there is many tales about–gamadot–or lilipotin?
קצת הפתעת אותי עם האהבה הזאת, כי לא הייתי מגדירה את עצמי כ"אוהבת מיצגים". כל כך הרבה פעמים השתעממתי ממיצגים – באמת השתעממתי, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך http://www.notes.co.il/marit/56719.asp
אבל בסופו של דבר כנראה שאתה צודק.
יש שיר כזה ב"אמא אווזה" על ילדה שהיתה לפעמים רעה ולפעמים טובה:
ברגע שהיתה טובה, היתה היא נפלאה
אך לא היתה רעה כמותה כשהיא היתה רעה.
ונדמה לי שככה זה עם מיצגים. לפחות לגבי. כשהם טובים הם באמת נפלאים. אני חלמתי עליהם עוד לפני שידעתי על קיומם. הסוג הזה של החשיבה הציל את חיי. לך (וגם לטלי) יש אסטרטגיות אחרות (עיין ערך אהבה)…
נחום – דווקא גמדות ולא גמדים?
מעשיות או סיפורים אחרים?
(הראשונה שעלתה בדעתי היתה הגמדה מ"תוף הפח" של גינטר גראס)
התעוררתי הבוקר עם אסוציאציות חדשות:
אחת ממסכות המוות המפורסמות ביותר שנתגלו על ידי ארכיאולוגים גרמניים (היינריך שליימן, שגלה גם את חורבות טרויה) היא מסכת המוות של אגממנון ממיקני, מחריבהּ של טרויה (מי שעמד בראש המחנה היווני) שכמובן היתה עשויה זהב טהור (בויס)
אפשר כי בויס כיוון לכך שעל אף שגרמניה הובסה
היא שמשה,כך או כך, כמחריבתהּ של ציביליזציה אירופית
הדהד לפניי את דבריה של סימון וייל (נפטרה כתוצאה מהרעבה עצמית בניו יורק ב-1943, בה החלה כהזדהות עם קרבנות הנאצים והמלחמה באירופה): המרחק בין ההכרחי (=המכניזם של הטבע הכולל בחובו גם רוע עוור) והטוב ראוי להתבוננות אין קץ. התגלית הגדולה של יוון. נפילת טרויה ודאי למדה אותם את זה. כל נסיון למצוא הצדקה אחרת לרע מלבד שהוא ישנו, הוא חטא כלפי האמת הזאת.
וגם:
לא יכולת להיוולד בתקופה טובה יותר מהתקופה הזאת,שבה הכל אבד
(סימון וייל, הכובד והחסד)
אצטט לך את בורחס, בסיפור רקוויאם גרמני [המסופר מנק' מבטו של קצין נאצי לאחר התבוסה, בן לשושלת ארוכה של אנשי צבא, הוא עצמו שרת בוורמכט, נפצע, מתוך תחושת חובה לרייך ולגרמניות עבר לשרת בס"ס והוא עומד ערב הוצאתו להורג באשמת פשעי מלחמה] – אותו קצין מספר על התפקיד ההיסטורי של הנאציזם –
"הנאציזם הוא עניין מוסרי מעיקרו: השלת האדם הישן, שנשחת, לשם לבישת האדם החדש"
והוא לוקח את זה הלאה
"העולם גסס מיהדות ומאותה מחלה של היהדות שהיא האמונה בישוע; אנחנו לימדנו אותו את האלימות ואת האמונה בחרב. החרב הזאת הורגת אותנו ואנו משולים לאותו קוסם הטווה מבוך ואנוס לתעות בו עד סוף ימיו (…) דברים רבים יש להרוס כדי להקים את הסדר החדש; היום ידוע שאחד מאלה היתה גרמניה. הקרבנו יותר מחיינו, הקרבנו את גורל ארצנו האהובה (…) תקופה בלא רחמים ממשמשת ובאה על העולם. אנחנו עיצבנו אותה, אנחנו, שכבר היינו לקרבנותיה. ומה בכך שאנגליה היא הפטיש ואנחנו הסדן? העיקר הוא שתמשול אלימות ולא שפלות-הרוח הנרצעת של הנצרות. אם לא לגרמניה הניצחון, העוול וההצלחה, יהיו-נא לאומות אחרות."
זה נשמע תסריט מוקצן המתבסס על אדני גניאולוגיה של המוסר לפרידריך ניטשה, שאמנם גרס בו כי מוסר היהדות והכנסיה גם יחד הריהו מוסר עבדים נרפה, אשר הוליד אנושות דקדנטית ונרקבת. לדידו, יש להקים אנושות חדשה שביסודה יעמוד ה- ubermenche (על אדם).
אגב, איני קונה את הסברה לפיה היווה ניטשה תשתית אידיאולוגית לנאצים. ניטשה השפיעה על הוגים רבים מאוד, בכללם מן היוצרים הבולטים של היהדות והציונות בראשית המאה העשרים, כגון: ברנר, ברדיצ'בסקי וא"ד גורדון (שגם הסתייג מניטשה לא מעט).
מחד גיסא, כה אמר זרטוסטרא, והולדת הטרגדיה, הם טקסטים גאוניים (במידת שרטוטו של האינדיבידואל היוצר הגאוני) בה במידה הם מטרידים מאוד.
ניטשה מעולם לא היה עבורי עמוד תווך של מחשבה ו/או יצירה, אבל אני יודע להעריך את כוחו ועוד יותר את כוחו להלך קסם על צעירים שטרם אמנו די צרכם את מחשבתם, ומלים כגון סולידריות ו/או אחריות חברתית, שיוויון, נקראות אצלם כהבעת חולשה.
בשבועות האחרונים ביליתי בתת מודע של בויס (ממש ככה אני מרגישה). זה היה קצת כמו העולם הפנימי של אהרון, רק שבמקום מילים ושפה היו שם הררי שומן ובעלי חיים – חיים ומתים, ושברי מיתוסים פגניים ונוצריים.
מסכת המוות של אגממנון יכלה בהחלט להתגולל שם, בייחוד ששלימאן הכריז כבר בגיל 8 שהוא ימצא את טרויה, וזה בדיוק סוג האינפורמציה שיכלה לשקוע בתודעתו של בויס, ולהתגלגל לתמונה שבה המנצח מנסה להסביר את עצמו לקורבן, בלי שאף אחד ישמע.
וכל זה כמובן כרובד נוסף, בלי לבטל את מה שהצעתי ב"אהבה ותיעוב ליוזף בויס". (ואגב – תוך כדי קריאה גיליתי כמה סקופים מטורפים, שקשה לי מאד להתאפק ולא לחשוף מיד.)
את הקישור לסימון וויל אני לא בטוחה שהבנתי. איך היא נכנסת לתמונה.
מירי – בויס גודל כקתולי, וזה מאד בולט באמנותו. יש לו עבודה למשל שמתחילה בזה שהוא רוחץ את רגליהם של חמישה (או שבעה?) אנשים מהקהל ובסוף "מטביל" את עצמו בפיסות ג'לטין שהוא מלקט. לא שאין אירוניה בטיפול שלו בדימויים הנוצריים, אבל זו אירוניה של מבפנים. והחיילות שלו היתה מהסוג של החייל הפשוט ולא מסוג שיכרון הכוח.
ובאשר להולדת הטרגדיה – היתה לי פעם פנטזיה (ולא בטוח שהיא עברה) להקים קבוצת לימוד סביב הטקסט הזה. מין שיעור כזה של "תיכף אשוב" כשבכל פעם סוטים מן הדרך למשעול אחר שיוצא מן הטקסט. יש לי הרגשה שהוא יהיה אידאלי לשיחה רבתחומית כזאת.
סימון וייל- נפילת טרויה, היסטוריה מדממת
שיבתו של הרצח בימי הרייך הגרמני, מסכת הזהב של אגממנון על פניו של יוזף בויס
והמת המוטל בזרועותיו (ראי לעיל)
אגב סימון וייל, לא היתה נכנסת לתמונה. דומני כי היא היתה מן הסוג הנחבא מאור. אפשר היה למצוא אותה רק בארץ הצל, מחוץ לפריים
היא היתה סוג של נוצריה, שמעולם לא המירה את דתה היהודית. היא היתה מאוהבת בישוע ובראשוני הנוצרים וטענה כי הממסדים הנוצריים רקובים לא פחות מעמיתיהם היהודיים-רבניים
אני חושב שעל אף ביקורתהּ הנוקבת על הדת היהודית והנוצרית הממסדיות אין הוגה שהוא נגטיבי במהותו כל-כך לניטשה, כמו וייל
ובאשר להולדת הטרגדיה- טקסט נאה לפרקים יפהפה, מעט כבד ראש, מעלה בי צלילם של מגפיים צבאיות שועטות על פני מרצפות עירוניות אירופאיות בדרכן לקחת לתמיד את חירותן
ואילו אני– מעדיף ריצה יחפה בשדות בעקבות הקרקס, יחידי, זה טוב ויפה בהרבה בעיניי
הולדת הקומדיה טובה בעיני בהרבה.
שועי – חוץ מיפי השפה ומהסביבה המיתית – בתור אדם שמרגיש וחושב בעיניים, החלוקה הזאת לאפוליני ודיוניסי, כלומר אמנות פלסטית ומוסיקה בהתאם, מאד לא מובנת לי מאליה, ומזמינה השתהות שמי יודע מה יתגלה בה. זה סוד קסמו של הטקסט בעיני.
ואם צריך לבחור ברור שאני בורחת עם הקרקס
אולי תכתוב אתה את הולדת הקומדיה (זו הצעה קצת בצחוק אבל לא רק)
נתראה בקרקס
יש אצלינו מעבר חצייה על יד הבית
הילדים רגילים שכאשר אנחנו חוצים את הכביש
מעבר להסתכל ימינה ושמאלה (מכוניות)
מטים את רגל ימין הצידה, בכדי שבמקרה שיעבור גמל דוהר, נוכל לבלום אותו בזמן
מתבוננים למעלה, בכדי לבדוק האם עוברים מטוסים, נשרים, או סופרמן (שאינו אלא עיבוד של העל אדם הניטשיאני, קצת בּוֹק, כמו שניטשה ודאי היה אוהב)
ואז למטה, בכדי לבדוק צוללות, אסירים החופרים מנהרה החוצה מהכלא, וכרישים
כמובן חוזרים בסוף לימינה ושמאלה הסטנדרטי
מדי פעם משנים את הפריטים המשתתפים במשחק
על קרקס עוד לא חשבתי
כלומר איך צריך לחצות את הכביש
בשעה שחולף בו הקרקס
כלומר איך עוצרים את הקרקס הדוהר
?בכדי להצטרף אליו
בפעם הבאה: איך חוצים במעבר חציה
מול עיניו המשתהות של הזמן.
(-:
באוטוביוגרפיה של כריסטופר רובין (בנו של א. א. מילן) הוא מספר איך הקפידו על נימוסים אנגליים, אמרו לו שאסור להחזיק את הסכין והמזלג ניצבים (כלומר "עומדים" על השולחן) כשהוא שאל למה, אביו אמר שאם במקרה מישהו יפול מהתיקרה הוא עלול להיפגע…
לשועי,
רק בעניין ההערה שלך אודות ניטשה – אני חושבת שזה לא לב העניין בסיפור של בורחס. בורחס חידש את היותו של ה*חזק* קרבן של נסיבות היסטוריות, האלמנט הקרבני הוא החידוש, כי קרבן מתקשר עם חולשה.
מצוין. מזכיר קצת את נימתם של דור של סבים וסבתות מסוימים שהטעימו כי צריך להיזהר עם המזלג שלא תצא העין.
וחוץ זה, באם הקוזקים/טטרים בדיוק ייכנסו, אולי הם יהיו אלימים פחות, כי הסכינים והמזלגות לא יהיו מכוונים אליהם
הצדק איתך
אלא שלא כיוונתי להציג את מגמת הסיפור כולו
אלא לעגן את הציטט שהבאת בהקשרו הניטשיאני
שלדעתי ודאי וודאי שמש את בורחס
(-:
who can help with a bigger answer?
נחום,
לא מכיר ליליפוטיות, אבל יש למנרה גוליברה.
Manara Gullivera
לחפש בגוגול…
http://pomage.blogspot.com/2009/05/la-gioconda-examines-her-face-in-hand.html
merci… petit musique qui été ajouté qu'après
תודה לך פרפר וברוכה הבאה (לא סתם כתבתי פה שיש לי משהו עם פרפרים). דרך הפוסט על "נתון" זה נראה לגמרי אירוטי 🙂 ביחוד כשמשתיקים את המוסיקה.
"מישהו בשם ה. פ. רושֶׁה" כתב את "ז'יל וג'ים", ששם מופיע עוד חיוך מיתי על פסל אשה שהם רואים בטיול ליוון (? – הספר והסרט לא בהישג ידי כרגע אז סליחה על אי דיוקים אפשריים) – ומחפשים את האשה שנושאת אותו עד שהם מוצאים את ז'אן מורו.
גלית, נכון! ותודה. זה מגרד לי את הזיכרון. יש לי איפשהו את התסריט, כשירווח לי קצת מהעומס אבדוק. וזה עוד יותר נפלא וחושף את רושה כמומחה לחיוכים – ובעצם מומחה זה משהו נרכש וזה משהו מולד, מין שמיעה מוסיקלית לחיוכים. (רושה אגב, היה חבר קרוב של דושאן והוא חזר לעיר האושר גם בפוסט על מרי ריינולדס הנפלאה https://maritbenisrael.wordpress.com/2014/06/14/reynolds/)