כתוב בגוף 3 – יומן הגוף

כתוב בגוף היא סידרה של עשרים ושבעה מאמרים על הזיקה בין ספר הדקדוק הפנימי של דוד גרוסמן לאמנות הגוף של ויטו אקונצ'י. המאמרים מתפרסמים אחת לשבוע, כל יום שלישי בשעה 20:00 בדיוק (בשביל הטקס). זהו הפרק השלישי העוסק בקשר בין אהרון קליינפלד לאמנות הגוף.

עדכון: סדרת "כתוב בגוף" הפכה לספר:
כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי

*

אמנות הגוף

בפרק הקודם הצגתי את הנטייה המושגית והמיצגית של אהרון, אבל אי אפשר להשלים את הסקירה מבלי להידרש ל"אמנות הגוף": אותו חלק מעולם המיצג שבו הופך גופו של האמן למרחב של הפעולה האמנותית ולמושא שלה.
ה"בודי ארט" הוא לטעמי, התגלמות המיצג. הוא מכיל את כל הסתירות שגרמו להופעתו: מן הרתיעה ממסחור היצירה – גוף האמן אינו עומד למכירה – ועד לרתיעה מחיפצון האדם; אמנות הגוף משקפת את החיפצון ויוצאת נגדו בעת ובעונה אחת.
הגוף הוא יותר ישיר ופחות מנוכר מכל אובייקט אחר. לרעיונות המגולמים דרכו יש נופך לירי ואוטוביוגרפי. כשאמן עושה מיצג גוף הוא גם ממשיך את חייו וגם מפקיע את גופו לטובת האמנות.
הגוף גם מוסיף ממשות לרעיונות ומפצה על המימד המנותק הקונספטואלי. הפיצוי, הכרוך לא פעם בסבל ובפגיעה עצמית, הוא המקבילה האמנותית להפרעה שבה אנשים חותכים את עצמם כדי להרגיש משהו.

אמנה כמה דוגמאות בקצרה, מבלי להכנס לפרשנות:

* החל משנות ה-70 האמן האוסטרלי סטלרק תולה את עצמו שוב ושוב בקרסי דייג.

.

*  ב- (Reading Position for Second Degree Burn (1970, שוכב דניס אופנהיים במשך חמש שעות בשמש, כשספר פתוח מונח על חזהו החשוף: "אני מניח לעצמי להיצבע," הוא מסביר, "… עורי הופך לפיגמנט … לא רק שהעור מחליף גוון, התהליך נרשם ברמה החושית. אני חש את פעולת ההתאדמות."

* ב- (Five Day Locker Piece (1971 כולא כריס ברדן את עצמו – במחווה משלו להודיני – למשך חמישה ימים בתא להפקדת חפצים.

*

Diary of a body

אהרון עסוק בגופו; הן בגלל המלחמה שהכריז על הביולוגיה, כי "מי שקיבל על עצמו את החוקה המסתורית הזו של הגשמיות, את תקנון הבשר, כבר עלה על דרך העבדות והשממון והחדגוניות, צעד אחר צעד, בלי עקיפות ובלי קיצורים, עד לסופהּ. שהוא המוות" (283), והן בגלל שכמו כל מתבגר הוא מרותק לשינויים המואצים בגופם של בני גילו. מה עוד שהתפתחותו שלו נעצרה ("עוד חצי שנה בר-מצווה ועובר תחת שולחנות", 48). ואם לא די בזה, הוא חושש שיתחיל פתאום "לאהוב בנים. זכרים כלומר … יש אנשים שקבלו פתאום כשהיו בגיל שלו, פקודה כזאת מבפנים, מאיזה בלוטה, ולך תתווכח ותתחנן" (253).
הוא חצוי בין הרצון לגדול, להיות נורמלי כמו כולם, ובין הרתיעה העמוקה שלו מעולמם של המבוגרים: מן הטקסים ומן החפצים שלהם, מן העטים והארנקים והתיקים והמפתחות שהם נושאים על גופם, מלחיצות היד והבדיחות הגסות, פנקסי הצ'קים וצווי הקריאה, מן "העור היבש והמחוספס שעוטף את האדם כתכריך" (100).

ספר הדקדוק הפנימי הוא בראש וראשונה ספר היחסים של אהרון עם גופו; סך כל נסיונותיו לאלף את גופו ולנקום בו, להעלם בתוכו או להשתיל לעצמו מוח חדש חופשי מתַּכְתִיבי הביולוגיה.
ה"ניסויים" שהוא עורך בגופו הם "אמנות גוף" לכל דבר: אופיים הסמלי הופך את הגוף לְנַשָׂא של רעיון, שלא לדבר על הכאב, הסיבולת והתיעוד הכמו-מדעי.

בפרק הבא אציג את ויטו אקונצ'י ואת הקשר בין אמנותו לבין מעשיו של אהרון. ובינתיים כדאי אולי להזכיר, שהספר המכנס את עבודות הגוף של אקונצ'י נקרא Diary of a Body, שם שיכול היה לשמש ככותרת חלופית לספר הדקדוק הפנימי.

*

הפרק הבא (סוף סוף): כתוב בגוף 4 – ויטו אקונצ'י, או המשורר שירד מהדף

*

למטה: שתי תמונות מתוך  Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ', עבודה שבה ערכה האמנית על שולחן עשרות "מכשירים של עונג וכאב" והודיעה שבמשך שש שעות היא תשאר פסיבית; לא חשוב מה יעשו לה – היא לא תתנגד.
"כעבור שלוש שעות נחתכו כל הבגדים מגופה בסכיני גילוח, ואנשים התחילו לחתוך גם אותה. אחרים ניסו להגן עליה. בשלב מסוים הניח מישהו אקדח טעון (אחד ממכשירי הכאב שהיו על השולחן) בידה, כיוון את הקנה אליה והניח את אצבעה על ההדק." (מתוך "מיצגניות וגיבורים").

*