עדכון: סדרת "כתוב בגוף" הפכה לספר:
כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי
*
בפרק הקודם הצגתי את הנטייה המושגית והמיצגית של אהרון, אבל אי אפשר להשלים את הסקירה מבלי להידרש ל"אמנות הגוף": אותו חלק מעולם המיצג שבו הופך גופו של האמן למרחב של הפעולה האמנותית ולמושא שלה.
ה"בודי ארט" הוא לטעמי, התגלמות המיצג. הוא מכיל את כל הסתירות שגרמו להופעתו: מן הרתיעה ממסחור היצירה – גוף האמן אינו עומד למכירה – ועד לרתיעה מחיפצון האדם; אמנות הגוף משקפת את החיפצון ויוצאת נגדו בעת ובעונה אחת.
הגוף הוא יותר ישיר ופחות מנוכר מכל אובייקט אחר. לרעיונות המגולמים דרכו יש נופך לירי ואוטוביוגרפי. כשאמן עושה מיצג גוף הוא גם ממשיך את חייו וגם מפקיע את גופו לטובת האמנות.
הגוף גם מוסיף ממשות לרעיונות ומפצה על המימד המנותק הקונספטואלי. הפיצוי, הכרוך לא פעם בסבל ובפגיעה עצמית, הוא המקבילה האמנותית להפרעה שבה אנשים חותכים את עצמם כדי להרגיש משהו.
אמנה כמה דוגמאות בקצרה, מבלי להכנס לפרשנות:
* החל משנות ה-70 האמן האוסטרלי סטלרק תולה את עצמו שוב ושוב בקרסי דייג.

* ב- (Five Day Locker Piece (1971 כולא כריס ברדן את עצמו – במחווה משלו להודיני – למשך חמישה ימים בתא להפקדת חפצים.
*
Diary of a body
אהרון עסוק בגופו; הן בגלל המלחמה שהכריז על הביולוגיה, כי "מי שקיבל על עצמו את החוקה המסתורית הזו של הגשמיות, את תקנון הבשר, כבר עלה על דרך העבדות והשממון והחדגוניות, צעד אחר צעד, בלי עקיפות ובלי קיצורים, עד לסופהּ. שהוא המוות" (283), והן בגלל שכמו כל מתבגר הוא מרותק לשינויים המואצים בגופם של בני גילו. מה עוד שהתפתחותו שלו נעצרה ("עוד חצי שנה בר-מצווה ועובר תחת שולחנות", 48). ואם לא די בזה, הוא חושש שיתחיל פתאום "לאהוב בנים. זכרים כלומר … יש אנשים שקבלו פתאום כשהיו בגיל שלו, פקודה כזאת מבפנים, מאיזה בלוטה, ולך תתווכח ותתחנן" (253).
הוא חצוי בין הרצון לגדול, להיות נורמלי כמו כולם, ובין הרתיעה העמוקה שלו מעולמם של המבוגרים: מן הטקסים ומן החפצים שלהם, מן העטים והארנקים והתיקים והמפתחות שהם נושאים על גופם, מלחיצות היד והבדיחות הגסות, פנקסי הצ'קים וצווי הקריאה, מן "העור היבש והמחוספס שעוטף את האדם כתכריך" (100).
ספר הדקדוק הפנימי הוא בראש וראשונה ספר היחסים של אהרון עם גופו; סך כל נסיונותיו לאלף את גופו ולנקום בו, להעלם בתוכו או להשתיל לעצמו מוח חדש חופשי מתַּכְתִיבי הביולוגיה.
ה"ניסויים" שהוא עורך בגופו הם "אמנות גוף" לכל דבר: אופיים הסמלי הופך את הגוף לְנַשָׂא של רעיון, שלא לדבר על הכאב, הסיבולת והתיעוד הכמו-מדעי.
בפרק הבא אציג את ויטו אקונצ'י ואת הקשר בין אמנותו לבין מעשיו של אהרון. ובינתיים כדאי אולי להזכיר, שהספר המכנס את עבודות הגוף של אקונצ'י נקרא Diary of a Body, שם שיכול היה לשמש ככותרת חלופית לספר הדקדוק הפנימי.
*
הפרק הבא (סוף סוף): כתוב בגוף 4 – ויטו אקונצ'י, או המשורר שירד מהדף
*
למטה: שתי תמונות מתוך Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ', עבודה שבה ערכה האמנית על שולחן עשרות "מכשירים של עונג וכאב" והודיעה שבמשך שש שעות היא תשאר פסיבית; לא חשוב מה יעשו לה – היא לא תתנגד.
"כעבור שלוש שעות נחתכו כל הבגדים מגופה בסכיני גילוח, ואנשים התחילו לחתוך גם אותה. אחרים ניסו להגן עליה. בשלב מסוים הניח מישהו אקדח טעון (אחד ממכשירי הכאב שהיו על השולחן) בידה, כיוון את הקנה אליה והניח את אצבעה על ההדק." (מתוך "מיצגניות וגיבורים").

*
מזכיר את הקדושים הנוצריים
כמו סנט סבסטיאן ירוי החיצים
או כמו פרנציסקוס מאסיזי עם הסטיגמטות
כלומר, סימני הצליבה על כפות ידיו
שלכאורה, דיממו מעליהם
גם בתרבות הערבית הסופית רווחו תופעת של מרטירים שניסו להביא את עצמם לכיליון בעולם הזה
בכדי לחבור לאלהות
התרומה של סדרת המאמרים האלה לדידי, היא שאט אט אני מחבר בין מיני תופעות פרסונליות חריגות בתולדות הדתות והכתות השונות
ובין אמנות המיצג
נראה לי מרתק להציג תופעות חסידיות או אנטי-ממסדיות ורדיקליות בתולדות הדתות
כסוג של אמנות מיצג
סטלרק דווקא סטה מאז לכוון מדע בדיוני – הוא התחיל להשתיל לעצמו אוזניים וידיים (תיכף אמצע את הקישור לאתר שלו)
אני חושבת שעולם המיצג בכלל, ומיצגי הגוף בפרט הם צומת שבה מצטלבים עולמות שונים. מיצגן בשם יאן מיקלוש (נדמה לי) דקר את גופו במחטים "כדי להקל על קרני השמש לחדור", זו מן הסתם עבודה שקשורה לסמים, אבל ההנמקה היא כמו שורה משיר לירי, לגמרי.
וגם באשר לקדושים אתה צודק. גם מרינה אברמוביץ' היא מרטירית בדרכה.
בשבוע שעבר קישרת כאן את אכילת הפצעים ללחם הקודש. מיצגן בשם ז'וריניאק שאני מזכירה בהמשך הגיש לצופים פודינג עשוי מדמו
כל הנושא מתקשר אצלי שוב למחקר הדתות ובמיוחד לתופעה המכונה הטירוף הקדוש, כלומר קריאת החריג והחצנת החריגות, כסוג של קדוּשה
אם כהזדהות עם הסבל ואם כהנחה לפיה באקסטזיס ובחוויה אקסטטית יש משום קדושה, מפגש עם האלהות וכיו"ב
או שהאלהות ניבטת אל האדם דווקא מתוך אירועים חריגים ולא נורמטיבים- קונצמסואליים
אתה צודק
יש צד כזה
אבל מעניין לחשוב גם מה ההבדל, כי האנשים האלה אינם קדושים, הם מיצגנים, שבאים ממקום אחר
והולכים למקום אחר
העבודה של מרינה אברמוביץ למשל – היא גם עבודה לגמרי פוליטית-חברתית. היא שמה מראה מול האנשים
ויש למיצגים גם צדדים נוספים
שכלתניים, אידאולוגיים, ליריים, מתכתבים עם ההסטוריה הקרובה (דר מנגלה, למשל – הוא בוודאי תורם את חלקו לאמנות הגוף של אהרון)
אחד הדברים שמעניינים אותי הוא האינטראקציה בין הצדדים השונים
על סקירתך המאלפת.
ואט-אט אין אתה יכול להימנע מבחינת מעשיך היומיומיים בהיבט המיצגי של אומנות הגוף.
תודה, צבי
זו מחמאה מרגשת במיוחד
ולעתידנים שבין חובבי המיצג:
http://stelarc-lain.blogspot.com/2008_11_01_archive.html
(וגם – איך זה שאיש לא מתייחס לתמונות מהמיצג של מרינה אברמוביץ'?
בייחוד לראשונה.)
כפי שהזהרתי מראש, קשה לי עם אמנות הגוף הזאת שגורמת לי להתכווץ ולרצות לעצום את העיניים חזק.
למה הקטעים שמתייחסים לספרות מאפשרים לי לנשום שוב? משתי סיבות, כמעט סותרות- האחת: הספרות היא פיקשן, היא סיפור, זה לא אמיתי, ולכן יותר קל לי להכיל את זה.
השנייה, כאמור, הפוכה: המיצג, שנועד, כנראה, לזעזע ולבדוק גבולות, נתפס בעיניי כשרירותי ופחות מנומק. הספרות פורשת מפת נפש רחבה, ולכן (לפחות בשבילי) היא הרבה יותר ברורה ו"מוצדקת".
גם אם בפועל אהרון של גרוסמן ואמני גוף יכולים לעשות מעשים דומים, ההנמקות השונות יוצרות את ההבדל מבחינתי.
אלה חומרים קשים. גם לי. ובכל זאת כמה דברים:
אני חושבת שכל הסיפורים אמיתיים. הם רק מתחפשים לבדיון.
המיצג לא נועד לזעזע. זה נכון שיש לו לגיטימציה לזעזע, לבדוק גבולות. הוא לא נדרש לצנזר את עצמו על ידי כל מיני רשויות. אבל הוא עוסק באותם דברים ושואל אותן שאלות על מצבו של האדם כמו הספרות, רק בשפה אמנותית אחרת.
באותה מידה אפשר לומר שהספרות (בחלקה הגדול) משתמשת בהקשר רחב ובתחפושת הבדיון כדי לעמעם ולעקוף.
ההבדל בין ספרות לאמנות גוף (במיטבן) הוא לא ברוחב או בעומק אלא במידת הריכוז. המיצג הוא תרכיז אמנותי. וקשה לשתות תרכיז שלא נמהל.
ולבסוף – הדמיון בין ספר הדקדוק הפנימי לבין עבודתו של אקונצ'י אינו טכני וחיצוני. בשבוע הבא אני מגיעה לסוף המבוא, ומשם והלאה אני מתכוונת "להשתמש" בויטו אקונצ'י כדי להאיר ולהבין את ספר הדקדוק.
בטח שהדמיון אינו טכני וחיצוני- זה עולה מכל מה שכתוב פה והקשר בין הספר לבין אמנות המיצג ברור לחלוטין מכל מה שאת מציגה כאן.
קשה לי לראות אדם שמאפשר לעצמו או לאחרים לעשות זוועות כאלה בגופו. אני מודה ומתוודה ומתקשה להבין מה שקורה פה ואת התמונות הנוראות שהבאת, והמילים- מפת הנפש של גרוסמן, הם סוג של סולם או תהליך תרגום שהופך את הזוועות לקצת יותר נגישות עבורי.
זה אמנם חורג מהמשנה הסדורה והמובנית שתכננת פה בסדרת השעורים המרתקת שלך, אבל אשמח מאוד לדעת מה זה עושה לך.
כשאת רואה את הדברים האלה- מה את מרגישה? מה את חושבת? לאן זה לוקח אותך?
תודה. שאלה לא צפויה. כלומר טובה וקשה.
זה גורם לי כאב, ותהייה גדולה – למה זה צריך להיות ככה. האם אין מספיק סבל שצריך להוסיף
עליו בכוונה.
אבל גם הקלה. שנובעת מהישירות של הדברים. אני כבר לא צריכה לנחש מה מסתירים. הרבה אנרגיה הולכת לי על ניחושים כאלה. על לקלף את הציפוי
הבדיוני ולהגיע לשכבת האמת.
וגם שימחה על החירות (שלהם). בעיקר מן הצורך לשאת חן. אני יודעת שזו חירות פגומה ועלובה, החירות לפגוע בעצמך. אבל אני מוקירה את פריצת הגבולות. את היכולת להתנגד. ההזדהות העמוקה שלי מאז ומתמיד היא עם אלה שהם "נגד". לא נגד חמוד ואופנתי, אלא נגד קשה ובודד שמשלמים עליו מחיר.
ושרק לא יצא שאני ממליצה על כאב או על קורבנות. להיפך. אבל זה מספיק לעכשיו (יש לנו עוד עשרים וארבעה פרקים לדבר).
טלי, תודה על השאלות שהן בהחלט במקומן
למרית, חן חן על התשובות, המעניקות יסוד לשאלות נוספות
החירות לפגוע בעצמך בשם האמנות
היא אמנם חלק מראיית האמן הטוטאלי
ההולך עם עצמו עד הסוף
ואת הכיליון או רואה כהגשמת מאווייו
או כעין הצטרפות לאידיאה של יופי שאינו כלה
המצוי אולי בשוך הגוף
אגב, באם הולכים עם תפישה זו בצורה עקבית
יכול השאהיד הפלסטיני, המפוצץ עצמו בציבור לדעת, לטעון- כי אין זה אקט דתי- משיחי
אלא אקט אמנותי- חילוני לחלוטין
אלו גם אלו מבטאים התמסרות טוטלית, גם טיפה טוטליטרית לאידיאה או לאידיאולוגיה הנובעת ממנה
מרית, אני מקווה שלא תחשבי שאני מתחיל קצת לחזור על עצמי
אשר לתמונה הראשונה של אברמוביץ
אין הפה יכול לדבר את שהאוזן לא רוצה לשמוע
לא מצאתי פה ולא אוזן על השולחן
אבל ההקשר מצמרר ומבעית למדיי
דווקא בהצצה חטופה נראית התמונה כאדם המסדר את דוכנו. מעשה יום-יום, כמעט בנאליה
זהו, שאצל מיצגנים קצת קשה להפריד בין החיים לאמנות, אבל אני דווקא לא כיוונתי לאמנות אלא לחיים. או לאמנות כחלק מהחיים, כביטוי של החיים
אין לי אידאל רומנטי של כליה באש האמנות. אלא של חקירה ובדיקה של מה שחשוב ומשמעותי ואמיתי, בלי צנזורות ופניות.
ויש לי יחס מיוחד לגוף כחלק הנראה של הנשמה
השאהיד לא יגיד שזה אקט אמנותי. זו לא ההנמקה שלו. ובכל מקרה לא הייתי מקבלת הנמקה כזו. אני לא מכירה בחירות לפגוע במישהו אחר. וככל הידוע לי גם הקצוניים שבאמני הגוף מעולם לא פגעו בזולת
ובאשר לאידאולוגיה – המילה אינה חביבה עלי.
אידאולוגיות, לפי החוויה האישית שלי, תמיד באות על חשבון מישהו, תמיד מכופפות דברים (ואנשים) כדי שיתאימו לאיזה עקרון, ואני הלא בצד של היוצאי דופן, של החד פעמי הנובע מהתבוננות והקשבה, הקובע את הכללים שלו ומשנה אותם כל הזמן לפני שיהפכו לסד
בהמשך לרתיעה המתמשכת של טלי מהבול בפוני של הדימויים שהבאת כאן לראשונה
–
את מעידה על הקלה שנובעת מהישירות של הדברים
שאינך צריכה לנחש מה מסתירים
זה כל כך לוקח לסטטוס חסר האונים שבילדות (ו׳ בשורוק) מול עולם המבוגרים המתלחשים או דוברים שפת שקרים לבנה ו.או זרה
וזה חתיכת ענין אצלך, שחוזר בין ובתוך השורות (בלי להתיימר לנתח אותך) ואני מצביעה על זה כענין-ענין שמאוד מזוהה עם חבורת סודות מוחלטת בהחלט ובראשיתית לא רק אצלי אבל גם. חבורה מכוננת ללא ספק (-;
וכל זה נאמר כשבימים אלה אני חוזרת וקוראת בצורה סדורה את הכתוב בגוף מאיר העיניים ומרחיב המחשבה שלך
וכל זה נכתב כשבימים אלה אני עובדת על פיילוט שיסביר (כשאשלח בקרוב, שתיראי) למה כל האוויר הזה שלקחתי ואני מוציאה כאן, חודשים אחרי שפירסמת את הסידרה (-;
הרבה תודה, מרית, על מורי הדרך
וסליחה על הכברת המילים. דחף שהחלטתי לא להתגבר עליו
דורית, זה באמת עניין אצלי, להתעמת ישירות. אולי באופן מוגזם, לא סתם יש בעולם פיתולים וסודות. זה קשור גם לגבולות. משהו שאני רק עכשיו מתחילה לגרד. ותודה רבה על כל השאר. מחכה בסקרנות.
בעולם ההזוי הזה לא סתם הרוב ככולו מפותל וסודי. יש מי שמקפיד על שמירת הסדר הזה. וגבולותיו
זו נקודת המוצא שלי (גם) ונוף ילדותי (גם). וגם אני בעד עימות ישיר, ודאי כשמדובר בביטוי אמנותי כזה או אחר, אלא אם יש הצדקה לסובלימציות למיניהן
ובכלל, אני בעד ללכת בשבילים שאת מציעה. גבולות הם ענין יחסי, לא?! וגמיש
תודה. מעניין כאן