האוונגרד והקסם של מרי ריינולדס

לעדיה ליברמן, באהבה

כריכה של מרי ריינולדס לLes Mains libres (הידיים החופשיות, 1937), רישומים של מאן ריי לשירים של פול אלואר. יש משהו מאד מיני, וגינלי-פאלי בכפפה העליונה, שמדבר בעקיפין עם הרישום שמתחת, הלקוח מתוך הספר.

מאן ריי, רישום מתוך הספר שלמעלה

עיר האושר היא מקום של אוונגרד ושל קסם.

לכאורה אלה שני עולמות מקבילים, מה שהופך אותי לדו-חי (פתאום אני חושבת כמה "דחוי" ו"דו-חי" קרובים צלילית), רגל אחת בקסם ואחת באוונגרד.

אני אוהבת את הישירות של האוונגרד, את הפראות הקרירה, השרירותיות, המנגנון החשוף, את הפתאומיות שבו הוא פורץ כמו אתנה מראשו של זאוס, את המרחבים החדשים שנפתחים בין הכללים השבורים.

ולא פחות מזה אני אוהבת את כמוסות הנפש של הדמיון, את המתיקות האפלה, את קפיצות הדרך. למה לשבור חומות כשאפשר לעבור דרכן?

קורה שאני מצליחה לחשוף שורשים משותפים ופעמים אחרות אני פשוט מערבבת בהשראת האקלברי פין. תמיד הזדהיתי עם געגועיו של האקלברי לחיי הנוודות ועם ההסתייגות שלו מארוחות מסודרות. כשכל מנה מוגשת בצלחת נפרדת המיצים של המאכלים לא יכולים להתערבב, ואיזה טעם יש לזה?

לעתים רחוקות אני פוגשת מישהו או מישהי שאצלה הערבוב מובן מאליו כמו אצלי. לא ניסחתי את זה במילים כשנתקלתי בספרים של מרי ריינולדס לפני כשש עשרה שנים, ב-The Art Institute of Chicago . פשוט הרגשתי את הקסם, את קיצור הדרך לנפש.

מרי ריינולדס, צילם מאן ריי, 1930

מרי ריינולדס היתה אמריקאית שהתאלמנה בצעירותה וברחה לפריס מהלחץ של הוריה להקים משפחה ולהתיישב. היא הגיעה לשם בתחילת שנות העשרים והיתה מקורבת לרוב הדמויות הפועלות באמנות ובספרות, ג'ויס, קוקטו, ברנקוזי, קלדר, מירו, אנדרה ברטון, רמון קנו, מאן ריי וכן הלאה. הרומן שלה עם מרסל דושאן נמשך כמעט שני עשורים. אנרי פייר רוֹשֶׁה, חבר קרוב של דושאן, תיאר אותה ביומנו כ"רקדנית גבוהה ויפת תואר, מלאה רוגע ואצילות". זה היה הרושם הראשון שלו, וכמה שבועות אחר כך הוסיף: "גוף דק והרואי עם עיגולים שחורים מתחת לעיניים. מלאת רוגע. נראה שיש לה מעין תשוקה למות. היא שותה כל לילה עד שהיא משתכרת, וגם אז לא מאבדת את הקסם והאצילות… אנחנו נזהרים שאצבעותנו לא ייפגשו, גם לא דרך אגב, כשאנחנו מוסרים זה לזה ספר או חפץ." (רוֹשֶׁה, מחברו של ז'יל וג'ים שכב עם רוב הנשים של דושאן, אבל לא עם מרי ריינולדס, אם להאמין לביוגרף של דושאן). היא היתה הצד היותר אוהב וסובל ומשלים בקשר עם דושאן, ועם זאת היתה עצמאית מאד. כשהנאצים כבשו את פריס סירבה להפקיר את החתולים שלה ולברוח איתו. היא נשארה והפגינה תעוזה וקור רוח בשירות הרזיסטנס, ורק כשהגסטפו הקיף את ביתה נמלטה לספרד דרך הפירנאים. אבל לא על זה רציתי לכתוב אלא על האמנות שלה.

אלכסנדר קלדר, מרי ריינולדס וחתוליה

היא כרכה ספרים. זה היה טרנד נשי בשנות העשרים, ללמוד כריכה. ריינולדס התמחתה בסדנתו של פייר לגראן, מעצב וכורך כוכב, ועד מהרה סטתה ממה שלימד אותה, טכנית וגם רעיונית.

אחת היפות בכריכות שעיצב פייר לגראן, כריכת ספרו של שארל בודלר "גני העדן המלאכותיים".

כאן אפשר לראות מבחר מיצירותיו של לגראן. הכריכות שעיצב הן מלבושים משוכללים ואופנתיים, ציפויים יוקרתיים לתפארת הספרים ובעליהם העשירים. הוא דגל בכריכה שמתייחסת לתוכן הספר, אבל בעדינות, שתעורר "לא את הפרח עצמו אלא את ניחוחו".

מרי ריינולדס לא הסתפקה בניחוח. הכריכות שלה קיימות בפני עצמן, כרעיונות שהתגלגלו בחפצים חיים למחצה, כמו הספרים הנושכים באגף השמור של ספריית הוגוורטס. מרסל דושאן קרא לזה אלמנט ה"פנטזיה הבלתי צפויה". זה לא קשור רק לשיטות הלא מקובלות שלה או לחריגה מן החומרים היוקרתיים של לגראן (שימוש בחרסינה שבורה למשל, בקפיצים של מחוך או בעור קרפדה – הכי אגדה) אלא אפילו יותר, לרגישות המופלאה האנטומית-ארכיטקטונית של ריינולדס למרחב הכריכה. האלמנטים שהיא מוסיפה – למשל מדחום שבור שמשובץ בשִׁדרה של ספר – כאילו היו שם מאז ומעולם.

כריכה של מרי ריינולדס, ל"חורף קשה" מאת רמון קנו

המשוואה בתמונה הבאה לא מתייחסת רק לתוכן הספר או לדרך כתיבתו, היא כמו חושפת ומפרשת מחדש את המבנה הפיסי של החפץ, את הסימטריה המובנית של כל ספר: הצד הקדמי זהה לצד האחורי כמו במשוואה, ואילו השדרה הצרה המחברת ביניהם כמו נועדה לסימן השווה (=).

כריכה של מרי ריינולדס, ל"אודיל" מאת רמון קנו

כשכבר מזכירים את מרי ריינולדס (מה שלא קורה יותר מדי ועוד נגיע לזה) קוראים לה "סוריאליסטית", תיוג גס שמפספס את התמהיל החם-קר, פנטסטי-מושגי של אמנותה, את האירוניה, החוכמה, המיזוג הייחודי בין פראות לאיפוק.

הסופר הנכרך ביותר שלה (12 ספרים) הוא רמון קנו, ממייסדי "אוּליפּוֹ"."OuLiPo" ראשי תיבות של Ouvroir de litérature potentielle – סדנה לספרות פוטנציאלית, היתה קבוצה של סופרים ומתמטיקאים שנוסדה בצרפת ב1960 ודגלה ביצירת מבנים ספרותיים חדשים באמצעות אלגוריתמים וכללים שרירותיים. חבריה ראו באילוצים אמצעים לייצור רעיונות (או "מכונה ליצירת סיפורים" בלשונו של ז'ורז' פרק). (ותודה לויקפדיה)

שני אחרי רמון קנו המופשט (6 ספרים סך הכול) נמצא מהפכן מסוג אחר; יצרי, הפְרָשתי-אינפטילי ורצחני – אלפרד ז'ארי שהמלך אובו שלו נחשב למבשר תיאטרון האבסורד.

אלפרד ז'ארי, המלך אובו, סביבות 1900

עבודה משותפת של מרי ריינולדס ומרסל דושאן, כריכת המחזה "המלך אובו" של ז'ארי.

את הכריכה של המלך אובו עצבה ריינולדס ביחד עם דושאן. ואף שUBU זו מילה סימטרית וביחד עם הB הנמחצת היא חופפת למבנה הספר ולתוכנו הכוחני, יש בה משהו מוחצן וראוותני מדי לטעמי. רק פרט אחד נוגע ללבי וגורם לי לחייך: הB קצרה יותר מהאותיות שלימינה ולשמאלה, ומתחתיה מציצים דפי הספר כמין כתר הפוך. אני מוכנה להתערב שהנגיעה הזאת היא של ריינולדס.

מה שמחזיר אותי להידחקותה (כמעט*) אל מחוץ לרדאר האמנותי. זה קשור לנשיות שלה (הסיבה הרגילה) וגם לצניעות של התחום שבחרה, על הגבול בין אוּמנות לאמנות, אבל זה גם המחיר של הרומאן הארוך שלה עם דושאן. כל יצירתה נמצאת תחת החשד, שאולי זה בעצם "דושאן עשה לה". וזה מרתיח אותי.

אני מכירה ומוקירה את דושאן (כתבתי עליו כמה פעמים, למשל כאן וגם כאן). ודווקא משום כך ברור לי הייחוד של מרי ריינולדס. הפיוט האגדתי והחושני שלה רחוק מן הפיוט הרזה והמופשט של דושאן. ברור שאנשים קרובים משפיעים זה על זה, אבל עוד לא מצאתי מישהו שניסה לברר איך ריינולדס השפיעה על דושאן. לזכותו ייאמר, שלמעט כמה כריכות שהם חתומים עליהן במשותף, הוא מעולם לא ניסה לנכס את יצירתה. להפך.

כריכה של מרי ריינולדס ל"האדום והלבן" (לוסיאן לוואן) רומן של סטנדל שיצא אחרי מותו.

כריכה של מרי ריינולדס ל Maison de santé (בית משוגעים) של ז'אן קוקטו.

כריכה של מרי ריינולדס, ל"Saint Glinglin" מאת רמון קנו

קראתי שהכריכה של "Saint Glinglin" מאת רמון קנו (בתמונה מעל) "לא קשורה לתוכן האינטלקטואלי של הספר". זה נכתב בפליאה ואפילו בנזיפה מסוימת. והכריכה הזאת אמנם נאמנה ומממשת את הרגע שלפני הקריאה, כשכל מה שקיים הוא מראהו של הספר ושמו.

ריינולדס הצמידה לשדרת הספר ידית של ספל. זה מפתיע אבל גם הגיוני באופן מוזר, ואפילו מתבקש כדי לסייע בשליפת הספר מהמדף (כשם שגם כפפות העור גדי מהכריכה הראשונה בפוסט, הן לא רק הידיים החופשיות משמו של הספר, הן לגמרי צמודות לכריכה, ולו אפשר היה להכניס יד לאחת הכפפות לא היתה סכנה שהוא יישמט בזמן הקריאה… וכל זה תמיד מרומז ומשובש, לא ישיר וחד משמעי, ולכן פתוח ופיוטי).

אבל אני בגלינגלין עכשיו. אין כמובן קדוש בשם גלינגלין. סט. גלינגלין הוא יום פיקטיבי בלוח השנה הקתולי, המשמש בלשון לדחייה למועד לא ידוע ולא קיים. "ביום של הקדוש גלינגלין" כלומר, כשלתרנגולות יצמחו שיניים. שריד החרסינה כמו מממש את הצליל הזה, גלינגלין, שמתלווה לשתיית תה מנומסת. ריינולדס לא הדביקה את השבר לספר אלא חיברה אותו ברצועה שמזכירה במעורפל (בגלל המיקום שלה ובגלל צבע הספר) חגורה של נזיר. והחיבור בין כל הדברים: היוקרה הצנועה של העור החום ליד יופיו של השבר, הפונט הפשוט, הפיוט הנונסנסי המחויך עצוב של האסומבלז' הופכים את הכריכה הזאת לאהובה עלי מכולן.

*

* בכל זאת, The Art Institute of Chicago

*

עוד באותם עניינים

שירה וקסמי חפצים

הנסיך הקטן והאוונגרד, כפי שהסברתי אותו לענת

בואו נדבר על "נתון" של מרסל דושאן

על הציירת ברת מוריסו

*

ועיקר שכחתי, לכבוד שבוע הגאווה – תלבושות מהממות מתחרות תחפושות של הגייז בניו אורלינס

וגם נמשכת ההרשמה לחממת האמנים של הקרון.

*