אישה עירומה מוקפת בששה עשר גברים בחליפות. כולם עצומי עיניים; האישה המצוירת כמו ישנה בעמידה, וגם הגברים כמו נרדמו בזמן צילום פספורט. "איני רואה את ה[אישה] שנחבאת בתוך היער." זה שם הקולאז' (או הפוטומונטאז') של רנה מגריט בהמשך למילים שכתובות עליו.
רנה מגריט, "איני רואה את ה[אישה] שנחבאת בתוך היער" 1929
שש הערות על האישה הבלתי נראית:
- השלם את המילה החסרה
"איני רואה את ה[אישה] שנחבאת בתוך היער." זה מה שכתוב על הציור, כשאת המילה "אישה" מחליפה אישה מצוירת, כמו תרגיל בספר דקדוק חלומי: "השלם את המילה החסרה". וגם בלי קשר למילה החסרה זה נשמע כמו משפט מספר דקדוק. ומעניין שגם המשפט האחר המזוהה עם מגריט, "זו אינה מקטרת", כמו נלקח מתרגול שְלילה באותו ספר: זו מקטרת, זו אינה מקטרת, וכן הלאה.
*
- לא דובים ולא יער
"אווירת הפנטזיה המכחישה את עצמה", כך בין השאר, תיאר מאיר אגסי את ציוריו של מגריט (בספרו המשובח "הכד מטנסי"). וכאן זה אפילו יותר מוחצן. יש משהו מופרך בטקסט שמתכחש לאישה החבויה בתוך היער; לא יער ולא חבויה. האישה לגמרי גלויה.
מה שמזכיר לי את הביטוי "לא דובים ולא יער". תמיד חשבתי שזה פתגם יידי שיובא מיערות אירופה, עד שגיליתי שזה מדרש תלמודי על האפיזודה המחרידה בספר מלכים ב', שבה ילדים לעגו לאלישע הנביא וקראו לו קירח. אלישע התרתח וקילל אותם, ושני דובים יצאו מן היער והרגו ארבעים ושניים ילדים. מתברר שחכמי התלמוד התווכחו על הנס המפוקפק הזה. אחד טען שרק יציאת הדובים היתה נס, היער היה קיים מראש, ואחר טען שהיה כאן נס בתוך נס, כיוון שגם היער וגם הדובים לא היו קיימים קודם – לא דובים ולא יער.
אבל מי אומר את המילים האלו, מי טוען שאינו רואה את האישה?
*
- החתול והשמנת
הכי פשוט ליחס את ההכחשה לחבורת הגברים עצומי העיניים. ואז זה נהיה אפילו יותר מתעתע, שלא לומר מיתמם. נזכרתי במדרש עממי מוסלמי (למה דווקא מוסלמי, אין לי מושג, כך זה הגיע אלי) על השאלה למה חתולים מלקקים את החלב בעיניים עצומות? כדי שאם יבוא מוחמד וישאל, "מי שתה את החלב?" הם יוכלו לומר, "לא ראיתי שום דבר…"
*
- גברים עובדים
האישה הבלתי נראית הופיעה על כריכת הגיליון השנים עשר של המגזין "המהפכה הסוראליסטית". הגברים המקיפים אותה הם כולם יוצרים סוריאליסטים. משמאל למעלה בכיוון השעון: מקסים אלכסנדר, לואי אראגון, אנדרה ברטון, לואיס בונואל, ז'אן קופן, פול אלואר, מרסל פורייר, רנה מגריט, אלבר ולנטאן, אנדרה ת'יריון, איב טנגיי, ז'ורז' סאדול, פול נוג'ה, קאמיל גומאן, מקס ארנסט, סלבדור דאלי.
הזיקה של הסוריאליסטים לשינה ולחלום ידועה ואין צורך לפרט. ורק כדי לסבר את האוזן, ציטוט קצר מן המניפסט הסוריאליסטי הראשון של אנדרה ברטון:
"מספרים כי מדי ערב, קודם לכתו לישון היה סן פול רו נוהג לתלות שלט על דלת מעונו הכפרי שבקאמארה, לאמור: המשורר עובד."
(הפונטים של "המשורר עובד" מוגדלים מאד במניפסט. סן פול רו היה משורר סימבוליסטי נערץ על ידי הסוריאליסטים).
ולא היו אמניות סוריאליסטיות? ודאי שהיו. אבל הן חלמו על דברים אחרים מן הסתם.
למטה, "בתיאבון, מרסל!" (1966), עבודה של הסוריאליסטית מרט אופנהיים. המרסל הוא כמובן מרסל דושאן שהיה בין השאר שחמטאי מושבע. העבודה נקראת גם "המלכה הלבנה". מלכת השח שעל הצלחת היא מאפה בצק עם חוט שדרה של חוגלה.
מרט אופנהיים !bon appetit, marcel" בתיאבון, מרסל!" (1966).
.
- המשכים
הפנטזיה המוכחשת של מגריט הזכירה לי את Anchors של ויטו אקונצ'י (1972), מיצב שבו "חלם אקונצ'י שיש לו אחות". אני אתעלם כרגע משאר המרכיבים של המיצב ואתייחס רק לטקסט שבו הוא חולם על האחות:
"מעולם לא היתה לי אחות. היא יכלה להיות המקלט שלי. הייתי קרוב אליה כמו הבגדים שהיא לובשת. היא היתה הגורה שלי. אני רועד, אני מאבד את קולי, אני מוכרח לעבור למטפורה…"
הוא מדקלם. וכל כמה משפטים הוא עוצר, וקול נשי מתרגם את הצהרותיו לצרפתית והופך אותן לצורת שאלה:
"האם אתה רוצה לומר שמעולם לא היתה לך אחות? שהיא יכלה להיות המקלט שלך? שהיית קרוב אליה כמו הבגדים שהיא לובשת? שהיא היתה הגורה שלך? שאתה רועד, שאתה מאבד את קולך, שאתה מוכרח לעבור למטפורה?"
ב"יומן הגוף" (הספר המתעד את עבודות הגוף והקול של אקונצ'י), יש גם גרסא נוספת שבה הסדר הפוך: האישה מקדימה ושואלת בצרפתית, ואקונצ'י משיב, כלומר מתרגם את שאלותיה והופך אותן להצהרות.
שתי הגרסאות נשמעות כמו תרגילים בחוברת ללימוד שפה: "תרגם את ההצהרות הבאות והפוך אותן לצורת שאלה," או "תרגם את השאלות הבאות והפוך אותם להצהרות." ההבדל הוא באופן שבו התרגול הפורמלי לכאורה, משפיע על משמעות הדיאלוג; בגירסה הראשונה שבה האישה הופכת את הצהרותיו של אקונצ'י לשאלות, היא מצטיירת כמאזינה ספקנית המתייחסת לדבריו באירוניה. בגירסה השנייה היא מצטיירת כחוקרת המכוונת את "העד" ומכניסה לו מילים לתוך הפה.
אני אוהבת את היובשנות הדקדוקית (של מגריט ושל אקונצ'י), את האופן שבו היא מרחיקה ומקררת את העבודה. ומעניין אם יש קשר בין העבודות, אם זרע תועה ממגריט נקלט בערוגה של אקונצ'י.
אצל ג'וזף קורנל ההשפעה ישירה. אבל אצלו זאת כבר לא פנטזיה מוכחשת או תרגילים בדקדוק. אלא פטישזם מלנכולי של ילדות.
ג'וזף קורנל, נסיכה מבית מדיצ'י סביבות 1948
![ג'וזף קורנל, מארי התינוקת [הנחבאת בתוך היער] 1940](https://maritbenisrael.files.wordpress.com/2017/02/cornell-bebe-marie.jpg?w=500&h=942)
ג'וזף קורנל, מארי התינוקת [הנחבאת בתוך היער] 1940
- בעיניים פקוחות
האישה הבלתי נראית של מגריט משייטת כבר מזמן בדייסה שבמוחי. אבל לא הייתי כותבת עליה לולא נתקלתי בתצלום מתוך עבודה של פינה באוש. על הקטע עצמו כתבתי מזמן (ושם אפשר גם לראות אותו בסרטון).
ופתאום הוא התחבר לי למגריט. שתי העבודות הן כמו חלום זו על זו. כמו אותה עבודה, רק הצד שלו הצד שלה.
מתוך 1980 של פינה באוש. נזרת' פנדרו היא האישה שעוצמת עיניים. עיני הגברים דווקא פקוחות. לחצו להגדלה.
*
עוד באותם עניינים
בואו נדבר על נתון של מרסל דושאן
האישה הוויטרובית (על רבקה הורן)
למה המלכה תמיד מנצחת? (על שתי עבודות קלות של מרינה אברמוביץ)
בגדי הכעס והאהבה (על יוקו אונו)
בפנטזיות שלי אני גבר (סופי קאל)
*
ובלי שום קשר, קול קורא לפרוייקט אמנותי מגניב. לחצו להגדלה
עיר-האושר 
מאלף, כמו תמיד. "הצד שלו והצד שלה" – ההקבלה בין העבודה של מגריט ובין זו של פינה באוש כל כך מתבקשת, האם התייחסה לעבודה שלו במודע? ובכל זאת לא היפוך מוחלט – בשני המקרים – ולא חשוב מה הכותרת (נוכחת/נעדרת) האישה היא האוביקט שבמרכז ("מורמת על כן" כמו שמפרשים את הדמויות הנשיות בקולנוע?), והיא החשופה (לעין/ למגע היד). הגברים לא חשופים פיזית ולא במרכז, המבט כמו גברי בשני המקרים, אך מכיוון שהדימוי השני נוצר ע"י אישה, ואולי גם בגלל המגע הפיזי (הפולשני) הוא נתפס כאירוני / פמיניסטי…
שזה מחזיר כמובן למרינה יקירת העיר, שבאחת מתגובותי בפוסט על פרה אנג'ליקו הזכרתי את האירוע הזה אצל פינה באוש. וגם מזכיר שוב את הציור הנעלם של ליאונור פיני עם השפן והחתולים הסובבים סביבו. והפורמט המעגלי הזה מזכיר אולי גם את פולחן האביב – בציטוט מויקפדיה: "לדברי סטרווינסקי המוזיקה מתארת את הפולחן הפגני המבוצע בסוף החורף בו יושבים זקני השבט במעגל וצופים בנערה בתולה הרוקדת לפניהם עד מותה כקורבן לאל האביב".
מרית, בבירור עם דוברי צרפתית ומילון גוגל, התברר ש- cachée הוא שם תואר, ובכל מקרה צורה פסיבית של "הסתרה" – "מוסתר", כפי שמוגדר שם, או "מוחבא", אם תרצי. זה משנה את התמונה, משום שאם כך, הרי שמגריט טוען שהיא מוסתרת או מוחבאת, ולא נחבאת כפעולה שלה. אז כבר אפשר לייחס פעילות לגברים שמסביב. הם נהפכים ככה ליותר אקטיביים. אולי הם הסתירו אותה. עצימת העיניים שלהם גם היא יכולה להיות פעולה אקטיבית, אי ראיה בכוונה, ובקונוטציה נפוצה שלילית – עצימת עיניים מפני ראיית עוול. כמו כן, בגלל שזה שם תואר, המילה "אשה" אינה חסרה בהכרח מהמשפט, והעובדה שיש שם את המילה "la" מספיקה כדי להבין שמדובר בנקבה מבחינה דקדוקית.
הפוסט מרתק (תודה) אבל התצלום של מגריט מהפנט. נעצתי בו מבט עד שהבנתי: העין נמשכת אל המשולש הבולט שיוצרת הבטן החשופה, הנשית, עם הציר האורכי שעובר בין הטבור למשולש הערווה הכהה, ואז ההבנה שכל המשולשים הלבנים עם העניבות שמציצים מתוך המקטורנים הם בעצם ציטוט/הדהוד של המשולש הנשי הזה, וזה מה שכל כך מופלא בתצלום הזה – שמרגישים את ההדהוד הזה עוד לפני שמבחינים בו ומצביעים עליו
ורד, תודה. לא נראה לי שזה היה מודע. מגריט לא נראה לי מאבות המזון של באוש (אף שאי אפשר לדעת). ובכל מקרה ניכור ביחסי גברים בחליפות ונשים בקומבניזונים נמצא במרכז הכובד של התיאטרון שלה. במקרה המסוים הזה יש להניח שכל רקדנית (ואולי גם כל רקדן) תרמה לה דוד משמשן מן הילדות, והיא תזמרה את כולם לתמונה קבוצתית חיה. ובגלל ריבוי הגברים ובגלל שזו גברת ולא ילדה המתקפה המינית נהיתה הרבה יותר גלויה. לא חשבתי שהתמונות הפוכות, אלא נקודת המבט. בגדול זה מתייחס לאותה תופעה, רק שמגריט ראה אותה מהצד המוגן (והמיתמם) של הגברים ובאוש (אירוניה או לא) מהצד הפגיע.
רג'ולי, כן, נערות תמיד היו קורבן, אבל בפולחן האביב יש לקורבן משמעות וגם הנערה עצמה יודעת את זה, היא שרויה בצער עמוק אבל לא בניכור. וכאן זה לגמרי סתמי. התעללות של חזקים על חלשה וסבילה.
ובאמת התלבטתי בין נחבאת לחבויה. אולי חבויה יותר מדויק. הצרפתית שלי כבר לא מה שהיתה… זה שהיא נקבה ברור גם מהחבויה (שני e בסוף) ועדיין האישה המצוירת בדיוק במקום הנכון במשפט משלימה אותו. ועצימת העיניים הקבוצתית אמנם מיתממת ומחשידה, אבל הם לא החביאו אותה, היא לגמרי גלויה…
מירי, תודה כפולה, גם על התוספת המעולה. אני תהיתי גם לגבי היד החשוכה ולא הגעתי למסקנה ברורה.
רג'ול – ה- la היא היידוע של הנקבה וצרפתית (בניגוד ללטינית למשל) לא רק משתמשת אלא די אוהבת את היידוע. אני לא בטוח אם היידוע מכוון אבל לי זה תמיד נראה כתגובה ל- cherchez la femme, מטבע הלשון הבאה לתלות את רוב חטאי העולם, באשה.
שי, בדיוק כרגע חשבתי על הקשר ל-cherchez la femme הזה, שגם מתאים לגמרי לעצימת העיניים ממציאות שונה מזו שבה האישה אחראית לחטאי העולם. וגם אולי חיפוש האישה בתוכם. אבל אני כרגיל מנסה לתרגם אמירות ג'נדריות לאמירות כלליות. מתוך הנחה שכלי המשחק הם גברים ונשים, אז מוכרחים תמיד להראות או גברים או נשים. וזכותי לחשוב שבמקום כל אישה יש גבר ובמקום כל גבר יש אשה, וכל קומבינציה אחרת. בני אדם.
ה-la יכול לבוא ללא מה שהוא מיידע, כך אמרו לי יודעי צרפתית, כמו "היא" או "זותי".
מרית, אנחנו לא מתחילים שובפם (please!) – אני לא רואה כאן עדיין שום ניצול והתעללות באישה לגמרי סבילה. 16 גברים מסודרים יפה ועוצמים עיניים במלבן מסביב לאשה עירומה. בפרס זה היה יכול להיות שטיח פרסי אירוטי, ובהודו עוד פרק בקמה-סוטרה. בנטורי קרטא זה היה יכול להיות פשקוויל.
לא יודעת בנוגע ליד החשוכה, זה כנראה הצל של היער שמתחיל לכסות אותה, אבל היד השניה היא לגמרי https://images.haaretz.co.il/polopoly_fs/1.1613229.1326211073!/httpImage/4078028224.jpg_gen/derivatives/headline_1200x630/4078028224.jpg?wtm=1.1613229
שי, נכון, חפש את האישה.
רג'ולי, הפסיבית זו נזרת' פנדרו של פינה מ1980! של מגריט היא היפהפייה הנרדמת.
ופתאום נזכרתי שבצרפתית קוראים ליפהפיה הנרדמת באופן מטונימי la belle au bois dormant כלומר יש כבר יער בשמה, היא היפהפייה ביער הנרדם, וגם שבגרסה המוקדמת של היפהפיה היא לא מתעוררת מנשיקת הנסיך והוא אונס אותה בשנתה והיא יולדת לו תאומים, ואחד מהם נושך אותה בזמן ההנקה, וככה היא מתעוררת (ופעם נורית זרחי אמרה לי, זה מה שילדים עושים, הם מעירים אותנו…) ויש מצב שהסוריאליסטים עם שיגעון השינה שלהם היו ערים לאגדה הזאת.
מירי 🙂 (איכשהו יש לי הרגשה שיש משהו ספציפי מאחורי היד השחורה. נחכה ונראה)
כל אחד יכול לראות בכל דבר מה שהוא יכול ו/או רוצה. לפעמים זה הרה אסון, ועדיין מצחיק. למשל כאן (עוד גאון של צחוק ודמע):
וגם פה יש איזה אישה קרבן ליחסים בינלאומיים.
מירי, אפרופו הג'נדריות שדיברתי עליה והיד שאת הבאת:
https://www.google.co.il/imgres?imgurl=https%3A%2F%2Fs-media-cache-ak0.pinimg.com%2F564x%2F92%2F58%2F0b%2F92580b28f5664c75ab03bf652db62839.jpg&imgrefurl=https%3A%2F%2Fwww.pinterest.com%2Fpin%2F335799715936189071%2F&docid=4ndI6dnVLRhfUM&tbnid=MzETGIGhGJ24FM%3A&vet=1&w=500&h=488&bih=510&biw=1094&q=joel%20peter%20witkin%20gods%20of%20heaven%20&ved=0ahUKEwjAmcm5h5jSAhWhKMAKHY76ADoQMwgcKAQwBA&iact=mrc&uact=8
ומי זה פקוח העיניים שם למטה?
מרית – יופי. עוד יצירה מסתורית (לפחות עבורי). מהמעט שאני מבין היא כנראה עוסקת באהבה (צויירה במסגרת פרויקט חקירת האהבה) וקורצת אולי לאימרה L'arbre qui cache la forêt העץ שמסתיר את היער וגם לברטון המספר שתמיד קווה לפגוש בלילה ביער אשה יפה ערומה והצטער שלא פגש אותה.
מרית, אני לא חושב שרק נערות היו תמיד הקרבן. לפחות לא רק נערות. יש את איוב, ויש את יצחק שכמעט התקרבן, ויש בתנ"ך כמה וכמה נשים מאוד מאוד חזקות, שהן ממש לא קרבן. ויש את שמשון. ויש את דלילה שמקרבנת אותו ומנצלת את רוך ליבו. ויש את "בכבלי אנוש" (Of Human Bondage). די כבר להתבכיין על ו/או להשתמש כקרדום לחפור בו בפגיעות הנשית הבלבדית, ודי לנכס את הפגיעות הזאת למין הנשי בלבד.
תודה על הפוסט, מרית. הכתיבה שלך והיצירה של מגריט העלו בי דווקא תהיות לגבי אמנות סוריאליסטית פה אצלנו. חשבתי שאולי אמנות כזו היא נחלתם של אנשים שלא חיים בצל ״מצב בטחוני״ ושהמציאות של החברה בה היא צמחה, כמולידה תנועה אמנותית, מזמנת אתגרים שהם קיומיים ושמעודדים חתירה אל מעבר למציאות המוחשית. או שאולי אני לא מכיר מספיק אמנות סוריאליסטית ישראלית?
שי, שוב תודה על התחקיר. "מרוב עצים לא רואים את היער", הביטוי קיים גם בעברית, וזה מקסים ומתאים למופרכות כמו כפפה. ויכול להיות גם שמגריט עשה מחווה לפנטזיה של ברטון. ועם זאת, בדבר שאני מזהה כדקדוקי (ומאיר אגסי שהפרק על מגריט הוא באמת אחד היפים בספרו קורא לסגנון הציור כולו אסתטיקה של מילון מאויר או משהו כזה), יש משהו יובשני שכאילו מנטרל את היצר והסכנה. אבל מעבר למה שיוצר מכניס לעבודה במודע, יש דברים שקיימים בה או שצפים פתאום על אפו ועל חמתו. ובאישה אחת עירומה שמכותרת בגברים רבים יש משהו טעון ומטריד. כרגע כולם ישנים אבל מה יקרה כשהם יתעוררו? לאן היא תברח? אולי הם בכלל הרדימו אותה, אולי הם רק מעמידים פני ישנים, עוצמים עיניים עד שאנחנו הצופים נסתלק? ואת הדברים האלה הציפה אצלי התמונה הפינה באושית. שתי התמונות האלה (באוש ומגריט) הן כמו חלום זו על זו. ומסתורין זאת לא בעיה, זה מגרש המשחקים של הסוריאליזם. זה חלק מהכוח של העבודה, החמקמקות שלה.
והנה עוד וריאציה מגריטית על האישה החבויה שלא נראית בתוך היער.
רג'ול, לא יעזור לך. קורבנות ומתעללים יש מכל הסוגים והמינים. הפגיעות והכאב הם אישיים ולא מפלים. עם זה אני לגמרי מסכימה. אבל נערות תמיד היו קורבן מסורתי, אמצעי תשלום מקובל. והן עדיין. תקרא עיתונים ותראה. בחצי עולם עדיין משלמים בנערות כדי לעשות סולחה בין שבטים ניצים או שאונסים אותן כדי לנקום בגברים של משפחתן או חוטפים כיתות שלמות כדי השד יודע. זו שיטה, לא רק פתולוגיה.
התפוח המוזהב, תודה. בגדול, אני לא אישה של לונג שוט והקשרים חברתיים והיסטוריים, אני תמיד נמשכת ליצירה הבודדה. ובכל זאת, בראשי פרקים: יש סוריאליזם ישראלי. למשל יוסל ברגנר שמת לא מזמן. ואתגרים קיומיים כמו כל מצב קיצוני, יכולים להוליד תגובות הפוכות. מעתיקה לך למשל כמה שורות מתוך הערך מודרניזם בויקיפדיה:
הטראומה הקשה של המלחמה [מלחמת העולם הראשונה] התאימה לשתי הטענות המרכזיות של התנועה המודרנית: הריאליזם פשט את הרגל כאשר הוא פגש את מלחמת החפירות, שנראתה כהזויה לחלוטין – כפי שהודגם בספרים כמו "במערב אין כל חדש" של אריך מריה רמארק. מעבר לכך, המחשבה כי המין האנושי מתקדם מבחינה מוסריות נראתה מגוחכת לנוכח הטבח חסר ההיגיון של "המלחמה הגדולה". מלחמת העולם הראשונה חיברה בין הרציונליות הגאומטרית הקשוחה והמכניסטית של הטכנולוגיה עם אי-הרציונליות הסיוטית של המיתוס.
מרית, אי הסכמתך איתי לא תמנע מדעתי לעזור לי. כשאת אומרת משפט שנשמע אקסיומטי וחד צדדי לחלוטין, ושחלק ממשמעותו היא שקבוצה שלימה של בני אדם (שאני, מאוד במקרה, משתייך אליה) מוגדרת כמקרבנת תמידית (לפחות בעבר, עפ"י דבריך) ומודרת מהזכות הבסיסית שלה להיות מובחנת גם היא כקרבן, את מניה וביה מקרבנת אותה גם כן, ולו רק בכך שאת מפקירה אותה לאפתיות. ובטח שאת לא מקדמת מצב של שוויון זכויות, אלא היפוך זכויות. קולאג'-פוטו-מונטאג' שבו נער עירום היה מוצג, ומסביבו 16 תמונות פספורט של נשים בוגרות עצומות עיניים, עם אותו כיתוב (הפוך מינית ואפילו לא הפוך מינית) היה יכול להגיד דברים עצמתיים לא פחות. אבל כל אחד עם האסוסיאציות שלו באמת. אם רוצים לעשות הפגנה פמיניסטית, אפשר לקחת את התמונה הזאת כשלט. אך האמירה המיגדרית ביצירה הזאת של מגריט יכולה להיות מובנת בעוד כיוון אחד לפחות.
חוץ מזה ואולי לא לגמרי חוץ, הנערה בפולחן האביב אולי מסכימה לגורלה. ואם היא לא מסכימה – ישתנה גורלה? אני לא רואה הבדל בין קרבניותה לקרבניות הנטענת על ידך ביצירה של מגריט – איך את רואה שהיא לא רוצה? מה היא לא רוצה?
ואני רוצה להגיד משהו כדוגמא לאמירה מאוזנת, גם מיגדרית וגם מצב רוחית:
אֶה, סליחה, ישו לא היה נערה, כפי שנמסר עד כה, אבל אני מסכים שאפילו היום הוא היה נתפס כסיסי.
מרית ה'תחקיר' גלה רק שהפוטומונטאג' השחיר עם הזמן ולכן כנראה היד השחורה. הסוריאליזם באמת לא תפס פה אולי עקב מוצאם השונה של רוב הציירים הישראלים. חוץ מברגנר היה גם קון ועוד. אבל כמה פומפיות ומפתחות ניתן לראות? רג'ול – נשים הן הקורבן העיקרי והן לא צריכות להתקרבן. הן שם. וגם כאשר גברים הם הקןרבנות, המקרבנים (מהיכן צצו פעלי הקורקבן הנוראיים האלה?) הם גברים. בדרך כלל. ונזכרתי שיש ציור כמו שתארת שבמרכזו גבר ערום והוא מאותה תקופה. אנסה להיזכר של מי.
שי ומרית, קביעותיכם הן אינטואיטיביות לחלוטין. אני לא נגד קביעה אינטואיטיבית. ובכל זאת אני חושב שמדובר בעימות תמידי, הישרדותי, אבולוציוני, בין חזק לחלש. ניתן דווקא לראות את זה בצורת המאבק של נשים להחדלת קרבנותן (וכאן אני מניח אבן פינה לפעלי חדלוניות נוראיים ככל שיהיו). אם החלש (במקרה זה הנשים), משתמשות באותה שפה אגריסיבית ומפלה של הגברים כדי להשיג את החדלת קרבניותן, הרי שהן מחזקות את הגברים, כמו שמרינה מחזקת את מי שהיא משתמשת בשפתו. השפה האחרת, הנשית במקרה הזה, היא זו שצריכה לצאת וידה על העליונה, או לפחות בגובה היד של הגברים, אם רוצים שינוי. כי מדובר בשפה, בשינוי של שפה. כדברי ויטגנשטיין – "גבולות שפתי משמעם גבולות עולמי". השפה של מגריט נשית, רכה, ולכן טובה לטעמי.
רג'ול, אתה לא מקשיב… לא אמרתי שאין קורבנות גברים, ברור שיש וברור שכאבם לא נופל מכאבן של הנשים. ואפילו לא השתמשתי בנימוק הסטאטיסטי (וגם זה נימוק, אף שהוא ממש לא עוזר לגבר שנפגע). דיברתי על שיטה, על משהו לא אישי, על מוסכמות, ואלה עדיין חד משמעית מקרבנות ילדות ונערות. וההבדל בין הנערה בפולחן האביב של באוש לאישה של גברי החליפות הוא הבדל של שמיים וארץ. במקרה לגמרי התגלגלו לידי קלטות שבהן פינה עובדת עם הרקדנית על תפקיד הקורבן בפולחן. וכל תנועה ספוגה ברגש, עצב תהומי של פסוקים מספר תהילים. אבל עצב הוא חיים, צעקה היא חיים, בניגוד לניכור ולאפאטיות של הקורבן השני.
ויכול להיות לעולם לא נסכים וגם זה בסדר, אבל אני פורשת מן הוויכוח.
שי, לא, התחקיר הזה לא משכנע אותי… בדקתי את ההשחרה מקרוב והיא לא מכנית, היא מתחשבת בקווי גופה של האישה. זה נראה כאילו האישה פונה לצל. היא כמו ירח שמתמעט. תעלומת היד השחורה (נשמע כל כך פירטי) עוד תתגלה.
ולא חסרים סוריאליסטים ישראלים. לא רציתי להיכנס לזה כי אני לא אוהבת לדבר על דברים שלא ממש איכפת לי מהם. אבל גם לארדון היה צד סוריאליסטי מיסטי, ומהעכשוויים עולה בדעתי בלו סמיון פיינרו. ואלה שתי דוגמאות (מתוך רבות) שלא קשורות לענף הפומפיות.
ובעצם גם לעבודות של רונית ברנגה שעליהן כתבתי לאחרונה יש יד בסוריאליזם, באופן הכי הפוך משל ברגנר. https://maritbenisrael.wordpress.com/2016/08/21/ronit-baranga/
ואם אנחנו כבר מדברים, בהמשך להערה שלך על דיקנס בפוסט הקודם – כל כך קנאתי באוליבר טוויסט בתור ילדה… גם משום שהיו לו הוכחות לסבלו, ההתעללות בו הוכרה על ידי האדם הסביר. וגם כי היו לו הרפתקאות. ואף שרבות מהן היו קשות ונוראות, למדתי מן הספרים שהדרך לאושר עוברת בתהפוכות ותלאות. חיי לעומת זאת היו לגמרי סטטיים, לא נראתה שום הרפתקה באופק ולכן גם לא היתה תקווה.
רג'ול – ציור ישו כנשי רק מעצים את תפיסתו כקורבן, התמידי, של האנושות כולה. שינוי השפה כאמצעי "איתקרבנות" (החדלת הקורבנות) יהיה מבורך.
מירי, מרית – היד השניה (השמאלית הנעלמת של ונוס ממילו?) היא הנגדה לזו של ונוס אחרת, זו מאורבינו של טיציאן. https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/b/bb/Tiziano_-_Venere_di_Urbino_-_Google_Art_Project.jpg
יש מסה מצויינת של היסטוריונית בשם טסטה על הציור ומשמעותו, אך לא אאריך. אצל מגריט אף שהאשה עירומה החושניות כבושה. הוא מדבר בשפת האהבה על הדמות העלומה מהחלומות. ואולי הם עוצמים עיניים כדי לשמור עח צניעותה של אשתו 🙂 ?
שי, אני בעד הפירוש הזה, הלא דווי.
מרית, לא אפגע בפרישתך, אך רק אספר לך זאת:
פעם התווכחתי עם אבא שלי (על הנפקות של היותי רקדן – "מה יוצא לך מזה?"). אחרי חילופי דברים לכאן ולכאן הוא פתאום אמר: "עכשיו אני אגיד משהו, ואחרי זה אני לא רוצה לשמוע כלום".
שי 🙂
רג'ולי, גם אם תעמיד אותי בפינה ליד אבא שלך אני לא אחזור להתווכח. מוכרחים רק למות, זה מה שלימדתי את הילדים שלי. כל היתר זו בחירה. יש אולי ויכוחים טובים, אבל רובם סתם משייפים את הנפש. ההפך משיחות.
רג'ול – מצאתי את הציור שחפשתי. פול דלוו מצייר עצמו כנער ערום מתבגר מוקף בנשים "חזקות". ולא הן לא ערומות למחצה כי אצל דלוו שדיים גלויים זו חליפת ערב.
מרית, את זה אני מכירה ממה שכתבת בתגובה לפוסט שלי . עכשיו הכול מתחבר 🙂
מרית, חלילה (האישה של החליל). אני, כממשיכו הישיר, אומר משהו, ואחרי זה אני לא רוצה לשמוע כלום. גם על זה צך להתווכח בלי רצון?
שי, תודה. צריך את התמונה הזאת ברזולוציה יותר גדולה כדי לראות עד כמה עצומות עיניהן לרווחה.
רג'ול – עיניהן פקוחות ולו גם למחצה. ויש גם ביער https://www.wikiart.org/en/paul-delvaux/not_detected_243084 ושוב דלוו הנערי ערום במרכז. לא מכיר את לאונור פיני אבל גם אצל דלוו ל"הלבשה התחתונה" יש מקום https://www.wikiart.org/en/paul-delvaux/not_detected_243084 . הקולגים צולמו בפוטומטון, שהסוריאליסטים (במיוחד מאן ריי?) ראו בו צעצוע חדש נפלא. לא סתם קוראים לזה פוטו-רצח .
מכיוון שהוא הזכיר לי את לאונור פיני, מבחינת היות העירום חלק מהעיצוב התלבושתי, ומבחינת ההעמדות וריבוי הנשים, פישפשתי אצלה ומצאתי את זה – גם צורה של עירום:
ולכן גם נדמה לי שמגריט פשוט הרג קצת את ששה עשר הקולגות שלו לסוריאליזם. אי אפשר להגיד שהם לא נראים גם, ולו רק גם, מתים.
מהמם. ביער נרקוד נרקוד. וגם בעיקר בת לוקחת בן. הוא לא לגמרי במרכז, יש לשים לב. אבל גם הזין שלו הולך הצידה. אז הכל סבבה. שתי התמונות שהבאת הן אותו הדבר. בכוונה? אז הפוטומטון תואם את התאוריה שהם מתים בדיספוזיציה לעברית.
טעיתי. בהלבשה תחתונה התכוונתי לאחת מאלה ויש לו די הרבה: https://www.wikiart.org/en/Search/paul%20delvaux%20call
על נטיית הזין והלב (תסלח לי מרית, שגם בלגנתי לה הסדר באתר) יש קטע נפלא בהתחלה של החייט מפנמה של לה-קארה.
שי, תודה. מה ומי אין בפול דלוו? תקצר איזושהי יריעה, ותקצר איזושהי יריה להגיע לנקודות המגוז הנגוזות השואבות שלו כמו חור שחור. צריך ממש שנורקל, ואולי גם בלון גז, כי באמת פחד איימים שלא יהיה מה לנשום שם. וטוב שיש שם גם את השלד בריקוד הזה עם ביג תוחעס. יש נדמה לי שלביל פלימפטון סרט על זוג שמבלה אצל חברים, וכולם לבושים טיפ-טופ, והם באים הביתה, ולאט לאט פושטים את בגדיהם ואת עורותיהם, ונשארים שלדיהם בלבד, והם נכנסים לתוך ארונות מתים בהולכם לישון. אני תר אחרי זה כדי להביא לכאן, ואני גם תר אחרי נטיית הזין והלב שהמלצת, על אף שאני נרתע ממותחנים. אבל אם זה רק בהתחלה אז אחזיק חזק.
עברו שנים רבות (19?) אבל מצאתי – תחתית עמוד 38 במהדורת Knopf מ- 1996. לא ספרו הטוב ביותר. אשמח להשאיל לך.
נפלא אם תשאיל לי. זה הקטע שהחייט מודד אותו בחדר הקטן ושואל אותו משהו בקשר לשמאל? – כי ראיתי עכשיו קטע משובש שיש ביוטיוב, וקשה להבין את הדיבור. זה מזכיר לי שכשתפרו לאבא שלי חליפה, אני חושב שלבר מצוה שלי, הייתי נוכח במדידה, והחייט שאל אותו כהאי לישנא: "איפה אתה מחזיק אותו?". זו היתה בדיחה שהסתובבה קצת זמן במשפחה. אני לא יודע אם שמת לב שאין פוסט של מרית שאבא שלי לא מככב בו, וגם מקבל אוסקר. אז אני חייב לציין שני דברים: אחד – שאם אני כבר מזכיר את הבר מצוה שלי – הדבקות שבה הוא אמר "ברוך שפטרני מעונשו של זה". דבר שני, שקשור יותר לתוכן הפוסט – כשבקשתי ממנו איזושהי עזרה כשהייתי כבר בן עשרים וכמה, הוא הביע את סירובו כך: "מה תעשה כשאני יעצום את העיניים?".
איך נבצע את ההשאלה?
זה אכן הקטע. חלק קטן מפרק מדהים מספר ממש לא. shai@lex.co.il.
לרג'ול
כמי שדובר צרפתית, הגרסה שאתה מציע לקרוא את המשפט בלי האשה אינה מתקבלת.
la cachée אי אפשר לאמר כך בצרפתית. ברור שהדימוי מייצג את המילה "אשה".
cachée יכול להיות גם מוסתרת וגם נחבאת, הכל פתוח.
אביב, תודה! כנראה לכל אחד יש דעה משלו על השפה המשותפת. ודעה מסויימת, הניתנת בתוך קבוצת אנשים מתפשטת כמו אש בשדה קוצים, או שוטפת כמו מים חיים. אז נפלא שהכל יכול להיות גם וגם.
אביב ומרית, בבירור נוסף עכשיו אצל עוד אחת שדוברת צרפתית היא הסבירה ש-cachette הוא הוא שם העצם. זאת היתה כנראה הטעות (או ההטעיה המכוונת) של הטוענים לחוקיותו של ה-cachee בתוך זחיחות דעתם המש(ו)עשעת באותו זמן. אז טעיתי. אני מתנצל.
הצרפתית שלי כבר לא משהו, אבל לא בטוח ש- la cachée הוא חסר משמעות. יש מקומות שנקראים La Cachée. יש את צורת השימוש הזו les deux faces d'un même univers, l'apparente et la cachée וכן למשל בשיר של Pierre Alferi הנקרא UNE DÉFENSE DE LA POÉSIE:
Oui, dès la première sensation
La face visible annonce la couleur
Le code du jour : la nature
De son lien avec la cachée.
זחיחות דעתם בהיותם טיפוסים כמו ה-17 (16 עצומי עיניים ואחד מדביק אותם בריבוע)
שי ורג'ולי, תודה על השפע, תערוכה שלמה (ועל אבא שלך רג'ולי צריך להיכתב ספר), וגם על אישתו של החליל, וגם לאביב על ההבהרה הסופית. ובאשר לשאלת הישנים או מתים – אף שלפעמים קשה להבדיל (כמו שכתב אלתרמן במגש הכסף "ואין אות אם חיים הם או אם ירויים" וכפי שמוכיחים צילומי הישנים הנפלאים של אלאן בצ'ינסקי http://wp.me/pSKif-hGK ) במבט נוסף, הם נראים לי כשותפים במשחק מחבואים משונה שבו כולם עוצמים עיניים כל הזמן (ולא רק העומד, בזמן הספירה). ישר מאליס בארץ הפלאות. אני כבר מדמיינת את השיחה שבה הם מוכיחים לאליס שזו הדרך ההגיונית לשחק.
מרית, זה נהדר המחבואים. כי מישהי אמרה לי עכשיו שהמילה cachette שהומלצה מקודם היא בכלל מחבוא. אבל בכל אופן מאחורי מצדדי מעלי ומלפני זה הופך את כל הקולאג' פוטומונטג' הזה לתלת מיימדי, שהאמת חור שחור גדול ועמוק נראה בעיני כל הרקע שמסביב לנערה.
ובקשר ל-cachee הניג'ס הזה, עוד מישהי ששולטת שליטה חסרת מייצרים במגוון שפות אירופאיות, צרפתית, גרמנית, איטלקית, ספרדית, רומנית, רוסית – אמרה לי שאפשר לגמרי להגיד la cachee. לא מקבלים על זה קנס בצרפת. אולי בקרוב יקראו כך לאחת שהולכת עם רעלה, שמחזיר מיד לאשה הנעלמת.
וגם אני מציע לשים לב שכמו שזה: https://encrypted-tbn1.gstatic.com/images?q=tbn:ANd9GcQBimaNOqabO_N-OW7zH6acm0HzDciXDzpcSufIEk3wnk0XacsV לא מקטרת, גם כאן זו כנראה לא אשה או נערה. יש מצב, והוא לא מן המפורסמות, שמדובר בשרשרת של דימויים: הדימוי של הצופה (אני למשל) שמדמה את מגריט (je) מדמה את 16 חבריו מצולמים עצומי עיניים מסודרים במעגל מרובע (בקרחת יער) סביב דימוי של אישה או נערה שהעירום שלה מדומה.
כתב היד בשניהם הוא אותו כתב יד.
התכוונתי "והוא לא לא מן המפורסמות" (פעמיים לאׂ)
מרית ק', אני קצת עוצם את פי לאחרונה וגם עיניי רק חצי פקוחות. ובכל זאת הערה-שתיים:
א. האם עלה שנופל ביער בלי שאיש רואה עדיין נופל ? האם שיר ללא קהל הושר או לא הושר בכלל?
ב. אולי דווקא יש כאן איזו סניטה (ואולי להיפך יישור קו, עוד לא החלטתי) עם המגמה הסוריאליסטית על שהפכה את היופי הנשי הרגיל (למשל: ונוס של בוטיצ'לי או המונה ליזה וכיו"ב) למשהו שאינו מספק, משהו בנאלי, שראוי לעצום עיניים בפניו. זה בולט במיוחד ב"סיפור העין" של בטאי שבו מין עם אשה בלי שתן, בלי עין, בלי ביצים כאילו אינו סקס, אלא משהו משעמם-בורגני-צפוי-להחריד. שלא במפתיע, מן ריי אינו בין ה-12 שלמעלה, כי מן ריי היה אוהב נשים, בלי כל הבואו נעמיד פנים שאנחנו ביסקסואלים או הומוסקסואלים או מטושטשי זהות מינית, כי זה טרנדי, אצל רבים מחבריו.
רוב עצומי העיניים בחבורה אהבו נשים, מאד, את שלהם, של חבריהם וכו' ונראה שפחדו מהומוארוטיות. לא ברור (לי) אם מן ריי צלם חלק מהתמונות או שהן צולמו בפוטומטון (פוטו-רצח) שהיה בסטודיו של ידידו ווילי מישל. יתכן שכצלם לא רצה להיות במונטאג'? יש משהו דומה, ישן יותר שממנו נלקחו חלק מהתמונות אבל אני לא מצליח לזהות אם מן ריי שם. https://books.google.co.il/books/content?id=ALVKCgAAQBAJ&hl=iw&pg=PA98&img=1&zoom=3&sig=ACfU3U0P9E8S58gljALU69aNq5s_GvQGNw&w=1280
הו, העלילה הולכת ומסתבכת 🙂
בדיוק. כמה רלוונטי.
ובחזרה לציבור סטרייטי או לפחות כזה שאומר בואו נעמיד פנים שאנחנו סטרייטים לחלוטין: ההתוועדות בקשר לחוקיות ה-la cachee ארעה בין מספר אנשים, זכרים ונקבות, חלקם צרפתים, וחלקם רק דוברי צרפתית, וכולם יודעים צרפתית הרבה יותר ממני. חלקם, ואני לא, היו בגילופין. אני שאלתי אם משפט כזה הוא אפשרי, ואם אפשר להגיד כזה דבר (בשני הנוסחים האלה), ואחרי שהם טיקסו עצה ביניהם בצרפתית קיבלתי את התשובה החיובית, ומישהו גם נימק שזה יכול להיות שם עצם (לזכר) (הם לא ראו את הכתוב). בבירור (כמעט משפט) שעשיתי איתם אח"כ הסתברו שני דברים: האחד – שהרעיון שיכול להיות משפט כזה, שבו האישה מועלמת, קסם ועורר צחוק (גם אצל הבנות), כי משמעותו היתה שיהיה נחמד לא להצטרך את הנשים. הנשים נתפסות אצל הגברים כצורך חיוני ביותר, וכשהם מרגישות את זה – הן מנצלות את זה ומתעללות בגברים שכל כך צריכים אותן. הרעיון השני היה שמכיוון שאחד הנוסחים של שאלתי היה אם אפשר להגיד כזה דבר, הרי שאם אמרתי כזה דבר – אפשר להגיד כזה דבר. וזה כבר מתכתב עם משחקי השפה ופיזיותה וממשות הדימוי של מגריט. איפה מגריט? הוא יכול לעשות ציור עם המשפט "אי אפשר להגיד את המשפט אי אפשר להגיד את המשפט"?
שועיקי, מאן ריי באמת לא שייך. וגם יש משהו לגמרי פקוח עיניים באמנות שלו. ובאשר לעצימת הפה והעיניים (כמעט כמו מחלת הפה והטלפיים) הנה עבודה של מאוריציו קטלאן,
רג'ולי, ובשבילך עבודה של לואיס קמניצר.
אני נדלקת כל פעם שזה על האמנות שאני שולטת בזה אבל את תמיד מפתיעה בהיבטים בנקודות המחשבה ובתמונות חדשות שלא הכרתי.
הסוריאליזם המופשט נתן לי השראה באוטומטיזם למשפט הבא: שעליו גם אכתוב בקרוב… "לחיות עם מחשבות, לשקוע בעולם הפנימי עד שזה חסר הגיון"
ובקשר לאשה הבלתי נראית, אני מיד ראיתי בזה כמה דברים- קודם כל הרצון להיות נוכח מאד חזק פה.
הרצון כאשה שישמעו את הקול שלי הנשי הרגשי
וזה מזכיר אלי את זה
"כל אישה צריכה חופשה"
וגם את זה שציירתי אתמול בלילה בהשראת מה שהיא כתבה בקטע הזה (צביה מרגליות, משוררת ספוקן וורד, דתיה, קיצונית, נהדרת וגם המנחה שלי בקורס כתיבה שאני משתתפת
(עדיין לא הבנתי איך לפרסם תמונות אשלח לך למייל
מרית, פיכסה, מתנה לא כייפית. יש פתק החלפה? אם אין, אני מחזיר לך אותה (יש טכניקה בוורדפרס למימוש כזה משפט?). ונותן לך במתנה את המשפט הבא: "this is a written sentence you are a mirror".
מרית, רג'ול, השפה היא גם ככה לא משהו גדול, הרע-במיעוטו במקרה הטוב. אז מה אתה מציע, שאל אותי פעם מישהו בכנס, חיבור תודעות? ועניתי לו — שגם התודעות שלנו אינן דבר גדול. לא יודע מה אני מציע. לפרקים קוסמת לי דרכו של באדא שאן-רן (1705-1626), מגדולי הציירים בסין, נאמר כי 'התבלבלה עליו דעתו והוא חדל להיות אדון לעצמו. אחר כך השתגע ובילה את ימיו פעם בצחוק גדול ופעם בבכי מיוסר… יום אחד כתב את הסימנית יא [אילם] בגדול ותלה אותה על דלתו. מרגע זה והלאה לא החליף עוד מילה עם איש. אבל אהב לצחוק ולשתות עוד יותר מקודם.' זהו, יחסי הציבור של המלים טובים מדיי. מלים מעלימות לא פחות משהן מגלות, והן לא מייצגות שום-דבר ולא באמת נוגעות בדברים. הן אפילו מסתירות את המהות. צריך לדעת לקפוץ מעליהן כמו מעל חמור/סוס-קפיצות.
שושי, זה באמת פלא איך כל אחד רואה משהו אחר. בהצלחה עם הבלוג החדש.
רג'ולי, תשאיר את זה ברחוב, זה מה שאני עושה עם מתנות לא מתאימות. ותמיד אני מתפלאת באיזו מהירות הן נעלמות. ואני ראי? אני צריכה לחשוב על זה…
שועיקי, אני דווקא מאד אוהבת מילים וגם תודעות. אם כבר יחסי הציבור של השתיקה טובים מדי 🙂 צחוק זה כיף אבל זה קצת חדגוני בתור עיסוק מתמשך ושתייה על אחת וכמה. לא איכפת לי שהן גם מעלימות, אני אוהבת לחפור בבוץ.
מרית, זה אני שלוקח מהרחוב.
שועי, אני חושב שנגאראג'ונה נתקע בכך שאין משמעות לעובדה שאין משמעות, או שאני נתקעתי בכך איתו. ומה עם הקפיצות? הן יותר מהרע במיעוטו? גם את מה שאתה אומר אפשר להגיד. ובאמת אפשר לשתוק. ולא חסר מי שטוען שהשתיקה מדברת. יש על זה ספר ברסלינג. השפה, תהיה אשר תהיה, זה מה שיש בשלב האבולוציוני הזה, וככה גם אפשר להבין את זה בשלב האבולוציוני הזה.
מרית, לדעתי(!) צחוק הוא מגוון מאוד, ולעולם לא מספיק לי ממנו. ואני מאחל לכולנו לעסוק בו עיסוק מתמשך ובלתי נפסק. ואם שתיה עוזרת למי שזה לא זורם לו בקלות כ"כ – סבבה.
ואני איתך בחפירה. לא חייבים להיות סמבלים, אפילו לא ברוב הטעמים. הכלים הם החשובים. ובזה את ענקית!
הגעתי לכאן לגמרי במקרה ונורא שמחתי שהפוסט הזה מהשנה הנוכחית, ככה שלא יהיה מוזר מדי להגיב –
בשנייה הראשונה הבנתי את המיצג שבו "חלם אקונצ'י שיש לו אחות" כמיצג ששמו ניתן לו בדיעבד. נראה לי פתאום נורא מתאים לאקונצ'י להפוך את השינה שלו למיצג, וזה מיד זרק אותי לRhythm 5 של מרינה אברמוביץ' שבסופו היא איבדה הכרה, ואחר כך כעסה – כי כשאתה מאבד הכרה, אתה לא יכול להופיע. עלתה בראשי הסברה המופרכת שזאת תגובה אליה, בעיקר בגלל העיסוק שלה בשמאניזם, והתבדיתי כשגיליתי שהמיצג שלו מקדים את שלה בשנתיים.
מרגלית, לפעמים אני באמת צריכה להיזכר מה כתבתי אבל רוב הפוסטים פה זה שיחות פתוחות. היה כיף לעקוב אחרי פיתולי המחשבה שלך.
[…] ש"לוהקה" על ידי הסוריאליסטים גם לתפקיד האישה הסוריאליסטית היפה והמסתורית. בהמשך הפוסט, ראו גם את זוג הנעליים […]