והאיור? רגע, סבלנות.
יש טקסטים שחסינים לפרשנות איורית. לא אטומים, חלילה, רק יציבים. שום איור לא ישנה אותם מן היסוד. לשירים של שלומית כהן אסיף אין הגנות כאלה. הם קצת כמו הגיבורות או הגיבורים שלהם – ילד בודד לאו דווקא דחוי, קשוב אל יצירי דמיון והטבע, או ילדה חולמנית עם עולם פנימי מלא חיים שאינו תלוי באישור הסביבה. אלא שסביבה היא לא רק מי ששולח אותך לספור מחדש, כי אין צבע שמיני ומעולם לא היה, גם איורים הם סביבה, תיבת תהודה לחוויה הרגשית או הרוחנית. ולא פעם הם מקטינים אותה לא בכוונה. קל יותר להתפעל מ"חוכמות" של פעוטות מאשר להכיר בעוצמה הפנימית של ילדים, שטורפת לרגע את ההיררכיות, את איכויות וגדלי המרחק שנקרשו בין ילדים למבוגרים.
(משהו מהחיים: בני הגדול היה אכלן קטן בילדותו. היתה לו רשימה קצרה של מאכלים שממנה לא סטה. יום אחד הכין אביו קינוח מפואר רב-שכבות. אולי היתה זו התלהבותם של האורחים – אבל לפתע נפתחה הרשימה המצומצמת. הילד בקש לטעום, קבל פרוסה קטנה, אכל כזית מכל שכבה ואמר: מממ… טעים, מממ… נהדר, וכשהגיע לתחתית סיכם: ועכשיו אני רוצה משהו שאני מכיר. וזה חל על רובינו, גדולים כקטנים. גם כשקולטים שיש משהו מעֵבֶר, נוח לנו יותר בחיק החמים של המוכר.)
ובחזרה לשלומית כהן אסיף: "הצבע השמיני" מתאר חוויה מיסטית, התגלות. המילים מעוררות את הדמיון, הנפש מתחילה לתור אחרי הצבע הנעלם, אבל המאיירת בבעיה. יותר מאחת: ראשית, אי אפשר לצייר צבע שאין לו שם, כי השם הוא שמגדיר את הצבע ומאפשר לבדל אותו מצבעים אחרים (אלא אם כן חווינו התגלות). שנית, קשה להתחרות בצבעי הקשת. נוכחותם מציבה רף בלתי אפשרי לצבע חדש פלאי, שלא לדבר על תהום הקיטש האורבת לדבוקה כזאת של קסם וחמידות. איור ישיר הוא הדרך הבטוחה ביותר לנטרל את הטקסט. ומה עשתה ענבל לייטנר?
אז ככה. השיר מתרחש על גבעה שמתחרזת עם שבעה (צבעים) אבל באיור היא מתקמרת כמו כדור הארץ, כמו הכוכבים שביניהם משוטט הנסיך הקטן. הילד המצויר שוכב מול היקום הלילי, פתוח אל שמי הכוכבים כמו פנחס שדה המאזין ל"שתיקת האדמה" בפתיחת "החיים כמשל". ובעצם ראוי לתקן ולומר, שהילד, כמו שאר הילדים בספר, אינו מצויר אלא רקום (על ידי הרוקמת בעלת השם הקסום אלינה זשקביצ'ה צ'פיגה). קווי המתאר שלו רקומים כמין התחייבות חזותית לתשומת לב וקצב; כי קווים אפשר לרשום בהינף יד, אבל לקו רקום יש קצב משלו, תפר אחר תפר.
הלילה הוא זמן מוּעד להתגלויות. בשמיו אין קשתות אלא כוכבים, גופים שמימיים פלאיים המצטרפים לקונסטלציות, כמו הדובה הגדולה או קסיופאה, שעל פיהן אפשר לנווט. והילד של לייטנר אמנם מגלה קונסטלציה חדשה, של קשת. בניגוד לתפרים הקטנטנים שמהם רקומים הילדים, קווי הקונסטלציות לא מתמהמהים, זו רקמה מהירה כמו התגלות, ישרה כמו קווים בפלניטריום. רק שלושה מצבעיה מצוירים, אנחנו רק בתחילת החיזיון, נצטרך להשלים אותו בתוכנו, אבל עולם חדש של אסוציאציות חזותיות כבר מזין את המילים.
וזה מה שקורה לכל אורך הספר: לייטנר סוטה שוב ושוב מהאוטומטי (בכל פעם בדרך אחרת) אל משהו קרוב לכתוב אבל גם נבדל, והפער שהיא פותחת הופך לתיבת תהודה.
.
בתמונה למעלה, השיר האחרון (מלבד הנ. ב.). מי קישר אותו לשיר הראשון? שלומית כהן אסיף? ענבל לייטנר? זה עוד משהו שהיא עושה, חופרת מנהרות בין השירים. את האיור לשיר "מחשבות עפות" למשל, היא הפכה לחידה מצוירת/תוכן עניינים מוצפן והרהור ארס-פואטי על כתיבת שירה, כי הילדה המתמסרת לסערת המחשבות היא שלומית כהן אסיף כפי שהיא מופיעה בסוף, ב"דף המשוררת".
*
עוד בסדרת איור אחד נפלא
איור אחד נפלא, נועה שניר מאיירת עגנון ועוד אחד
עיר-האושר 