על "הדייג ונשמתו" של אוסקר ויילד

"הדייג ונשמתו" היא אחת מן האגדות האמנותיות של אוסקר ויילד.

כאן אפשר לקרוא את התרגום המלא בפרויקט מעבורת (וגם את המקור באנגלית).

וזה התקציר:

דייג צעיר מתאהב בבת ים יפהפייה. הוא רוצה לשאתה לאישה אבל נשמתו האנושית מפריעה. רק אם ישלח אותה יוכל להתאחד עם אהובתו. הכומר מסרב לעזור לו להיפטר מן הנשמה: אהבת הגוף טמאה, בת הים נתעבת ואבודה והנשמה יקרה מכל. גם הסוחרים מסרבים, מסיבה הפוכה: הם מוכנים לקנות את גופו אבל נשמתו לא שווה פרוטה. מכשפה צעירה מבטיחה למלא את מבוקשו בתנאי שירקוד איתה. היא חומדת אותו לעצמה ומקווה שיצטרף לאדונה השטן. ואחרי שהדייג עומד בניסיון הוא מקבל סכין קטנה שבה יוכל לחתוך את צלו מגופו. כי צל הגוף, כפי שמתברר, הוא גופה של הנשמה.

.

הדייג משלח את נשמתו. איור, Ragne Uutsalu (לבלוג של המאיירת)

.

נשמתו המבוהלת מתחננת שלא ישַלח אותה. או שלכל הפחות יתן לה את לבו. אבל אין על מה לדבר. לבו שייך לאהובתו. הוא משלח את הנשמה ורק פעם בשנה הוא חוזר לשמוע מה עלה בגורלה. בשנה הראשונה היא פונה מזרחה ואחרי שלל הרפתקאות היא מגלה מראת פלאים שהופכת את מי שמחזיק בה לחכם באדם. ואז היא "עושה מה שהיא עושה" (כלומר רוצחת מישהו) כדי להשיג את המראה ולשחד את הדייג שיחזור אליה. אבל הדייג מעדיף את האהבה והנשמה מסתלקת כשהיא ממררת בבכי. בשנה השנייה היא "עושה מה שהיא עושה" (עוד רצח) כדי להשיג טבעת פלאים שמעשירה את בעליה. אבל הדייג הצעיר עדיין מעדיף את האהבה. בשנה השלישית היא מתפעמת מרגליה של נערה שרוקדת בפונדק סמוך. לבת הים אין רגליים וסקרנותו של הדייג מתעוררת. הוא מחליט לחבור קצת לנשמתו, רק כדי לראות את הפלא. בדרך מצווה עליו הנשמה לגנוב גביע, להכות ילד ולרצוח איש שעשה עמו חסד. כשהוא מתלונן על רשעותה היא אומרת שזו אשמתו: לו נתן לה את לבו כפי שבקשה, היא לא היתה לומדת להנות מן הרוע.

מתברר שאי אפשר לשוב ולשלח את הנשמה. הסכין שקיבל היתה חד פעמית. ולא נותר לו אלא לאטום את אוזניו לפיתויה ולחזור לשפת הים. שם הוא מתנחל וקורא לאהובתו. הנשמה המסכנה לא מצליחה אפילו להשתחל ללבו. עד כדי כך הוא מלא באהבתו. פתאום בוקעת קינה מן הים והגלים נושאים אליו את גופתה של בת הים. הנשמה מזהירה אותו מזעמם אבל לדייג לא איכפת. לבו נשבר. הנשמה מוצאת סוף סוף סדק ומשתחלת לתוכו. ובבוקר מתגלות על שפת הים גופותיהם החבוקות של הנאהבים. הכומר מקלל אותם ומורה לקבור אותם בשממה. אבל למחרת, כשהוא מגיע לכנסייה, המזבח מכוסה בפרחים מוזרים. ריחם מבלבל אותו כל כך שבמקום לדבר על זעם האל הוא מדבר על האל ששמו אהבה. וכשהוא מגלה שהפרחים המופלאים מגיעים מן הקבר המשותף הוא חוזר בו מקללותיו ומברך את הים ואת כל הדברים בעולמו של האל.

*

חמש הערות על "הדייג ונשמתו" של אוסקר ויילד

.

1. היפוכים

"הדייג ונשמתו" של אוסקר ויילד הוא היפוכה של "בת הים הקטנה" של אנדרסן. לא היפוך כללי ועצלני אלא גורף ושיטתי. למשל?

בת הים מתאהבת באדם, הדייג מתאהב בבת ים.

בת הים מנסה להשיג נשמה, הדייג מנסה להיפטר מנשמתו.

אצלה האהבה היא כלי להשגת הנשמה (אהבת הנסיך תקנה לה חלק בנשמתו) ואצלו האהבה כל כך גדולה שהיא דוחקת את הנשמה מלבו. אין מקום לשתיהן.

לבה השבור מסמל את אובדן הסיכוי לנשמה. לבו השבור מאפשר כניסה לנשמה.

שניהם זוכים בסכיני פלא. הדייג משתמש בשלו כדי להיפטר מן הנשמה. בת הים אמורה לנעוץ את שלה בלבו של הנסיך הבוגדני כדי לחזור לחייה הקודמים. אבל היא משליכה את הסכין למים ואז, במין דאוס-אקס-מכינה, היא בכל זאת זוכה בנשמה. (במקום להפוך לקצף על הגלים היא הופכת ל"בת אוויר" שיכולה לצבור נשמה בשלוש מאות שנה של מעשים טובים. תמיד צרם לי הסיום הזה שעוקף את האגדה בפסק הלכה נוצרי. אבל עכשיו אנחנו באוסקר ויילד).

פרדריק לייטון, הדייג ובת הים, 1856-1858

.

ויש עוד היפוכים. רק הטרגיות משותפת לשני הסיפורים; האהבה לא מנצחת. לכל היותר מקוששת לה פרס ניחומים.

*

2. הנמשל, או – איך אפשר להפריד את הנשמה מן הלב?

"הדייג ונשמתו" הוא בעצם משל. הציפוי האגדי נועד להרחיק את העדות כדי לבחון אותה מחדש ללא פניות. יותם התנ"כי  מספר על אטד פירומן שהומלך על העצים, ומתכוון לאבימלך הרצחני שמונה לשופט, ואילו אוסקר ויילד מספר על אהבה אסורה לבת ים ומתכוון לאהבה אסורה לגבר. הכנסייה בדוגמטיות שלה כופה עליו לבחור בין לבו לנשמתו. אבל שורש הרע אינו בנטייה המינית אלא בהפרדה האבסורדית בין הלב לנשמה. כל אהבה היא טובה וטהורה, אומר ויילד. הלב הוא שמגן על הנשמה משחיתות ומרשע. ככה פשוט ועדיין רלוונטי. גם לאיסלם וליהדות.

.

הדייג ונשמתו, קתרין פורסיית

*

3. המחיר

בילדותי לא חיבבתי את "הדייג ונשמתו". היה משהו שכלתני מדי באגדה הזאת. המרפקים החדים של המשל בצבצו מגלימת הקסם. רק שני דברים נחרתו בי בעוצמה: הקביעה ש"צל הגוף הוא גופה של הנשמה", והנאום שבו מקדמת המכשפה את פני הדייג, ושבו היא מציעה לו שירותים שונים בתנאי שישלם את מחירם. אף אחד מן התרגומים לעברית אינו ישיר כמו המקור, שבו היא חוזרת ואומרת:

Tell me thy desire, and I will give it thee, and thou shalt pay me a price, pretty boy, thou shalt pay me a price

כלומר, לתשוקה יש מחיר, בחור יפה, ואתה תשלם אותו. וככל שהיא חוזרת על דבריה הם חורגים מן התשלום שהיא מבקשת על שירותיה, והופכים למין השבעה ואזהרה ממחיר התשוקה; וויילד אמנם שילם את מלוא מחירה: בכלא עם עבודת פרך, בחולי, בפשיטת רגל, בנידוי, בגלות.

.

בת הים הקטנה, בנקסי, דיסמלנד

*

4. תומס מאן ואוסקר ויילד

"לא אומר שהכלא הוא הדבר הטוב ביותר שהיה יכול לקרות לי," כתב ויילד. "משפט כזה תהיה בו משום מרירות רבה מדי כלפי עצמי. אני מעדיף לומר, או לשמוע שאמרו עלי, שהייתי בן כל כך טיפוסי לדורי, שברוב גחמנותי, ובשם אותה גחמנות, הפכתי את הדברים הטובים בחיי לרעים, ואת הרעים לטובים." (מתוך ממעמקים מאת אוסקר ויילד).

פעם כתבתי על היקסמותו של תומאס מאן ממה שהוא מכנה "כפל דמות" – אם אלה אח ואחות שמשקפים זה את זה ביופיים, או אם ובתה שמשלימות זו את זו. תהיתי אם כפל הדמות הוא דרכו של מאן לצעף את ההומוסקסואליות שלו ולהגניב אותה לספריו, להכשיר אותה דרך הכפילות. אבל מי באמת יכול לומר מה קדם למה – האם הנטייה המינית התחרזה עם איזו תבנית נפשית קיימת או המציאה אותה כדי להגן על עצמה? והאם זה באמת משנה? כך או אחרת הן הזינו זו את זו ואת הפואטיקה שלו.

ואותו דבר (רק אחרת) אצל אוסקר ויילד. האם חיבתו להיפוכים ופרדוכסים, משיכתו לסלסולים והתפעלותו משקרים הן מוּלדות או שאלה הם פיתולי תודעה שמתמרנת בין סתירות; בין לבו הסוציאליסטי הדומע של ויילד לאהבת היופי והמותרות שלו, בין ההומוסקסואליות לדתיות הנוצרית. (וּויילד המיר את דתו לקתוליות על ערש דווי).

הדייג ונשמתו, אייר היינריך פוגלר

*

5. יוצאי הדופן

"המילה, בבואה לציין מעשה זה או אחר, כמוה כאותו מחבט זבובים המחטיא את מטרתו תמיד … כל אימת שהדברים אמורים במעשה כלשהו, יש להתבונן בו לא מצד ה"מה" או ה"איך" אף שזה האחרון חשוב יותר, אלא רק מצד ה"מי" לבדו." (מתוך פליקס קרול, וידוייו של מאחז עיניים, מאת תומס מאן).

"ישו בחל בשיטות המכאניסטיות המשמימות, חסרות החיים, המתייחסות לאנשים כאילו היו חפצים, ועל כן מתייחסות לכולם באופן זהה; כאילו מישהו או משהו אפילו זהה לאיזשהו דבר אחר בעולם! לדידו לא היו חוקים, היו רק יוצאים מן הכלל." (מתוך "ממעמקים" מאת אוסקר ויילד)

*

סובלנות. אפילוג.

טנסי ריד, ילדה בת 11, כתבה שיר על שלושה סוגי גן עדן וגיהנום: גן עדן וגיהנום של אנשים, גן עדן וגיהנום של בעלי חיים וגן עדן וגיהנום של חפצים. איך הם נראים? בדיוק אותו דבר. זה הטקסט. מרדית מונק הלחינה אותו.

.

הנה החלק של החפצים בביצוע Young People's Chorus of New York City

*

עוד על אוסקר ויילד

חבל טבור מזהב – על "המלך הצעיר" של אוסקר ויילד

דם, דמעות וצבעי מים – על "הרוח מטירת קנטרוויל" של אוסקר ויילד

עוד דייגים בעיר האושר

האישה שרצתה להיות מלך (על "הדייג ואשתו" של האחים גרים)

הדייג והשד ואני

*

וכיוון שפורים עוד נמצא בזווית העין – תמונות אקסטרווגנטיות-קסומות-דקדנטיות מתחרות התחפושות של הגייז בניו אורלינס

*

ובלי שום קשר, אבל שווה – ערב מחול כפול:

THE HAPPENING שבו מבצעת תמי ליבוביץ' "סדרת פעולות, מעין פסלים קינטיים ווקאליים המושתתים על קואורדינציה של מכאניקה ורגש."
יש בעבודה משהו פופי, נונסנסי ועתידני כאחת, והמלנכוליה שדולפת מהסדקים מכמירה את הלב. ועוד דברים שכתבתי פה.

על אי הנחת של יצורים מכונפים מאת ניר וידן ועדי שילדן – לא יצא לי לכתוב. זו עבודה מושגית שחושבת על מגדר דרך הגוף, ויש בה מין פיוט רזה בלשני, וגם משהו מ"כפל הדמות" של תומאס מאן.

31 במרץ בשעה 14:00 מרכז ענבל, תל אביב || 1 באפריל בשעה 21:00 מרכז ענבל, תל אביב. להזמנת כרטיסים

*

וגם – אני לא יודעת על מה אתן חלמתן בילדותכן. אני התפללתי כל יום שצוענים יחטפו אותי לקרקס. ואף שחיבבתי את אלה קרי ואת נוריקו סאן, השתוקקתי להתחלף רק עם לילבס ילדת הקרקס. דבורית שרגל יצאה לברר מה עלה בגורלה. והיא זקוקה לכל עזרה כדי להשלים את המסע.

לילבס ילדת הקרקס