עדכונים אחרונים, מאי 2023
חגי מטר על בנות הדרקון. "אחד מהדברים הכי חסרים במציאות הפוליטית שלנו זה היכולת לדמיין עולם טוב יותר, לדמיין איך נראה שיקום מהמקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו. בן ישראל נותנת לנו את היכולת הזאת, בעיר הילדות שמחכה לכולנו".
חג העצמאות ה-75 – טרילוגיית בנות הדרקון ברשימת 75 הספרים שכל ישראלי צריך להכיר!
*
ב-2007 יצא לאור "בנות הדרקון" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בעריכת דנה אולמרט.
זה היה ספר ראשון בטרילוגיה, שהושלמה סוף סוף ב2022, ויצאה לאור בשלמותה, בהוצאת עם עובד בעריכת תמר הוכשטטר.
ועכשיו אפשר להצטרף גם לעיר הילדות. כל מה שצריך זה לשלוח תמונה ל- bnothadrakon2022@gmail.com
ההזמנה מיודעת לבנות הדרקון מכל הגילים, הדתות, הצבעים, הלאומים והמגדרים!

*
מבחר ביקורות על הספר הראשון שיצא ב2007, ואז ביקורות חדשות, ובין לבין – ראיונות כתובים, הסכתים ועוד.
"מפגן מרשים של כישרון סיפורי; אחד מאותם ספרים שיכולים להחזיר את חדוות הקריאה לכל מי שנואש משורה בלתי נגמרת של ספרים בינוניים שנערמים בחלונות הראווה. "דוד טרבאי, ידיעות אחרונות
"בנות הדרקון" הוא חלק ראשון בטרילוגיה מופלאה, מעוררת פלצות, פנקיסטית כמעט, עם סיכות בטחון שנעוצות בהתרסה בפניהן של הגיבורות או של הקוראים, שדוקרות בפנים, ומרחבי דמיון מופלאים כל כך, מטרידים כל כך, עד שפחד עלול להתגנב ללב הקורא מפני הספר הזה."
מיה סלע, עתון תל אביב"בנות הדרקון רק נראה כמו ספר לילדים. למעשה מדובר בתמהיל של ספר אימה גותי, סיפור פנטזיה ורומן יתמות שקשה להניחו מהיד: הוא שוצף, גועש, מפתה ומעורר מחשבה… בן ישראל היא סופרת ששולטת באופן מוחלט במהלכי העלילה, ורמת הדמיון והכישרון שאפשרו לה להגות אותם היא מעוררת השתאות."
עמרי הרצוג, Ynet (זהירות, הבקורת המלאה מכילה ספוילרים)"מצפה בכליון עיניים לחלק הבא בטרילוגיה." אריאל לוינסון, וואלה
"לקרוא את בנות הדרקון בציפייה לעוד ספר פנטזיה לילדים מתוק ומנחם זה קצת כמו ללגום מספל שוקו חם ולגלות שמדובר בקפה שחור שמישהו ערבב עם ויסקי. ויסקי טוב."
דורה קישינבסקי, גיבורים קטניםהספר סוחף (התקשיתי להניח אותו במשך כמה ימים), עתיר מהלכים וירטואוזיים והמצאות המעוררות השתאות על הדמיון החד־פעמי הפלאי. לאורך כל הקריאה נספגת בקוראת התֵמה התת־קרקעית של הסיפור, ואת זו אי אפשר לרדד ל"מוות לפטריארכיה" בלבד. זו יצירת אמנות פמיניסטית מסעירה העשויה בכלים ספרותיים מתוחכמים.
ריקי כהן, מתוך, עשרה ספרים שלא תרצו לפספס המוסך, 2021 וגם עכשיו, אחרי שכתבה את הממואר הנהדר, השעות השבורות 2022איל חיות-מן כתב יפה על הספר הראשון, במגזין ספקולציה, "יש בספר משהו קרנבלי: החל משבירות תכופות של 'הקיר הרביעי' על ידי הקול המספר, והמשך באופן שבו הוא לועג לחברת המבוגרים המהוגנת-לכאורה של עיר האושר ומציג אותה בעליבותה. לסיפורן של הילדות נארגות עוד שלל דמויות משולי החברה: קבצנים ובעלי מומים, להטוטנים ומכשפות זקנות ושוטים מחופשים, שתורמים כולם לתחושה של ערעור הסדר ושל מעין נשף תחפושות. גם שמות הדמויות הם היתוליים, מסרבים להיצמד לקוד תרבותי מסוים – ראש העיר אדוניס בלקינד וסגנו, סרח בן תולע, הם דוגמא מופתית לכך. מבחינת הז'אנר, הספר מערב פנטזיה, סאטירה, פארסה ולעתים אפילו נגיעות של אימה. לצד זאת, ראוי לציין לחיוב גם את הריאליזם הפסיכולוגי הניכר בהתנהגותן של הדמויות".
והמשיך וכתב על הטרילוגיה כולה. "הפנטזיה של בנות הדרקון היא פרועה ויצירתית, ונדמה שאינה מצייתת לשום תבנית או חוקיות ברורה. למרות שהיא עוסקת בנושאים חברתיים שחלקם מצויים בלב השיח הציבורי, היא חפה כמעט לגמרי מאלגוריה. אופל, חמלה והומור משולבים בה ללא התר".
"אין מדובר רק בספר פנטזיה שנוטל אותך לעולם חדש, אלא בספר שבסופו של חשבון מעמת את הקורא עם השאלות הקשורת של החיים שלנו; עד כמה אדם אחר יכול לגאול אותנו, עד כמה מצלק אותנו העבר ובעורמה חוצב לנו שבילים בעולם, ואם קיימת ברית ללא תנאי בין בני אדם."
ניר ברעם (חמשת המועמדים לפרס ספיר לשנת 2007 ממליצים על ספרים שאהבו)ספרים על הסכין, הגר ינאי Ynet
"נמרה דרקון", מוסף הארץ, ראיון עם אלון הדר (כמה מעט השתניתי)
ועכשיו, שהושלמה הטרילוגיה:
בקורת אחרונה שלי קרן בהארץ, ספרים, ינואר 2023. (בכל פעם שמישהי מכירה בבנות הדרקון הן – כלומר אני, מרגישה פחות שקופה). והנה גם סריקה למי שלא יכול להיכנס. לחצו להגדלה

אחת+5 ענת שרון בלייס משוחחת איתי על בנות הדרקון ועל חמישה ספרים אהובים במיוחד (ואיזה תענוג זה לדבר על ספרים של אחרים!)
מיה סלע ויובל אביבי מראיינים אותי בנדיבות ובאהבה, תוכנית שלמה של "מה שכרוך" על בנות הדרקון ועל ספר תום!
דפנה לוי מראיינת אותי לפודקסט המרתק שלה על החיים ועל המוות: "על כריכת הכרך השלישי של ״בנות הדרקון״, הטרילוגיה הצורבת-החריפה-העצובה-המשמחת והמנחמת של מרית בן ישראל מופיעה תמונה שלה עצמה, בגיל 12, וזה מפני שהסיפור, שבמרכזו ילדות המוגשות כקורבן לדרקון, הוא, כפי שמסבירה מרית, סיפור אמיתי לגמרי. משהו על האמת הזו, על המציאות של הסיפור, על הילדות שלה עצמה ועל המקומות שבהם היא מצאה נחמה, מרית מספרת בשיחה שלנו. מי שמכירים את הבלוג הנפלא של מרית ״עיר האושר״ ומי שנתקלו בעבודתה בבית הספר לתיאטרון חזותי – שהיא הייתה ממקימיו – או בקולנוע או בתיאטרון הקרון לא יופתעו מהרוחב והעומק שאליו מגיעה השיחה איתה, שמתחילה בזיכרון ילדות אחד יוצא דופן".
לילך קרסנטי בניתוח מפתיע (ומבריק) של הטרילוגיה ב"מַעְלָה" כתב עת לביקורת
"השנים שחלפו מאז ראה אור בנות הדרקון, ספרה המופלא, האכזרי ומלא החסד, החלומי והסיוטי של מרית בן ישראל, רק העצימו את כוחו וחשיבותו. הקריאה המחודשת בו צורבת ומרוממת כמו שרק ספרות יכולה לעשות. צריכה לעשות". נועה מנהיים
גילי איזיקוביץ ראיינה אותי ל"הארץ" (ועם עובד העלו את הראיון לטובת מי שאינו מנוי) "כתבתי את זה כאגדה כדי לא להיות מוגבלת על ידי הפרופורציות של המציאות וגם כי רציתי אפשרות לכתוב סוף טוב. … רציתי לכתוב שיש ריפוי ויש תיקון".
איריס גנור (אלה יוונייה קוראת ספרים) כללה את בנות הדרקון ברשימת עשרת ספרי המקור האהובים של תשפ"ב:
שלושת הספרים האלה, הטרילוגיה המופלאה הזו, נכרכו כאן יחד, משום שאין באמת דרך להפריד ביניהם; סיפורן של הילדות הנשכחות, האבודות, הנדחות, הפחות נחמדות לעתים, או חסרות משפחה או גם וגם, שנגזר גורלן להיות מוקרבות לדרקון המאיים על העיר, כדי שהעיר תהיה שלווה למשך שנה, ואחר כך לעוד שנה. ולאחר שהן גוברות עליו, מבני הכח לא מתערערים, והן עדיין דחויות ועדיין בעלי הכח ממשיכים ליהנות מכל מנעמיו.
סיפור אגדה מופלא ונהדר, שכדאי לכל ילדה ולכל אשה לקראו. וגם לגברים כדאי.ביקורת של דפנה לוי ב"ישראל היום" "אחד מסיפורי ההרפתקאות הסבוכים, חורצי הלב, אך גם מלאי הנחמה שנכתבו בשנים האחרונות בעברית.
פרשנות מפתיעה של מרים נובופלנסקי
*
ורוני מוסנזון (יקירת עיר האושר): גם בלבבות החשוכים ביותר טמון זרע של נדיבות שנובט בנסיבות הנכונות
חורגת מדיאטת הפייסבוק והמסכים שלי כדי שתדעו כולם – בנות הדרקון חוזרות. כבר בלעתי (שוב) בשלושה ימים את הכרך הראשון שיצא עכשיו מחדש בעם עובד. זאת יצירה מופלאה, עשירה, מהפנטת שהחזירה אותי לקרוא כמו שאני אוהבת – בצימאון שקשה לעצור.
רונית קנו (חברה, גילוי נאות)
כל הכבוד מרית , הספר מצויון ומגיע לו כל ביקורת חיובית
כמו כולם -אני ואשתי מחכים להמשך.
זה הספר הראשון שקראנו ביחד
תודה רבה איתי, וברוך הבא לעיר האושר (לשתיהן).
ותודה גם לאשתך. התמונה של שניכם קוראים ביחד הוסיפה חיוך.
אני כותבת את ההמשך. זה לוקח קצת זמן, אבל זה יקרה.
ספר נפלא כל כך!! מחכה לחלק השני…
איזה יופי לי, תודה! שמחתי מאד. באמת התמהמהתי עם ההמשך. שלושה ספרים אחרים נדחפו בתור, אבל אני שם עכשיו.
שלושה אחרים! זו נחמה מצוינת. עומדים לצאת לאור?
המממ…
שניים כבר יצאו – חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי, וכשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י שמופיעים כאן משמאל.
והשלישי – סיפורים יכולים להציל – אמור בספטמבר. עוד מעט קט.
ומחממת את ליבי השמחה שלך.
אוי! אני מכה וירטואלית על המצח כי אני יודעת שהם יצאו וגם קראתי עליהם והסתקרנתי. אבל הרעב ל-fiction הוא אחר, והנה נתת לזה את הניסוח הכי הולם: סיפורים יכולים להציל. ספטמבר באמת קרוב :).
לי, אני יודעת שיש חלוקה כזאת ובאמת יש ספרים שבוחרים צד, אבל אני בתוכי לא באמת מבדילה ודוגלת באזרחות כפולה.
את אזרחית אמיתית של כל אחת מהמדינות, אני יודעת. וגם אני לא מוותרת על שום דרכון לצמיתות, אבל זו תקופה כזאת של צורך. 🙂
מכירה את הרעב הזה ובמשך השנים נהיה קשה יותר להשביע אותו. יותר מדי רומנים מאכזבים שמזכירים לי שאני כבר לא ילדה שנשאבת.
אבל באזרחות הכפולה התכוונתי גם לספרים. כל ספרי העיון שלי הם רומנים מוצפנים ואילו הרומנים הם ספרי עיון בתחפושת. תלוי איך קוראים אותם.
עכשיו עשית לי חשק לקרוא את ספרי העיון שלך :). וכשכתבתי עבודות באוניברסיטה בהחלט הרגשתי את אותה התרגשות יצירה כמו בכתיבת סיפור.
ואני עכשיו בתקופה של ילדות מחודשת, מבחינת הצורך והיכולת להישאב, אחרי שכבר הרבה שנים זה לא היה לי. אני חושבת שבנות הדרקון היה תחילתו של הגל הזה 🙂
בדיוק כך כתבתי אותו, לילדה הפנימית :).
ואגב – אתמול הייתי בעם עובד והם דחו את "סיפורים יכולים להציל" לאוקטובר… אבל יש לי סיפוק קטן ומיידי בשבילך. אני מתרגמת עכשיו עוד סיפור של מרי דה מורגן (לא יודעת אם יצא לך לקרוא פה את "עץ השיער" או את "הכבשים של ננינה"), סיפור מותח ושואב ומסולסל ואפל שיעלה כאן בהמשכים. זה יתחיל עוד השבוע.
לא, לא יצא לי. ועכשיו אדאג לעקוב ולא להפסיד!
הי מרית,
קראתי השבוע את "בנות הדרקון." איזה יופי של ספר. חזרתי מהעבודה, התכרבלתי על הספה, ולא הצלחתי להפסיק עד שהגעתי לסוף הספר. זו היתה תחושה שלא היתה לי שנים רבות, של ספר ששואב כל כך. אז – תודה. וגם – מה עם ההמשכים??!!
שלמית
שלמית, איזה כיף! תודה. השלישי זה קלי קלות, זה השני שמעכב. אני כותבת אותו עכשיו…
מחכה לשני כמו כולם… יש עוד תמונות מן התהלוכה?
תודה סמדר, טוב לדעת 🙂 אני עובדת על זה.
היו עוד תמונות מהתהלוכה אבל הן נעלמו בסדק בין מחשבים ובין כתובות דוא"ל…
ממש כרגע גמרתי לקרוא את בנות הדרקון ואני רוצה להגיד לך שהסיום האוטופי שלו ממש עשה אותי מאושרת, הזכיר לי דברים ומילא אותי. אני לא יודעת עם חבל או מזל שלא קראתי אותו שהייתי בת עשר. מצד אחד אז הוא היה ממש הספר המושלם בשבילי. אבל יכול להיות שלא הייתי מתמודדת עם האכזריות.
אני קוראת את הבלוג שלך כבר יותר מחודש. אני ממש הופכת אותו למעין בית ספר בשבילי. אני כל כך נהנית לקרוא את הניתוחים שלך, שהם תמיד גם מלומדים מאוד וגם אישיים וזה דבר נדיר. דרך הבלוג הזה אני נחשפת למגוון מדהים של נושאים וקוראת גם על תחומים שלא ידעתי עליהם בכלל כמו אומנות מיצג.
לכל אורך הקריאה בבנות הדרקון, הרגשתי שנושאים שאת מעלה בבלוג מהדהדים בו. אני מרגישה שנהנתי ממנו יותר פשוט כי אני כבר מכירה את השפה שלך.
שירה, תודה רבה, איזו תגובה משמחת! את כל כך צודקת, כל הנושאים שאני מתעסקת בהם בבלוג מוטמעים בספר. יש ספר על אמנות ועל תיאטרון מתחת לספר ההרפתקאות… אולי גם בגלל זה – רוב הקוראים של הספר הם מבוגרים. ובקשר לסיום – המממ… הספר השני שטיוטתו כבר הושלמה מתרחש בין שני הפרקים האחרונים של הראשון. והיו לא מעט קשיים ומשברים בדרך. וגם הספר השלישי הולך ומתארך (יותר מהראשון) מרוב צרות. קצת כמו בחיים שלי, יש בחיים שלהן משהו ספירלי, לוקח כמה סיבובים עד שאת באמת מוצאת את האמצע…
זה לא משנה שהיו ועוד יהיו צרות, גם בספר הזה לא היה חסר. פשוט באחר הצהריים הספציפי הזה, שבו גמרתי לקרוא את הספר, זה היה כל כך מתאים. הנה לאט לאט אני נזכרת בעוד דברים שאהבתי. לדוגמה החלום של הבנות על עיר הילדות, הוא משאלת ילדות כל כך אמינה. זה ממש הזכיר לי את כל "המחנות", שתכננתי שאני הייתי בת עשר ותמיד עם תכנונים גרנדיוזים ומופרכים שהייתי ממשיכה לתכנן לא משנה כמה כאלה כבר השתבשו בעבר. (בעיקר בגלל ריבים של כולם)
למעשה זה כל כך החזיר אותי לגיל הזה, שכשקראתי את הקטע שבו נועה מקריאה את הדרישות הילדותיות והמופלאות שלהן, נאנחתי מעין אנחת פליאה למשמע הצירוף המושך: "ארבעה סוסי פוני אחד שחור אחד לבן אחד אפור ואחד ברוד". היית צריכה לשמוע אותי.
והיו עוד הרבה רגעים כאלה
אח, איזו נחת זו לשמוע אותך קוראת… תודה!
שמונה וחצי שנים מאז המשפט הזה שלך בתגובה כאן למעלה… זה מעולה:
"השלישי זה קלי קלות, זה השני שמעכב."
שרון, זה מזכיר לי שגוטמן צייר את עצמו פעם (ב"שביל קליפות התפוזים" אולי) מזנק מכסאו כשהוא נעקץ על ידי כמה דבורים. וליד זה הוא כתב משהו כמו – זה מצחיק? לא, זה מכאיב!
את השלישי כתבתי כמו את הראשון בנשימה אחת, והשני הוא חיה מסוג אחר. עשה לי צרות צרורות עד הרגע האחרון. ניסיתי לוותר עליו, ללא הועיל. כדי להגיע מהראשון לשלישי הייתי חייבת לעבור דרכו.
מדהים. וואהו. וכל הכבוד שהצלחת עם השני בסוף. שמח מאוד בשבילך על הבשורות הללו. בהצלחה.
[…] בנות הדרקון, מבחר ביקורות וראיונות […]
[…] תמיד מתפלאת כשחושבים את נופי "בנות הדרקון" לזרים או פנטסטיים, כי ביצת הדרקון היתה מאז ומתמיד […]
[…] תמיד מתפלאת כשחושבים את נופי בנות הדרקון לזרים או פנטסטיים, כי ביצת הדרקון היתה מאז ומתמיד ביצת […]