ב-2007 יצא לאור "בנות הדרקון" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בעריכת דנה אולמרט.
זה היה ספר ראשון בטרילוגיה, שכתיבתה הושלמה סוף סוף ב2021, והיא יוצאת לאור בשלמותה, בהוצאת עם עובד בעריכת תמר הוכשטטר.
הספר הראשון, בנות הדרקון, שתים עשרה המדרגות יצא באוגוסט 2021, ואפשר לרכוש אותו כאן או כאן בהנחה גדולה (ובכל חנויות הספרים). שני הכרכים הבאים יראו אור בהמשך השנה.
הספר סוחף (התקשיתי להניח אותו במשך כמה ימים), עתיר מהלכים וירטואוזיים והמצאות המעוררות השתאות על הדמיון החד־פעמי הפלאי. לאורך כל הקריאה נספגת בקוראת התֵמה התת־קרקעית של הסיפור, ואת זו אי אפשר לרדד ל"מוות לפטריארכיה" בלבד. זו יצירת אמנות פמיניסטית מסעירה העשויה בכלים ספרותיים מתוחכמים.
ריקי כהן, מתוך, עשרה ספרים שראו אור לאחרונה ולא תרצו לפספס 1.9.21 המוסך, מוסף לספרות המלצות לראש השנה
הילדות האלה שהופכות לנערות במהלך הטרילוגיה לא נולדו כדי לגאול את הכלל. זה התפקיד שהחברה כפתה עליהן, היא שלחה אותן לדרקון כדי להשיג שקט ושגשוג. המאבק שלהן הוא הפוך, להשתחרר מתפקיד הקורבן, להשיג שליטה על גורלן ומקום בעולם. אלה דברים שהעסיקו אותי מאז שאני זוכרת את עצמי. הרי לילדים אין שום שליטה על גורלם, כל מי שמבוגר וחזק מהם מחליט עליהם, וזה נכון גם כשהוא טוב ואוהב, ועל אחת כמה וכמה כשהוא רק מציג את עצמו ככזה. לא סתם הדרקון קורא לעצמו אבא'לה. זה הקטע המתעתע של רודנים להציג את עצמם כאבות מיטיבים.
למה שיניתי את שמי? (כלומר איך נהייתי מרית ג"ץ?)
.
השנים שחלפו מאז ראה אור בנות הדרקון, ספרה המופלא, האכזרי ומלא החסד, החלומי והסיוטי של מרית בן ישראל, רק העצימו את כוחו וחשיבותו. הקריאה המחודשת בו צורבת ומרוממת כמו שרק ספרות יכולה לעשות. צריכה לעשות.
נועה מנהיים, (מן הבודדות מאד שקראו את הטרילוגיה בשלמותה)
ורוני מוסנזון נלקן (מיקירות עיר האושר, גילוי נאות) סיכמה: תקראו! תקראו!
חורגת מדיאטת הפייסבוק והמסכים שלי כדי שתדעו כולם – בנות הדרקון חוזרות. כבר בלעתי (שוב) בשלושה ימים את הכרך הראשון שיצא עכשיו מחדש בעם עובד. זאת יצירה מופלאה, עשירה, מהפנטת שהחזירה אותי לקרוא כמו שאני אוהבת – בצימאון שקשה לעצור.
רונית קנו הנהדרת (שהיא גם חברה, גילוי נאות) בפייסבוק (שאליו אין לי כניסה).
*
מבחר ביקורות, ודברים נוספים מ-2007:
"מפגן מרשים של כישרון סיפורי; אחד מאותם ספרים שיכולים להחזיר את חדוות הקריאה לכל מי שנואש משורה בלתי נגמרת של ספרים בינוניים שנערמים בחלונות הראווה. "דוד טרבאי, ידיעות אחרונות
"בנות הדרקון" הוא חלק ראשון בטרילוגיה מופלאה, מעוררת פלצות, פנקיסטית כמעט, עם סיכות בטחון שנעוצות בהתרסה בפניהן של הגיבורות או של הקוראים, שדוקרות בפנים, ומרחבי דמיון מופלאים כל כך, מטרידים כל כך, עד שפחד עלול להתגנב ללב הקורא מפני הספר הזה."
מיה סלע, עתון תל אביב
"בנות הדרקון רק נראה כמו ספר לילדים. למעשה מדובר בתמהיל של ספר אימה גותי, סיפור פנטזיה ורומן יתמות שקשה להניחו מהיד: הוא שוצף, גועש, מפתה ומעורר מחשבה… בן ישראל היא סופרת ששולטת באופן מוחלט במהלכי העלילה, ורמת הדמיון והכישרון שאפשרו לה להגות אותם היא מעוררת השתאות."
עמרי הרצוג, Ynet (זהירות, הבקורת המלאה מכילה ספוילר)
"מצפה בכליון עיניים לחלק הבא בטרילוגיה."
אריאל לוינסון, וואלה
"לקרוא את בנות הדרקון בציפייה לעוד ספר פנטזיה לילדים מתוק ומנחם זה קצת כמו ללגום מספל שוקו חם ולגלות שמדובר בקפה שחור שמישהו ערבב עם ויסקי. ויסקי טוב."
דורה קישינבסקי, גיבורים קטנים
"אין מדובר רק בספר פנטזיה שנוטל אותך לעולם חדש, אלא בספר שבסופו של חשבון מעמת את הקורא עם השאלות הקשורת של החיים שלנו; עד כמה אדם אחר יכול לגאול אותנו, עד כמה מצלק אותנו העבר ובעורמה חוצב לנו שבילים בעולם, ואם קיימת ברית ללא תנאי בין בני אדם."
ניר ברעם (חמשת המועמדים לפרס ספיר לשנת 2007 ממליצים על ספרים שאהבו)
ספרים על הסכין, הגר ינאי Ynet
פרק ראשון מתוך בנות הדרקון
מתוך תהלוכת ההשקה של בנות הדרקון
כל הכבוד מרית , הספר מצויון ומגיע לו כל ביקורת חיובית
כמו כולם -אני ואשתי מחכים להמשך.
זה הספר הראשון שקראנו ביחד
תודה רבה איתי, וברוך הבא לעיר האושר (לשתיהן).
ותודה גם לאשתך. התמונה של שניכם קוראים ביחד הוסיפה חיוך.
אני כותבת את ההמשך. זה לוקח קצת זמן, אבל זה יקרה.
ספר נפלא כל כך!! מחכה לחלק השני…
איזה יופי לי, תודה! שמחתי מאד. באמת התמהמהתי עם ההמשך. שלושה ספרים אחרים נדחפו בתור, אבל אני שם עכשיו.
שלושה אחרים! זו נחמה מצוינת. עומדים לצאת לאור?
המממ…
שניים כבר יצאו – חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי, וכשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י שמופיעים כאן משמאל.
והשלישי – סיפורים יכולים להציל – אמור בספטמבר. עוד מעט קט.
ומחממת את ליבי השמחה שלך.
אוי! אני מכה וירטואלית על המצח כי אני יודעת שהם יצאו וגם קראתי עליהם והסתקרנתי. אבל הרעב ל-fiction הוא אחר, והנה נתת לזה את הניסוח הכי הולם: סיפורים יכולים להציל. ספטמבר באמת קרוב :).
לי, אני יודעת שיש חלוקה כזאת ובאמת יש ספרים שבוחרים צד, אבל אני בתוכי לא באמת מבדילה ודוגלת באזרחות כפולה.
את אזרחית אמיתית של כל אחת מהמדינות, אני יודעת. וגם אני לא מוותרת על שום דרכון לצמיתות, אבל זו תקופה כזאת של צורך. 🙂
מכירה את הרעב הזה ובמשך השנים נהיה קשה יותר להשביע אותו. יותר מדי רומנים מאכזבים שמזכירים לי שאני כבר לא ילדה שנשאבת.
אבל באזרחות הכפולה התכוונתי גם לספרים. כל ספרי העיון שלי הם רומנים מוצפנים ואילו הרומנים הם ספרי עיון בתחפושת. תלוי איך קוראים אותם.
עכשיו עשית לי חשק לקרוא את ספרי העיון שלך :). וכשכתבתי עבודות באוניברסיטה בהחלט הרגשתי את אותה התרגשות יצירה כמו בכתיבת סיפור.
ואני עכשיו בתקופה של ילדות מחודשת, מבחינת הצורך והיכולת להישאב, אחרי שכבר הרבה שנים זה לא היה לי. אני חושבת שבנות הדרקון היה תחילתו של הגל הזה 🙂
בדיוק כך כתבתי אותו, לילדה הפנימית :).
ואגב – אתמול הייתי בעם עובד והם דחו את "סיפורים יכולים להציל" לאוקטובר… אבל יש לי סיפוק קטן ומיידי בשבילך. אני מתרגמת עכשיו עוד סיפור של מרי דה מורגן (לא יודעת אם יצא לך לקרוא פה את "עץ השיער" או את "הכבשים של ננינה"), סיפור מותח ושואב ומסולסל ואפל שיעלה כאן בהמשכים. זה יתחיל עוד השבוע.
לא, לא יצא לי. ועכשיו אדאג לעקוב ולא להפסיד!
הי מרית,
קראתי השבוע את "בנות הדרקון." איזה יופי של ספר. חזרתי מהעבודה, התכרבלתי על הספה, ולא הצלחתי להפסיק עד שהגעתי לסוף הספר. זו היתה תחושה שלא היתה לי שנים רבות, של ספר ששואב כל כך. אז – תודה. וגם – מה עם ההמשכים??!!
שלמית
שלמית, איזה כיף! תודה. השלישי זה קלי קלות, זה השני שמעכב. אני כותבת אותו עכשיו…
מחכה לשני כמו כולם… יש עוד תמונות מן התהלוכה?
תודה סמדר, טוב לדעת 🙂 אני עובדת על זה.
היו עוד תמונות מהתהלוכה אבל הן נעלמו בסדק בין מחשבים ובין כתובות דוא"ל…
ממש כרגע גמרתי לקרוא את בנות הדרקון ואני רוצה להגיד לך שהסיום האוטופי שלו ממש עשה אותי מאושרת, הזכיר לי דברים ומילא אותי. אני לא יודעת עם חבל או מזל שלא קראתי אותו שהייתי בת עשר. מצד אחד אז הוא היה ממש הספר המושלם בשבילי. אבל יכול להיות שלא הייתי מתמודדת עם האכזריות.
אני קוראת את הבלוג שלך כבר יותר מחודש. אני ממש הופכת אותו למעין בית ספר בשבילי. אני כל כך נהנית לקרוא את הניתוחים שלך, שהם תמיד גם מלומדים מאוד וגם אישיים וזה דבר נדיר. דרך הבלוג הזה אני נחשפת למגוון מדהים של נושאים וקוראת גם על תחומים שלא ידעתי עליהם בכלל כמו אומנות מיצג.
לכל אורך הקריאה בבנות הדרקון, הרגשתי שנושאים שאת מעלה בבלוג מהדהדים בו. אני מרגישה שנהנתי ממנו יותר פשוט כי אני כבר מכירה את השפה שלך.
שירה, תודה רבה, איזו תגובה משמחת! את כל כך צודקת, כל הנושאים שאני מתעסקת בהם בבלוג מוטמעים בספר. יש ספר על אמנות ועל תיאטרון מתחת לספר ההרפתקאות… אולי גם בגלל זה – רוב הקוראים של הספר הם מבוגרים. ובקשר לסיום – המממ… הספר השני שטיוטתו כבר הושלמה מתרחש בין שני הפרקים האחרונים של הראשון. והיו לא מעט קשיים ומשברים בדרך. וגם הספר השלישי הולך ומתארך (יותר מהראשון) מרוב צרות. קצת כמו בחיים שלי, יש בחיים שלהן משהו ספירלי, לוקח כמה סיבובים עד שאת באמת מוצאת את האמצע…
זה לא משנה שהיו ועוד יהיו צרות, גם בספר הזה לא היה חסר. פשוט באחר הצהריים הספציפי הזה, שבו גמרתי לקרוא את הספר, זה היה כל כך מתאים. הנה לאט לאט אני נזכרת בעוד דברים שאהבתי. לדוגמה החלום של הבנות על עיר הילדות, הוא משאלת ילדות כל כך אמינה. זה ממש הזכיר לי את כל "המחנות", שתכננתי שאני הייתי בת עשר ותמיד עם תכנונים גרנדיוזים ומופרכים שהייתי ממשיכה לתכנן לא משנה כמה כאלה כבר השתבשו בעבר. (בעיקר בגלל ריבים של כולם)
למעשה זה כל כך החזיר אותי לגיל הזה, שכשקראתי את הקטע שבו נועה מקריאה את הדרישות הילדותיות והמופלאות שלהן, נאנחתי מעין אנחת פליאה למשמע הצירוף המושך: "ארבעה סוסי פוני אחד שחור אחד לבן אחד אפור ואחד ברוד". היית צריכה לשמוע אותי.
והיו עוד הרבה רגעים כאלה
אח, איזו נחת זו לשמוע אותך קוראת… תודה!
שמונה וחצי שנים מאז המשפט הזה שלך בתגובה כאן למעלה… זה מעולה:
"השלישי זה קלי קלות, זה השני שמעכב."
שרון, זה מזכיר לי שגוטמן צייר את עצמו פעם (ב"שביל קליפות התפוזים" אולי) מזנק מכסאו כשהוא נעקץ על ידי כמה דבורים. וליד זה הוא כתב משהו כמו – זה מצחיק? לא, זה מכאיב!
את השלישי כתבתי כמו את הראשון בנשימה אחת, והשני הוא חיה מסוג אחר. עשה לי צרות צרורות עד הרגע האחרון. ניסיתי לוותר עליו, ללא הועיל. כדי להגיע מהראשון לשלישי הייתי חייבת לעבור דרכו.
מדהים. וואהו. וכל הכבוד שהצלחת עם השני בסוף. שמח מאוד בשבילך על הבשורות הללו. בהצלחה.