המילה איור נגזרת מ"אור" (לא רק בעברית, גם illustration העניינית וגם illumination החגיגית והרוחנית הן מילים של אור), והאיורים של דיוויד הוקני לרפונזל אמנם האירו לי את הטקסט (להפתעתי, כי כבר חשבתי וכתבתי על הסיפור) וחשפו רבדים ואפשרויות חדשות, ובו בזמן הם גם האירו לי את הוקני עצמו. רציתי לכתוב שאם האיורים הם השמש הוקני הוא הירח שמואר באור החוזר, אבל האמת היא שגם באיורים עצמם יש איזו איכות ירחית. הם לא מוחצנים וחושניים כמו הסיפור, אלא קרירים ולבנים כמו אור הירח.
ראשית אביא תקציר של הסיפור לתזכורת והֶקְשר, ואחריו את ששת התחריטים, שתוכלו להתבונן ללא הפרעה, ואז חמש הערות על מה שהראו לי.
רפונזל, תקציר (גרסת האחים גרים): איש ואישה מצפים לילד זמן רב. מחלון ביתם האחורי נשקף גן נהדר מוקף חומה גבוהה. הגן שייך לקוסמת רבת עוצמה שכל העולם ירא מפניה. יום אחד, בזמן שהאישה משקיפה אל הגן היא מבחינה בערוגת רפונזל נפלאה (רפונזל, או יותר נכון – רפונצל, כפי שמסביר המתרגם, הוא סוג של חסה בלשון רבים). האישה המסכנה נופלת למשכב מרוב תשוקה לרפונזל. בעלה גונב חופן אבל האכילה רק מלבה את תאוותה. ובפעם הבאה שהבעל מטפס על החומה הוא נתפס בידי הקוסמת. אחרי בירור קצר היא מבטיחה לספק לו רפונצל כאוות נפשו תמורת הרך שייוולד. התינוקת (רפונזל, על שם החסה) אמנם נמסרת לקוסמת והופכת לילדה היפה ביותר תחת השמש. בגיל שתים עשרה היא נכלאת במגדל ללא דלת וללא מדרגות. כשהקוסמת רוצה לבקרה היא קוראת "רפונזל רפונזל, שלשלי שערך", ורפונזל כורכת את צמתה הארוכה העדינה כמו זהב טווי על אחד מוווי החלון ומשלשלת אותה לטיפוס. יום אחד עובר בן מלך בסביבה ושומע את רפונצל שרה. הוא מטפס על צמתה וכובש את לבה. הם מתכננים בריחה משותפת, אבל רפונזל מסגירה את התכנית בתמימותה; היא שואלת את הקוסמת איך זה שהיא כל כך יותר כבדה מהנסיך. הקוסמת הזועמת תופסת בצמתה ו"טריש טראש" גוזזת אותה ומגרשת את רפונזל למִדבר. בן המלך מטפס על הצמה הכרותה ומגיע לקוסמת. הוא קופץ מן המגדל בייאושו, אל שיח קוצים שמנקרים את עיניו. וכך, אומלל ועוור הוא נודד במשך שנים עד שהוא פוגש ברפונצל ובתאומים שילדה לו. דמעותיה מרפאות את עיניו וכולם חוזרים ביחד אל ממלכתו וחיים באושר ובשלווה.
ואלה ששת האיורים. במקור הם נבדלים זה מזה בפורמט ובגודל, אבל הבדלי הגודל קצת אבדו בגלגול הנוכחי. הכיתובים שמתחת לתמונות הם של הוקני, מן הנספח בסוף הספר.
הרפונצל צומחת בגינה, אייר דיוויד הוקני
הקוסמת בגינתה. אייר דיוויד הוקני.
הקוסמת עם רפונזל התינוקת. אייר דיוויד הוקני.
רפונזל המתבגרת. אייר דיוויד הוקני.
במגדל היה חלון אחד. אייר דיוויד הוקני.
רפונזל, רפונזל, שלשלי שערך. אייר דיוויד הוקני.
*
באופן כללי הנאמנות של הוקני נתונה לאיור הבודד. לא שאין קשר בין האיורים, אבל הם משוחררים מעולה של פרשנות-על (כמו שהראיתי למשל אצל של סילברסטיין בעץ הנדיב, או אצל אנתוני בראון בגורילה). מדובר בשורה של תגובות והארות חופשיות לסיפור. הוקני לא מנכס את הסיפור אלא מניח את נקודת המבט שלו לצדו. וזה מזמין איכשהו גם את הקורא והמתבונן (למשל אני) להצטרף לשיחה.
*
1. העברה בין דורית
הרפונצל צומחת בגינה, אייר דיוויד הוקני
נתקלתי בתגובה מלגלגת (של מירי שחם, אולי) על תשוקתה של האישה ההרה לאובייקטים הפאליים המזדקרים מגנה של הקוסמת. ייתכן (אם כי כשניסיתי להעלים אותם הקומפוזיציה נהייתה תפלה). ובכל מקרה, מה שתפס אותי היה השיכפול; הדמיון בין האם המשקיפה מן החלון אל הירק האסור, לבת המשקיפה מן החלון אל העולם האסור, כולל המחיר שגובה התשוקה.
הוקני חושף בלי משים את הצד הפורמליסטי של הסיפור שהוא מעין שיר משחק בהשתוקקות אסורה, מתגלגלת: האם משתוקקת לרפונצל, הנערה רפונצל משתוקקת לנסיך, הנסיך משתוקק לרפונצל שנעלמה (העיוורון מבטא את עוצמת האובדן, עולמו חשך כשנעלמה). או מזווית אחרת: האם מקבלת את הירק ומשלמת בבתה, רפונזל מקבלת את הנסיך (וזוג תאומים) ומשלמת בצמתה, הנסיך מקבל את רפונזל ומשלם באובדנה ובאובדן ילדיו.
אבל מעבר למשחק הפורמליסטי העיקר הוא ההדהוד, החזרה, הזיקה בין סיפור האם לסיפור הבת, שלא לומר העברה בין דורית.
*
2. עוד על אמהות ובנות
מימין, הקוסמת עם רפונזל התינוקת, אייר דיוויד הוקני. משמאל, הערצת המגים, בעקבות הרונימוס בוש
הוקני צייר את הקוסמת (לפי עדותו שלו) על פי המדונה של הירונימוס בוש. מעבר לאמפתיה המפתיעה שהוא מגלה לקוסמת, ומעבר לחירות ועונג הציטוט – כשאני שואלת את עצמי למה עלתה בדעתו דווקא המדונה הזאת מתוך אלפים ורבבות – אני רואה את הפנים המציצים בחלון שמאחורי המדונה ואת הגזע העבות כצמה שתומך בגג האבוס (בתקריב למטה). המדונה של בוש כאילו מכותרת במוטיבים מרפונזל, בהיסטוריה שלה: מאחוריה ההצצה הכמהה מבעד לחלון המסורג (איסור), ולפניה "הצמה" החסונה המשתלשלת מן הגג לאדמה.
החלון והצמה. הערצת המאגים (פרט), ממשיך של הירונימוס בוש.
על המקור לציטוט למדתי ממאמר של טלי תמיר (שאולי עוד יתארח כאן לשמחתכם). תמיר אומרת שהוקני צייר את הקוסמת כ"בתולה זנוחה שמחמת כיעורה הרב והדוחה איש לא הסכים לשאתה לאישה ואף לא לתנות עמה אהבים, ולכן היא נאלצת להשיג בדרך לא דרך את ילדתם של השכנים."
אבל אני שוב מתעניינת בשכפול; כי גם רפונזל הנערה מצוירת אצל הוקני כמדונה עם השושן הצחור של הבשורה. הקוסמת ובתה המאומצת הן כמו בבושקות (שצריך לקרוא להן מטריושקות), הראשונה היא מדונה זקנה ש"יולדת" בטהרה (כלומר ללא חדירה) והשנייה מדונה צעירה וטהורה, וברגע שרפונזל חורגת מן הגורל שנועד לה וחוטאת, היא מושלכת.
רפונזל המתבגרת, אייר דיוויד הוקני
*
3. כיעור, יופי, שיער
כיעור יכול להתגלות בדרכים רבות אבל הוקני בחר להבליט את שעירותה של הקוסמת: בתי השחי, הפנים, גב כף היד, החזה שהוא חושף. ואני – שוב רואה את הכפילות: ריבוי השיער המכער את הקוסמת משנה מקום ומזל והופך בדור הבא לצמה מפוארת.
כמו ילדים רבים "נועדה" גם רפונזל לתקן את פצעי ההורים ולהגשים את חלומותיהם. ובמקום זה היא מורדת ומשתמשת בצמה לצרכיה. קיצוץ הצמה אינו רק עונש, אלא ניסיון הנואש של המכשפה להאחז ביופי ובתיקון.
גברת עם זקן. אנני ג'ונס, 1890 (לא התאפקתי בגלל אחדות הניגודים).
מימין, דיוויד הוקני, שלקח את שורת העצים מתוך הבשורה למרים מאת לאונרדו דה וינצ'י משמאל (פרט).
*
4. החלון
ציירי "הבשורה למרים" שמרו בדרך כלל על עמימות ורק רמזו על תוכן הבשורה, אבל כל ניסיון לדמיין את העיבור ללא חטא גובל בעל כורחו בפורנוגרפי (כתבתי על זה כאן, וגם כאן). באיקונוגרפיה הנוצרית הכנסייה מייצגת את מריה והויטראז' מייצג את בתוליה. כשם שהאור חודר לחלון מבלי לנפץ את הזכוכית כך חדרה רוח הקודש לרחמה מבלי לפגוע בבתוליה.
אולי הקישור הזה בין החלון לחדירה הוא שהוליד החלונות ברקע של רבים מציורי הבשורה. הנה שתי דוגמאות, אחת עתיקה ואחת מודרנית, שנבחרו בגלל הנוכחות הלא מתבקשת והבולטת של החלון החשוך.
מימין, ג'ון קולייר, משמאל, אחת הבשורות של פרה אנג'ליקו (כאן כתבתי על הנפלאה שבהן)
והנה גם "הבשורה למרים" של רוברט קמפיין (המאה ה15). שבה מצוירים כל גווני ושלבי הסגירה והפתיחה של החלון בפירוט מגונה כמעט, ועל רקע החלק הסגור – חבצלת (השושן הצחור) הטוהר, שלא לדבר על עשן הנר המתאבך לעברו.
משמאל, "הבשורה למרים" רוברט קמפיין המאה ה15. מימין, החלון בתקריב.
הוקני קושר בין הצמה, החבצלת, המגדל ורפונזל בשרשרת זיקות והדהודים. פרשנותו עתירת המדונות מבליטה את התפקיד הסימבולי של החלון. בניגוד למקובל אין פנים בחלון שלו, וזה מגביר את נוכחותו כחור.
במגדל היה חלון אחד, אייר דיוויד הוקני
*
5. הוקני נוטש את הסיפור
רפונזל, רפונזל, שלשלי שערך. אייר דיוויד הוקני
זהו האיור הצחיח והמוזר מכולם. התשוקה שבה טעונה קריאת "שלשלי שערך" מנוטרלת מכל וכל. הנסיך לא מביט בצמה המושטת. גם סוס לא מזכה אותו במבט. הוקני שהרעיף חמלה והזדהות על הקוסמת וצייר אותה בדמות מדונה קשת יום, לא מאמין בתשוקתו של הנסיך ואף מעליב את הצמה בגסות: ראשית ניתק אותה מהראש ו"קצץ" אותה באמצעות הפריים מה שגורע הרבה מפארה. שנית, לסוסו של הנסיך יש רק שלוש רגליים. ומכיוון שקצה הצמה הוא פחות או יותר באורך ובזווית הנכונה, הוקני (כמעט) מציע אותה כתותב. גם הרגל הנוקשה של הנסיך בולטת באיור שכולו רגליים ואחוריים; זנבו של הסוס קלוע ומפותל בצורה מוזרה שמבליטה את אחוריו ומקשרת בו בזמן בין הזנב לצמה. וזה רגע שבו האור החוזר מאיר את הוקני ומגלה שהחלק הזה לא מדבר אליו בכלל.
*
עוד על איור
האם מאיירים חייבים להיות צייתנים?
איורי נפש, סדרת פוסטים על ספר הארנבות המופלא של תום זיידמן פרויד (הלינק לפוסט הראשון).
(ועוד המון)
על שיער
גן עדן מושחת, או שלוש הערות על רפונזל
כמו שלחם אינו סתם מזון צמה אינה רק תסרוקת (או אני והשיער)
במה נפגשים אדונים? (ושפנים)
פתתה ונאנסה – על המיתוס של מדוזה
פוסט יפה ומאיר. החבצלת בידי רפונזל מעידה גם על סוף הסיפור, על ייעודה המלכותי, כי בעיני היא מזכירה את ציורי הקיר המצריים שמכילים את סמל הלוטוס (הצמיחה מחדש, שבהחלט גם כן קשור למוטיב השיער): http://www.tigerscursebook.com//images/lotus%20flower%20blog/Lotus-Cultural-and-Medicinal-Importance-2.jpg
עניין משונה ונפלא:
צפיתי היום בסרט התיעודי המצוין ״מאורת הזאבים״ – על ילדים שאביהם כלא אותם בדירה מעופשת בניו יורק במשך זמן רב. האב הכולא, דומה ל ה פ ל י א לקוסמת הכולאת של הוקני.
אני לא אפסיק לחשוב על זה.
תודה
נשלח מסמארטפון ה-Samsung Galaxsy שלי.
ניתוח מרתק, תודה! וההקבלות הפנימיות והחיצוניות מעוררות השתאות. באיור של הקוסמת בגינה – היא נראתה לי כגבר, ולא רק בגלל השיער. תווי הפנים שלה גבריים, מה שיצר אצלי קישור גם בינה ובין הנסיך עדין המראה (קשר של קנאה?).
כמו מניפה, איזה יופי. הלוטוס באמת נראה כמו תסרוקת הפוכה, היום של הלילה של השיער. אצל הוקני אני חוששת, האיור מופיע בשלב מוקדם מדי, אחד לפני המגדל…
שירי, אכן משונה ונפלא 🙂
ורד, תודה רבה! גם על התוספת. באמת יש תחושה שהקוסמת נכונה להיות הכול בשביל רפונזל, לא רק אמא אלא גם אבא ונסיך…
מרית, עוד תסרוקת עם נוכחות: https://www.pinterest.com/pin/516717757227512063/
ותודה על פוסט מרתק
מרית ק', הוקני משום מה הזכיר לי את דודו גבע, במקומות בהם נקט קוים פחות עגלגלים, ומשום מה נזכרתי בפוגת המוות של צלאן עם "זהב שערך מרגריטה, אפר שערך שולמית".
איזה יופי! סיפור רפונזל הוא מהאהובים/המדברים אלי, אני יודעת קצת למה ובטח יש עוד שאני לא יודעת.
הקוסמת נראתה לי כמו גבר באיור. והאמירה שהיא כבדה מהנסיך כשהיא מטפסת – נשמעת כמו השוואה בין מאהבים, וברובד עמוק יותר יש בה משהו… אנסה לנסח: לפני שאנחנו יוצאים לעולם, כל מה שאנחנו מכירים הוא היחסים עם הורה (טוב, לא בהכרח, יש עוד כל מיני דמויות, אבל – נניח ש, לצורך העניין). ואז, כשמגיע קשר חדש, הוא נתפס על דרך ההשוואה; ואז יש איזו הפתעה, הקלה אולי, מהקשר עם בן זוג שהוא "פחות כבד" מהקשר הסבוך, הכולא, עם דמות האם.
מממ…. מרית, גם אני רואה את הקוסמת הזקנה כגבר – לעניות דעתי זה מובהק 🙂 שם טמון העניין הגדול, כמו שכתבת, של הוקני – דמות הגבר שתולה בציור בדמות הקוסמת כמו שסינדי שרמן שותלת את עצמה בתמונותיה בדמויות שונות, כולל של גברים. למשל:
האין זה דומה להפליא לדיוקנו של דייוויד הוקני…..?
🙂
לכן – בחוצפתי, סליחה – הפרשנות של טלי תמיר נראית לי שגויה מיסודה, כי הקוסמת-גבר מתבוננים בביולוגיה לא מבפנים – מתוך אכזבה מרה וייאוש, כפי היא כותבת – אלא מבחוץ, בתמיהת מה ובאירוניה.
….ואם היה אפשר לאפיין את הרישומים ע"פ סוג העיפרון, למשל, אזי הנסיך ורפונזל היו מתאפיינים ע"י עפרון H8, למשל – קר, נוקשה וחיוור, בעוד הקוסמת-גבר היתה מתאפיינת ע"י איזשהו B8 כהה ורך..
הי, זה מרתק (אפשר בהזדמנות סמינר עפרונות?)
לי, אני חושש שסמינר למחקים יתאים יותר ליכולותיי 🙂
אני לא כל כך מבין את הסיפור של רפונזל…. והתגובה שלך נפלאה ומחכימה.
מרית, גם אותי מסקרן 🙂 איכשהו דימוי הטיפוס על שיער ובכלל – שיער, מחלפות (כולל המילה שנשמעת כמו התחלפות) מרתק אותי…
אני אתך (גם) במחקים וגם בלחשוב יחד על רפונזל אם תרצה 🙂
דורית, תודה לך! ובררר… על התסרוקת (אני זוכרת את מסרקות הברזל שבהם סרקו הרומאים את בשרו של רבי עקיבא, הצמות האלה הן מאותו סיפור).
שועיקי, דודו גבע זה אסוציאציה מפתיעה אך לא נטולת כל שחר. והוקני הוא טיפוס אפוליני וקריר במעלות רבות מפאול צלאן אבל פירור של פירור מפוגת המוות בכל זאת מעורבב בסיפור.
לי, זה מאד יפה מה שאמרת וגם אופטימי ומרווח (ואני סתם חשבתי ש"כבד" זה מה שלא רוצים להרים…). מסקרנות אותי הסיבות לאהבתך את הסיפור. ותודה!
חציץ, אני לא בטוחה שמובהק (תסתכל על שדיה הנפולים) אבל בטוח מעניין. גם ההשוואה לשרמן וגם התמיהה והאירוניה. אני עוד חושבת על זה.
מרית, השדיים בעיניי הן מס, והעובדה שהקוסמת מהלכת בחזה חשוף מאששת את זה..
מרית, (הדימוי השלם הוא בררר.. אכן. אבל ההקבלה שעלתה אצלי היא של הטבעות-טבעות, המרכיבות את הדימוי, מול הצמות הקלועות בזום-אין, כמו חוליות חוליות של צמות.
זניח לגמרי, מול הפוסט העשיר שהבאת. ועדיין,) השלם גדול מסך חלקיו. לכן לא מרגיש לי מצמרר. שוב, זניח. תודה על פוסט מאיר עיניים
זו פרשנות מקסימה ומרחיבת גבולות ומצחיקה. כמו היהלומים של היצ'קוק שמוחבאים בגלוי בנברשת ואיש לא רואה.
מרגש ומחכים. אוהבת את הוקני מזה שנים. אהבה אינטואיטיבית. תודה.
לי, מחלפות זה נפלא אבל זה איכשהו לא מתקשר בעיני לרפונזל. זה מתחלק חצי חצי בין סיפור שמשון לאורה הכפולה 🙂 ופעם ראיתי קריקטורה של רפונזל. הנסיך מטפס על הצמה ופתאום הוא מסתכל ורואה עוד נסיך מטפס על הצמה השנייה. ואני עדיין חושבת על הפרשנות היפה שלך לרפונזל ומבינה למה הסיפור כל כך נוגע לי (מעבר לפטיש השיער והצמות).
אורה, תודה רבה!
איזה כיף!
ותפסת אותי – רפונזל מתחלפת לי בשמשון… 🙂
יש לי את הספר וכל האיורים הם מעשה אמנות עם המון מסתורין. נתת פרשנות חכמה, ואולי זה הסיפור שזכה לאיורים המעניינים ביותר. נהדר!
מרית, שני דברים ששמתי לב אליהם: הראשון, שלנסיך ואפילו לסוס אין שיער כלל. את ראשו של הנסיך (שנראה כמו צעצוע, מן חייל הבדיל של אנדרסן שהושם על סוס צעצוע כמוהו – שניהם פיסחים) מכסה כובע, ואילו רעמתו של הסוס מגולחת לגמרי; ו
השני, שהאֵם – גם כשהיא משקיפה כביכול החוצה, משקיפה בעצם ע"פ הקומפוזיציה אל תוך חלל פנימי. גם בתוך הבטן שלה צומח דבר מה – אפלולי ומסתורי, וגם בראשה.
נפלא. אני כמעט ונזקק לניתוחים שלך ולהיצגים המענייינים שלך.
תודה.
אותי האיורים האלה בלבלו. כאילו הוקני אומר שבעצם יש כאן סיפור אחר, מחתרתי, לא מה שהטקסט מספר לכאורה. אולי הקוסמת היא בכלל גבר, אולי הוא האבא של רפונזל, או שהוא אהבה דחויה של האמא. אולי זה לא סתם שהאמא משתוקקת לסימנים הפאליים בגן שלו. אולי רפונזל עם חייה המוזרים משלמת על הבגידה של אמא שלה עם הקוסמת. אבל האמת שלא הצלחתי להמשיך את קו המחשבה הזה לכדי סיפור חלופי קוהרנטי.
חזרתי לבקר אחרי שנות נדודים במדבר. מאוד אהבתי. הקוסמת עם רפונזל התינוקת מזכירה לי באווירה ובתנוחת הידיים את המונה ליזה. אבל זוהי כבר אסוציאציה חופשית לגמרי
לוסי, תודה רבה. האיורים של רפונזל נהדרים אבל הכי הקסים אותי הסיר של אסופיבז. נתקלתי בו לפני שנים כשעבדתי בסטמצקי, במהדורה הראשונה והזעירה של הספר. עד אז לא עלה בדעתי שאפשר לצייר מים רותחים.
http://www.artnet.com/artists/david-hockney/the-pot-boiling-from-the-story-fundevogel-a-b_ZpBAZzOVFpg7H0xYvLlQ2
חציץ, נכון! תמיד נשאר עוד משהו לראות. כל כך התרכזתי בזנב המוזר שלא שמתי לב לרעמה המגולחת. וגם ההערה על האם יפהפייה. זו שקית היומולדת שלי, השיחה שאחרי הפוסט.
תודה רבה אנונימי! (כמעט ונזקק?)
רוני, אפשר גם בלי קוהרנטיות, זה כיף אחר.
דודו, אני תמיד שמחה שאתה בא (החלון שלך השתנה).
שאלתי ממך לצורך דברים שכתבתי למיזם 929 את האדם הצוחק של הדס עפרת תודה
http://929.bina.org.il/imageview.php?id=839
אכן.
אני מגלה עניין רב ברשומות שאת מעלה, מוצא בהן עולמות-מחשבה חדשים.
וכן, קורה לפעמים שאני מצפה ותוהה מתי אראה במייל הודעה על פרסום רשומה חדשה, גם אם עברו יומיים מהאחרונה (כתלות כנראה בשכיכת הדי המחשבה).
אולי הניסוח באמת היה קיצוני מעט… =)
מה שהכי מצא חן בעיני במאמר זה- חבצלת עם שושן צחור בסוגריים…
ועוד מה שהכי מצא חן בעיני במאמר, זה כל השאר…
עד כמה שזכור לי (ואין מה לסמוך על זה יותר מידי) הנסיך מטפס על הצמה הגזורה, שאותה מחזיקה הזקנה, שעוזבת אותה, וכך נופל הוא, הנסיך, לשיח הקוצים וכו׳.
זה אולי בעל חשיבות מסוימת, כי אולי זה הדבר היחיד, שמעיד ממש על טיבה של הזקנה.
מה שמציק לי בספורים כאלו (במידה מסוימת ומעטה) זה שהצעירים תמיד יפים, הזקנים מכוערים, היפים טובים, והמכוערים רעים. מהניסיון הארוך שלי בחיים- זה ממש בדיוק ההפך.
אני גם מתקשה לזכור נסיכה אחת אמתית שהייתה גם יפה. או נסיך כזה.
אז אולי ספורי האגדות האלו פונים לא רק לפשוטי העם, אלא גם ואולי בעיקר לנסיכים והנסיכות, שכמהים וכמהות להיות יפים ויפות ולמצוא אהבה אצל היפים ואצל היפות….
או משהו כזה….
מאמר יפה מאוד, גם אם לא מתחבר לציורים האלו של הוקני. מעדיף את הרשומים הקלסיים…
דודו (התקרבת עוד טיפה בחלון), בכיף (אבל מה עם המיצגים של שמשון?)
זו שמחה גדולה, אנונימי. תודה רבה!
עוד משהו פחות וחסר חשיבות:
בציור שמבית מדרשו של בוש, החלון אינו חלון אלא חור בקיר.
הסורגים הם ענפים, שהם הקונסטרוקציה של הקיר, שנבנתה (הקונסטרוקציה) מענפים שזורים, עליהם מרחו הבנאים את הטיט.
(את זה כתבתי כבעל מקצוע)…
ואם כבר כולנו כאן אז מה עם אלוהים וששת ימי הבריאה… זה אחלה של מיצג…
🙂
חולי, גם לסחוט ילד תמורת חסה מעיד עליה… דווקא בקשר לצמה קשה לשפוט אותה בשעת צערה.
ובקשר לאגדות – זקנים לאו דווקא מכוערים – אם הם טובים הם זקנים יפים, הרעים מכוערים, זה נכון. וטובים על פי רוב יפים (לפעמים כמו במקרה של בת האיכר החכמה לא מוזכר שהיתה יפה אבל גם לא שהיתה מכוערת). ובכל מקרה נסיכים ונסיכות של אגדות הם רק לעתים רחוקות נסיכים במובן מציאותי, וגם מלכים ומלכות הם סתם הורים…
ותודה על המידע הבנאי בציור של בוש. זה מעניין ומדייק (אבל לתת מודע לא איכפת. הוא קולט את התבנית – חלון מסורג וצמה).
מוזר, אבל היתה לי הרגשה שלא תאהב את האיורים האלה. בלי סיבה.
קראתי את האגדה שוב, ונדמה לי שמדובר באהבה הומוסקסואלית של האב למאהבו (המכשפה), המתרחשים בגינה האחורית של הבית האחורי, שממנו מציצה האישה, דרך החלון האחורי (אם למדתי משהו בבלוג שלך מרית הוא להסתכל על הארכיטקטורה כגוף) וכן, הערוגה (=מיטה) של הרפונזלים שהם צנון לבן וגדול בצורת גזר, פורחת מאוד. האישה שזמן רב חלף מאז הם נישאו, והיא לא התעברה, כי לא קרה ביניהם כלום, כי היא שמשה לו רק סיפור כיסוי, ראתה בסוף איזה מוצא, אחרי שהבינה מה קורה שם בגן האחורי (שהוא כמובן הגן של בעל הבית, היינו בעלה) והשקיפה מעל לחומה. כן, האהבה הגדולה של בעלה הייתה למאהב וזאת חומה גבוהה מאוד. אבל היא לא אכלה כלום, והוא ראה אותה גוועת, והיא ביקשה מן הרפונזלים, שפורחים בגינה, היינו קצת סקס. ואכן, כדי שלא תמות, בשעת בין הערביים הוא טיפס וירד, וביום למחרת שוב טיפס וירד מעל החומה, וגנב למאהבו את האינטימיות שבאהבתם והגיש אותה גם לאשתו. והיא, רעבונה ותאוותה רק נפתחו, ובקשה עוד ועוד, ובפעם השלישית עמד מול מאהבו שהבין אף הוא מה קורה, וזעמו היה נורא והוא כמובן נראה ונשמע כמו מכשפה קנאית ורעה. ואז, כשהוא מבין שהאישה רוצה להיכנס להיריון, הוא מבקש את התינוק שיוולד להם. כי בעצם, הוא יוולד בזכות אהבתם ההומסקסואלית, וכך נוצר הסכם סמוי בין המאהב והאישה: המאהב אינו יכול להוליד ילדים, והאישה אינה יכולה להיכנס להריון בלי סקס, וכך מקבל המאהב בעיני הבעל והמכשפה בעיני האישה וגם בעיני הדת כמובן, את רפונזל, הבת, ועוד מוסיף שהוא יטפל בה טוב. לא בכדי שמה הוא על שם המאהב, ולא על שם האישה. זאת הברית הזאת בין המאהב והאישה. בהמשך נשאר המאהב-מכשפה עם רפונזל הילדה. הרפונזלים שהיה על הבעל לעקור מן הערוגה הפורחת מן הסתם הצליחו גם לחסל את היחסים בין האיש למאהב בסופו של דבר,
ורפונזל גדלה בגינה של המאהב, אין כמוה יפה, וכשהיא בת שתים עשרה שם אותה המאהב במגדל בלי דלת ובלי מדרגות, באמצע היער. הרפונזל שהיה תקוע עמוק באדמה כעת מתנוסס לגובה בצורת מגדל. גינת התבלינים האחורית, הפכה כעת לאמצע היער. אם המאהב-מכשפה לא יכול להתנקם באהובו, הוא מבקש אהבה ונקמה בזרועות רפונזל, שהיא כמובן האישה הכי קרובה לאהובו. אך ההיסטוריה בכל זאת סוג של חוזרת על עצמה, ושוב מסתכלת האישה רפונזל מבעד לחלון הגבוה, ושרה ומושכת אליה את הנסיך, והוא המאהב הזקן, מרגיש שוב נבגד, כי גם הוא לא גילה את הדבר מעצמו, אלא שרפונזל שאלה בתמימותה, איך יתכן שכל כך יותר קל לה להרים את הנסיך מאשר אותה כלומר אותו. הזעם העתיק שוב מצטרף לזעם החדש, והוא זורק את רפונזל למדבר, ואת הנסיך הוא זורק על שיח קוצים כדי לנקר את עיניו. כי הוא מאמין שכל הרע הגיע לו בגלל ה'עיניים', החמדנות. קודם אלו של האישה שצפו בו מעל החומה, ועכשיו, חמד הנסיך את רפונזל. והוא שוב יצא קירח. הוא מעוור את עיני הנסיך, ששוב לא יראה את האמת המרה. ואכן הנסיך העיוור משוטט שנים עד שמוצא את רפונזל במדבר, שבינתיים ילדה תאומים, בן ובת. אחד לנסיך ואחד למאהב של אביה, המכשפה, וצערה ודמעותיה שנשרו על עיניו מרפאות אותו, והוא שוב, יגדל את אחד התאומים שאיננו הילד שלו.
ולגבי מה שכתב חולי על נסיכים נסיכות שכולם יפה תואר באגדות, אז אני בטוחה שהיופי שמדובר בו הוא יופי פנימי שמקרין על יופי חיצוני. זה לא כך שהם אכן יפים כדוגמנים, הם יפים בעיני מי שאוהב אותם. וזה בין היתר גם המספר עצמו!
רות, סיפורים הם (בין השאר) ראי, וזה תמיד פלא להציץ ולראות מה נשקף לאחרים…
כמעט ושכחתי….טוב שהזכרת לי להציץ על הגן שנשקף לי….
אחרי הפירוש הפראי, אני רוצה להציע פירוש שונה, שמתבסס על שימת דגש על פרטים אחרים.
בסופו של דבר, האגדה של רפונזל מלאה בסמלים דואליסטיים, ולכן מגיע לה גם פירוש נוסף. (גן ובית אחוריים מעידים שיש גם בית קדמי, מכשפה שנקראת גוט-אל, אישה ומכשפה ששולטות על הגבר, הגן הקטן לעומת היער הגדול, היער והמדבר, המכשפה לעומת הנסיך, והתאומים.)
המכשפה בעיני האשה, המאהב בעיני הבעל, גברת גוטאל בפי רפונזל, אולי היא/הוא מייצג/ת את האל.
האשה כשהיא מביטה בחלון מתמלאת תקווה שהאלהים הטוב ימלא את משאלתה.
האיש מתייחס לאל כאל מאהב, ובאהבתו הגדולה לאל מקנאה האישה, רוצה שהוא יגנוב רפונזלים מן הגינה, וימיר כך את אהבתו הרוחנית באהבה פיזית, שמביאה את התוצאה הריון שכבר בושש להגיע.
המכשפה, נותנת לרפונזל את שמה. צנון. מעניין שבעברית ישנו גם קשר בין צנון לצינון, בין צנון לקירור הלהט המיני. (רשי מפרש את שם השופט אבצן, שאותו הוא מקשר עם בועז כ"אב צנון", על פי הסיפור במגילת רות: "אבצן – אב לכל הצנונים, שהרי אשה בחורה שכבה אצלו, ונצטנן ולא נגע בה.")
המכשפה גם תובעת את זכותה לגדל את הילדה, מבטיחה שתתן לה חינוך טוב. (היינו דתי) וכך, רפונזל נכנסת למנזר.
בפעם הראשונה קוראת לה המכשפה 'הפילי שערך לפני', מה שנשמע גם כמו השתחווי לפני.
כשרפונזל מגלה לה בחוסר מודעות מוחלט על הנסיך ואומרת:
'ספרי לי בבקשה, גברת גוטאל, איך זה כך שהרבה יותר קשה לי להרים אותך למעלה מאשר את בן-המלך, שהוא כהרף עין אצלי.' – 'אהה, את, ילדה בלי אלהים,' צעקה המכשפה, 'מה אני צריכה לשמוע מפיך? חשבתי, שסגרתי אותך מכל העולם ועכשו בכל זאת הערמת עלי.'
גברת גוטאל (גוט=אל) מגלה את התוכנית שלה האמיתית. אם היא לא הפכה את אבי רפונזל לכומר רוחני, היא רצתה לפחות להפוך את רפונזל לנזירה. שוב האמא של רפונזל היא שכמעט גוועה מרוב השתוקקות לאהבה ארצית, למין, לתינוק. כמו חווה, היא זו שקלקלה. ורפונזל הייתה צריכה להיות תיקון. אך אבוי, גם היא נפלה בפח והתאהבה בנסיך יותר מאשר באלהים.
ועל כן הביאה אותה למדבר. למדבר יש קונוטציה של יציאת מצריים וקבלת התורה וההתגלות בהר סיני. שם היא עוד תמצא את האלהים. וינתנו לה התאומים המזכירים את שני לוחות הברית.
המדבר הוא גם הרחבת המגדל המבודד. במדבר היא לבד בלי שום קשרים חברתיים, והבידוד המוחלט יביא אותה בסופו של דבר לגלות את אלהים, ובזאת מראה גברת גוט-אל שהיא עדיין לא ויתרה על תכניתה לחנך את רפונזל לאדיקות דתית.
רפונזל חיה בצער ובהשתוקקות במדבר, מה שמזכיר את עונשה של חווה המגורשת מגן עדן, וכך גם התאומים, מזכירים שוב את קין והבל. שבמובן מסויים, הם הבן היותר רוחני (הבל) והבן היותר גשמי (קין -מלשון קניין).
הנסיך האובד והעיוור התועה ביער (הפראי של הלא מודע) גם הוא עובר התעדנות שם והכנה לקבל את האמונה, (המודע במדבר), ואכן שם הוא נפגש עם רפונזל העצובה והבוכה, שבכייה מרפא את ייסוריו ואת עיניו.
בסוף האגדה נאמר שהם חיו מאושרים (בממלכתו ששמחה מאוד לשובו) ומרוצים. אדם מרוצה הוא ההיפך מן החמדן, אדם יותר רוחני. וכך מביעים אושרם והיותם מרוצים שוב איזון בין הגשמי לרוחני.
רות, אני לא יכולה להגיד שהשתכנעתי. אלוהים איכשהו לא נדבק לי לסיפור, אולי גם בגלל ההיסטוריה הארוכה והבלתי רליגיוזית בעליל שלי עם רפונצל (על חלק מזה כתבתי פה http://wp.me/pSKif-ic1 ). ועם זאת יש משהו מקסים בהיגיון הפנימי שלך, בעקשנות הפרשנית שנפרטת לדוגמאות.
באורח מצחיק אני דווקא שמחה מאוד שלא שכנעתי אותך, זה אומר שלא השתלטתי על המרחב שלך לדמיין ולקשור את רפונזל לחיים שלך בחוויה היחודית שהסמלים מייצגים עבורך. בשבילי הפרשנויות הן סוג של משחק, שאומנם משפיע עלי, אבל אני לא מחפשת שם אמת מוחלטת אלא אמת אפשרית, הסבר להתנהגויות הכועסות כל-כך, הסבר לעונשים המסויימים, הסבר לזה שאישה כמעט גוועת מעצב. והחלק הרגשי הזה הוא לא משחק בשבילי. הפוסט שכתבת על הפעם הראשונה שקראת את רפונזל באמת מאוד מאוד ריגש אותי. ואם מדברים על זכרונות הקשורים לרפונזל, אז האחד הוא שכשהייתי קטנה גזרתי לי ולאחיותי פוני בסכין מטבח. אמא שלי שנאה פוני ומיני באופן קיצוני. אבא שלי לקח את שתי אחיותי לספר שגזר את שערן קצוץ כמו בן. ואותי לא לקחו לספר כי חבל היה על הצמה הארוכה והיפה שהייתה לי…. הצמה הצילה את שינוי הזהות הנורא שחל בפניהן של אחיותי המסכנות. אבל בגיל ארבעים וכמה, כשעוד ושוב הייתה לי צמה ארוכה, הלכתי לספר וביקשתי לקצוץ אותה לגמרי, במין טקס סמלי אסרטיבי שהחלטתי שיותר לא אתן לאף אחד לטפס עליי. כשהספר הרוסי גזר לי את השיער, הוא אמר שיש בה יותר מידי הסטוריה, וטוב להשתחרר מכל הדמעות.
כילדה, לא אהבתי את רפונזל כאת סינדרלה למשל. היה בה משהו כל כך מאיים, בגלל האמא הזאת שלמרות שכל כך רצתה בה, בסוף ויתרה עליה. וזה כנראה מה שמושך אותי, לחשוב עליה שוב ושוב. אני מוכרחה למצוא איזו הצדקה למעשה המחפיר הזה. וההשתעשעות שלי עם פירושים, אולי תשחרר את חוסר הסליחה שיש לי כלפיה. משהו גדול יותר מן האמהות גרם לה לעשות דבר נורא כזה, מה זה יכול להיות? יש בכלל דבר כזה?
וכמובן שאת הדיסוננס הזה פתח הבלוג שלך, סיפורי רפונזל (רפונצל?) והציורים של הוקני.
הו, אל תדאגי, קשה מאד להפנט אותי, וריבוי אפשרויות גורם לי אושר. ואיזה סיפור מטריד על השנאה לפוני והצמה המצילה. לא מטריד אולי כמו הסוד הרע של האמא הזאת שכל כך רצתה ובקלות כזאת ויתרה.
אומנם הצמה היפה הצילה את מראה הראש שלי, אבל הפגישה אותי עם רגשי אשם עמוקים, וגם, עם חוסר הצדק המוחלט של העונש, שהיה מגיע לי…
על מה ולמה מגיע לך עונש?! לא התכוונת ולא עשית שום רע. הכול נשמע יצירתי ושמח עד שאמך התערבה. זה לא חטא לפתח טעם שונה משלה!
גם לאמא היה סיפור קצת אפל עם פוני… אחרי שאמא שלה מתה, כשהייתה בת שתיים עשרה, האבא שלה עם שלוש בנותיו עבר לגור עם אישה שהיו לה שתי בנות, שאבדה את בעלה במלחמת העולם השנייה. הם לא התאימו כלל. היא ידעה על שנאתו לפוני, ויום אחד, רק כדי לשגע אותו קצת, היא עשתה תסרוקת בה קלעה צמה סביב ראשה, ואת קצה הצמה שרבבה כפוני. היא בטח עמלה על התסרוקת שעות, הוא, בלי שום חוש הומור, קיבל התקפה כשראה אותה כך. יש לשער שחמש הבנות היו עדות, לפחות בטוח שאמא שלי הייתה שם. הלעג של האישה כשפירקה את הצמה, היה כנראה קשה לאימי מנשוא. (ולי יצא להכיר אותה, והיא תמיד הייתה עם פוני אמיתי! אחרי זה).
למה לסבא שלי הייתה שנאה לפוני? אותו כבר קשה לשאול, אז אולי אוכל להמציא סיפור…
דרך אגב, זאת לא אמא שהענישה… היא רצתה רק לתקן את הפוני העקום והמכוער שנחתך בסכין קהה אצל הספר. אבא לקח את האחיות לספר של גברים, וזה עשה מה שחשב או מה שהבין או מה שידע לעשות, אבל זה הרגיש ממש כמו עונש.
וואו, העלילה הולכת ומסתבכת. ועוד נפתחת כמו מעשייה של האחים גרים במות האם ובנישואי האב לאישה שיש לה בנות משלה… נשמע שיש כאן נובלה עם כל סיפורי השיער שמציצים כמו קצה קרחון מהנפש. אשמח לקרוא כשתכתבי אותה.
תודה… כפי שאני מכירה את עצמי זה יקח עוד עשר שנים:)
שלום מרית יקרה,
הייתי בדיוק כעת בתערוכה קטנה על הירונימוס בוש, שבה הציגו בעיקר העתקים של ציורים שלו. כנראה קסם משהו אצלו, גם לציירים בעלי שם ברנסנס, והם העתיקו ציורים שלו, לפעמים באופן מדויק מאוד…
בקיצור גם העתק של הערצת המאגים, שהבאת בפוסט- הוצג כאן בברלין…
המקור של בוש נמצא בפראדו והנה ויקיפדיה עליו:
https://en.wikipedia.org/wiki/Adoration_of_the_Magi_(Bosch,_Madrid)
הציור הוא טריפטיך, שאת העתק החלק האמצעי ממנו הבאת.
בהעתק יש פחות שטח מעל לבקתה מאשר במקור, אבל הבקתה, הדמויות והאביזרים די דומים…
הנה צילום של המקור:
מצאתי גם ברשת צילום אינפרא אדום של הציור, שמראה שבהתחלה צייר בוש שתי דמויות, שמציצות משברים בקיר…
סתם מעניין…
חוליהו, אתה פשוט נודד מתערוכה לתערוכה ושולח גלויות לעיר האושר! הבוש נהדר, יותר מההעתק ששמתי. אני כבר לא זוכרת למה לא שמתי את המקור. והאינפרא אדום מחזיר טיוטות (כמו מחזיר אהבות קודמות). לא בטוח שהוא צייר שניים והתחרט. אולי הוא התחיל בעליון והבין שזה סותם את הקומפוזיציה שלושה ראשים בשורה. הלמטה גם יותר מוסיקלי וגם יותר תיאטרלי.