קיי בלגוואד
שלוש תמונות מתקיימות בו בזמן בדימוי הלירי-ברוטלי-מחויך של קיי בלגוואד. הן מאירות ומעקמות זו את זו וממלאות את הרווחים ביניהן במתח, אירוניה ודו משמעות, שילוש שבו מתהדרת כידוע, כל מטפורה טובה.
האישה שלמעלה, גם מחליקה בסכין גילוח את קמטי העץ המגולפים שלה – וכך בדיוק (ראו בתמונה למטה) נראות עקבות איזמל:
עקבות איזמל. מתוך ספרה של הילה פלשקס פלשקס, סיפור אהבה
והיא גם מתגלחת. קודם כל מתגלחת.
ואני מנחשת, בלי אחריות ובלי הוכחה, שההשראה לדימוי היה הצילום הזה של הלמוט ניוטון:
הלמוט ניוטון מצלם את אישתו ג'ון מסתפרת (על יופיו של הצילום כתבתי פה).
והיא גם בוכה. בגרסת הבכי שבבי העץ / הזיפים הנושרים הם דמעות והפס המגולח הוא השביל שהן רוחצות על פרצוף מלוכלך.
משמאל, הלמוט ניוטון (פרט), באמצע קיי בלגוואד, מימין עבודה של הת'ר גייבל (השיער אצל גייבל הוא יותר דם מדמעות, ובכך הוא סוגר את המעגל). לחצו להגדלה.
*
תוספת מאוחרת בעניין המצב והעצב. נגמרו לי המילים ונזכרתי בעבודה הזאת של האמן האירני פרהאד מושירי. הנה היא מרחוק וגם מקרוב.
life is beautiful פרהאד מושירי
life is beautiful פרהאד מושירי. פרט, מקרוב
שתי התמונות מתוך לדחות את המלאך, לבעוט במוזה (אמנים על סכינים)
*
עוד על שיער בעיר האושר:
מונה חאטום, הלמוט ניוטון, שיער
גן עדן מושחת, או שלוש הערות על רפונזל
כמו שלחם אינו רק מזון, צמה אינה רק תסרוקת
פיתתה ונאנסה – על המיתוס של מדוזה
*
עיר-האושר 
יש בהחלט דמיון בין שלוש התמונות, גם אם המבט בכל אחת מהן מופנה לכיוון אחר, וגם משדר מצב נפשי אחר לגמרי.
אגב, הן מזכירות לי גם את התמונה שלך שבבלוג.
ואיך אפשר בלי "כלב אנדלוסי"? (אני לא מקשר, קשה מאוד לצפיה). הרי תנועת הסכין מתחילה מהעין.
כמו"מ (ככה זה כשהמניפה סגורה), לא שמתי לב לדמיון לתמונת הבלוג. כמה מוזר 🙂
רוני, אפשר בקלות 🙂 האווירה פה בכלל לא סיוטית אלא נייטרלית, זה מה שמאפשר לגלוש בקלות משכבה לשכבה. והסכין לא יוצא מהקווים. למעשה אפילו התמונה הימנית היתה קצת מוגזמת בעיני. תכננתי דימוי אחר של שיער שזולג מעיניים שהיה בו הרבה יותר דמעות מדם אבל הוא אבד בסבך האינטרנט. זאת הפשרה…
מרית, מגרד לי באצבעות לצרף שלוש עבודות, בהקשרים שהעלת כאן.. (יותר טכניקות פחות מצבים נפשיים):
רונית ביגל
פייג׳ ראסל, עם הסבר מתחת לדימוי
סאבי ואן הרמט
וואו, איזה יופי. הראשונה היא המשך ישיר וגם אבולוציה כי אלה לא סתם זיפים אלא אותיות… וגם השלישית (שמזכירה את הילדים הפריקים מהספר של טים ברטון על הילד צדף).
השנייה זאת כבר קונסטלציה של כוכבים, כמו בעבודה היפה הזאת שלך
https://doritnahmias.wordpress.com/2015/02/11/%D7%91%D6%B5%D6%BC%D7%99%D7%9F-%D7%A9%D6%B0%D7%81%D7%AA%D6%B7%D6%BC%D7%99%D6%B4%D7%9D-%D7%9C%D6%B0%D7%90%D6%B7%D7%A8%D6%B0%D7%91%D6%B7%D6%BC%D7%A2/doritnahmias-the-little-prince-ceremony2015-web-2/#main
מעניין מה רשום שם, בעבודה של רונית ביגל, שם האותיות הן בעברית.. לא?
בעבודה של סאבי ואן הרמט – הילד החייזרי הזה – פעם פעם קראתי שכדי ללכוד דובים בקוטב, טומנים קפיץ משונן כלפי חוץ ומכונס כמו ברלה – בתוך גוש שומן, מניחים את הפתיון ומחכים. כשהמעדן הזה יושב בבטן הדוב, והשומן נמס, הרי הקפיץ הזה קורע את בני-מעיו.. הפעוט המתכדרר הזה הוא בעיני הקפיץ, כשזיזיו מופנים החוצה. ואפשר להבין למה..
והכתיבה על העור העדין עדין של ראסל – נכון.. מזכירה את העבודה שלי, שהבאת בלינק. אולי מסיבה זו נמשכתי – משלל הדימויים באתר שלה – דווקא לדימוי הזה.. תודה רבה (:
וכאן – ״מחלקת העור״ באתר שלה: http://www.arianapagerussell.com/work/skin/
והנה, אודות המה שכתבה רונית ביגל על העור:
http://alaxon.co.il/fomo/קליגרפיה-בעברית-על-גוף-עירום/
דורית, הקפיץ הזה הוא כמו סוס טרויאני, רק פי כמה אכזרי. תודה על האתר הזה, עוד אחזור אליו.
ותודה לך גם אנונימי/ת, מעניין שאלה פסוקים, בייחוד בהמשך לסקופ שגדעון עפרת גילה פעם, שהמילה גוף בכלל לא מופיעה בתנ"ך (וקצת התאכזבתי שזה וירטואלי, אבל מילא).
נכון לגבי הקפיץ הטרויאני. ומודה באשמה: האנונימית היא אני, וזה אכן מאכזב (אבל – כמו שאמרת – מילא).
אני מניח שהסכינים בסוף זה לא כדי להצמד לאקטואליה.
אני שונא את הלמוט ניוטון.
והסכינים מזכירים לי את מה שקרה לי לפני 6 שבועות, לא נעים…עשיתי את זה בעצמי, בלי מחבל. הזהרו מסכינים קרמיות!
עקר שכחתי, הצילום…https://www.facebook.com/photo.php?fbid=407246239465913&set=a.117795345077672.1073741831.100005416213830&type=3&theater
אביב, אני אוהבת מאד את הצילומים של הלמוט ניוטון, וגם את שלך, מטעמים שונים. אני זקוקה לשונות וריבוי אפשרויות. זה גורם לי אושר. ויפה אמר אריסטו, שהיפה יפה בסוגו. (ואוי, החלמה מהירה!)