זמן המיצג הוא זמן השעמום. זה קשור לאתיקה שלו, לאנטי מסחריות. "לשעמם" בניגוד ל"להקסים", "להזנות", "ללחוץ על בלוטות ההזדהות". עד כדי כך שאפשר להשתמש בשעמום כמדד: אם זה לא "משעמם" זה לא מיצג. השעמום הגלוי של המיצג הוא ההפך הגמור מהשעמום הבידורי של הטלוויזיה. המיצג אינו מחזר אחרי הקהל (הנוטה לפרש את השעמום כקוצר יד אמנותי או כזלזול – למה שאטרח להקשיב למי שלא טורח לעניין אותי). הוא מטיל את הצופה אל לבו של מרחב עצום וריק עם גרעין של רעיון, ומזמין אותו לחשוב עליו בזמן שהוא משתעמם, להפוך אותו לכל הכוונים, למדוד אותו על עצמו, להשתמש בו.
ולמה נזכרתי פתאום? בגלל "הרמת מסך" 2014.
"הרמת מסך" הוא פסטיבל שנועד להצמיח אמנים בתחום המחול. השנה מלאו לו 25 שנה ובזכות המנהל האמנותי איציק ג'ולי הוא נטה – כל כך חזק עד שכמעט התהפך – אל עולם המיצג.
מיצג זה לא על סיפוקים מיידיים (מיידיות בכלל אינה סמן של איכות). ויש הבדל עצום בין שיעמום לטווח קצר לבין שעמום לטווח ארוך.
ראיתי את רוב העבודות (למעט מיכל סממה, מאיה וינברג ומעבדת המחקר של ארקדי זיידס וטליה דה פריס שהחמצתי לצערי). היה שווה. וביתר פירוט:
*
"כי מה" מאת שני גרנות ונבו רומנו
תשעת הילדים שנמצאים על הבמה הם לא רק המבצעים של "כי מה" אלא גם נושא העבודה: "ליקטנו אנשים קטנים לחוויה משותפת," כותבים שני גרנות ונבו רומנו בתוכנייה. "אנחנו מאחורי הקלעים, והם מלפנים, נעמדים בשורה. יש מספיק זמן ואור כדי להתבונן בפנים שמתגלות. אין בהן רמז לקמט שמסגיר הבעה שהתקבעה. לעולם לא נוכל להתחלף בתפקידים."
זהו אולי הרגע החזק ביותר בעבודה, הרגע שבו הילדוֹת (רוב מוחץ של ילדות) נעמדות מול הקהל. בלי פוזות, בלי כוריאוגרפיה. זה היה סוג של שוק בשבילי; הרי כך נראות מדונות מתקופת הרנסנס.
"חסרי הבינה האומרים ש[מיכלאנג'לו] עשה את גבירתנו צעירה מדי, אינם חשים ואינם יודעים שאצל בתולות טהורות נשמרת ארשת-הפנים בלא כל פגם, בניגוד לארשת הפנים של מיוסרים כדוגמת ישו." כתב היסטוריון האמנות הרנסנסי ג'ורג'ו ואסרי על הפייטה של מיכלאנג'לו. אבל ההיפוך העקשני הזה מלווה את תולדות האמנות: אימהות-ילדות עם בניהן הבוגרים חרושי הייסורים.
*
אז מה ההבדל בעצם, בין זה לבין מופע סיום בבית ספר? (חקר אותי אורח יקר בארוחת יום ששי). ובכן:
הילדים של "כי מה" לא בדיוק "רוקדים" או "מציגים" אלא מבצעים פעולות שונות: למשל – חולצים את נעליהם, קושרים את שרוכיהן ומנסים להטיל אותן אל חבל שנמתח לאורך הבמה, או מתעסקים בניידים שלהם, או נושפים בועות סבון, וכן הלאה, במין הכלאה משונה בין גרסה מינימליסטית ועכשווית של "משחקי ילדים" של ברויגל, לאמנות המיצג.
נזכרתי ב"פסטיבל המחול" הקונספטואלי של יוקו אונו (1967), שבו קיבלו המשתתפים גלויה אחת בכל יום עם הנחיה לפעולה. למשל ביום הראשון: "לנשום". ביום השני: "לנשום ביחד", וכן הלאה.

יוקו אונו, הנחיות ליום השמיני מתוך שלושה עשר ימי "פסטיבל מחול עשה-זאת-בעצמך" (1967). לספור את העננים ולתת להם שמות.
*
ב"האחר: אוריינטליזם קולוניאליזם וספרות ילדים" (המאמר המרתק ביותר שקראתי על ילדוּת בשנים האחרונות), מעתיק פרי נודלמן פסקאות שלמות מ"אוריינטליזם" מחקרו המבריק של אדוארד סעיד על הגישות האירופאיות לערבים ואסייתים, ומחליף את המילים המתייחסות למזרח בביטויים המתייחסים למוסדות של ילדוּת. נודלמן מראה (אני מפשטת לצורכי הפוסט) איך כמו שהמערב הכתיב דימוי למזרח כדי לשלוט בו, כך המבוגרים מכתיבים לילדים מה זו "ילדות" כדי לשלוט בהם.
גרנות ורומנו מנסים לנטרל את השליטה הזאת; לא במקרה הם קוראים לילדים "אנשים קטנים". אבל גם הם מועדים קצת לפח היפיוף; אמנם ויתרו על תפאורה, אבל את התאורה הם קצת "מרחו": במקום אור מלא ו/או תאורה "בדרך אגב" של פנסי טלפונים (שאמנם נדלקים במהלך המופע ומתפקדים כעין צביר כוכבים), הם והתאורן (המחונן בדרך כלל והמבין באמנות!) עומר שיזף, קצת התפתו למתיקותם של הילדים וגנבו לתאורת תיאטרון שמצעפת את האדג' המיצגי. זה היה יכול להיות מוצדק כחריגה, למשל בסצנה הקונקרטית-פיוטית שבה שמי הבמה מתמלאים בריבוא בועות סבון והילדים עומדים ביניהם ותוקעים במקהלה של צפצפות נייר. אבל ככלל זה מכרסם בעבודה; זאת לא רק שאלה אסתטית אלא אתית. וזה מתחבר לתחושת ההחמצה מסוימת שלוותה את הצפייה. הבחירה בילדים מפתיעה ורעננה אבל בתוצאה יש משהו בטוח ונוח ופשוט מדי (במובן "לא מספיק מעניין"). ואולי זה לא יכול להיות אחרת כי צריך לשמור על הילדים; אולי הבחירה המבטיחה התבררה בדיעבד כממלכדת ועל כל פנים בולמת תעוזה. (את שעה עם עם אוכלי כל של רומנו וגרנות מאד מאד אהבתי).
ורציתי גם לכתוב על שם העבודה אבל צריך לעצור מתישהו.
*

ויליאם הולמן האנט, הגבירה משאלוט, סביבות 1900 (עוד שלל דוגמאות לשיער פרה-רפאליטי כאן)
"חיות על הסף", ענת גריגוריו
שתי נשים עם שיער פרה-רפאליטי (ראו בתמונה למעלה), חסרות פנים רוב הזמן, בגלל השיער המשתלשל על פניהן בזמן שהן מנערות ומטלטלות ומרעידות ומנשימות אותו. והרעד הזה מתפשט ומכייל מחדש את התנועה של כל הגוף; איברים כמו יד או רגל מאבדים את התנועה המובחנת האינדיבידואלית, ורק מגיבים לרטט וטלטול כמו קווצות שיער, וקצת אחר כך כשהרקדניות מתחברות ונכרכות זו בזו, גפיהן מתערבבים כמו תלתלים.
השיער הוא המפתח והתשתית הפורמליסטית של "חיות על הסף" (וב"תשתית" אני לא מתכוונת לנקודת המוצא של היצירה כמו אל השלד שמחזיק אותה בדיעבד). הפורמליזם הזה נמצא במתח עם "המצב הפיזי-נפשי המבעבע" שאותו חוקרת ענת גרגוריו על פי התוכנייה, ועם הליריות הפרה-רפאליטית והסימבוליות העדינה-מוזרה-מורבידית שמסתננת לתוך העבודה.
יש משהו צמחי-על-סף-החי בשתי נשים האלה, לעיתים מקונן, לרגעים אורגזמטי, לעיתים מטשטש קווי מתאר. ולרגעים (הבזקים קצרים אבל מובהקים) יש משהו טרולי ברקדניות, שאיפשר לי לנשום חיוך בתוך הרגש המבעבע והממסמס.

גוסטב קלימט (1907), אותה תקופה כמו הפרה רפאליטים. התלבושות של "חיות על הסף" הן מעין שמלות דקיקות ורחבות בנוסח הסיקסטיז עם הדפס עדין וסבוך כמו אצל קלימט.
*
אני לא קוראת טקסטים לפני המופע. זה יכול (כמו במקרה שלמעלה) לצמצם את חופש הצפייה, ולפעמים כמו במקרה שלמטה, זה פשוט מטעה.
"הטבע טובע" של תמי ליבוביץ מתואר כמחקר ואירגון מחדש של "דימויים איקוניים מתוך פיסות היסטריה והיסטוריה". בפועל זה נשמע כמו הסבר שנכפה על עבודה, שהמהות הטבעית שלה היא של שירבוט וחלום בהקיץ. הבמה של ליבוביץ' הזכירה לי דף שמקשקשים עליו בהיסח דעת בזמן שמדברים בטלפון או מקשיבים להרצאה. ואני אומרת את זה באופן לגמרי תיאורי ולא שיפוטי; הרי יש איכות מיוחדת משוחררת במרחב התודעתי המגובב הדומה יותר למחסן ולאחורי קלעים מאשר לקדמת הבמה. אפילו הדיוקן הסמכותי של פרויד נראה כמו תמונה שנתחבה לירכתי המחסן או כשירבוט, בייחוד ברגעים בהם הוסע ממקום למקום על ידי רקדנית שרק רגליה מציצות מתחתיו כמין המשך היברידי וקצת קומי לטורסו הפטריארכלי.
*
בשתיים מן העבודות צצה באופן מפתיע רוח הרפאים של "אחרי צהריים של פאון" (בתמונה למעלה). ואצלב ניז'ינסקי שיצר את הבלט גם רקד את תפקיד הפאון (אל יער משני מהמיתולוגיה הרומית) שמפתיע קבוצת נמפות. הן נסות מפניו ואחת מהן שומטת את צעיפה. בסוף הבלט פורש הפאון את הצעיף ומשתרע עליו בתנועת אגן יחידה ומרומזת של אוננות. זה חולל שערוריה גדולה בבכורה ב1912. אני מודה שתמיד גיחכתי על השערוריה, עד שלילך ליבנה הקרינה את הרגע בלופ על אחד מקירות המופע שלה.

שלוש הגרציות, אנטוניו קנובה, 1817 – ברבים מן הייצוגים של שלוש הגרציות הן מצוידות בצעיפים שנועדו לכסות טפח ולגלות טפחיים.
THE RE-BIRTH הוא מעין הפנינג, שבו מנסה לילך ליבנה בעזרת שלוש רקדניות להוליד את הגוף הנשי מחדש, נקי מפורנוגרפיה. זה מבוצע בעירום חלקי ומלא, צבוע בצבעים "עליזים" ומרוח בווזלין שאליו מודבקות תמונות של וגינות. ארבע הנשים הן בין השאר גירסה מעודכנת של שלוש הגרציות, חבורת הנשים הקבועה של האמנות המערבית, כולל הצעיפים המגלים טפחיים (ראו בתמונה למעלה).

תמונה ריקוד הנמפות מתוך "אחרי הצהריים של פאון" (1912), כוריאוגרפיה, ואצלב ניז'ינסקי, מוסיקה, קלוד דבוסי, עיצוב במה ליאון בקסט
כשלילך ליבנה מקרינה בלופ את התנועה האחרונה של הפאון, הוא הופכת אותו לסוטה שמאונן במרחב הציבורי, ואת הרקדניות לנימפות של ניז'ינסקי. והרקדניות של THE RE-BIRTH אמנם מצוידות בצעיפים המשמשים ללבוש שאינו לבוש, שרק מדגיש את העירום (כמו אצל הגרציות) או כמגבות, אחרי שהן משתכשכות בבריכה המתנפחת, שגרמה לי לפחות, לחשוב על בובות מין.
המופע כולל רגעים של דיבור ישיר עם הקהל, משחקי גוף ומחשבה, וקטעי מחול שמילון התנועות שלהם לקוח מדימויים פורנוגרפיים פופולריים ואמנותיים.

קטעי המחול ממזגים בין מעגל העירום הצבעוני המלא שמחה של מאטיס (ושמא גם הוא במחפצנים ובמחללים? לא אצלי) לבין תנוחות/תנועות מדימויים פופלריים ואמנותיים כמו הדימוי של ננסי ספרו משמאל (ספרו היא חלק רשמי מהמופע, המאטיס סופח על ידי המחשבות שלי).
THE RE-BIRTH היא עבודה מגויסת עם אג'נדה ישירה, עניין לא פשוט בשבילי (כמי שסבלה קשות מדיכוי אידאולוגי – כשאומרים לי מה לחשוב אני קודם כל מתנגדת). סמוך מאד לפתיחה מתבקשים כל הנוכחים לדמיין בעיניים פקוחות שהם חסרי גוף. זה נגע לי בעצב חשוף. הלא הגוף, כך הרגשתי תמיד, מילדות, הוא המקום שבו קורית הנפש. ופתאום הכעס הזה על הגוף שהופקע וזוהם על ידי המבט, התשוקה להעלים אותו, הנחישות, הכאב, המצוקה. מבחינה זו אגב, הרגשתי פער בין ליבנה לרעותיה. שלושתן פעלו באומץ ובמחויבות, אבל בלי הדחיפות של ליבנה, בלי הבערה. זה גרם (אצלי לפחות) לתחושה מסחררת של חוסר איזון.
ובשורה התחתונה – אני חושבת שזה הצליח. לפחות לרגע, הגוף של ליבנה נולד מחדש כמחשבה. אבל אני מודה שגם התגעגעתי לפיוט ולמסתורין של אז.
[עוד באותם עניינים: בגדי הכעס והאהבה, על cut piece של יוקו אונו, וגם הכאב הגדול של אנבל צ'ונג (זה החלק הראשון ויש גם שני), וגם סינדי שרמן, ופינה באוש – אצל פרפרים השמלה היא חלק מהגוף, וגם בואו נדבר על "נתון" של מרסל דושאן.]
*
גם בפתח "האקט" של עדו פדר צץ הפאון של ניז'ינסקי בגילומו של שחר בנימיני ("אל מחול צעיר… מן האמנות וכלוא בדימוי" כך הוא מתואר בתוכנייה). הוא רוקד וריאציה קצת אפליפטית של הכוריאוגרפיה המקורית, על רצועת הבמה הצרה שלפני המסך הסגור. זה מרחב מושלם בשבילו כי המילון התנועתי של ניז'ינסקי שמושפע מציורי כדים יווניים הוא לגמרי שטוח ופרונטלי. בשלב מסוים המסך נפתח קמעא, חלק מן ההתרחשות מוסתר. ואז, אחרי הפתיחה המסתורית המצחיקה והמעוררת מחשבה, העבודה מתמלאת במין קוצר רוח, נוטשת את השיחה המעניינת עם המרחב ועם העבר, וקופצת מדבר לדבר בניסיון להדגים את הרעיון העומד בבסיסה (מתחים מתהפכים בין האל מן האמנות לסקייטר מרדן המבקש לפרוץ גבולות ולהיות לאמן). חבל. ועדיין מעניין איך הגבר הפורנוגרפי של עבודה אחת הופך באחרת לאל מחול צעיר שכלוא בדימוי. וגם כאן בעיר האושר חוזר וצץ הפאון, כל פעם בגלגול אחר, למשל ברשומון של קורסאווה (או במקרה יותר צפוי, בפוסט על איור וכוריאוגרפיה).
*
את "באגים" של מרב כהן לא אהבתי. כובד הראש היצוק שלה היה מרתיע ומיושן. אפילו רגע מקס-ארנסטי של אישה בלי ראש מדפדפת בספר (אניח לכם לדמיין איך זה) נותר צחיח בלי הומור ו/או פיוט. ועכשיו כשאני חושבת על זה, לא סתם נזכרתי במקס ארנסט. יש לא מעט רגעים של ראשים מחוקים או מוחלפים בחפצים בעבודה – ראש חולצה, מסכת תרמיל גב… כמו ברומן הקולאז'י של ארנסט La Femme 100 Tetes – משחק מילים שיכול להישמע כאישה בלי ראש (או בלי ראשים) / אשת מאה הראשים (ועוד כהנה אפשרויות). אולי מפגש עם ארנסט היה יכול לשחרר את העבודה? ואולי לא. הנה עוד אחד:
*
התכוונתי לכתוב על כל העבודות שראיתי, אבל זהו. נגמר לי הכוח (וגם לכם מן הסתם).
על "תיכף אשוב" של איריס ארז אולי עוד אכתוב בפעם אחרת. זאת פשוט עבודת מחול עכשווית ומשובחת. מודעת לעצמה ללא ציניות או התחכמות, אנושית ללא טיפת סנטימנטליות, נבונה, יומיומית, מחוייכת, וגם פיוטית, בזכות עבודת המדיה של דניאל לנדאו והתאורה היפהפייה והמדויקת של עומר שיזף.
*
איציק ג'ולי נבחר להיות המנהל האמנותי של פסטיבל ישראל. אם לשפוט לפי הרמת מסך יש סיכוי שהוא יציל את הפסטיבל המסויד הזה. בהצלחה.
*
עוד על מחול בעיר האושר
על אויסטר של ענבל פינטו ואבשלום פולק
חוג ריקודי פינה באוש (דווקא זה מכל מה שכתבתי עליה, אולי מישהו סוף סוף ירים את הכפפה)
ועוד
*
כתבת כל כך יפה על הראשון שבבאים כבר איבדתי את הריכוז…
כמה אסוציאציות:
1. איך עושה ילדה
http://www.schocken.co.il/?CategoryID=162&ArticleID=184
2. Childism
http://www.yalebooks.com/yupbooks/book.asp?isbn=9780300173116
(איפה מוצאים את המאמר של פרי נודלמן?)
3. הגלויה של יוקו אונו הזכירה לי דיאלוג מבאפי (כן, שוב אני והאסוציאציות הפושטיות שלי) בין ספייק ודרוסילה, שהיא כנראה הדמות הכי מופרעת ומכשפת ומפחידה בסדרה הזאת. מצטטת מהזיכרון:
ספייק: דרוסילה, אהובתי, מה את עושה?
דרו: סופרת את הכוכבים.
ספייק: אבל דרו, יש לך תקרה מעל הראש.
דרו: זה לא משנה, אני רואה אותם בכל זאת. נתתי שמות לכולם. רק שנתתי לכולם את אותו שם, ועכשיו יש בלגן נוראי!
כן, זה ארוך מדי, התחלתי בקלות דעת בלי להבין למה אני נכנסת, אבל תודה. את איך עושה ילדה לא הכרתי, אחפש. את השני הזמנתי בשעתו בגללך, ואז ראיתי (נדמה לי) שזה המון על מערכת המשפט האמריקאי או משהו אחר שהרחיק אותי. הפרי נודלמן מתורגם בגיליון האחרון של "עולם קטן" http://www.beitberl.ac.il/centers/yemima/olam_katan1/olam5/Pages/default.aspx הבאפי מקסים! ומתוחכם יחסית לבובות הטרולים שלי 🙂
מרית, המדונה רק הולכת בדרכו של המיתוס על דנאה, חנוטה וכמעט נטמעת בקירות נחושת-זהב:
ובגרסא של קלימט:
countingshadows, סליחה שאני מתפרץ, אבל מה פתאום פושטי!? באפי זו 1. אחת הסדרות עם האינטליגנציה הרגשית הכי גבוהה, בחיי, 2. בנות חוטפות ובעיקר מחטיפות שם מכות בלי להתנצל ו-3. היא כתובה אדיר, והדיאלוג שהבאת הוא אחת הדוגמאות לזה. אם היה אפשר הייתי מעתיק את באפי לתוך הציור של המדונה ונותן לה לחפור בציפורניים את דרכה החוצה.
אוף אתך, אתה אפילו אוהב את באפי, תגלה לי כבר איך קוראים לך!
לי….. אני לא משכיל, לא רהוט, ולא מעניין במיוחד. אני חייזר עצוב שנפל לעולם ולא מוצא את הדרך חזרה הביתה. כמוני יש מיליונים, אולי אפילו מיליארדים.
בזמן האחרון ראיתי עם הבן שלי סדרת טבע שנקראת "סיפור החיים". בפרק החמישי, שנושאו חיזור, יש דג אפרפר ולא בולט בשום צורה. אבל הוא בוטש בחול ללא הרף במשך ימים ויוצר את אחת היצירות הכי מופלאות:
אני לעומת זאת לא יודע איך ליצור יצירה מופלאה. אני יודע רק לבטוש בחול, ומקוה שזה מספיק בשביל לא לטבוע.
לא אציק יותר :), למרות שזאת הייתה אחת הבטישות הנפלאות… (מיליארדים?! אז למה כל הבדידות? סתם תהייה).
לי, למה הבדידות באמת?
זו אחת הסיבות שאני אוהב את באפי, כי מדברים שם על בדידות, וחוסר סנכרון עם הקרובים שבקרובים, ללא כחל וסרק. מצד שני, הבדידות שם היא גם לא מחלה , כפי שמציגים אותה בכל כך הרבה סרטים וסדרות אחרות. יש בה מידה רבה של עצמיות וכח והתבוננות פנימית.
חןצמזה, זה לא נקרא להציק. זה נקרא…. נדיבות , מאד גדולה.
כן, גם אני חשבתי על זה מאז שענית לי.
they don't know what it's like to be the slayer
וגם: יש לך תסביך עליונות, אבל יש לך תסביך נחיתות בגלל זה 🙂
ולא יודעת, אולי כי לכל אחד יש כל כך הרבה שכבות ואם זה לא מתחבר טוב עם עצמו אז איך זה יתחבר עם אחרים? (נשמע פשטני, אבל אולי נכון).
ותודה 🙂
בגללי! אוי. מצטערת. ואני בכלל לא זכרתי שכבר דיברנו עליו…
זה לא ארוך מדי, רק מתמקד בדברים נורא שונים וקשה לי לעשות סוויצ'ים במהירות כזאת.
תורם: אני לא באמת חושבת שבאפי זה פושטי (ולמה לעשות לה דבר כזה?!? אבל הדימוי שלך יפה). רק מביך אותי ללכלך כל פעם את השטיח בטראש ותרבות פופ.
countingshadows, המדונה נראית חנוטה בקבר של עצמה , שהוא הרצון לשמור ולשמר אותה ביופיה השלם הבלתי מתפתח, ממש כמו דנאה במגדל הנחושת שלה, ובאפי באחד הפרקים חפרה את דרכה מהקבר של עצמה, ככה שיש לה כבר מיומנות בזה..
ואם את מלכלכת את השטיח (?!) אז אני "משפחת המלוכלכים" בעצמי..
וסליחה שגם אני נתפסתי לקטע הראשון – אבל הרוח של משחקי הילדים של ברויגל, שכל הפרספקטיבה שלו מתנשאת, תרתי משמע (החברה בראי הביולוגיה או משהו כזה, אבל חסרת אמפתיה לחלוטין) הזכירה לי את אטיליו מוסינו שאייר את "ארץ הצעצועים" בפינוקיו כך:
נכון, אבל היציאה מהקבר היתה כל כך קשה ונוראית… לא פייר לעשות לה את זה שוב 🙂
תורם (1), לא מרגישה ככה על המדונה, הזהב שלה ישן וסדוק. אבל הדנאות יפהפיות, כל אחת בדרכה. זכרתי רק את גשם הזהב, שכחתי שהיא היתה כלואה.
דבי, דרישת שלום מסוסוס http://wp.me/pSKif-hJI 🙂
ושניכם מחזירים אותי לצפורניים של רבקה הורן http://wp.me/pSKif-jQF
תורם (2), איזה איור מלבב! ואני מבינה למה אתה אומר התנשאות וכל זה, אבל אני כמו סאי שונגון, אוהבת רשימות ומתגעגעת לאנציקלופדיה תרבות.
ד"ש בחזרה 🙂
ובכן קראתי את המאמר של פרי נודלמן, הוא אכן פוקח עיניים אבל יש לי השגות רציניות ואני תוהה אם זה המקום להעלות אותן. יש סיכוי שתכתבי עליו מתישהו? אם כן אז אשמור את השגותי להזדמנות המתאימה.
חכי רגע. גם לי יש השגות. כתבתי לעולם קטן ובקשתי רשות לפרסם אותו פה בבלוג. אם הם יסכימו זה יהיה הכי טוב. נחכה לתשובה ואז נראה.
מעולה, אני שמחה ששאלתי!
מרית, אני חייבת לשים את זה פה. זה כזה חמוד (בעיני): http://he.wikipedia.org/wiki/הפתגמים_ההולנדיים
והרשימה שלך כמובן מעוררת ומחכה כבר להשגות שלך ושל דבי על המאמר של פרי נודלמן.
תודה!
וואו! זה מצחיק ומעורר מחשבה (סוג של פונדמנטליזם מופרע, לחזור ולחיות דרך הקונבנציות והדימויים שיש לנו על העולם…..)
דורית, חייכת אותי, עניין נדיר מאד בימים אלה. תודה.
איכר, זה כמו חידה מצוירת לילדים, ובו בזמן אמנות מכובדת וגם מציאות אלטרנטיבית,
וחלק מהפתגמים נהדרים (נזכרתי באיזה אידיוט של האחים גרים שאומרים עליו: הנה עוד אחד בלי פתיל במנורה שלו.)
נכון 2X 🙂
(לכשעצמי אני אוהב את 18, 33, ו-110)
וזה שיר ערש אווילי בשבילך (תגידי, "אבל עוד לא לילה!" אבל אני יודע (-אנחה כבדה-) עד שתחזרי יירד כבר החושך..)
הערמונים הולכים לישון בארמונות.
על אפר חם, בתוך האח, אחות עם אח.
השולחנים ראשם נרכן אל שולחנות.
עם השטרות הם מרפדים את יצועם.
הֶאָח!
התיקנים מוצאים פירצה בתקנות.
נמים היטב שם, כעורך דין ממולח.
והשנים מחובקים עם שושנות.
הכָּר נוצץ מרסס רוק…. כלומר מִטָל.
ולח.
לי, עברתי לקומת הקרקע כי נדמה לי שלבדידות יש קשר חזק לציור של פיטר ברויגל שדורית הביאה (וגם לציורים אחרים שלו.) כל בריה פה מבודדת מהשאר על ידי בועה של שיגיון (שנהפכת לשיטיון.)
על ענין השכבות אני חושב בימים האחרונים….. אבל אם תרצי להרחיב, אני אשמח!
ונכון תסביך הגדלות והקטנות 🙂 (אם רק אפשר היה להיות בנקודה האמצעית של הנדנדה הזאת, ולהרגיש את שני הקצוות נמתחים ונמתחים עד קצה גבול היכולת.)
בענין באפי, אני חייב להוסיף שהחברים שלה נבחרים על פי פנימיותם, והגבריות החבוטה של הספרן המלבב ושל זאנדר היא חלק מהעניין…. (וגם של ספייק, בהמשך. דמות שאני מאוד מחבב 🙂 )
גבריות חבוטה? בקשר לג'יילס (a sexy fuddy-duddy כפי שאמרה מיס קלנדר) אני עוד מבינה, אבל ספייק? אמנם באפי חבטה בו די הרבה :), אבל הוא לא התגלמות של גבריות מפוארת?
לגבי הנדנדה נורא רציתי להשמיע לך את השיר של קרלי סיימון I'm really the kind, אבל הצלחתי למצוא רק 50 שניות מתוכו, כאן: http://www.carlysimon.com/music/Bedroom_Tapes.html
ובקשר לשכבות מעניין מה חשבת אתה בימים האחרונים? ואני צריכה עוד למצוא את הכיוון הנכון בשביל להרחיב. יש הרבה נקודות מוצא לזה פה בעיר האושר…
לי, תודה על קרלי סיימון, הבנתי את הכוונה 🙂
…. אני לא יודע אם היוצרים של הסדרה הצליחו לחשוב מראש על כל המשמעויות שלה, אבל הם כנראה ניגשו לזה עם לב מאד פתוח, כי ספייק הוא ממש התגלמות רוח הסדרה. ספייק הרי התערפד כדי לאטום את עצמו, כדי להפסיק להרגיש. ברגע שמבינים את זה, מבינים את המשמעות של להיות ערפד בסדרה הזאת, אדם שהוא באמת מת-חי, מת בעודו בחיים, מרוקן מדם כלומר מרגש חי, טהור. אדם שוויתר על הקיום הנפשי, הרגשי, הרוטט שלו, רוקן את עצמו מכל תוכן רך ופגיע, ונותר רק מראית עין של אדם.
כל הגיבורים , בכלל, חורגים מהגדרה צרה של "גבר" ו"אישה", ולכן עוברים לתחום הרחב הרבה יותר של "אדם". (וגם מהתחום הזה, כמובן, אפשר לחרוג…..) ג'יילס הוא תערובת של אבהיות ואמהיות, זאנדר תמיד נכשל בכל ניסיון הרואי שלו, בנות הזוג שלו תמיד הרבה יותר יצריות, חזקות והחלטיות ממנו והוא אפילו עובר חוויה דמויית אונס (אם לא אונס ממשי), והפנטזיות המפוארות שלו על אורגיות תמיד נגמרות במפח נפש מוחלט…
וספייק… ספייק כאמור התערפד כדי להפסיק להרגיש, ומאז הוא מעין מופע – הצגה- של גבריות מוחצנת. לא שהוא מפסיק להיחבט – קודם על ידי דרוסילה, אחר כך על ידי באפי, וללא הפסק. מה שיפה באמת בסדרה הזאת, שהיא אומרת (לעניות דעתי) דבר בהיר וצלול – הגיבורים שלה לא מתכחשים למי שהם, לעולם הנפשי, הרגשי המלא שלהם. הדבר לא יחסוך מהם תסכולים למכביר, משום שהכרה ברגשות אין משמעה מילוי מיידי של כל המאוויים. רק הכרה בהם (לפעמים הכרה כואבת מאוד.) באופן הזה, ספייק מצליח להשיב לעצמו את היכולת להרגיש (בניגוד לכל סיכוי. ג'יילס לא מאמין בו באופן מוחלט.) ומאז הוא בעיקר סובל מזה, אבל הוא לפחות יצור שלם, מלא, עשיר. ובדיוק כמו גולום ב"שר הטבעות", שהוא תמונת התשליל שלו – דווקא הם מצליחים לתקן את המעוות ולהביא את העולם אל תיקונו.
(ואני, אגב, לא מגלה לך את שמי כי אני פוחד.)
ומשהו אחרון, (בי נשבעתי) – אני מחכה להרחבה שלך. אבל רק אם תרצי כמובן.
אוי, העלית דמעות בעיני. תשמע. אני רואה עכשיו את הסדרה הזאת בפעם הלא יודעת כמה, וכתבתי וקראתי מאמרים, והרציתי ושמעתי הרצאות באייקונים, אבל אף אחד אף פעם לא אמר את זה – "ספייק הרי התערפד כדי לאטום את עצמו, כדי להפסיק להרגיש. ברגע שמבינים את זה, מבינים את המשמעות של להיות ערפד בסדרה הזאת, אדם שהוא באמת מת-חי, מת בעודו בחיים, מרוקן מדם כלומר מרגש חי, טהור. אדם שוויתר על הקיום הנפשי, הרגשי, הרוטט שלו, רוקן את עצמו מכל תוכן רך ופגיע, ונותר רק מראית עין של אדם."
אין לי מה להגיד, בא לי רק להתחיל לשיר:
I died, so many years ago, and you can make me feel like it isn't so…
(פעם, במסיבה כלשהי, מישהו – שחשבתי שאולי אתה הוא, אבל נראה שלא – ניגן את זה ואני שרתי וזה היה כמו לעוף, כאילו עשינו חזרות על זה, זה היה כל כך נכון, ולא ידעתי למה דווקא השיר של ספייק הכי מתאים לי, אני תמיד חשבתי שאני ג'יילס או טארה).
(נ"ב ואתה זוכר את הפרק עם השד שמקלף לווילו את העור? זה ההפך? וזה גם קשור מאוד לנושא הבדידות…)
אני מבינה את הפחד. אולי תכתוב לי בלי שם, עיר האושר אינסופית ומכילה ובכל זאת, כשמדברים על באפי צריך לתפוס הרבה מקום. lee.evron@gmail.com
לי, אם אושר זו תערובת של התרגשות ואימה, אז אני מאושר 🙂
I think I finally know")
("…You're scared… ashamed of what you feel
אגב, הפרק על קילוף העור בדיוק עלה בדעתי כשדיברנו על חוסר הסנכרון עם הקרובים לך, הרי בפרק הזה ווילו לגמרי שקופה. וחשבתי גם על הפרק שבו מחזירים את באפי לחיים, וספייק הוא האדם היחיד שהיא יכולה להתוודות באוזניו שהיה לה הרבה יותר טוב בצד השני….
אני מתנצל על ההשתלטות העוינת על שטחי עיר האושר, אבל מרית לא פה…. (אני רֶשע טהור, זה מה שאני!) אבל ברצינות, כשמרית תחזור, צריך רק להראות לה כמה פרקים. היא תאהב את זה. אני בטוח.
ותודה על האפשרות לכתוב לך!
הזכרת לי שיר שכתבתי פעם שנקרא "התרגשות מצמיתה"… 🙂
וכן, בדיוק על זה גם אני חשבתי – על קילוף העור ומה שכתבת על הסנכרון – וזה כאילו פרדוקסלי, כי בפרק שבו וילו בלי עור, היא והחברים שלה לא מתקיימים בכלל באותו עולם – ונדמה כאילו תנאי לאינטימיות זה להיות חשוף, אבל גם להיות חשוף מדי לא מאפשר אינטימיות?! והיחידה שיכולה לראות אותה היא אניה, כי היא פחות קרובה/שייכת?
ובאפי יכולה להתוודות בפני ספייק כי לא היה לו חלק פעיל בהחזרתה ואין שם את כל התערובת של טינה ואשמה שיש עם החברים – או שיש סיבה אחרת?
מעניין שלא אמרנו כלום על אנג'ל. הוא פחות מעניין?
ואם מישהו פה קורא אותנו ויחליט לראות את הסדרה צריך לעשות כישוף שכחה נגד כל הספוילרים (לי לא כל כך אכפת ספוילרים, אבל יש גבול…)
וההזמנה פתוחה, בינתיים אפשר להשתולל פה כמו עדר קוטלות פוטנציאליות במרתף…
ועוד משהו – אולי אתה תעזור לי להבין איך זה נקשר בדיוק לדבריך על ספייק, אבל אני מרגישה שזה קשור.
קראתי בדיוק את ויניקוט, עצמי אמיתי ועצמי מזויף, והוא אומר שם שלעתים העצמי המזויף יכול לחקות את העצמי האמיתי. או שהילד שלא ניתן לעצמי האמיתי שלו להתפתח יכול לחקות את מי שהיה עשוי להפוך להיות, אילו התאפשר לו.
ואני חושבת על וילו שאומרת לג'יילס: אני רוצה להיות וילו, והוא עונה לה: You are Willow. In the end, we are who we are.
וגם על זה שיש הבדל בין האני האמיתי (גם אם הוא עצמו חלום, מושא חיקוי, משהו שלא באמת התהווה) לבין פנטזיה על האני, למשל בפרק הלווין שבו באפי מנסה להתחפש לגבירה ויקטוריאנית חלושה, אבל זה ממש לא נדבק.
1. לי, אפשר לקרוא את השיר..?
2. נורא מעניין מה שכתבת על הקשר בין קילוף העור והאינטימיות, לא חשבתי על זה בכלל – בעוד שחבריה לא רואים אותה כלל, השד רואה בה רק את העור, הציפוי החיצוני, ואניה היא היחידה שרואה אותה בשלמותה (אולי כי אניה בעצמה נמצאת במעבר בין העולמות.)
3. נכון, איך קרה שלא דיברנו על איינג'ל?! 🙂 קראתי פעם מאמר של המשורר מרדכי גלרמן על "אלף לילה ולילה" שבו הוא מדבר על הגמילה של המלך מהתפיסה הבינארית שלו את האישה – או כ"בתולה" או כ"בת מוות". נדמה לי שהקשר בין באפי ואיינג'ל מוכיח שאין בעולם בינאריות כלל…. יש רק זליגה אינסופית בין קטבים, רציפות מתמדת, המשכיות.
(איינג'ל אגב הוא דוגמא להתערפדות כמחסום רגשי. הוא הרי מתערפד ברגע הכי חשוף ואינטימי שלו, כמו שאמרת לגבי ווילו….)
4. "כמו עדר קוטלות פוטנציאליות במרתף"! 🙂
השם רלוונטי יותר מהשיר, אבל אם תרצה, גוגל יוביל אותך לשם.
ואנא הרחב את האמירה הנפלאה על באפי ואנג'ל והבינאריות שאין והזליגה (אני כבר רואה שמים עם כוכבים מגלידה.)
ואני מודה שה"רגע הכי חשוף ואינטימי" יותר מובן לי מה-true happiness שאומרים בסדרה…
לי, זה מזכיר לי את הגיבור של "יהא שמי גנטנביין" של מקס פריש, שמגלה שהוא מבצע את תפקידיו בשלמות דווקא כשהוא משחק אותם, כלומר כשהוא משחק את האדם שהוא אמור להיות.
האם הזיוף לא אמתי גם כן? (כלומר, לפחות עובדת קיומו ממשית.) זה מחזיר אותי לעניין הבינאריות, אולי אפשר להיות 'אמתי' ו'מזויף' בו זמנית…? גם נזקק וחסר וגם מלא וקורן בשווי לכל העברים, גם אדם וגם חיה/ערפד/שד, גם נשי וגם גברי…. מה דעתך?
האם ההתערפדות היא 'עצמי מזויף'..? או שהיא מהלך הישרדותי – לא שזו סתירה, כמובן. בעניין הזה יש ספר מעניין, "ה'אני' -עור" של דידייה אנזייה (פסיכולוג צרפתי), כי ההתערפדות היא סוג של עור שני, שריון. האם ערפד הוא לא -גם -מי שהרגיש חסר עור, חשוף באופן מסוכן לעולם?
מצד אחד ספייק מתערפד ומתקשח, מצד שני נדמה שההתערפדות מספקת לו מספיק הגנה כדי שהוא יוכל לשחק בתוכה, להיות מודע לכך שזו תחפושת ובצורה כזאת להתחיל להיפרד לאט לאט מהשריון. בעצם, ספייק הוא מוטציה של ערפד -ערפד עם הומור, ועוד הומור עצמי 🙂 ובתור שכזה הוא היצור היחיד שמסוגל, בהמשך, לעמוד במקום הכי קשה – בתווך שבין אדם לערפד.
זה נשמע לי בדיוק זה: גם העצמי המזויף הוא מין שריון שמגן על העצמי האמיתי, והוא לא 'רע'.
וההומור, וואו, זו דרך מעולה להיחלץ מכל מיני מקומות בינאריים…
(דידייה אנזייה מדבר על ערפדים?)
תודה על האזכור – אני צריכה לקרוא!
וכן, בדיוק! הזיוף אמיתי גם כן, ואפשר ואפשר ואני חושבת שזה מה שג'יילס אמר ולכן זה עשה לי צמרמורת כבר אז 🙂
לצערי אנזייה לא מדבר על ערפדים. הוא לא זכה לראות את 'באפי'. חבל! התיאוריה שלו היתה מתעשרת 🙂
ולא לא לא, אנ'לא ארחיב בעניין הבינאריות הזולגת, כי הסבריי הקלושים עלולים להמיס את שמי הגלידה הקפואה ואת נטיפי הכוכבים המסוכרים שפוזרו עליה בנדיבות.
יש לי הרגשה שהשיר הבא, של חואן חלמן, קשור לשיחה הזאת:
"פִּתחי את הדלת / אַהָבָתִי
קומי / פִּתחי לי את הדלת
דבקה נפשי לְחִכִּי
רועדת מרוב אימה
חזיר הבר ההררי רמס אותי
חמור הפרא רדף אַחֲרַי
בִּשעת חצות של הגלוּת
אני עצמי חיה רעה"
איכר ולי, עברתי פה בקצה השבעה. הקפדתי לקרוא ברפרוף עד שאכיר את באפי. אבל כל כך שמחתי למצוא את הזולה שלכם בחצר האחורית.
איזה כיף ששמחת! מארחת נדיבה שכמוך.
אני מקווה שאת בסדר, שם בקצה הקצה. לי היה הרבה יותר קשה אחרי שהשבעה נגמרה…
אָאוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּ…..
(יללת שמחה)