"שלשה מרחיבין דעתו של אדם אלו הן – דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים." (ברכות נז ב)
הבטחתי לכתוב על ה"פילם סטילס" של סינדי שרמן, סדרת תצלומים בשחור לבן מסוף שנות השבעים, שבהם גילמה גיבורות של סרטים (מדומיינים) משנות הארבעים, החמישים ותחילת הששים; "קטלוג הסכיזופרני של נשים מנוצלות, בודדות, ומנותקות," כפי שכינה אותו מאיר אגסי.
אבל בעוד שאגסי התמקד בתסריטים שהצילומים גורמים לנו לדמיין, כלומר במה שקיים מחוץ לתמונה ורק נרמז בה, אני מתעניינת בנראה; בתנוחות ה"כוריאוגרפיות" של הגיבורות, במרחב שבו הן ממוקמות, בבגדים שהן לובשות ובחפצים שמקיפים אותן. ובזיקות הברורות בין כל הדברים האלה. זה יצא קצת ארוך ולכן חילקתי לשניים. זה החלק הראשון.
הפילם סטילס של שרמן תמיד ריתקו אותי בזכות האיכות החמקמקה. הם נראים מוכרים מאיזה סרט מעורפל, כמעט אותנטיים או לפחות דו משמעיים. לא בכדי מכנה אותם מאיר אגסי "תמימים, פשוטים וחמים". אבל כשמנגבים את הדוק הנוסטלגי מתגלה סינדי שרמן לא פחות מוחצנת ובוטה ממה שתהיה בעתיד.
וכמה מילים על ההתחפשות, כי זה הבסיס בסופו של דבר, לכל מה ששרמן עושה. שרמן מתחפשת כמו שילדה מתחפשת, לא רק במועדים קבועים כמו פורים או הלואין, אלא כמשחק וכבריחה וכדרך ללמוד את העולם ולמדוד אותו על עצמה. וגם בתוצאה יש איכות כמו ילדית. כי ילדים בתמימותם לא תמיד מבינים את מושא החיקוי, הם לא מבחינים בין עיקר לטפל, וחושפים בלי משים את המניפולציות והשקרים שמזינים את המקור.
ובהמשך לכך – שרמן מאמצת מין תמימות מלאכותית שמצעפת וחושפת כאחד (זה נשמע קצת כללי, אבל חכו חכו, עד סוף החלק השני). היא משתמשת בחפצים בלהיטות גדולה מדי, ובלי משים מקלפת את ציפוי הנוסטלגיה, המותרות וההבטחות וחושפת משהו פוליטי שקשור לרכוש ולנשים, למרחב שבו הן מתקיימות ולשיעבוד. המשהו הזה מתייחס לכאורה לתקופה שבה נוצרו הסרטים אבל ימיו כימי המוטו שבחרתי לפוסט – "שלשה מרחיבין דעתו של אדם אלו הן – דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים." (ברכות נז ב) – והרבה לפני.
ונתחיל משתי דוגמאות פשוטות, כמעט תמימות.
במקרה או שלא במקרה התלתל הבהיר על מצחה של הדמות מזכיר – וכמעט ממשיך – את העלים על פס הקישוט של המנורה בעוד שה"גבעול" הוא מ"אותו סט" של פסי החולצה. הזיקה הדקורטיבית בין הגוף לחפץ ולבגד מטרידה גם בגלל השיבוש במרחב. השיער קרוב מדי למנורה (אני דואגת שיישרף), הדמות קרובה מדי לקיר – זה כמעט תבליט ולא סצנה תלת ממדית. מה עוד שאין סיבה דרמטית למיקום – הדמות לא נראית מבוהלת, היא לא נראית כאילו נדחפה. היא מרותקת למשהו שנמצא בכלל מחוץ לתמונה אבל משום מה היא נותרת נוקשה ומתבוננת בו מזווית העין מבלי להפנות את ראשה. יש משהו סכיזופרני גם באופן שבו האור נופל על הקירות. לכאורה אלה אותן לבנים אבל כל קיר מגיב אחרת. במכלול כולו יש משהו סתום והיצ'קוקי.
*
למעלה, שרמן מצלמת את עצמה ליד קשת של בניין, שכמעט זהה בגודל ובצורה למטפחת שעל ראשה. בהדפס של המטפחת יש פס כהה ואזור של נקודות כהות. שני האלמנטים האלה משוכפלים ברקע, בפס הצל הכהה של הבניין ובבליטות הכהות של המזגנים שמנקדות אותו.
אפשר היה לייחס את זה לפורמליזם משונה (אף שאין דבר כזה "פורמליזם משונה", ה"משונה" כבר משבש את טוהר הפורמליזם ומגניב פסיכולוגיה ורגש) לולא המבט הקצת פוזל ומתחמק ולולא הצפיפות; הדמות קרובה מדי לקשת הבנויה. ברבים מן הפילם סטילס ההעמדה קלסטרופובית, כאילו הדמויות תמיד נהדפות לאנשהו, כאילו שרמן לא מבינה ולא מכירה במרחב הטבעי שלהן. ובסופו של דבר הקשת כאן היא כמו מסגרת שבה תילכד הדמות, או כעין בבואה מטרידה בריקנותה.
*
התמונה שלמעלה כמעט מקברית ברמת החיפצון שלה. בין החפצים הערוכים בסלון נמצאת גם אישה-חפץ (עם כובע אהיל וחתול חרסינה). "אישה-חפץ" בגלל הדמיון לחפצים אחרים: היא שחורה ונוקשה כמו הפסל האפריקאי וכמו הכורסה שמאחוריה. היא מחזיקה על ברכה מאפרת זכוכית כמו השולחן שלשמאלה. ואגב, גם בתמונה הזאת המרווחת לכאורה – שימו לב לרהיט הלא ברור שנדחף לספה מאחור.
*
למעלה עוד דוגמא קיצונית של חפצון. "המתאבדת" נשמרת לא לקלקל את העיצוב. היא לובשת את מיטב בגדיה ומתקשטת במחרוזת. תנוחת גופה ממשיכה את האלכסון של שלושת החפצים על הארונית משמאל. בעוד שחפצי הארונית הימנית מהדהדים עם לפיתת הכיסוי. הכבל של המצלמה מבצבץ מהכיסוי המופשל וגם מתחת למיטה וחושף את "שקר" הצילום, ובו בזמן מדגיש את חנק המחרוזת הכרוכה לצוואר ואת קווי המתאר השחורים של הכלבלב התפור לכר.
"אפליקציה", כך קראו פעם לאומנות תפירת הטלאים הדקורטיביים. המילה נחמסה בינתיים לצרכים אחרים, אבל אם יורשה לי לשאול אותה לרגע בחזרה – שרמן הופכת את עצמה לאפליקציה על כיסוי המיטה. גברת-אפליקציה עם כלבלב-אפליקציה. ועוד לא אמרנו כלום על הכיוונים הסותרים והמשובשים. האישה ההפוכה ביחס למיטה, ביחס לכלב, למבט שלה, לזווית המטפחת שבה היא מנפנפת לפרידה כאילו עמדה.
חשבתי על ההבדל בין יחסי חפצים-נשים אצל שרמן ליחסי חפצים-אנשים אצל גבריאל מונתר האקספרסיוניסטית. כמו למשל ב"האזנה" שלמטה.
החפצים בציור של מונתר יוצרים מעין דמות אסמבלאז' (שילוב של כמה חפצים ליצירת אמנות אחת) המשכפלת את הדמות האנושית: הנקניקיות על הצלחת מקבילות לפיסת החולצה בתוך הז'קט. הקופסא הכחולה היא גלגול-הדהוד של המלבן הירוק כהה (פפיון?) ליד הצוואר. המנורה העומדת והאהיל של מנורת התקרה – מחקים את הפרצוף של האיש, כולל הזקן הירוק. בהומור של מונתר יש משהו מלנכולי אבל לא שחור. החפצים שלה מזדהים עם הדמות (עוד קצת על מונתר וחפציה כאן).
החפצים של מונתר הם כמו אנשים. ואצל שרמן להפך – הנשים הם (כמו) חפצים. מונתר לירית ושרמן מנוכרת. האישה-חפץ המאובנת עם הפרצוף המחוק מפילם סטיל # 50 דומה יותר לאישה-רהיט של סטנלי קובריק או אלן ג'ונס. למעט המיניות. ועל כך בפוסט הבא.
*
קשורים בכל מיני דרכים
עוד פוסט על מרינה אברמוביץ' (ויש גם מוסר השכל)
כל סדרת "אמבט החלב" על צילומי המפורסמים של אנני ליבוביץ' לפרק הראשון על אנדי וורהול
פוסט ארכיטקטוני?
אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי
אביגיל שימל, דניס סילק, תערוכה, וגם הקטלוג
ועוד
*
ואם אנחנו כבר בנשים וחפצים – ביום חמישי ה21 לנובמבר, "פרנהיים", דרמה עגנונית אכזרית ומנומסת
שמציגה אלית ובר הנהדרת עם חפצים, בגלריה תיאטרון החנות. לפרטים והזמנות.
*
יופי של רשימה, מרית. אפשר להגיד עליה הרבה ומענין מה יהיה ברשימות ההמשך שלך עליה
מכירה אותה מהימים שהייתי ספרנית בקאמרה אובסקורה, בימי לימודי שם, כשביליתי מול הויז׳ואלים שלה שעות מצטברות. מין ספקטקלים מלאי הדר וטקס
ותמיד היא הרגישה לי קרה כמו הפיקסר (בחדר חושך), כולל הריח החמצמץ העולה מקערות הפיתוח, ובה במידה, האמירות שלה על, והאסתטיקה הפתיינית שלה – משהו בכל זה מחזיר את העין שוב ושוב לתור אחרי עוד פירורים חבויים
ועל היותה גברת-אפליקציה-אלכסונית ב״אנטייטלד פילם סטיל #11, 1978״ (המתאבדת) – אהבתי את הראיה שלך ברזולוצית החוט
תודה
דורית תודה. זה תיאור מדויק: "קרה עם ריח חמצמץ ואסתטיקה פתיינית והמשהו שמחזיר את העין כי תמיד יש עוד פירורים חבויים." בפילם סטילס זה כאילו מצועף ומוצנע, אני מרגישה שאני מקלקלת את השמחה כי אחרי שרואים אי אפשר לחזור לתמימות.
אחד הדברים המושכים אצלה (שלא התכוונתי לכתוב עליו, אבל אם אנחנו כבר מדברות) זה המתח בין הספקטקל לפרטים הקטנים והעקשניים שהיא זורעת. היא כמו הילד בדוגמא של רומאן יאקובסון שמקבל שאלה בחשבון: ציפור פורחת מן הכלוב שלה ועפה ליער במהירות X היער נמצא במרחק Y, תוך כמה זמן היא תגיע? ובמקום לחשב הוא שואל מה צבע הכלוב. ומיד גם אנחנו מתחילים לפקפק, כי אולי באמת יש כלוב. סינדי אלופה בזריעת פקפוק וזה מחזיר אותך לתור אחרי ראיות.
זה קצת טריקי. היא מטא-ילדה
המודעות שלה, הצלבת המידע לפני כל צילום, סידור הלוקשיין על גבול הפורנוגרפיה של הפרטים. אולי ילדה כועסת לפי יאקובסון? לא מכירה מספיק וכלכך קר אצלו שאני נרתעת
וכן. מלכתחילה לא היתה שם תמימות, אבל משהו התפקפק לו סופית, מבחינתי, כצופה
ועכשיו, מה? נשארה האמירה ה(פוסט)-פמיניסטית שלה והמורבידיות ודי?
לגבי יאקובסון – אני לא מרגישה שום קור אצלו (וגם לא חום מיוחד, זאת לא הסקאלה הזאת), רק תבונה צלולה ואמינה ומיטיבה. המאמר שלו "בלשנות ופואטיקה" הוא פלא בעיני. זה היה אחד המאמרים היחידים שהתעקשתי ללמד (ואני מדברת על אמנים שחצי מהם דיסלקטיים, לא על אנשי ספרות) והייתי רואה איך הרתיעה על סף הטקסט מתחלפת בשמחה על המתנה.
ולגבי סינדי שרמן – כרגע אני קצת עצובה אבל רק כשאגמור לכתוב אדע מה אני חושבת.
את בלשנות ופואטיקה אחפש. ואולי אמצא כי טוב
ועצוב אצל שירמן. הייצוגים הנשיים שלה מטרידים. לא מומלץ להיות ילדה, נערה, אשה, ועוד ייצוגים נשיים דרכם היא מעבדת אמירה של לא בחרתי להיות. אבל בחרתי להראות
גם במדונות, במריות המעונות, בדמויות שלאורך ההיסטוריה השתטחו בצילן לנחמה וגאולה – הנראות שלהן אינה כוללת רחמים (רחם). כאילו שהיו שם מלכתחילה
זה כאילו שברור שהיא מייצרת ייצוג כלשהוא
היא מנכיחה את היות הייצוג – ייצוג
ובו-זמנית חוזרת על אותה נוסחה בוריאנטים שונים: אשה אשה (גם אשה גבר) – תשכחו מרחמים
מרתק, בעיקר ההשוואה למונתר.
וכמו שאמרתי לך, בזמן האחרון קראתי דיקנס וחשבתי עלייך, וכשהשווית בין שרמן למונתר ניסיתי לחשוב למי הוא דומה, כי למרות שהוא מדמה את האנשים לחפצים והרבה פעמים הם קצת חד ממדיים, בכל זאת יש בזה כל הזמן משהו חם ו'מונתרי'.
דורית, הפלא של בלשנות ופואטיקה הוא שהוא עושה סדר בלי לעקם ובלי לחנוק ובלי להזיז שום דבר מהמקום. הוא מאפשר התמצאות כמו מפה, בלי להגיד לך לאן ללכת ומה להרגיש ולחשוב.
לי, תודה, מונתר ממש מתאימה לך, כמו כפפה לדמיון. ודיקנס יכול לכעוס מאד אבל הניכור ממנו והלאה.
קיים ברשת איזשהוא אזכור להרצאה שלך על בלשנות ופואטיקה? משהו נגיש, שפתית ותוכנית?
לא. מצטערת…
כפפה לדמיון! איזה יופי. תודה. ונכון, לגבי דיקנס.
ו"נפש חשופה ומוארת בפלורוסנט" זה תיאור מדהים (סליחה על המילה השחוקה, היא בכל זאת נמצאה לי הכי מתאימה).
מרית קרובתי, שרמן לא מצליחה לדובב אצלי שום דבר. בתמונה #11 היא דומה לגופת אישה בסרט של היצ'קוק. אולי ראוי היה להכניס כאן את היצ'קוק משום שנשים הנרצחות בסרטיו, תמיד נדמות כאילו נאלצות לשלם בחייהן על כך שניסו להיות ויטאליות, ולא חפצים (השייכים לגבר), לכתחילה [פסיכו, פרנזי ושות'].
שועיקי, מאיר אגסי באמת קורא לה "לורי אנדרסון במסכה של היצ'קוק" 🙂 לי #53 דווקא הזכירה אותו אבל גם #11, אתה צודק. אני חשבתי על פרנזי במיוחד, זה הסרט הכי קר של היצ'קוק ואני זוכרת קישורים כמעט בוטים בישירותם בין שקי גזר (או תפוחי אדמה?) לנשים אדמוניות. שרמן הפתיעה אותי. אני מכירה את התמונות כבר שנים. בסדרת ה"אגדות" שלה למשל אין שום מרחב של נפש ודמיון אבל לא שיערתי שהפילם סטילס כל כך צחיחות. הדוק הנוסטלגי הטעה אותי. אבל עכשיו אני חייבת להמשיך את המסע עד הסוף.
מרית, "פרנזי" הוא נורא (כלומר, כך הוא נרשם בזכרוני). כלומר בכל סרטיו במיוחד במאוחרים ניכר כי היצ'קוק נהנה להפחיד את הצופים. בסרט הזה נדמה כמעט כי להיצ'קוק צר על כך שהזוועה נפסקת. נדמה כאילו שהקהל לא מעניין אותו, הוא פשוט מתענג על כל אלימות מינית ורצח. הקור שציינת הופך את כל זה לסף-סנאף.
פרנזי באמת מקפיא וכל מה שאמרת (ובו בזמן מרתק כמו כל הצצה לנפש חשופה ומוארת בפלורסנט).
תוכלי להעלות את המאמר המדובר שנקרא אותו?
אישית, לא אוהבת העבודות של סינדי שרמן כי הן לא נעימות לי. והיא כל הזמן שמה….שזה הכי מטריד. כאילו זו הדרך היחידה לאמר את מה שיש לה …..זה כאילו התיאטרון הפרטי שלה….מוזר ואז היא מגדילה את זה כדי שיהיה נחלת הקהל….מרגיש כאילו חסר כל האלמנטים הנוספים: איפה הקול? התנועה? המרחב
בין השחקן לצופה – היא מצמצמת הכל לשליטה מלאה שלה ואנחנו מקבלים את זה בדו-מימד.
לי 🙂
בת חן / איה (?) המאמר של יאקובסון קיים באינטרנט, תגגלי "בלשנות ופואטיקה" ויימצא. ההרצאה שלי שמאירה אותו ואת הדלתות שהוא פתח לי – קיימת איפשהו בין ניירותי בראשי פרקים. אולי יום אחד אעלה אותה לעיר האושר.
התיאטרון הפרטי והמוגדל ומוחצן של שרמן באמת לא נעים (וגם לא מנסה להיות כזה). המחשבות שלי עליה קבלו תפנית הבוקר, ההמשך בפוסט הבא :).
תודה, אבדוק…..
….אני מביט בתמונות והן נראות לי כמו אחוזות קבר בזעיר אנפין ובדו מימד… (פעם, מזמן, הייתי חלק מקבוצה שלמדה את פרשת השבוע ביחד, ואני זוכר דיון מעניין בקשר שבין המילים 'עיר' 'קיר' ו'קבר') לפעמים נוהגים לומר על אמנות שהיא אשליה של חיים, אבל כאן היא נראית כמו אשליה של קפאון, כאילו באמת אפשר לבודד, להקפיא, לנתק. (האם מישהו היה בנקודת האנטרופיה המוחלטת וחזר כדי לספר על כך ? 🙂 )
שט, אחוזות קבר או מקררים, מה עדיף? נדמה לי שאחוזות קבר, יש יותר מרחק והעזובה מרככת. מזל שחילקתי לשניים. זו הזדמנות לחשוב מחדש.
מפתה לומר שזה אותו מקרר בגישה מעט שונה , המכנה המשותף הוא שימור (פורמליות או פורמלין..), זאת המילה שעולה אצלי מהעבודות של סינדי שרמן (גם אני בעד עזובה מרככת….) [ל"אישה נאה וכלים נאים", יש צד נוסף, ע"פ המקרא נהגו גברים לעתים לשאת שתי נשים – אחת לפריון וילודה, והשנייה, שלעולם לא תהרה, ליופי. עוד צורה אכזרית של שימור.]
במקרה אני בפיטסבורג ואתמול היינו במוזיאון של אנדי וורהול ויש תעכרוכה ענקית של מורימורה שעל הסינדי שרמן מביים סצינות מעולם האמנות עם דמותו ….דוחה? אנשים מאד נהנים מההתכתבות הזו, מהעיסוק במיניות, עכשיו אני הרבה י ותר מעריכה את העבודה שלה….
שט, איפה מציתָ את החלוקה הזאת בין הנשים, ואיך זה מסתדר עם מצוות פרו ורבו?
בת חן, מצחיק כשהמציאות מתערבת בשיחה. גם אני חושבת שמורימורה הרבה פחות מעניין ומורכב.
מרית, כנראה שגיבורי המקרא לא תמיד נמצאו באותו עמוד עם המצוות שבמקרא.. על למך שנשא שתי נשים, עדה וצילה, מפרש רש"י ע"פ בראשית רבה שכך היה נהוג בדור המבול, אישה אחת להבאת ילדים והשנייה, שאותה משקים כוס של עקרות, ליופי…. (מה שיש לסינדי שרמן, שאני מעריך נורא, זה אומץ מטורף. זה מקסים אותי.)
(אין לי כמובן שום הוכחת הסטורית לנוהג כזה, ממילא חז"ל כותבים ומפרשים מאות שנים אחרי המסופר ומן הסתם השליכו לתוכו נוהגים מסביבתם הגיאוגרפית או התרבותית, אם כי בני אדם עוללו ומעוללים דברים רבים כל כך לזולתם שגם זה איננו מחוסר הגיון. אני מתכוון לתבנית הבסיסית של פיצול ושימור שקיימת אצל סינדי שרמן , בגלל זה המורבידיות, כמו שאמרה דורית, מוחשת בצורה כל כך חזקה.)
שט, מה שאתה אומר מאד הגיוני ובעצם לא שונה מהמוטו ששם את האישה, הדירה והכלים באותה שורה. לא יודעת למה זה כל כך חורה לי. כלומר, ברור שכן, אבל יש גם חלק שנמצא מתחת למים.
תפסת אותי 🙂
אני תוהה מה החלק שחבוי גם אצלי מתחת למים…. משיכה עצומה לעולם מכני, פורנוגרפי, מחפצן ומחופצן? אצל סינדי שרמן אני חש את המשיכה לעולם הזה וןכמובן את האופן שבו היא חומקת ממנו הצידה, את המבט. לא מבט ביקורתי אלא בפשטות, התבוננות. זה לא רק משחק או שעשוע (כמו אצל מורימורה), היא באמת יורדת לתהומות. כמו בספר היפה והאכזרי "עיר השמחה", שמתאר את הכומר הפולני שעובר לחיות בשכונת המצורעים האינדיקית בכלכלתה, כדי להשתתף בעולמם (כי איך ייתכן לא לחיות במקום העמוק, הסובל ביותר בעולם…?) גם היא, מבחינתי, ולו לרגע, משתתפת. זה, למשל, נכנס לי מזמן מזמן עמוקות ללב:
http://www.art21.org/images/cindy-sherman/untitled-153-1985
שט, אני כל הזמן מדברת אתך בדיו בלתי נראית. כל הפוסט הבא הוא המשך השיחה ואני לא רוצה לפורר לפני השלם. וגם לי התמונה הזאת נוגעת.
מרית יקרה, אחרי שני הפוסטים הללו אני דווקא רוצה להפנות את תשומת ליבך לדוקו הזה:
ואת בטח תביני את ההקשר:)
איריסיה את נותנת לי יותר מדי קרדיט. אין לי מושג מה ההקשר…
[…] הכאב הגדול של אנבל צ'ונג (זה החלק הראשון ויש גם שני), וגם סינדי שרמן, ופינה באוש – אצל פרפרים השמלה היא חלק מהגוף, וגם […]
היי מרית, ניתוח מעולה ומסקרן של אומנית חשובה שאינה מנסה לרצות את הקהל אלא לתת ביטוי גרפי מדוייק לראיית הדברים מצידה. שימת הלב המובהקת לכל פרט ופרט בעבודתה מרגשת בעיני, ולמרות שהתוצאה מנוכרת ולא "יורדת בגרון" בקלות, הניתוח האינטלקטואלי הקר של הסיטואציות אותן מציגה כשהכל ללא מילים (היא אף נמנעת מכותרות לעבודותיה) מעורר השראה. תודה.
מיכל, תודה רבה! זה אושר להסתכל.