פרק אחרון ב"עץ השיער" של מרי דה מורגן. המצלמה הזעירה שהוחדרה לתוך איבר של הנפש מסיימת את מסעה.
לחלקים הקודמים של הסיפור:
*
- מתוך הספר ההוא של גיל 19 (לחצו להגדלה) תמיד אהבתי מפות. הכיתוב מימין למעלה: חלקטנטן מן הדרך אל עץ השיער
*
עץ השיער מאת מרי דה מורגן (חלק ששי ואחרון)
תרגמה: מרית בן ישראל
.
"סוף סוף חזרת," קראה הנמרה; "כמעט נואשתי מלחכות."
"אבל למה?" אמר רופרט בפליאה, "הלא עברו רק כמה שעות."
"שעות!" אמרה הנמרה חלושות, "ששה חודשים חלפו מאז הלכת."
"ששה חודשים!" קרא רופרט. "הם חלפו כמו שעתיים."
"אבל חזרת והבאת את המטה," אמרה הנמרה באושר. "ועכשיו הכל בסדר. רק שאני רעבה מאד. כבר שבוע לא אכלתי, לא מצאתי שום עשב ראוי למאכל, ולכן עליך להכות אותי מיד."
"להכות אותך, יצור מסכן ומורעב שכמוך!" קרא המלח במבט מלא חמלה; "להכות יצור מסכן שבקושי זוחל! לא עולה בדעתי לעשות דבר כזה."
"הכה אותי, עליך להכות אותי, אני אומרת לך," קראה הנמרה, ופרכסה מולו על האדמה. "הכה אותי מיד או שזה ייגמר ברע בשביל שנינו," אמרה, והוסיפה בקול נורא: "האם לא אמרתי לך כמה אני רעבה? הכה אותי מיד או שאטרוף אותך!"
כשרופרט שמע את זה הוא הבין שאין לו ברירה. הוא אחז במטה הכסף והחל לחבוט בנמרה בכל כוחו. היא ספגה את המכות בדממה, ורק מדי פעם דרבנה אותו בקריאות: "יותר חזק, יותר חזק!"
רופרט ציית, ואז, רגע לפני שהשליך את המקל והכריז שלא ימשיך להכותה, התחיל עורה של הנמרה להתקלף עד שנשל כליל, ומתוכו הגיחה העלמה היפה ביותר שרופרט ראה מימיו. שיער הזהב הבוער שלה היה ראוי לעץ השיער עצמו ועיניה הכחולות הזורחות ושפתי השושן שלה היו יפות מן הפרחים המוזרים שצמחו לרגלי העץ.
רופרט בהה בה בפליאה בזמן שהניחה את ידה בידו ואמרה: "איך אוכל אי פעם להודות לך על מה שעשית בשבילי? אני טרווינה. ועכשיו בוא ונברח מן המקום הנורא הזה בשיא המהירות, אבל קודם תן לי אגוז שיגן עלי מלחשים."
ורופרט אמנם נתן לה אגוז, ובזמן שתחבה אותו למפתח שמלתה פנתה אליו בחיוך ושאלה: "האם אני דומה למה שציפית?"
"את הרבה הרבה יותר יפה," השיב. "האם באמת היית נמרה לפני רגע?"
"הייתי נמרה," אישרה טרווינה בזמן שפסעו במהירות לעבר החוף; "והייתי נשארת כזאת מן הסתם, לולא הגעת. ולא יהיה לי רגע של שלווה עד שנסתלק מן האי הנורא הזה, אף שאגוזי הזירבל הם ההגנה הטובה ביותר שלה יכולנו לקוות."
"עכשיו אני באמת מאושר שהמלכה איבדה את שערה," קרא רופרט. "כי זה מה שגרם לי לשחרר אותך טרווינה היפה."
ובינתיים מצאו את הסירה הקטנה. הם קפצו לתוכה והחלו לחתור בזריזות.
אחרי זמן מה נזכר רופרט בציפור ובהבטחתו ואמר לטרווינה שהנשר יופיע בכל רגע לקבל את האגוזים שלו.
"נותרו לך שמונה אגוזים," אמרה טרווינה, "ומתוכם הבטחת לו ששה. תן לו כמובן את מה שמגיע לו, אבל אני מפצירה בך בכל לשון של בקשה לשמור על השניים הנותרים. אחד נמצא אצלי ועליך לשמור על השני מכל משמר או שתהפוך לטרף קל כמו המלכה המסכנה. הנשר יתחנן לפניך שתתן לו את האגוז אבל אסור שיפול לידיו."
רופרט הבטיח, ולא עברה שעה קלה והנשר הופיע. הוא חג סביבם במעגלים ולבסוף נחת על חרטום הסירה.
"ובכן," אמר לרופרט ברשעות, "אני רואה שהשגת את הזרעים. עכשיו תן לי את האגוזים שלי."
"בבקשה," אמר רופרט, וכבר הוציא ששה אגוזים מכיסו ומסר אותם לציפור. הנשר לקח את אגוזי הזירבל בציפורניו ותחב אותם אל בין נוצותיו בלי לזוז ממקומו.
"מה עם האגוז האחרון?" אמר. "מה אתה מתכוון לעשות בו? אינך יכול לאכול אותו."
"אני מתכוון לשמור אותו למזכרת," אמר המלח.
"ומה הטעם בזה?" קרקר הציפור. "האם לא תתן לי אותו?"
"לא, איני יכול," אמר רופרט, "אתה צריך להסתפק במה שקבלת."
"בקן שלי הרחק בבית," אמר הנשר, "מחכים לי שבעה גוזלים קטנטנים, ויש לי רק ששה אגוזים בשבילם. האם לא תתן לי את האגוז האחרון בשביל הנשרון הקטן מכולם?"
כשהמלח שמע את זה הוא מולל את האגוז הטמון בכיסו. הוא הביט בנשר וכמעט הושיט לו את פרי הזירבל כשטרווינה התערבה. היא הניחה את ידה על זרועו כדי לעצור בעדו, ואז פנתה אל הציפור ואמרה:
"אין טעם שתבקש את האגוז כי לא תקבל אותו. אני יודעת היטב שאין לך גוזלים קטנים בבית, אתה סתם משקר כדי לסחוט ממנו את האגוז."
לשמע דבריה פנה הנשר לאחור, נסק בצרחה מבעיתה ועף לדרכו, ורופרט וטרווינה לא שבו עוד לראותו.
***
שנה שלמה חלפה מאז חלמה המלכה את חלומה המוזר וראשה היה קירח כבתחילה; איש לא מצא תרופה שתצמיח את שערה. אנשים סרקו כל מקום על פני האדמה. שליחי המלך יצאו לקצות תבל וחזרו עם צמחים זרים ומוזרים ותרופות עוד יותר מוזרות. רק עץ השיער האמיתי עדיין לא נמצא.
המלכה לא יצאה ממיטתה במשך חודשים וגם אחר כך מיעטה להופיע בציבור. ובסופו של דבר נואשה מלמצוא מרפא ושלחה להודיע למלך שהיא מתכוונת להסתגר בחדרה עד יום מותה, אלא אם כן יצווה על כל הנשים לגלח את ראשן, אין די בכיפות שחבשו. המלך הפציר בה לשקול את החלטתה אבל המלכה התעקשה, ומכיוון שלא יכול לשאת את המחשבה על פרידה ממנה, הוא נכנע ופרסם צו המורה לכל הנשים במדינה, מהדוכסית הראשונה ועד לקבצנית האחרונה, לגלח את ראשן כדי שהמלכה לא תתייסר למראה שערן.
- צילם ריצ'רד אבדון (ותודה לנועה אסטרייכר ששלחה לי את הלינק)
- מתוך קום דה גרסון. תצוגת סתיו 2011 (יובא מן הבלוג הנלבב איי לאב ג'וש)
*
הזעם וההתמרמרות היו גדולים אבל איש לא העז להתקומם. התסיסה דעכה עד מהרה והתחלפה בהשלמה שקטה. והנה נקבע גם התאריך, היום שבו יגולחו הראשים בטקס פומבי לפי בקשת המלכה.
על פי בקשתה הוקם בכיכר השוק גרדום ענקי שעליו יעמוד ספר החצר. וכל הנשים, מן הנעלה ביותר ועד לנחותה מכולן, יעלו לבמה בזו אחר זו כדי שיגלח את שערן. מול הגרדום נבנו מושבי כבוד שמהם יוכלו המלך, המלכה וכל אנשי החצר לחזות בהסרת השיער.
ככל שהתקדמו ההכנות גדלה עליזותה של המלכה. היא אמרה שזה כמעט טוב כמו לקבל את שערה בחזרה.
מדי יום חזרו שליחים נוספים מהחיפוש אחרי עץ השיער, וכל אחד מהם הביא עוד צמח חדש ומוזר שלא הועיל למלכה. וכך או אחרת, הזמן לא עמד מלכת עד שהגיע יום הגילוח. הרחובות לבשו שחורים וגם הכסא שעליו יישבו הגבירות כאשר יאבדו את שערן, גם הוא נעטף בשחור.
השכם בבוקר נאסף קהל רב, ואז הגיעו גם המלך והמלכה ותפסו את מקומם, והאות ניתן להתחיל בגֵז הגדול.
הכרוז שלף את רשימת הגבירות וקרא לאישה הראשונה, דוכסית צעירה ויפה להפליא. היא ניתקה ממקומה באטיות וצעדה אל הכסא השחור כשהיא ממררת בבכי.
הדוכסית היתה לבושה בשמלת משי ארוכה ושחורה, ללא קישוטים, רק זרועותיה וצווארה הלבן והיפה היו מגולים ותלתליה החומים הרכים והמבהיקים נפרשו על כתפיה וגלשו עד מותניה. כה צעירה וכה אומללה. אנחה חלפה בקהל למראה הקווצות היפות שגורלן נחרץ.
עודה מתייפחת התיישבה הדוכסית על הכסא השחור ועצמה את עיניה בהכנעה. הספר השחיז את התער ועמד להתחיל במלאכה, הקהל עצר את נשימתו והנה נשמע קול קורא, "עיצרו!" ואחרי הקול הופיע גם המלח מתנשם ומתנשף, ומיהר אל הבמה כשידו הימנית שלוחה לפניו ומשהו קמוץ בתוכה.
"עצרו!" צעק במלוא גרונו כשחזר ומילא את ריאותיו: "הבאתי אותם – את זרעי השיער, מעץ השיער האמיתי!"
הספר הפיל את התער מידו. המלכה צרחה.
המלך ואנשי החצר רקדו ג'יג מרוב שמחה, בזמן שהדוכסית שראשה כמעט גולח נפלה על צווארי המלח בנשיקה.
"נסי אותם," דירבן רופרט את המלכה, "לפני שאת מגלחת את הנשים האלה, נסי את הזרעים. הם הגיעו מעץ השיער. ליקטתי אותם בעצמי."
כשהמלכה שמעה את המילים האלה פקעה סבלנותה, היא פרצה לתוך ההמון ופילסה דרך לבמה, הדפה את הדוכסית מהכסא השחור ותפסה את מקומה.
"אין כמו עכשיו," קראה. היא תלשה את כיפת המוסלין מראשה והשליכה אותה לקרקע. לא היה איכפת לה שכל העולם רואה את קרחתה המבהיקה. "פזר את הזרעים בעצמך, מלח יקר, בוא תראה לי מה הם שווים."
רטט של התרגשות חלף בקהל. הס הושלך כשרופרט פרש את ממחטתו, ובזהירות ובנחת פיזר את הזרעים על ראשה המורכן של המלכה. בן רגע בצבצה מן הראש פלומת שיער דקה ובהירה שנהייתה יותר עבותה וכהה ככל שצמחה והסתלסלה בעדינות והתארכה עוד ועוד מול עיני הקהל.
"מה קורה?" נאנקה המלכה. "ראשי מרגיש מוזר מאד, האם זה צומח?" וכבר לא היה צורך בתשובה. המילים אך פרצו מפיה כשגלי שיער רכים בדיוק בגוון של אלה שאיבדה, נגעו בכתפיה והמשיכו וצמחו עד כפות רגליה. למראה התלתלים היא צרחה באושר ואיבדה את הכרתה, בזמן שהמלך ואנשי החצר וכל הנוכחים צווחו והריעו כאילו יצאו מדעתם.
באותו לילה הוארה העיר ונשף גדול נערך בארמון. ולמחרת נכחו המלך והמלכה וכל אנשי החצר בחתונתם של רופרט וטרווינה. ואחר כך קיבל רופרט את הפרס.
את אחד מאגוזי הזירבל נתן רופרט למלך, שתלה אותו על דלת הארמון להגנה מכישופים ומפֵיות רעות; אבל את האגוז האחר שמרו הוא וטרווינה לעצמם, ואולי זו הסיבה שהם היו מאושרים ביחד, עד יום מותם.
*
תם ולא נשלם; בשבוע הקרוב (לא מיד, צריך הפוגה) פוסט על הסיפור. כל מי שהתאפק ולא חיווה את דעתו עד עכשיו בציפייה לסוף הסיפור – מוזמן. אני בטוחה שיש יותר מדרך אחת משכנעת לקרוא אותו.
*
האם אפשר לאחות גוף שנקרע לגזרים? על עץ השיער
*
על שיער ואברים אחרים
גן עדן מושחת, או שלוש הערות על רפונזל
כמו שלחם אינו רק מזון צמה אינה רק תסרוקת
מונה חאטום, הלמוט ניוטון, שיער
*
על מרי דה מורגן
את תצטרכי כמובן, לטפל בכל נסיך לגופו
פוסט שמתחיל במרי דה מורגן ומסתיים ברונית מטלון
*
עיר-האושר 