על Pink Darkness של איציק ג'ולי (או למה אנחנו חולמים על הספינכס?)

אני, מה אני מבקשת בסך הכול? שיהיה לי במה לשחק, כלומר על מה לחשוב. אלא שמנת יתר של מחשבות יכולה גם לשתק, בייחוד בימים אלה כשאין לי פנאי להתעכב. אז לא כתבתי על החשיכה הוורודה של איציק ג'ולי, וכמה חודשים אחרי, היא עדיין תקועה בגרוני כמו התפוח של שלגייה.

ועכשיו שהיא חוזרת, אני בכל זאת מנסה.

על it itches של פדר כבר כתבתי כאן.

*

1. המתחזה

ובכן, ג'ולי מציג אינסטליישן של פיסול, אור וסאונד במרכז תרבות מנדל:

Pink Darkness (Or maybe it's about Victor and Binyamin)

הוא חתום עליו בזהות חצי בדויה כמוסבר בתוכנייה:

ביצירה זו ממשיך ג'ולי, שפועל תחת השם I.G, גם את העיסוק בהתחזות. בספרו "ספר הכיוונים" התחזה למאייר וגורו, ב"שמש על יוטה" לאמן וידיאו ואנימציה, וכעת לאמן פלסטי. הרצון לפעול במדיה שאין לו בה הכשרה מקצועית והוא אינו מעורה בשיח שלה מייצרת עמדה של אי מעורבות ומנסה להרחיק את נטל ההליכה בעוד מנגנון וכך גם אולי להרהר על הצורך לייצר משמעות.

ובכן, כשג'ולי קורא לעצמך מתחזה, למה הוא מתכוון בעצם? האם הוא מבטא ספק ואירוניה עצמית, מצטנע או מקדים תרופה לביקורת עתידית? האמן מודה מראש שאין לו הכשרה ושאינו מעורה בשיח, ומה הלאה?

כל התשובות נכונות, אבל שימו לב גם לסיפא של הפיסקה שבה משוחרר ג'ולי ממעורבות וממחויבות כדי להרהר בצורך ליצר משמעות. ובלי לכפור בצורך הזה, אני מזהה בהצהרה גם מידה לא מבוטלת של הטעיה, ניסיון להסיט את תשומת הלב מן החשיפה הכרוכה בכל יצירת אמנות, לא משנה כמה היא מוצפנת. זה מאפיין אגב את כל הטקסט המלווה את העבודה ומתחיל כבר בשמה; אולי זה בכלל על ויקטור ובנימין, לא על ג'ולי, מה פתאום.

.

מתוך Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, בשיתוף האמנית הפלסטית לי נבו, שביצעה בפועל את המיצב, ואמן האור יואב בראל. לחצו להגדלה

מתוך Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, בשיתוף האמנית הפלסטית לי נבו, שביצעה בפועל את המיצב, ואמן האור יואב בראל. לחצו להגדלה.

מתוך Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, בשיתוף האמנית הפלסטית לי נבו, שביצעה בפועל את המיצב, ואמן האור יואב בראל.  לחצו להגדלה

.

המרחב כמו שואל: מה המשמעות של להיוולד לתוך מערכת? אילו כוחות פועלים על מערכת הרבייה האינסופית? כיצד ניתן להבין את כוח הפיתוי של מערכות גדולות על מערכות קטנות יותר?

(מן התוכנייה)

כמו בהרהור הקודם, מוצגות גם כאן שאלות מופשטות ושכלתניות, ואם לא די בזה הן מיוחסות ליישות אובייקטיבית, פשוטו כמשמעו. זה המרחב ששואל, לא איציק ג'ולי חלילה – והשאלות האלה מסיטות את תשומת הלב מן העובדה, שיש כאן גבר שעושה תערוכה על מערכת הרבייה הנשית (מקדש או מחסן הוא קורא לזה, ורק על ה"או" הזה אפשר לכתוב פוסט), גבר שמפסל שַׁחלות ותולה אותן על הקיר כמו ראש של צבי מפוחלץ בפונדק ציידים (ואם זאת פרודיה זה אפילו יותר מופרע).   

בגלל זה התעלמתי מן הרמזים שג'ולי שתל בכותרת. עם כל הכבוד לוויקטור ובנימין, כמו שאמרה לי פעם המכשפה שטיפלה בי, "מה שאני רואה, אני ממילא רואה, ומה שאני לא רואה – לא יעזור גם אם תגידי…" 

.

מימין, מערכת הרבייה הנשית על פי ויקיפדיה. באמצע שחלות "מפוחלצות" מתוך חשיכה ורודה. משמאל, מבט אל השחלות מתוך זכוכית מגדלת ענקית שמוצבת במרחק מה לפניהן.

רפי בלבירסקי, סטילס מתוך עבודות הווידאו – דדו-מזוכיזם ויום כיפור precious/ בלבירסקי דגם מפות צבאיות מספרו של חנוך ברטוב על דדו וטיפל בפני השטח שלהן טיפול חושני מלוכלך ומנוכר שממקם אותן איפשהו בין תרשים אנטומי, שירה גרפית ומפת פנטזיה. כל השמות – מ"האגם המר הגדול" ועד "לקקן" ו"פורקן ,""מצווה, "טלויזיה" ו"כישוף" – מופיעים כלשונם במפות המקוריות. (השוואה בין השחלות של בלבירסקי לשל ג'ולי? בפעם אחרת)

*

2. מתחת לפני השטח של גוף עירום יפהפה

.

ונוס אנטומית, נלקחה מפה לחצו להגדלה

.

"הבה ניזכר במאוימות ואפילו במיאוס העולה בנו כשאנחנו מנסים לדמיין את מה שמתרחש מתחת לפני השטח של גוף עירום יפהפה – שרירים, בלוטות, ורידים…" כתב פעם הפילוסוף סלבוי ז'יז'ק במאמר שנחרט לי בחודי מחטים בזוויות העין (ככתוב באלף לילה ולילה) על דיוויד לינץ' כפרה רפאליט. ז'יז'ק עוסק בזגזוג של הפרה רפאליטים בין אוונגרד לקיטש פסאודו רומנטי ו"מיניות טחובה נגועה ברקב ובמוות." חשבתי על כך בזמן ששוטטתי בחשיכה הוורודה, ופתאום בצד, משני עברי עמוד, נתקלתי בזוג רגלי נשים תותבות ממולאות בחול צבעוני כמו בקבוקי חול אילת, ספק הדמיה של גרביים ספק מזכרות משונות של רוצח סדרתי.

מתוך Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, בשיתוף האמנית הפלסטית לי נבו, שביצעה בפועל את המיצב, והתאורן ואמן האור יואב בראל

*

3. התמונות המופיעות בחלומותינו

"התמונות המופיעות בחלומותינו, כותב קולרידג', מייצגות את התחושות אך הן אינן הגורם להן, כפי שאנו עשויים לחשוב. אין אנו חשים אימה משום שהספינקס מאיים עלינו, אנו חולמים על הספינקס כדי לתרץ את האימה שאנו חשים."

חורחה לואיס בורחס, מתוך "ראגנאראק", "גן השבילים המתפצלים"

חלון הפרספקס האובלי "המנופץ" הוא בעצם ואגינה דנטטה (פות נשכני) שדרכה משקיפים אל מערכת הרבייה. ה"שבר" שנגרע ממנו מונח כשלולית על הרצפה, שבה משכשכים גורי ואגינה דנטטה (לרגע חשבתי שחלמתי על זה, אבל הם עדיין למטה בתמונה).

מימין, Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, משמאל, רישום של איציק ג'ולי (המקור יותר לירי ומחויך מגלגולו התלת ממדי)

השלולית, מתוך Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, בשיתוף האמנית הפלסטית לי נבו, שביצעה בפועל את המיצב, והתאורן ואמן האור יואב בראל

.

מערכת הרבייה הנשית משמשת כבית גידול למיתוס אישי. תחושה חזקה של פנטזיה ומטמורפוזה שורה על המיצב, בריאה מלאכותית כמו ברומנטיקה הגרמנית והכלאת מין בשאינו מינו. למשל הדמות החייזרית הבאה, שעיניה שחלות, צווארה שפופרת אור, רגליה צווארי ברבור וכפות רגלי ראשי ברבור, והיא ספק מחרבנת מחצב זוהר לתוך פעמון זכוכית.

מתוך Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, בשיתוף האמנית הפלסטית לי נבו, שביצעה בפועל את המיצב, והתאורן ואמן האור יואב בראל. לחצו להגדלה

 .

ובעצם לא ברור אם מדובר במיתוס פגום שננטש עוד לפני שהפסלים נחצבו עד הסוף (כמו העבדים של מיכלנג'לו), או שדווקא הושלם והתנוון בהילוך מהיר; משהו בצקתי נגלד-נרקב-גודל על הדמויות.

מיכלאנג'לו.

.

לילדוֹת של "חשיכה ורודה" אין פרופורציות אידאליות של פיסול יווני, הן נראות כמו פריקיות של סייד שואו עם ידיים שהתארכו לזנבות אין אונים וחלקי ברבורים, ואפילו לדברים שנשמרים בפורמלין אצל Ripley's Believe It or Not!  

.

מתוך Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, בשיתוף האמנית הפלסטית לי נבו, שביצעה בפועל את המיצב, והתאורן ואמן האור יואב בראל

*

4. שירים על מות ילדים

ג'ולי מצהיר ששאב השראה משירי מות הילדים שהלחין גוסטב מאהלר. ומות הילדים אמנם נוכח בעבודה אבל גם כאן יש טוויסט. כי פרידריך ריקרט כתב את השירים כאב שמקונן על מות ילדיו (כאן אפשר לקרוא כמה מהם בתרגומה של ענת פרי) וב"Pink Darkness" אין שום דבר אבהי, היא כמו ספוגה בזכרונות סודיים וכאבי ילדות שנקרשו. אבל יכול להיות שהפסקתי לדבר על החשיכה של ג'ולי והתחלתי לדבר על שלי.

דמיאן הירסט, מתוך Treasures of the Wreck of the Unbelievable 2017

.

וכך או אחרת, מדובר בעבודה רבת סתירות ושכבות שאפשר להמשיך ולקלף: חשיכה חשאית וראוותנית (אני הייתי מוסיפה גם "חלון ראווה" ל"מקדש או מחסן" שכתובים בתוכנייה – ובכלל יש משהו דמיאן הירסט'י בעבודה, בניכוי הקפיטליזם, אם כבר היא נוטה למין צניעות סובייטית). שמתהדרת במערכות רבייה ונגועה במות הילדוּת, שכלתנית אבל גם מאגית ופריקית, אפלה ואופורית כשמה "חשיכה ורודה", בעיקר בזכות יואב בראל התאורן שמקנה לה זוהר של שלטי נאון ישנים, של לונה פארק נטוש.

יש ב Pink Darkness משהו סטרילי (יותר ממשהו, הכניסה לשטחה מותנית בכיסוי נעליים) מה שמקרב אותה כביכול ל it itches  עדו פדר. ועם זאת מדובר בעבודות שונות אם לא הפוכות. פדר שייך לעידן של פני השטח, לא מעניין אותו המתחת. ואילו אצל ג'ולי יש איכות פסיכואנליטית ומין רומנטיקה של יחסי גוף ונפש שמביסה את הדיבור השכלתני.

הרצפה השחורה המבהיקה של המיצב הזכירה לי את "מול הראי" של אידה פינק, שבו מתואר הראי כאגם צהוב שמתוכו קורנים פניה של הגיבורה. ועם לילה הוא הופך לתהום שחורה של נבואת לב.

מתוך Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, בשיתוף האמנית הפלסטית לי נבו, שביצעה בפועל את המיצב, והתאורן ואמן האור יואב בראל

כל התמונות מן המיצב צולמו על ידי איציק ג'ולי

*

עוד באותם עניינים

בואו נדבר על נתון של מרסל דושאן

בקומה העליונה גרה התמימות (פרנסיסקו דה גויה)

שמלתך האדומה המנוסרת (על מיכאל בורמנס)

מרחב של גברים שרועים בתוך אמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

ארבע נערות ובובה של איש (פרנסיסקו דה גויה)

*

ובלי קשר אבל כדאי (גילוי נאות, נמר הוא בני היקר וגם השתתפתי בייעוץ אמנותי)

מחר (כמעט היום), שבת 5.5 בשעה 20:00 בתיאטרון תמונע – נמר גולן וג'וזף שפרינצק מציגים את

האיש שלא הבחין בשום דבר – מופע קרקס חדש וחפצים ע"פ טקסטים של הסופר רוברט ואלזר

בפייסבוק ולרכישת כרטיסים קוד קופון להנחה באתר ובטלפון basta 

ג'וזף שפרינצק ונמר גולן, מתוך "האיש שלא הבחין בשום דבר:

 

Read Full Post »

על הכלים הסָפֵק-חיים של רונית ברנגה

רונית ברנגה

ארבע הערות ארוכות על סוד קסמם:

*

1. בין מודרניזם לפנטזיה

רונית ברנגה מכליאה בין חי לדומם. יש הכלאות כאלה גם במציאות; נניח רגל מעץ למי שאיבד את רגלו או יד-קרס לפירט שתנין קטע את ידו. כל מה שחורג מן הפונקציונליות שייך לפיוט ולקולאז' – ובעצם לאָסַמבְּלָאז' (יצירה המשלבת חפצים שונים לאובייקט תלת-ממדי) – לפריקיות, מוטציה, הנדסה גנטית, מיתוס ומאגיה; ההרכב והמינון משתנים על פי ההקשר.

כי יש הבדל בין הכסא הפיוטי של רוברט וילסון, שבו הוחלפה הרגל השלישית החסרה ברגל של יצור חי, לספל הסיוטי של Christine Chin, שיש בו בכל זאת גם קרירות של אופנה ועיצוב, לקורבנותיו של סיד, הילד המתעלל מ"צעצוע של סיפור1", דוקטור מנגלה של עם הצעצועים.

רוברט וילסון, כסא למופע The meek girl, 1994

עיצוב Christine Chin התמונה מכאן

אחד מקורבנותיו של סיד מ"צעצוע של סיפור 1"

לפעמים ההכלאה היא תוצאה של כישוף שהשתבש, כמו באגדה על הנסיכים שנהפכו לברבורים. אחותם טווה להם כותונות מעלי סרפד כדי לגאול אותם, אבל היא לא מספיקה להשלים את מלאכתה; שרוול אחד חסר, והאח הקטן אמנם חוזר ולובש את דמותו האנושית, למעט כנף אחת שנותרת במקום זרוע והופכת אותו למשהו בין פריק לגיבור-על (משורר?).

Yuko Shimizu

הכישוף המשובש של ברנגה הוא אפל יותר מכישוף הסרפדים; זה לא קסם של גאולה אלא של השתלטות. האצבעות המבצבצות מן הכלים מאיימות ומטרידות כי לא ברור לאן נעלם שאר הגוף, איך הוא נדחס לכלים כה קטנים ודקים.

באחד משיעורי הוגוורטס מנסה רון להפוך עכבר לספל, ובגלל שהוא לא מדייק מתקבל ספל עם זנב. העבודה של מרט אופנהיים למטה שבה ומוכיחה, כמה קצר המרחק בין מודרניזם לפנטזיה.

מרט אופנהיים, הסנאי, 1969

*

רונית ברנגה

2. רמשים מתכופפים ותיאטרון חפצים

גם לכלים הקטנים של ברנגה (לפחות לכל אלה שדגמתי) יש חמש אצבעות, כלומר יד שלמה. זה עוזר מן הסתם ליציבות, קשה לאזן כלי על רגל אחת או על שתיים, ובו בזמן זה גם הופך אותם לרמשים משונים מרבי רגליים, מששניים ומרתיעים במיוחד בגלל המראה המתורבת של הכלים.

קחו למשל, לשם השוואה, את האופרה של מוריס רוול "הילד והכשפים". אחרי שהילד גיבור האופרה פורק את זעמו על החדר, קמים הכלים החבולים לתחייה. לכאורה זה דומה למה שמעוללת ברנגה, ובעצם לגמרי שונה.

מתוך האופרה של מוריס רוול "הילד והכשפים", כוריאוגרפיה ירי קיליאן, תיאטרון המחול ההולנדי.

כלי הענק של האופרה נראים כמו תלבושות, תחפושות שרגליים ואברים אנושיים אחרים מבצבצים מתוכן.

הכלים של ברנגה קרובים יותר לתיאטרון הבובות העכשווי, שעושה שימוש נרחב ב"השאלת איברים". כלומר, יוצר אנטומיה היברידית משילוב של אברים חיים ומעוצבים.

בסרטון הבא אפשר לראות את מיטל רז מפליאה (באמת מפליאה) להנפיש בעזרת אצבעותיה.

ולא רק בעזרת האצבעות. כשרז תולשת את הפטרוזיליה בשיניה היא הופכת את פניה למעין תקריב ענק של פני הזברה המיניאטורית. היא מטעינה את הזברה הקטנה ברגשות ובאנרגיות של אישה שלמה.

תמיד היתה קרבה בין תיאטרון בובות לכישוף. ואם כבר מדברים על זה, בין תיאטרון לכישוף בכלל; אנטונין ארטו אמר, "תיאטרון, במילה אחת, שאינו מעשה של כישוף, איננו." אבל תיאטרון הבובות העכשווי מבצע את הקסם ומערטל אותו בו בזמן. הוא חושף את המנגנון, את אחורי הקלעים ומשתף את הצופה במשחק (שוב נקלעתי לגבול בין מודרניזם לפנטזיה, רק מחיצה דקה של מודעות ופיכחון מפרידה ביניהם).

רונית ברנגה (שאמנם קרובה יותר לכישוף ממיטל רז) מגלה אינטואיציה בובנאית גבוהה, כשהיא נשענת על התנועה ה"טבעית" של הכלים. זה לגמרי טבעי שקנקנים יתכופפו; אנחנו הלא מטים אותם כל הזמן כדי לשפוך את תכולתם, והם כמו למדו ואימצו את התנועה. וזה לגמרי טבעי שאצבעות ייחלצו לעזרה, הן ממילא נמצאות בסביבה.

רונית ברנגה (יציאת מצריים של הכלים. בני ישראל אמנם יצאו ברכוש גדול, אחרי ששאלו מן המצרים כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וּשְׂמָלֹת שלא על מנת להחזיר.) מתאימים לצד הבלתי צפוי של ההגדה.

*

רונית ברנגה (כמו פרחים טורפים)

3. מין ומגדר

התל היה מכוסה בפרחים שאין דומה להם. כמה מהם נראו כמו פִּיות, עם שפתיים אדומות ורכות מעל טורי שיניים צחורות; כשרופרט נתקל באחד מהם בטעות, הוא פלט צעקה נרגזת וכל האחרים פרצו בצחוק עיוועים. וכשחלף על פניהם הם פיתלו את גבעוליהם הארוכים וקראו אליו: "תן לי לנשק אותך, נשיקה קטנה, רק נשיקה אחת על הלחי.

(מתוך עץ השיער מאת מרי דה מורגן)

מרי דה מורגן מפרקת את הגוף הנשי לדימויים עזים ועדינים טעונים בכאב ובמיניות; מפרחי פיות טורפים ועד פרחי עיניים סקרניים או בוכיים, שלא לדבר על עץ השיער.

ובהמשך לכך גם הכלים של רונית ברנגה טעונים באלימות ויצריות, מן הפה המוגש על צלחת שוכבת (בלי "רגליים", היא לא יכולה לברוח) ועד לזרבובית הפאלית שרוכנת מעליו.

רונית ברנגה

רונית ברנגה

*

4. מטונימיות רבות עוצמה

מבחינה פואטית, הכלים הפנטסטיים האלה הם מטונימיות. שקלובסקי (הפורמליסט הרוסי) הסביר מה זאת מטונימיה באמצעות דוגמא: אם אני יושבת ליד ילד קטן שמנסה למרוח חמאה על לחם ומורח אותה תוך כדי כך על אצבעותיו ואני אומרת לו: "הי אתה, אצבעות חמאה!" זו מטונימיה. במקום להגיד שהאצבעות מרוחות בחמאה אני מקצרת את הדרך וקוראת להן אצבעות חמאה. (מתוך הפוסט שמרחיב ומסביר גם את ההבדל בין מטונימיה למטפורה)

ובהמשך לכך, גם רונית ברנגה ממזגת בין הספלים לאצבעות שאוחזות בהם (או לפיות שנצמדים אליהם) ויוצרת מטונימיות מתעתעות, לופתות ומצחיקות, מרגשות ומבעיתות בו בזמן.

כי מה קורה פה בעצם? האם הכלים האלה הם בני אדם שהתנוונו והפכו לבשר אחד עם כליהם מרוב שימוש והזדהות וחמדנות, ורק חלק קטן חסר מנוחה ורעבתני עדיין משתרבב ומעיד על מוצאם?

או שמא אלה הכלים שהתקנאו ביוצריהם ומצאו דרך להשתלט עליהם, רק האצבעות והפִּיות מציצים לרגעים כמו אברים של טובע?

או שאולי הפיות והידיים לא שייכים לקורבנות אלא דווקא לכלים הטורפים שאורבים לכל מי שמתקרב אליהם?

צילם הלמוט ניוטון בעקבות Keuschheitslegende אגדת הבתולין, של פינה באוש, 1983 (על הצילום הזה כתבתי פה).

רונית ברנגה. לא רק מבעית אלא גם מצחיק. ההקפדה על נימוסי שולחן בתוך הטירוף.

הסתירות האלה מייצרות מתח ואירוניה, כלומר עוצמה פיוטית, רטורית ורגשית.

לסיום, הנזל מושיט עצם למכשפה בברכת חג מולד משונה מצמררת, שנפרדת מן האצבעות של רונית ברנגה ופותחת את השער לפוסט הבא, על אצבעות בסיפורי האחים גרים.

מאייר אנונימי, סביבות 1902, נלקח מפה

*

עוד באותם עניינים

כל הכלים השלמים דומים זה לזה

הספר הנפלא ביותר

בתיה קולטון מכליאה חי בצומח

חייל הבדיל האמיץ (או מבוא לתיאטרון חפצים)

עוד על ספלים ואנשים ב"דגי זהב" של ענבל פינטו ואבשלום פולק

וודו וחפצי מעבר, על סופי קאל

לצלם בגיהנום (כולל תיאטרון חפצים של ואן גוך)

הפוסט הראשון של הכאב הגדול, על Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ'

*

ובלי שום קשר, שלוש הודעות:

להורים וילדים – תיאטרון-גלריה החנות (אחד המקומות המלבבים בעיר) חוגג את סיום החופש הגדול בשלל הצגות הילדים הסדנאות והקרטיבים של פסטיבל ארטיק. במקביל תוצג במקום תערוכת ציורי ילדים שאצרו אמה וסופי שור בנות השמונה. בפתיחה ב25.8 בשעה 18:00 יימכרו ספרי הצביעה של עמותת אליפלט.

*

הזדמנות נדירה לצפות בשני הגנים המרתקים של נעמי יואלי

במסגרת 360° – פסטיבל תיאטרון במרחב הירושלמי. לאתר הפסטיבל

"ובמיוחד גן זה א'" – סיור לחישות בחצר הילדות של יואלי בגן רחביה: יום ה' 25.8, 20:30 ו-22:00

"ובמיוחד גן זה ב'"- Story telling על ספסל במשכנות שאננים – יום א, 28.8 בשעה 18:45

*

ונמשכת ההרשמה לחממת האמנים של תיאטרון הקרון!

*

Read Full Post »

שלוש מתנות ושתי תערוכות

קוראים יקרים שולחים לי מדי פעם לינקים שווים ומשמחים (תודה תודה לכולכם!). יקצר המקום לכולם, אבל הנה שלוש מן המתנות שקיבלתי לאחרונה. ובאותה הזדמנות גם שתי תערוכות שנפתחות השבוע (ולקינוח עוד שתי שמחות).

*

1. פרידה

התמונה הזאת שבה פרידה קאלו מציירת על הגבס שלה בעזרת ראי, הקסימה וריגשה אותי. תודה לנועה ששלחה.

פרידה קאלו מציירת על הגבס שלה בעזרת ראי

זה המקור לתמונה.

*

2. בטן

Belly from Julia Pott on Vimeo. (לחצו על המילה VIEMO להגדלה).

הסרט היפהפה הזה הגיע מנמר. את הדברים שרציתי לכתוב עליו השארתי בסופו של דבר, לשיחה שאחרי. ובינתיים אפשר לקרוא ראיון מעניין עם היוצרת.

(עוד סרט אנימציה נהדר מרחב של גברים שרועים באמבטיות ומשתעשעים בצמות כרותות)

*

3. סטנלי קובריק

מורי ורבי יוסף הירש התנגד לסימטריה; הוא טען שצורות דומות מבטלות זו את זו. נדמה לי שהרצף הזה של שוטים סימטריים מסרטיו של סטנלי קובריק היה גורם לו לשנות את דעתו. העושר בולט במיוחד כי הקליפ הוא חלק מסדרה (טרנטינו מלמטה למשל: עוד ועוד שוטים מתוך באגאז'ים של מכוניות). כל נקודות המבט של הבמאים האחרים מחווירות לעומת המקבץ הזה. קבלתי אותו מאריאל, בזכות אהבתי לקובריק ו/או לצורה ולסימטריה בפרט. (כאן למשל כתבתי על הסימטריוֹת המפתיעות בסיפור שמשון, וכאן – על הפמיניזם של האחים גרים שמִתַּרגם לסימטריה מגדרית, ועוד).

Kubrick // One-Point Perspective from kogonada on Vimeo. (לחצו על המילה VIEMO להגדלה).

*

ושתי תערוכות שנפתחות בסוף השבוע, ביום חמישי ה-6 בספטמבר:

יורם קופרמינץ

יורם קופרמינץ הוא אמן וצלם יחיד ומיוחד. התערוכה האחרונה שלו למיטב זכרוני, היתה כאן בעיר האושר (והנה גם הקטלוג). בשנים האחרונות הוא מצלם את אמו אביבה, שחיה במחלקה סיעודית בבית אבות.

יורם קופרמינץ

אביבה || יורם קופרמינץ

גלריה שי אריה, שלמה המלך 61 פינת רחוב גורדון, תל אביב

פתיחה: יום חמישי, 6 לספטמבר, בשעה 20:00 || נעילה: יום שישי, 19 לאוקטובר, בשעה 14:00

לאתר של יורם קופרמינץ

*

ואחרונה ואהובה – תמר איתן
כשהייתי ילדה בבאר-שבע רשמו אותי לחוג מלאכה (היום קוראים להם חוגי יצירה) של הפסלת תמר איתן. השעות שביליתי במחיצתה צרובות בזוהר מוחלט ונצחי של אושר צרוף. החוג התקיים בבית אבן בעיר העתיקה והיה רב-גילי. היו שם תלמידות תיכון גבוהות כמו נשים בעיני הילדה שלי, בצד קטנטנים של בית ספר יסודי. תמר איתן והאסיסטנטית החרישית והמתוקה שלה אילנה הניחו לנו לשוטט כאוות נפשנו בין החדרים ולצפות בילדים שעבדו בחימר, בציור בטיק, בריקוע נחושת, באבני פסיפס, בחרוזים או בגילוף (רק הבוגרים הורשו לגלף בעץ ובאבן כי האיזמלים היו חדים). ברגע שהחלטת מה את רוצה לעשות, היית פונה לאחת מהן והיא היתה מציידת אותך בחומרים ובהנחיות הדרושות. ההנחיות היו טכניות בלבד והן ניתנו בענייניות ידידותית, בלי להציע ובלי להתערב. זה היה גן עדן של חירות ובחירה. (שנים רבות אחר כך הכרתי אישה נוספת שהיתה בחוג של תמר; וכשאני דיברתי על החירות שקיבלתי, היא דיברה על עוצמה. זה היה מין מתחם קסום שבו כל אחד קיבל בדיוק את מה שנחוץ לו). יום אחד, בשיטוט אקראי באינטרנט הגעתי לאתר של תמר איתן. היא בת 93 היום, ועדיין מפסלת. הסרטון שלמטה נוצר לפני שנתיים. היא לא השתנתה כמעט מאז ילדותי.

וביום חמישי היא פותחת תערוכה בירושלים:

תמר איתן, הזמנה לתערוכה, לחצו להגדלה

*

ועוד שתי שמחות לקינוח – ההצגה קרקס קוביות שבעשייתה הייתי שותפה – זכתה בפרס ההצגה הבין תחומית לילדים ולנוער, וגם בפרס עיצוב הבמה.

והספר המתמהמה שלי "סיפורים יכולים להציל" כבר כמעט כמעט! יעקב, הסמכות העליונה בעם עובד אומר שהוא יגיע לחנויות "בין כסה לעשור". (והיום ראיתי העתק שמש של הטקסט ואייריס של העטיפה – הישורת האחרונה, למי שזה אומר לו משהו).

*

ו

Read Full Post »

על שמוליקיפוד, רשימה ראשונה מתוך שתיים

אין הרבה ספרים החרותים בזכרוני מתקופת הילדות המוקדמת לפני שלמדתי לקרוא (סדרת גיבורות הילדות שלי שייכת כבר לאחרי). על ויהי ערב כבר כתבתי כאן. וכרגע עולים בדעתי רק עוד שלושה: בוא אלי פרפר נחמד של פניה ברגשטיין ואילזה קנטור, מור החמור של לאה גולדברג ורות שלוס, ושמוליקיפוד של כוש (כוש = ראשי תיבות של כרמי ושושנה, כלומר, המשורר ט. כרמי ואישתו האמנית שושנה הימן), שלו מוקדש הפוסט הזה.

מעבר לסיפור הפעוטות הפשוט נחבא ספר מורכב מבחינה רגשית, צורנית ותודעתית. את הדברים הבאים לא יכולתי לבטא בגיל שלוש אף שחשתי בסתירות. הן עיכבו והטרידו וריתקו אותי. הפוסט הזה (והבא) הם הסבר מאוחר לילדה שהייתי.

.

שמוליקיפוד, הכריכה הקדמית

.

וראשית התקציר למי ששכח:
גדי החולה שוכב במיטתו עצוב ובודד. פתאום הוא שומע רשרוש בחלון ורואה כדור עם קוצים וראש קטן מציץ מלפנים. זהו שמוליקיפוד. גם הוא היה בודד וחיפש חבר. לשניהם, כפי שמסתבר בהמשך, יש קוצים על הראש, אף שגדי אינו מסוגל להתכדר. השניים מתיידדים. גדי מכבד את שמוליק בתותים ומרשה לו לישון בקופסת הצעצועים. הוא משאיר לו קצת תותים ללילה, למקרה שיהיה רעב. אלא ששמוליקיפוד מתהפך בשנתו וכשהוא מתעורר התותים משופדים על קוציו. גם כשגדי פולֶה אותם שמוליק לא מתעודד. הוא רוצה הביתה. אמא ואבא שלו מחפשים אותו ודואגים לו. גדי מגלה הבנה. לפעמים גם אבא ואמא שלו מחפשים אותו ודואגים לו, הוא אומר. הידידים נפרדים, ובקצה-קצה הספר אמנם רואים את אמא קיפוד ואבא קיפוד ממתינים לשמוליק קיפוד שלהם.

*

עצב ובדידות הם המנוע של הספר. האקספוזיציה הנפרשת על פני העמוד הראשון מוקדשת לעצב של גדי ולבדידותו המוחלטת:

גדי חלה: הוא שכב במיטה ואמר לעצמו: כמה עצוב לי. לחברים שלי אסור לבקר אותי. אני חולה – אני שוכב לבד במיטה. אין לי חברים. רק החמורים על הפיג'מה שלי. אבל אי אפשר לדבר איתם. כמה עצוב לי.

גם שמוליקיפוד כמסתבר, היה בודד: "גם אני חיפשתי חבר, גם לי היה עצוב לבד," הוא אומר לגדי. ויש עוד הרבה מן המשותף בין שני הידידים: לשניהם יש קוצים על הראש, שניהם אוהבים תותים (שאותם הם אוכלים הכי ביחד שאפשר; גדי אוכל מחצית מכל תות וזורק את המחצית השנייה לשמוליק). ההורים של שניהם מחפשים אותם ודואגים להם לפעמים.

ובשורה התחתונה: במישור העלילתי החיצוני – שמוליק קיפוד הוא החבר הפלאי שגואל את גדי מבדידותו.
במישור אחר (יותר עמוק ומשכנע) הם תמונות ראי זה של זה.

זאת ועוד: הסיפור נפתח בגדי ומסופר מנקודת מבטו. לכן טבעי להניח שהוא הגיבור. אבל הקרדיטים חולקים על זה:

קרה ל: שמוליק
ראה: גדי
כתב וצייר: כוש
הוציאה ספריית פועלים

כלומר, על פי הקרדיטים (ועל פי שם הסיפור) הגיבור הוא בכלל הקיפוד, יצור שבדידות מוּלדת אולטימטיבית נגזרת מן האנטומיה שלו. כפי שכתבה אנדה עמיר פינקרפלד:

רצה פעם הקיפוד/ עם מישהו לרקוד,/ אך לא מצא לו כל חבר,/ כולם אמרו: הנך דוקר.
מה לעשות, מה לעשות,/ כשקיפוד רוצה לרקוד?
הלך הלך לו כל היום/ מבלי נוח, מבלי דום,/ הלך, הלך, פתאום עמד / – ולבדו רקד".

גם לגדי, כפי שנאמר בסיפור, יש קוצים על הראש (כלומר הוא ילד-קיפוד) אבל בניגוד לשמוליק, הוא חסר הגנה, אין לו יכולת להתכדר כשהוא פוחד. ובכלל הוא במצב יותר קשה מבן דמותו החייתי. לא רק שהוא מרותק למיטתו בזמן ששמוליקיפוד יוצא למסעות – לשמוליק יש אבא ואמא שדואגים לו, רואים אותם באיור, בדף האחרון של הספר. על ההורים של גדי לעומת זאת, יש לנו רק עדות שמיעה: "לפעמים גם אבא ואמא שלי מחפשים אותי ודואגים לי," אומר גדי. וסימן שאלה גדול ועצוב נח על המילים האלה. גם משום ש"כוש" (ועוד נגיע ליישות המשותפת הזאת) לא מגבה אותן: הסיפור והאיור אינם מזכירים את הוריו של גדי. וגם משום שזה בדיוק מסוג השקרים שילדים ממציאים כדי לחפות על כאבם ולהיות כמו כולם.

במישור אחד שמוליקיפוד הוא כפילו המיתולוגי של גדי, ובמישור אחר הוא הפנטזיה שלו, החבר הדמיוני שממציא הילד הבודד. ובהמשך לכל זה, נוקט כוש בהטעיה קלאסית שאינה מביישת את הסוס הטרויאני, ומחביא את הסוף העצוב של המציאות מאחורי ההפי-אנד של הפנטזיה. כלומר, הפנטזיה מסתיימת בהפי-אנד קלאסי של ספרי פעוטות: הקיפוד ההרפתקן חוזר הביתה בשלום. כך למשל מסתיימת גם ההרפתקה של מור החמור (1951) שקדם לשמוליקיפוד בארבע שנים:

ומורי נזכר: בבית פנימה/ גם לי מחכה ודואגת אמא./ מה היא עושה עכשיו, מה לה, מה איתה?/ כדאי באמת כבר לשוב הביתה!// את הכפר שלנו ירח מאיר,/הלילה שקט, הלילה בהיר./ואמא של מורי המסכנה/ כל כך דאגה עד הגיע בנה./ אך הנה סוף סוף כשהחשיך היום/ מורי אל אמא חזר בשלום.// ואשר הוא ראה בעיר ובכפר/ הכל בספר הזה מסופר."

אבל במישור המציאותי אין הפי-אנד; שמוליקיפוד נוטש את גדי (לא בריב, חלילה, אבל נוטש). בסוף הסיפור עומד גדי ומביט בשמוליק המתרחק: "שמוליקיפוד הלך והלך והלך והלך והלך והלך והלך והלך…" הפונטים הולכים ומתקטנים ככל ששמוליק הולך ומתרחק, וגדי נותר שוב לגמרי לבד, בדיוק כמו בתחילת הסיפור.

*

זה יוצא ארוך מדי בשביל פוסט אחד. על האיורים ברשימה הבאה

*

עוד רשימות על ספרי ילדים

הם חושבים שאנחנו רעים, על ויהי ערב מאת פניה ברגשטיין

אז מה עדיף, אבא מדכא או אבא נעדר? על לילה בלי ירח של שירה גפן ואתגר קרת

מה אומרים האיורים? על העץ הנדיב

מה אומרים האיורים? על גורילה מאת אנתוני בראון

מה אומרים האיורים? על בית חרושת לשירים של קובי מידן ודוד פולונסקי

איך נראית ילדות? על שיר אחד של ביאליק ואיור אחד של בתיה קולטון

סדרת גיבורות ילדות: הילדה אילת* גילגי (בילבי) *  פצפונת  * מוכרת הגפרורים הקטנה * פוליאנה

טלטלה אסתטית וקיומית – על ילדי המים של צ'רלס קינגסלי

ואגדות רבות רבות של האחים גרים, אנדרסן ומרי דה מורגן אהובתי.

ועוד

*

Read Full Post »

מה אומרים האיורים? על "בית חרושת לשירים" של קובי מידן ודוד פולונסקי

הקדמה

קובי מידן כתב ספר ילדים על שירה; טקסט זהיר וחושב שאינו מוֹעֵד לבור הייפיוף או לבור היובשנות והדידקטיות. דוד פולונסקי השלים אותו בפרשנות איורית מרשימה. קודם אסביר למה היא מרשימה ואחר כך אסביר איך שברה את לבי (לא צחוק, אני ממש עצובה).

ונתחיל מהתחלה.

"בית חרושת לשירים" (2003), כתב קובי מידן, אייר דוד פולונסקי

הסיפור (ספוילרים עד העצם, כל הפוסט הזה)

ערב אחד, כששלומית מתקשה להרדם, היא שואלת את אבא שלה מאיפה מגיעים כל השירים? "אבא סגר את הספר, חשב רגע וחייך. 'מה, לא שמעת על בית החרושת לשירים?' 'לא,' אמרה שלומית."
לפי הוראותיו של אבא עוצמת שלומית את עיניה ועד מהרה היא מבחינה בבניין העגול הדומה לראש של בית החרושת. בקומה הראשונה יושבים אנשים וכותבים, ואחרים משוטטים כאילו הם מחפשים דבר מה. שלומית ואבא פוגשים במשורר שמן שכתב שיר רזה והוא ממהר להראותו למנהל. הם עוזרים למשוררת אחרת למצוא את החרוז המסיים לשירהּ (היא בטוחה שהמנהל יאהב אותו!), ומקשיבים לשיר יפה של משורר שלישי ששונא חרוזים ("המנהל מאד אוהב חרוזים, אבל אני חושב שהוא מגזים"). גם שלומית משתוקקת כמובן להכיר את מנהל המסתורי. כשהיא נכנסת עם אביה למשרדו מתברר שהמנהל הוא בעצם ילד קטן, בערך בגילה שלה, והחרוזים שכל כך חביבים עליו עשויים משוקולד. המנהל מרצה להם את עיקרי השקפתו (שיר שהוא מבין הוא שיר טוב, שיר שמצחיק אותו הוא טוב, וגם שיר עצוב אבל לא יותר מדי, שירים עם חרוזים הוא הכי אוהב, ולפעמים גם שיר שהוא לא לגמרי מבין הוא שיר טוב…) בשלב זה שלומית כבר עייפה, הגיע הזמן לשוב הביתה. בדרך היא מציצה לקומה העליונה שבה שוכן בית החרושת לסיפורים, ורואה איש שכותב במהירות גדולה כאילו הוא רודף אחרי מישהו. "זה האיש שכותב את הסיפור שלנו," מסביר אבא, "הסיפור על הביקור בבית החרושת לשירים." זה קצת מבלבל את שלומית, כי איך הוא יודע מה לכתוב, ומי מחליט מה קורה, הסופר או היא ואבא, אבל אז גוברת עליה העייפות והיא שוקעת בשינה.

*

המשורר השמן, איור: דוד פולונסקי, מתוך "בית חרושת לשירים" מאת קובי מידן

.

המאייר כפסיכולוג

המשורר הראשון כותב שיר שיש בו רק מילה אחת בכל שורה. "אבא, למה השיר שלו כל כך רזה?" שואלת שלומית. "טוב, זה ברור," עונה האב, "בחיים הוא מאד שמן, אז בשירים הוא רוצה להיות רזה." פולונסקי נאחז בקצה החוט שמספק לו קובי מידן, ומדגיש את תשוקת הרזון של המשורר באמצעות הבגדים והסביבה שהמשורר מארגן לעצמו: הוא לובש חולצת פסים (פסים זה מרזה), שתי כתפיות חוזרות ומחלקות את גופו, שלא לדבר על ערימות הדפים שביניהן הוא לחוץ כמו במלחציים כמעט.

*

המשוררת השנייה מקוננת שלעולם אינה מצליחה לגמור את השירים שלה. פולונסקי מראה שלא מדובר רק בשירים. היא פשוט טיפוס כזה, שלא משלים שום דבר: התפוח שלה נגוס למחצה, בשתי הכוסות שלה יש עדיין תה, והספר שאת קריאתו הפסיקה מונח פתוח והפוך על שולחנה.

שולחנה של המשוררת (פרט), אייר דוד פולונסקי

.
זאת ועוד: גיבורו של השיר שלא הצליחה לסיים הוא ענק שלא הפסיק לגבוה. מידן לא מציין שהמשוררת גבוהה אבל באיורים של פולונסקי היא משכמה ומעלה; בין אם היא יושבת או עומדת היא "לא נכנסת" בשלמותה לשום פריים, כלומר דף. האיור רומז על קשר ביוגרפי בין תוכן השיר לחוויות המחברת. שיר הענק אגב, הוא החלש בספר, אבל האופן שבו מטפל פולונסקי במשוררת, ממלא אותו בנפח ובמשמעות.
.

המשוררת שלא נכנסה לדף. אייר דוד פולונסקי, מתוך "בית חרושת לשירים"

המשוררת הענקית לעומת שלומית ואבא

*

המשורר השלישי מתעב חרוזים. כששלומית מעירה על חסרון החרוזים בשיר שלו, הוא מתפרץ: "אני שונא חרוזים! חרוזים הם כמו תפוזים ארוזים! שיר בחרוזים הוא סגור בארגזים!" אבל כששלומית מתנצלת שהרגיזה אותו, הוא מחייך ומכריז: "משוררים ששונאים חרוזים לעולם לא מתרגזים."
המשורר השלישי הוא איש של סתירות: שונא חרוזים שמדבר בחרוזים. זועם ומחייך כאחד. מרכיב אוזניות כי הרעש מפריע לו, אף שאין שום רעש. השיר היפה שכתב עוסק בילד שחושק בטרקטור, אבל אין אבק של טרקטוריסטיות בדיוקנו המאוייר. פולונסקי מעצב גנדרן מגוהץ וכפייתי שמתאים את צבע גרביו וכפתוריו לריפוד כורסתו. (גם מידן מתאר איש לבוש בצהוב שכותב על נייר צהוב, אבל זה יכול היה להיות גם צהוב של טרקטורים ובוב הבנאי, ופולונסקי בחר בדנדי). הסתירה הולמת את אישיותו האיפכאית של המשורר, ומעצימה בו בזמן את תחושת הריאליזם.

המשורר הצהוב שונא החרוזים, מתוך "בית חרושת לשירים", אייר דוד פולונסקי

המשורר הצהוב שונא החרוזים, מתוך "בית חרושת לשירים", אייר דוד פולונסקי (החלק השני של הכפולה)

המנהל (פרט) מימין מציצה קופסת חרוזי השוקולד. דיוקן פסיכולוגי. אייר דוד פולונסקי, מתוך "בית חרושת לשוקולד

למעלה ולמטה – שני חלקי הכפולה של חדר המנהל. ריאליזם גמור. שולחן המנהלים העצום ביחס לילדים, שלומית המתאמצת להגיע לחרוזי השוקולד בזמן שאבא משתעשע בהיסח דעת, ב"צעצוע המנהלים". מתוך "בית חרושת לשירים", אייר דוד פולונסקי

*

האם עורבים מעדיפים שירה על גבינה?  

וזה לא הכל. האיורים של "בית חרושת לשירים" גדושים בהפתעות. אם תציצו באיורים שכבר העליתי תוכלו לראות למשל, כמה טיפוסי המשוררים שפולונסקי זרע בבית החרושת (מהביטניק המזדקן שכותב על מכונת כתיבה, ועד לנרקיסיסט שפסלון שלו-עצמו מונח על המחשב שלפניו, וכן הלאה והלאה). וכדאי אולי להזכיר גם את עלילת המשנה הקטנה המתרחשת בהמשכים, ללא מילים, בזווית העין ומתחת לאפו של מידן: המאוורר של אחת המשוררות מעיף את שירו של אחד המשוררים, שרודף אחריו ברחבי בית החרושת. השיר נוחת לבסוף על מאוורר התקרה. המשורר מנסה להגיע אליו בעזרת מטאטא, אבל העורב של הביטניק מקדים אותו ותופס את השיר במקורו. המשורר המסכן מנסה לפתותו בנתח גבינה (במין היפוך של המשל הקלאסי  שבו השירה היא שגורמת לעורב לשמוט את הגבינה ממקורו). כמו בטרגדיות היווניות שבהן הוגלו הזוועות אל מאחורי הקלעים, נמנע פולונסקי מלהראות את הזוועה, אבל אם לשפוט לפי הבעת פניו של המשורר הלום הצער, הסוף היה רע ומר.

*

סרט תעודי

אף שנהניתי מן התוספות הללו, אני גם מטילה ספק בנחיצותן וחוששת שהסיפור העדין והמינורי אינו יכול לשאת את משקלן, אבל זה לא הנושא עכשיו. לפולונסקי יש אינטואיציה פסיכולוגית נדירה (לא רק בספר הזה, בכלל). דמויות המשורטטות במספר מילים, שכל קיומן הוא הצעה ומשל, קורמות עור ובשר ועולם פנימי באיורים שלו. האיורים המממשים את היכולת הזאת הם הטובים בספר ואני מסירה את כובעי לפניהם. ובסך הכל הוא עשה עבודה מצוינת במימוש הפנטזיה הקטנה של קובי מידן; הוא הפך את עצמו למעין צלם קולנוע (לא רק פה הפריימים שלו קולנועיים) המתעד את הסיור של אבא ושלומית במפעל השירים. איוריו "מוכיחים" את קיומו של בית החרושת באלף פכים קטנים.

אז למה זה כל כך מצער אותי?

על כך ב"כמו ילד שלקחו לו את הצעצוע" רשימה שנייה על בית חרושת לשירים מאת קובי מידן ודוד פולונסקי.

*

עוד באותו עניין

מה אומרים האיורים? העץ הנדיב

מה אומרים האיורים? גורילה מאת אנתוני בראון

דיוקן האמן כמכשף צעיר – על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

איך נראית ילדות – על האיור של בתיה קולטון ל"פרח עציץ" של ביאליק

ועוד ועוד

*

ושימו לב למתי נגיע? הבלוג החדש והשווה של דבי אילון

*

Read Full Post »