Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘מרי דה מורגן’

רונית ברנגה

רונית ברנגה

ארבע הערות ארוכות על סוד קסמם:

*

  1. בין מודרניזם לפנטזיה

רונית ברנגה מכליאה בין חי לדומם. יש הכלאות כאלה גם במציאות; נניח רגל מעץ למי שאיבד את רגלו או יד-קרס לפירט שתנין קטע את ידו. כל מה שחורג מן הפונקציונליות שייך לפיוט ולקולאז' – ובעצם לאָסַמבְּלָאז' (יצירה המשלבת חפצים שונים לאובייקט תלת-ממדי) – לפריקיות, מוטציה, הנדסה גנטית, מיתוס ומאגיה; ההרכב והמינון משתנים על פי ההקשר.

כי יש הבדל בין הכסא הפיוטי של רוברט וילסון, שבו הוחלפה הרגל השלישית החסרה ברגל של יצור חי, לספל הסיוטי של Christine Chin, שיש בו בכל זאת גם קרירות של אופנה ועיצוב, לקורבנותיו של סיד, הילד המתעלל מ"צעצוע של סיפור1", דוקטור מנגלה של עם הצעצועים.

רוברט וילסון, כסא למופע The meek girl, 1994

רוברט וילסון, כסא למופע The meek girl, 1994

עיצוב Christine Chin התמונה מכאן

עיצוב Christine Chin התמונה מכאן

אחד מקורבנותיו של סיד מ

אחד מקורבנותיו של סיד מ"צעצוע של סיפור 1"

לפעמים ההכלאה היא תוצאה של כישוף שהשתבש, כמו באגדה על הנסיכים שנהפכו לברבורים. אחותם טווה להם כותונות מעלי סרפד כדי לגאול אותם, אבל היא לא מספיקה להשלים את מלאכתה; שרוול אחד חסר, והאח הקטן אמנם חוזר ולובש את דמותו האנושית, למעט כנף אחת שנותרת במקום זרוע והופכת אותו למשהו בין פריק לגיבור-על (משורר?).

Yuko Shimizu

Yuko Shimizu

הכישוף המשובש של ברנגה הוא אפל יותר מכישוף הסרפדים; זה לא קסם של גאולה אלא של השתלטות. האצבעות המבצבצות מן הכלים מאיימות ומטרידות כי לא ברור לאן נעלם שאר הגוף, איך הוא נדחס לכלים כה קטנים ודקים.

באחד משיעורי הוגוורטס מנסה רון להפוך עכבר לספל, ובגלל שהוא לא מדייק מתקבל ספל עם זנב. העבודה של מרט אופנהיים למטה שבה ומוכיחה, כמה קצר המרחק בין מודרניזם לפנטזיה.

מרט אופנהיים, הסנאי, 1969

מרט אופנהיים, הסנאי, 1969

*

רונית ברנגה

רונית ברנגה

  1. רמשים מתכופפים ותיאטרון חפצים

גם לכלים הקטנים של ברנגה (לפחות לכל אלה שדגמתי) יש חמש אצבעות, כלומר יד שלמה. זה עוזר מן הסתם ליציבות, קשה לאזן כלי על רגל אחת או על שתיים, ובו בזמן זה גם הופך אותם לרמשים משונים מרבי רגליים, מששניים ומרתיעים במיוחד בגלל המראה המתורבת של הכלים.

קחו למשל, לשם השוואה, את האופרה של מוריס רוול "הילד והכשפים". אחרי שהילד גיבור האופרה פורק את זעמו על החדר, קמים הכלים החבולים לתחייה. לכאורה זה דומה למה שמעוללת ברנגה, ובעצם לגמרי שונה.

מתוך האופרה של מוריס רוול

מתוך האופרה של מוריס רוול "הילד והכשפים", כוריאוגרפיה ירי קיליאן, תיאטרון המחול ההולנדי.

כלי הענק של האופרה נראים כמו תלבושות, תחפושות שרגליים ואברים אנושיים אחרים מבצבצים מתוכן.

הכלים של ברנגה קרובים יותר לתיאטרון הבובות העכשווי, שעושה שימוש נרחב ב"השאלת איברים". כלומר, יוצר אנטומיה היברידית משילוב של אברים חיים ומעוצבים.

בסרטון הבא אפשר לראות את מיטל רז מפליאה (באמת מפליאה) להנפיש בעזרת אצבעותיה.

ולא רק בעזרת האצבעות. כשרז תולשת את הפטרוזיליה בשיניה היא הופכת את פניה למעין תקריב ענק של פני הזברה המיניאטורית. היא מטעינה את הזברה הקטנה ברגשות ובאנרגיות של אישה שלמה.

תמיד היתה קרבה בין תיאטרון בובות לכישוף. ואם כבר מדברים על זה, בין תיאטרון לכישוף בכלל; אנטונין ארטו אמר, "תיאטרון, במילה אחת, שאינו מעשה של כישוף, איננו." אבל תיאטרון הבובות העכשווי מבצע את הקסם ומערטל אותו בו בזמן. הוא חושף את המנגנון, את אחורי הקלעים ומשתף את הצופה במשחק (שוב נקלעתי לגבול בין מודרניזם לפנטזיה, רק מחיצה דקה של מודעות ופיכחון מפרידה ביניהם).

רונית ברנגה (שאמנם קרובה יותר לכישוף ממיטל רז) מגלה אינטואיציה בובנאית גבוהה, כשהיא נשענת על התנועה ה"טבעית" של הכלים. זה לגמרי טבעי שקנקנים יתכופפו; אנחנו הלא מטים אותם כל הזמן כדי לשפוך את תכולתם, והם כמו למדו ואימצו את התנועה. וזה לגמרי טבעי שאצבעות ייחלצו לעזרה, הן ממילא נמצאות בסביבה.

רונית ברנגה (יציאת מצריים של הכלים. בני ישראל אמנם יצאו ברכוש גדול, אחרי ששאלו מן המצרים כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וּשְׂמָלֹת שלא על מנת להחזיר.)

רונית ברנגה (יציאת מצריים של הכלים. בני ישראל אמנם יצאו ברכוש גדול, אחרי ששאלו מן המצרים כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וּשְׂמָלֹת שלא על מנת להחזיר.) מתאימים לצד הבלתי צפוי של ההגדה.

*

רונית ברנגה (כמו פרחים טורפים)

רונית ברנגה (כמו פרחים טורפים)

  1. מין ומגדר

התל היה מכוסה בפרחים שאין דומה להם. כמה מהם נראו כמו פִּיות, עם שפתיים אדומות ורכות מעל טורי שיניים צחורות; כשרופרט נתקל באחד מהם בטעות, הוא פלט צעקה נרגזת וכל האחרים פרצו בצחוק עיוועים. וכשחלף על פניהם הם פיתלו את גבעוליהם הארוכים וקראו אליו: "תן לי לנשק אותך, נשיקה קטנה, רק נשיקה אחת על הלחי.

(מתוך עץ השיער מאת מרי דה מורגן)

מרי דה מורגן מפרקת את הגוף הנשי לדימויים עזים ועדינים טעונים בכאב ובמיניות; מפרחי פיות טורפים ועד פרחי עיניים סקרניים או בוכיים, שלא לדבר על עץ השיער.

ובהמשך לכך גם הכלים של רונית ברנגה טעונים באלימות ויצריות, מן הפה המוגש על צלחת שוכבת (בלי "רגליים", היא לא יכולה לברוח) ועד לזרבובית הפאלית שרוכנת מעליו.

רונית ברנגה

רונית ברנגה

רונית ברנגה

רונית ברנגה

*

  1. מטונימיות רבות עוצמה

מבחינה פואטית, הכלים הפנטסטיים האלה הם מטונימיות. שקלובסקי (הפורמליסט הרוסי) הסביר מה זאת מטונימיה באמצעות דוגמא: אם אני יושבת ליד ילד קטן שמנסה למרוח חמאה על לחם ומורח אותה תוך כדי כך על אצבעותיו ואני אומרת לו: "הי אתה, אצבעות חמאה!" זו מטונימיה. במקום להגיד שהאצבעות מרוחות בחמאה אני מקצרת את הדרך וקוראת להן אצבעות חמאה. (מתוך הפוסט שמרחיב ומסביר גם את ההבדל בין מטונימיה למטפורה)

ובהמשך לכך, גם רונית ברנגה ממזגת בין הספלים לאצבעות שאוחזות בהם (או לפיות שנצמדים אליהם) ויוצרת מטונימיות מתעתעות, לופתות ומצחיקות, מרגשות ומבעיתות בו בזמן.

כי מה קורה פה בעצם? האם הכלים האלה הם בני אדם שהתנוונו והפכו לבשר אחד עם כליהם מרוב שימוש והזדהות וחמדנות, ורק חלק קטן חסר מנוחה ורעבתני עדיין משתרבב ומעיד על מוצאם?

או שמא אלה הכלים שהתקנאו ביוצריהם ומצאו דרך להשתלט עליהם, רק האצבעות והפִּיות מציצים לרגעים כמו אברים של טובע?

או שאולי הפיות והידיים לא שייכים לקורבנות אלא דווקא לכלים הטורפים שאורבים לכל מי שמתקרב אליהם?

צילם הלמוט ניוטון בעקבות Keuschheitslegende אגדת הבתולין, של פינה באוש, 1983 (על הצילום הזה כתבתי פה).

צילם הלמוט ניוטון בעקבות Keuschheitslegende אגדת הבתולין, של פינה באוש, 1983 (על הצילום הזה כתבתי פה).

רונית ברנגה. לא רק מבעית אלא גם מצחיק. ההקפדה על נימוסי שולחן בתוך הטירוף.

רונית ברנגה. לא רק מבעית אלא גם מצחיק. ההקפדה על נימוסי שולחן בתוך הטירוף.

הסתירות האלה מייצרות מתח ואירוניה, כלומר עוצמה פיוטית, רטורית ורגשית.

לסיום, הנזל מושיט עצם למכשפה בברכת חג מולד משונה מצמררת, שנפרדת מן האצבעות של רונית ברנגה ופותחת את השער לפוסט הבא, על אצבעות בסיפורי האחים גרים.

מאייר אנונימי, סביבות 1902, נלקח מפה

מאייר אנונימי, סביבות 1902, נלקח מפה

*

עוד באותם עניינים

כל הכלים השלמים דומים זה לזה

הספר הנפלא ביותר

בתיה קולטון מכליאה חי בצומח

חייל הבדיל האמיץ (או מבוא לתיאטרון חפצים)

עוד על ספלים ואנשים ב"דגי זהב" של ענבל פינטו ואבשלום פולק

וודו וחפצי מעבר, על סופי קאל

לצלם בגיהנום (כולל תיאטרון חפצים של ואן גוך)

הפוסט הראשון של הכאב הגדול, על Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ'

*

ובלי שום קשר, שלוש הודעות:

להורים וילדים – תיאטרון-גלריה החנות (אחד המקומות המלבבים בעיר) חוגג את סיום החופש הגדול בשלל הצגות הילדים הסדנאות והקרטיבים של פסטיבל ארטיק. במקביל תוצג במקום תערוכת ציורי ילדים שאצרו אמה וסופי שור בנות השמונה. בפתיחה ב25.8 בשעה 18:00 יימכרו ספרי הצביעה של עמותת אליפלט.

*

הזדמנות נדירה לצפות בשני הגנים המרתקים של נעמי יואלי

במסגרת 360° – פסטיבל תיאטרון במרחב הירושלמי. לאתר הפסטיבל

"ובמיוחד גן זה א'" – סיור לחישות בחצר הילדות של יואלי בגן רחביה: יום ה' 25.8, 20:30 ו-22:00

"ובמיוחד גן זה ב'"- Story telling על ספסל במשכנות שאננים – יום א, 28.8 בשעה 18:45

*

ונמשכת ההרשמה לחממת האמנים של תיאטרון הקרון!

*

Read Full Post »

"עיניים" הוא ירחון רב תחומי לילדים בין גיל שש לשלוש עשרה. כל גיליון מוקדש לנושא מסוים. גיליון יוני 2015 עוסק ב"דם" (ויש בו גם כותבים מפתיעים כמו אריאל הירשפלד ואביעד קליינברג, עוד לא קראתי מה הם כתבו) וגם טקסט שלי על "דם באגדות". לא התכוונתי להעלות אותו לבלוג, אף שכמה מן הסיפורים שהזכרתי הם פולחי לב ומעוררי מחשבה, בייחוד הסיפור האחרון, "רולנד האהוב" מאוסף האחים גרים. ואז קבלתי להגהה את הטקסט הסופי, עם האיורים הנהדרים של מירה פרידמן…

זה שבר אותי. אז הנה הטקסט המלא כנתינתו, עם האיורים.

בערך שליש מן התוכן כבר הופיע בפוסט מדמם, ואת "נערת האווזים" הנפלא הספוג בקדרות גותית, ונואשוּת של גיל ההתבגרות, שנרפאים בהדרגה משכנעת ונוגעת ללב, ניתחתי לעומק בסיפורים יכולים להציל). כל השאר חדש.

בשולי הפוסט הוספתי גם כמה מילים על קסמם של האיורים.

***

3VVSעולם לא כתבתי לעיניים, ופתאום מתקשרים ומבקשים, כִּתבי על דם. העורך מציע שאכתוב על דם באגדות. זה יהיה קצת רצחני, אני אומרת, ואולי מזהירה. מבחינת האלימות, אגדות הן כמו סרטים מצוירים, רק עם דם. אבל הדם הזה שנשפך כמים, אינו רק דם של פצע אלא רגש נוזלי. במציאות אי אפשר לראות רגש אבל באגדות הכול ממשי יותר. "הדם הוא הנפש", כך כתוב בתנ"ך, וזוהי גם דעתן של האגדות.

הסיפור מן הערער של האחים גרים הוא סיפור 'מדמם', שספוג גם במין קסם מסתורי צובט לב. הוא נפתח באישה שכְּמהה לילד. יום אחד היא מקלפת תפוח ואצבעה נחתכת. הדם מטפטף על השלג, והאישה (קצת כמו אִמהּ של שלגיה) מביטה בו ואומרת: "לוּ היה לי ילד אדום כדם וצח כשלג!"

חבל שהיא אינה נזהרת במילותיה, כי ביופי הזה שהיא מבקשת טמונה גם קללה: באגדות, כמו בשירה, מי שמבקש ילד אדום כדם מקבל לא רק שפתיִים אדומות אלא גם כאב של פציעה, ומי שמבקש ילד צח כשלג מזמין לחייו גם את קור המוות של השלג.

וכך או אחרת, משאלתה של האישה מתגשמת. היא יולדת תינוק צח ואדום (כמו בשיר השירים, "דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם דָּגוּל מֵרְבָבָה") אבל גם הצדדים האפלים של המשאלה מתממשים: אחרי הלידה היא מתה, ואם חורגת מופרעת תופסת את מקומה. כשהילד רוכן לקחת תפוח מן התיבה היא טורקת את המכסה בכוח על ראשו עד שהוא נערף. לא אפרט את כל ההשתלשלויות הנוראות והפלאיות שבסיפור, רק אומר שהסוף טוב: המרשעת מתה והילד, ממש כמו שלגיה, חוזר לחיים.

איירה מירה פרידמן

איירה מירה פרידמן

איך קורה הנס הזה? בִּזכות 'קשר הדם': דמן של האימהות אמנם טעון בכאב אבל גם באהבה עצומה. והאהבה הזאת מספקת לילדיהן, קצת כמו בהארִי פוטר, הגנה רבת עוצמה.

ב'מן הערער' וב'שלגיה' די בטיפה אחת של דם כדי לספק הגנה. אבל לִפעמים נדרשת כמות גדוֹלה הרבה יותר כדי להבטיח את שלומו של הילד. בסיפור 'זרעי האהבה' מאת מרי דה מורגן נובל עץ השושן הקסום של האם הטובה. דודניתה הקנאית טמנה נחש ירוק מנצנץ בין שורשיו. זהו עץ האהבה וכשהנחש פוגע בשורשיו בעלה זונח אותה ומעדיף את הדודנית הרעה. סכנה גדולה נשקפת לִבנהּ אם לא תרפא את העץ. ויש רק דרך אחת להחיות אותו: עליה לפלח את ליבה באחד מִחוחי השושן ולהניח לדם לזרום אל שורשיו של העץ. היא לא מהססת ודם לבה האוהב ממית את נחש הקנאה. העץ חוזר ומתלבלב, וכשפרחיו נפתחים הם כבר לא לבנים כמו שהיו בתחילה אלא אדומים מדמהּ.

איירה מירה פרידמן

איירה מירה פרידמן

האם ב'זרעי האהבה' מקריבה את עצמה למען בנהּ, אבל אני איני חובבת קורבנות או נחלי דם. אם כבר, אני מעדיפה דם מחושב ומדויק, כמו במאה שנים של בדידות (רומן שמכיל לא מעט רכיבים אגדתיִים): איש ושמו חוסה ארקדיו נרצח וחוט הדם שלו יוצא מתחת לדלת וחוצה את כל העיר עד בית ילדותו, ושם הוא נצמד לקירות כדי שלא להכתים את השטיחים עד שהוא מגיע למטבח שבו עומדת אימו לבקע שלושים ושש ביצים לאפיית הלחם… (כן, יש לה הרבה פיות להאכיל). חוסה ארקדיו אינו ילד קטן אלא ענק מגושם "שמנפיחותיו קמלים הפרחים". אבל חוט הדם שלו בכל זאת ממהר לאמא, לבשר לה על מותו, ובדרך הוא נצמד לקירות כדי לא להכתים את השטיחים. זה כל כך נגע ללבי, הפרט הזה, העדינות המפתיעה של הדם, הקפדנות של ילד שמנסה לא לצאת מהקוִוים.

איירה מירה פרידמן

איירה מירה פרידמן

אימהות מגינות על ילדיהן הקטנים עד שהם גדלים ולומדים להגן על עצמם. המעבר לא תמיד קל לאימהות ולילדים. בסיפור נערת האווזים, גם הוא של האחים גרים, יוצאת נסיכה להינשא בארץ רחוקה. אמה מציידת אותה במתנות רבות, ואחר כך היא פוצעת את אצבעותיה בסכין קטן (את אצבעותיה שלה, לא של בתה, כמובן!) ומטפטפת שלוש טיפּות דם על מטפחת. הטיפות אמורות לִשמור על הבת מכל רע. והרע אמנם מגיע במהרה: ברגע שהנסיכה יוצאת לדרך מתחילה החדרנית המרושעת להתעלל בה, וכשהנסיכה נאנחת: "הו, אלוהים!" טיפות הדם עונות לה: "אילו ידעה זאת אימך היה לִבּה נשבר בקרבה." (האִם זה כל כך מפתיע שדם יכול לדבר? זה מופיע כבר בספר בראשית, כשאלוהים אומר לקין: "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה".) עד מהרה נשמטת המטפחת ונופלת לנחל, טיפות הדם נשטפות והנערה נשארת ללא הגנה. החדרנית המרושעת גוזלת את בגדיה ואת סוסהּ ומתחזה לנסיכה. אבל אל דאגה, עד סוף הסיפור תלמד הנסיכה הקטנה לעמוד על רגליה שלה.

איירה מירה פרידמן

איירה מירה פרידמן

ועוד דם מדבר, הפעם מִסוג אחר, מופיע בסיפור רולנד האהוב, גם הוא מאוסף האחים גרים. המכשפה בסיפור הזה זוממת להרוג את בתה החורגת. היא מבקשת מבתה האמיתית לישון ליד הקיר, כי בלילה היא מתכוונת לבוא ולכרות את ראש אחותה החורגת. הנערה המסכנה יודעת על המזימה, אבל היא אינה יכולה לברוח, נאסר עליה לצאת מפתח ביתה. בלילה, אחרי שבתה של המכשפה נרדמת, הבת החורגת הודפת אותה לקצה המיטה, וכשהמרשעת מגיעה היא כורתת בטעות את ראש בתה שלה. לפני שהנערה נמלטת היא לוקחת את ראש אחותה המתה ומטפטפת שלוש טיפות דם על הרִצפה: אחת לפני המיטה, אחת במטבּח, ואחת על המדרגות. כשהמכשפה מִתעוררת היא מחפשֹת את בתה. "היכן את?" היא קוראת, וטיפת הדם עונה: "אני כאן, מטאטאת את המדרגות." המכשפה יוצאת למדרגות אבל אינה רואה איש. "היכן את?" היא שבה וקוראת, והטיפה השנייה עונה: "אני מתחממת במִטבח." ובפעם השלישית הטיפה עונה שהיא ישנה במיטה, ורק אז מגלה המכשפה מה עוללה.

איירה מירה פרידמן

איירה מירה פרידמן

האִם הטיפות משקרות כדי להגן על הנמלטת? לא, הן פשוט אינן יודעות שהנערה מתה. בתה של המכשפה נרדמה בשלווה ליד הקיר, וחשבה שהיום שלמחרת יהיה יום ככל הימים. ומכיוון שנרצחה בשנתה היא אינה יודעת שהיא מתה, וגם הטיפות אינן יודעות. הן מפטפטות לתומן, מאלתרות את תשובותיהן לפי המקום שבו טופטפו. בסיפור כתוב שהנרצחת היתה מרושעת וחמדנית, ואף על פי כן ליבי נחמץ בגלל הפער שבין מה שאני, הקוראת, יודעת לבין מה שהן, טיפות הדם, עדיין אינן יודעות. בספרות קוראים למצב כזה 'אירוניה טרגית'.

הייתי רוצה לסיים בשמחה, אבל אין שֹמחה בדם שנשפך. וכמו שכתוב בסוף 'הנזל וגרטל': "סיפורי נגמר, הנה אץ לו עכבר, מי שאותו יתפוס, יוכל להכין לו כיפת פרווה גדולה-גדולה."

2S

***

וכמה מילים על האיורים: בשעתו חיפשתי איורים של אגדות דמים, והעליתי חרס וחצי. כמעט כל מה שמצאתי היה פשטני ומתמוגג באופן דוחה עד פולחני, מציאות-רבה-מדי בלי שום רווח לנפש ולפיוט. (יש לי אותה בעיה אגב, עם אמני מיצג שמשתמשים בדם אמיתי, עם הזירות העקובות מדם של הרמן ניטש וידידיו, שמזכירות זירות רצח; רק לעתים רחוקות מישהו מצליח לחמוק מן המלכוד ואז זה באמת נפלא, כמו אצל רבקה הורן). ובחזרה למירה פרידמן, היא מצליחה לנטרל את הפן הזה במין ישירות פיוטית, בלי ליפול לשום בור של יפיוף או עיקור. ואם לא די בזה האיורים שלה הם מחווה לכתבי היד הגותיים היקרים ללבי. הם חולקים איתם את פריטי הלבוש הימי-ביניימיים (שכבר מרחיקים את הסיפור להיה היה…), את שיתוף המרקמים, ואת המרחב התיאטרלי; כל איור הוא מין במה מינימליסטית עם אביזרים ופיסות תפאורה; מרחב לופת וחסר עומק, כאילו נמחץ ויובש בין דפיו של ספר עבה.

כתב יד מן המאה ה===

כתב יד, המאה השלוש עשרה

***

עוד על דם

דם, דמעות וצבעי מים (על אוסקר ויילד)

על OVERFLOWING BLOOD MACHINE של רבקה הורן

הנערה ששיחקה עם רוצח סדרתי (יש אגדות שמקדימות את הטלוויזיה בשנות אור מבחינת התעוזה והעוצמה הנשית)

הנערה שקפצה לתוך יורה רותחת

לדחות את המלאך, לבעוט במוזה

פוסט מדמם (הפתיחה המשותפת לפוסט הנוכחי היא רק הקדמה ל"חכי, חכי," הנפלא של דורית נחמיאס)

*

ובלי שום קשר (ואולי עם?) שתי שלוש הודעות:

עדכון של הרגע האחרון, זה עתה ראיתי את ההדסטארט של גילי בר הלל והוצאת עוץ. זה היום האחרון שבו אפשר לתמוך בהוצאה האיכותית והמשמחת הזאת.

נפתחה ההרשמה לחממת האמנים של הקרון, שנת הלימודים 2015-2016

ופרוייקט הדסטארט שיזמו מירי שחם ואביבית משמרי (זכרונות ילדות זה הכי, והלוואי ואספיק לכתוב את הסיפור שהבטחתי)

Read Full Post »

1. מעין הקדמה

מעולם לא כתבתי למגזין "עיניים", ופתאום הם מתקשרים ומבקשים, כִּתבי על דם. כן, כך, בלי שיחות נימוסין ולחיצות ידיים, מדלגים על הלבוש והעור, ישר לתוך הדם. לא שלי אמנם; העורך מבקש שאכתוב על דם באגדות.

חשבתי על זה קצת (לא משנה כמה אני עסוקה, המחשבות תמיד בולעות את הפיתיון). אגדות הן עסק רצחני לכאורה, כמו סרטים מצוירים, רק עם דם.

ובמחשבה נוספת הן קרובות יותר לחלומות, בנטייה שלהן להמחשה, להמרת מושגים מופשטים בתמונות. במציאות אין "צורה" לרגשות, אבל באגדות כמו בתת מודע, הם זוכים למימוש חומרי.

(המטפלת שלי בדמיון מודרך טענה שדם זה כאב. ופעם במהלך טיפול, גיליתי בתוכי אגם תת קרקעי של דם. והיא תיכף שאלה מי גרם לכאב הזה, ועוד לפני שסיימה את המשפט, נורה אבא שלי מתוך הדם, צעיר, קפיצי ונקי מרבב כמו פקק מבקבוק שמפנייה. כתבתי על זה קצת כאן אבל זה לא הנושא עכשיו).

נלי אגסי, ללא כותרת, 2008

נלי אגסי, ללא כותרת, 2008 (אגסי היא בכלל אמנית דם. ראו את שמלות הכאב)

בין האגדות שדגו המחשבות היה סיפור מוקדם של מרי דה מורגן שבו ממיתה אחיינית מרושעת את עץ השושן הקסום של הגיבורה. היא טומנת נחש ירוק מנצנץ בין שורשיו. זהו עץ האהבה, ובעלה של הגיבורה אמנם זונח אותה ומעדיף את אחייניתה. סכנה גדולה נשקפת לבנה אם לא תחייה את העץ. ויש רק דרך אחת לרפא אותו: עליה לפלח את לבה באחד מחוחי השושן ולהניח לדם לזרום אל שורשיו. וזה בדיוק מה שהיא עושה. דם הלב האימהי ממית את נחש הקנאה. העץ חוזר ומתלבלב, וכשפרחיו נפתחים הם כבר לא לבנים אלא אדומים מדמה.

מתוך אליס בארץ הפלאות. איך, איך הם לא חשבו על זה, הגננים של מלכת הלבבות ששתלו שיח שושן לבן במקום אדום! הם יכלו להשקות אותו בדם לבבות הקלפים שלהם, זה מה שחשבתי בהתחלה, אבל לא, הגננים היו קלפי עלה, כמובן (ובאנגלית ספייד, כלומר את חפירה).

איך, איך הם לא חשבו על זה, הגננים של מלכת הלבבות ששתלו שיח שושן לבן במקום אדום! הם יכלו להשקות אותו בדם לבבות הקלפים שלהם, זה מה שחשבתי בהתחלה, אבל לא, הגננים היו קלפי עלה, כמובן (ובאנגלית ספייד, כלומר את חפירה).

גם הזמיר של אוסקר ויילד, מחיה שושנה באותה שיטה. ואם לא די בזה, הוא גם שר בזמן שהחוח ננעץ בלבו. ויילד (שהקדים את דה מורגן בכמה שנים) כמעט מטביע את הזמיר המסכן בסרקאזם שהוא שופך לסיפור, ואני מבינה לליבו. גם אני קצת נרתעת מהתרביך הקורבני של רגש ודם. אני מעדיפה את הדם המחושב של חוסה ארקדיו מ"מאה שנים של בדידות"; הוא נרצח כזכור, בחדר השינה שלו, ומיד אחרי הירייה:

חוט דם יצא מתחת לדלת, עבר את הטרקלין, יצא לרחוב, הלך בקו ישר על פני טרסות מבותרות, ירד במדרגות ועלה במדרכות, עבר לאורך רחוב התורכים, פנה ימינה בפינה אחת ושמאלה בפינה אחרת, פנה בזווית ישרה אל בית משפחת בואנדיה, נכנס מתחת לדלת הסגורה, עבר את טרקלין האורחים סמוך לקירות כדי שלא להכתים את השטיחים, המשיך אל הטרקלין השני, עקף בעיקול רחב את שולחן האוכל, הלך במסדרון הבגוניות ועבר באין משגיח מתחת לכסאה של אמראנטה, שהית נותנת שיעור בחשבון לאאורליאנו חוסה, נכנס דרך המזווה ויצא במטבח, בשעה שעמדה אורסולה [אימו] לבקע שלושים ושש ביצים לאפיית הלחם.

חוסה ארקדיו אינו ילד קטן אלא ענק מגושם "שמנפיחותיו קמלים הפרחים". אבל חוט הדם שלו בכל זאת ממהר לאמא, לבשר לה על מותו, ובדרך הוא נצמד לקירות כדי לא להכתים את השטיחים. זה כל כך נגע ללבי, הפרט הזה, העדינות המפתיעה של הדם, הקפדנות של ילד שמנסה לא לצאת מהקווים.

.

2. חַכִּי חַכִּי

בלי רגש אין אמנות (ולפעמים נוצר הרושם שדי בו, כמו בסלוגן של יס, "לא תפסיקו להרגיש") אבל אני, מה לעשות, מאמינה ב"צורה", באופן שבו היא חושפת את הרגש, מכילה ומשנה אותו. וככל שהיצירה יותר טעונה ומדממת, כך היא זקוקה יותר לצורה שתציל אותה מסנטמנטליות ופשטנות.

דורית נחמיאס, חכי חכי (לחצו להגדלה)

דורית נחמיאס, חכי חכי (לחצו להגדלה)

חַכִּי חַכִּי של דורית נחמיאס (לחצו להגדלה) היא פיסת עבר טעונה ומדממת מחולקת למנות קטנות מרובעות (מה יותר קשה, לרבע את הלב או את המעגל?). חלקן מוסתרות מאחורי תריסים מוגפים של רקמה. "כמו מחט בלב" כתב עליה עמוס נוי וגם פירט, אבל העוצמה הרגשית שלה נובעת לטעמי, מן האופן שבו התוכן מעוגן בצורה.

רקמה היא עניין חמקמק, כולו כיסויים והסתרות. תכי הריקמה מכסים את פני הבד, אבל גם התך עצמו, חלקו גלוי וחלקו זוחל מתחת לפני הבד. ובכלל, הבד הוא כמו שטיח שמתחתיו תוחבים את כל הקשרים הבלתי ייצוגיים (גם קשרים פשוטים שמונעים מן החוט לברוח ולהיפרם, וגם הקשרים המכוערים בין חלקי הרקמה השונה). מרחוק יש למלאכת הריקמה חזות נשית, עדינה ושלווה. מקרוב זאת מלחמה שתוקה, אינספור דקירות בחרב קטנטנה, שיחזור של כאב ואולי גם ניסיון לאחות.

חַכִּי חַכִּי מזכירה לי את הגב של הנשים האלה, נסייניות של שמן שיזוף (1940).

חַכִּי חַכִּי מזכירה לי את הגב של הנשים האלה, נסייניות של שמן שיזוף (1940).

חַכִּי חַכִּי היא יצור כלאיים בין מפית משובצת לתשבץ לא גמור. מימין הוא עדיין פתוח, הגריד עוד לא הושלם. את ההגדרות אפשר רק לנחש. הפתקים שעוד לא כוסו ברקמה מצטרפים לשלושה משפטים שבורים. הקריאה מכתיבה את הכיוון: מלמעלה למטה, במדרגות למרתף. זה לא משחק "סולמות וחבלים", רק חבלים, שנקראים גם נחשים לפעמים (ופיתוי הוא לפעמים נחש שמעמיד פני חוט תמים).

פול קליי,

פול קליי, "גינה לאורפאוס". (ציור נוסף בסדרה, נקרא "ארכיטקטורה של יער" וגם נראה כמו הפשטה גיאומטרית של סבך. ומצד שני, "יער" בצרפתית, הוא גם הכינוי של סבך קורות העץ בתקרה של עליית הגג).

על התמונה שלמעלה כתבתי מזמן (בפוסט על היחסים הפיוטיים בין התמונות של פול קליי לשמותיהן): אוֹרפאוּס היה כזכור, גדול המוסיקאים של המיתולוגיה היוונית. כאשר שר ופרט על הנבל היו החיות נמשכות אליו בחבלי קסם וגם עצים ואבנים היו נעקרים ממקומם. כשאהובתו אוורידיקה מתה מנכישת נחש, הוא ירד אל השאול להחזירה. הקווים של הרישום הזה הם גם נייר תווים, גם מיתרי נבל וגם מדרגות. זה גן מוסיקלי, מלא תנועה שיורדת אל תחתית הדף ואל השאול.

ולמדרגות עצמן:

שַׂקֶמַח, שַׂקֶרַח

מתוך משחק שבו מגלמת הילדה שק קמח למכירה. סוחבים אותה על הגב וקוראים, "שקמח, שקמח, מי רוצה שקמח?" גם בלי השקרח (המתגנב, השקרני, שבכלל אי אפשר לשאת אותו על הגב כי הוא קפוא, מה פתאום קרח בכלל, מישהו נפצע?) החיפצון כבר לא תמים ומשחקי כי:

תֶּכֶף אֲנִי אֶתֵּן לָךְ סִיבָּה. לִבְכּוֹת

דורית נחמיאס, פרט מתוך חַכִּי חַכִּי

דורית נחמיאס, פרט מתוך חַכִּי חַכִּי

הניקוד של "לבכות" מתמוסס ונוזל כמו דמעות תיקון טעות: הנקודות הן ראשי סיכות ש"נוזלות" כמו דמעות חדות והופכות גם את החוטים המשתלשלים לימינן ולשמאלן לבכי. וישנם גם החוטים המזדקרים לצדדים שלא כדרך הטבע והגרוויטציה. וגם השיבוש הקטן הזה מעורר אימה ליד הטקסט השלישי והאחרון:

דורית נחמיאס, פרט מתוך חַכִּי חַכִּי

דורית נחמיאס, פרט מתוך חַכִּי חַכִּי

(עוֹד יֵשְׁ) כלומר יש עוד, באותיות שוכבות, מנוגדות לכל כיוון מקובל ומכותרות בסוגריים ירחיים, מתחת לכל כובד התשבץ. שלא לדבר על הניקוד המוזר: שְׁ שוואית שמדגישה את צליל הששש… המהסה של הש'.
(והנה פתאום נחבטתי בתחתית התשבץ והפוסט).

ולסיום, חלום ילדות חוזר של ויטו אקונצ'י, מגיל שש או שבע (על כאב ועל אמנות).
הוא חלם שהוא נמצא בחדר האמבטיה, עומד מול האסלה ומשתין. הוא משתין דם. הוא נרתע לאחור, מזועזע, מבוהל. השתן משפריץ לכל עבר, על הקירות, על התקרה. הוא מביט סביבו מבועת, ואז הוא מכוון את הזין שלו בנחישות לכל אינטש בקיר ובתקרה, הוא כבר לא מפחד, הוא מאושר. הצבע של החדר משתנה, בזכותו.

*
עוד באותם עניינים:

דם, דמעות וצבעי מים (ברוח מטירת קנטרוויל של אוסקר ויילד)

על הרוקי מורקמי

שמלת הדם של רבקה הורן

על 7 במיטה של לואיז בורז'ואה

הסעודה האחרונה, או שיעור בתפירה ופרימה

על שלוש אחיות של עגנון

*

ובלי כל קשר, שני אירועים משמחים:

ערב ההשקה לגיליון שיטוט – הגיליון השני של כתב העת גרנטה

יוקדש להרהורים על מסעות ונדודים, שיטוט ושהות

ויכלול קטע מ"רפול והים" בבימויו של יונתן לוי!

הערב ייערך במוזיאון תל אביב, ב19 במרץ בשעה 19:00 לדף האירוע בפייסבוק

*

וגם – פתיחת תערוכה למולו וצגאי

.
Image2

Read Full Post »

תמיד בסוף הקיץ מתחשק לי פתאום לתרגם את מרי דה מורגן. אולי זה יום הולדתי הקרב. אז קבלו עוד אחת מהמעשיות הנפלאות והאפלות שלה. כלומר רק חלק ממנה. החלטתי כמו שהרזד, לפרוש בשיא המתח; אולי מישהו יוציא סוף סוף מבחר כדי לגלות את ההמשך…

זיגפריד והנדה, מאת מרי דה מורגן

תרגמה: מרית בן ישראל

על סף יער רחב ידיים שכן פעם כפר קטן שתושביו היו מאושרים, כי כולם היו טובים, חרוצים וישרים. זה היה הכפר הקטן הנעים בעולם. שום קדחת או מחלה מעולם לא פקדו אותו. אנשים מתו רק מזקנה וכל הילדים היו גבוהי קומה וחזקים. בני הכפר מעולם לא רבו זה עם זה, הם חיו בשלום כמו הפרחים ביער. ותמיד אמרו עליהם שכל עוד יישארו ישרים ועמלנים ולא יריבו ולא יהפכו לחמדנים וקמצנים שום צרה לא תיפול על ראשם, אבל אסון גדול יקרה ברגע שישכחו להתנהג כראוי. ילדי הכפר היו מאושרים כמו הוריהם, והמאושר מכולם אולי, היה זיגפריד, בנו הקטן של הסנדלר. אמנם לא היו לו אחים או אחיות אך מעולם לא היה בודד, כי תמיד שיחק עם הנדה בתו הקטנה של הטוחן, עלמונת יפהפייה כיד הדמיון הטובה עליכם, שגילה בדיוק כגילו. אביו של זיגפריד, רלף, היה הסנדלר היחיד בכפר ולפיכך תפר נעליים ומגפיים לכל אנשיו. פעם בשנה היה כל אחד מהם מגיע אליו ואומר, "רלף, אני רוצה זוג נעליים חדשות, לא פחות טובות מהקודמות." כך שידיו של רלף היו מלאות עבודה, ועדיין השקיע זמן רב בכל נעל, והיה מתבייש לו אמרו לו שהן התבלו לפני זמנן או לא התאימו בדיוק.

אביו של זיגפריד קיווה להעביר את הידע שלו לבנו כדי שיוכל להחליף אותו בבוא הזמן ולהפוך לסנדלר הכפר; זיגפריד עצמו התכוון לשאת את הנדה כשיגדל. וכבר עכשיו, כשהיו התושבים רואים את הילדים מהלכים יד ביד אל בית הספר ובחזרה, הם היו צוחקים ואומרים: "הנה בא זיגפריד עם אשתו הקטנה."

היער הסמוך היה מלא ציפורים וחיות, ומכיוון שבני הכפר מעולם לא יצאו לציד ומעולם לא פגעו בבעלי החיים בכל דרך אחרת, הם נהיו כמעט מבוייתים. הציפורים היו מתעופפות מן הענפים אל כתפיהם של עוברי אורח, או מרפרפות סביב ראשיהם כשהן שרות. הסנאים ישבו ללא נוע והניחו לאנשים ללטף אותם, ואפילו הארנבים הביישניים התקרבו והתחככו בעדינות ברגלי הילדים, חסרי פחד כאילו היו חתלתולים. למעשה היו חיות היער שלוות ומאושרות בדיוק כמו הנשים והגברים של הכפר.

מתוך מדריך הציד של גסטון פבו, המאה הארבע עשרה.

מתוך מדריך הציד של גסטון פבו, המאה הארבע עשרה.

יום אחד הופיע בדרך לכפר זקן קטן ומוזר; פניו כעורים, עיניו קטנות ומגבעת מחודדת לראשו. על שכמו נשא הזקן צרור כבד של רוכלים. אחרי שנכנס לכפר עצר והתחיל להתיר את צרורו כשכל הילדים צופים בו בסקרנות. כל מי שעבר עצר והביט כי רק לעיתים רחוקות פקדו זרים את הכפר. האיש הזקן לקח כמה מוטות ולוח שגם אותו סחב על גבו, והרכיב מהם דוכן בשולי הדרך. ואז פתח את צרורו והוציא ממנו מגפיים ונעליים, ערך אותם על הדוכן והתיישב על שרפרף מאחור.

כל ילדי הכפר נקהלו סביבו ולטשו עיניים בדוכן; מעולם לא ראו כמות כזאת של מגפיים ונעליים בבת אחת. היו שם נעליים גדולות וקטנות, כחולות, ירוקות, אדומות, צהובות, סגולות – בכל צבע וצבע – כמה מן הנעליים היו מעוטרות בשושנים ובלולאות, ואחרות היו פשוטות למראה. לכל זוג הוצמד מחיר, והו! כמה זולות הן היו! הנעליים והמגפיים של רלף עלו פי שלוש.

לא חלף זמן רב והזקן התחיל לשיר:

בואו, קנו! בואו, קנו!
נעליים לכולם!
מי ראשון? נו,
מי ראשון?

נעליים אדומות ונעליים כחולות,
נעליים שחורות ונעליים לבנות,
נעליים עבות ונעליים דקות,
נעליים כבדות ונעליים עדינות.

אבל התושבים המשיכו ללכת ורק הצטחקו כשהפנו את ראשם אל הדוכן, ואמרו, "אנחנו לא רוצים אותו פה, יש לנו את רלף שמכין לנו נעליים ומגפיים והוא מספיק טוב בשבילנו." שום לקוח לא ניגש אל הזקן באותו יום, וכשירד הלילה הוא ארז את סחורתו בשקט, פירק את הדוכן והלך לדרכו. אבל למחרת בבוקר הוא שוב היה שם, מרכיב את הדוכן שלו ומכסה אותו בנעליים ובמגפיים. וכך יום יום, במשך שבועות רבים, הוא ישב בשולי הדרך בדיוק באותו מקום ופיזם אותם חרוזים ואיש לא התקרב לקנות את מרכולתו, והילדים כל כך התרגלו לנוכחותו שכבר לא התעכבו ובהו.

אבל יום אחד התקרבה לדוכן נערה בשם ליזבת, בתו של האופה, והביטה בזוג נעליים אדומות עם אבזמים נחמדים, והאיש הזקן התבונן בה ולא הוציא הגה מפיו. לבסוף פנתה ליזבת ללכת אבל מיששה את הכסף בכיסה תוך כדי הליכה והציצה אל הנעליים שנשארו מאחור, והזקן נד בראשו וצחקק לעצמו בזמן שצפה בה. ובבוקר שלמחרת חזרה, והפעם לקחה את הנעליים לידיה ובחנה אותן מקרוב; היא סובבה והפכה אותם קצת ואז החזירה אותן למקומן והסתלקה כמו בפעם הקודמת; אבל בערב חזרה ושבה ולקחה את הנעליים והפעם לא הניחה אותן בחזרה אלא הוציאה את כספה ושילמה את מחירן ורצה לדרכה כשהיא מחביאה את הנעליים מתחת לסינרה; היא קצת חששה שילעגו לה על קניית נעליו של הזקן. ליזבת מיהרה אל חברתה הטובה ביותר, נערה בשם אליס. "תראי איזה נעליים אדומות יפות," אמרה, "עכשיו קניתי אותן, מהזקן עם הדוכן, הן עלו רק חמש אגורות כסף ותראי כמה הן יפות!" אליס הביטה בנעליים ואמרה, "הן באמת מאד יפות. לא נראה לי שהן יחזיקו מעמד לאורך זמן, אבל הן כה זולות שזה לא באמת משנה. את חושבת שיש לו אולי עוד זוג כזה, שגם אני אוכל לקנות?"

בית חרושת לנעליים, וייטנאם, מתוך האתר הזה

בית חרושת לנעליים, וייטנאם, התמונה נלקחה מתוך הסדרה המרתקת הזאת. מבחינה כלכלית-חברתית זיגפריד והנדה כל כך עכשווי וחנויות ספרים עצמאיות, ומכולות לעומת רשתות, וגלובליזציה שקשה להאמין שנכתב על ידי גברת ויקטוריאנית

.

עד מהרה חזרו ליזבת ואליס לדוכן, ואליס קנתה לעצמה נעליים בדיוק כמו של ליזבת; ואז יצאו שתיהן והראו את נעליהן לכל נערות הכפר, וכל אחת מהן אמרה שגם היא רוצה זוג כזה בדיוק, עד שלא נותרה אף נערה אחת שלא נעלה את נעליו של הזקן. ואז הגיע תורן של הנשים. אם הן כל כך זולות, אמרו, גם הן יכולות לקנות לעצמן זוג, זה לא שהתחייבו לקנות אך ורק אצל רלף. לא עבר זמן רב וכל הנשים קנו מן האיש הזקן, מגפיים לעצמן ונעליים לילדיהם, והן שכנעו גם את הבעלים שלהן לקנות אצלו. בהתחלה סירבו הגברים ואמרו שרלף תפר את מגפיהם כל חייו וזה לא יהיה הוגן להפנות לו עורף, אבל הנשים לא הרפו והאנשים התפתו בזה אחר זה, עד שלבסוף לא נותר איש מלבד רלף ובנו זיגפריד הקטן, שלא נעל את נעליו או את מגפיו של הזקן. בהתחלה צחק רלף ואמר שהם יחזרו בריצה לחנותו הקטנה, ברגע שיגלו מה שווים מגפיו של הזקן, שהרי בלתי אפשרי למכור סחורה טובה במחיר כזה. והמגפיים אמנם התבלו במהירות אבל האנשים חזרו לדוכן של הזקן והמשיכו לקנות ממנו, אף שידעו שהנעליים יתבלו במהירות.

פניו של רלף נפלו והוא התחיל לומר לכולם שאם לא ישתנו ויחזרו לקנות את נעליו ומגפיו כמו פעם, הוא יצטרך לעזוב את הכפר כדי למצוא לו קונים, הרי לא יוכל להמשיך ולהתקיים בלי למכור.

ועד כמה שזה נשמע מוזר, דווקא באותו זמן, ואף שהאביב כבר היה בעיצומו, הגיע ליל כפור מר ושחור, ובבוקר התברר ששידפון השמיד את החיטה הירוקה הצעירה. זו היתה הפעם הראשונה שדבר כזה קרה בכפר והאנשים נבהלו מאד, כי איך יאפו את לחמם אם לא תהיה להם חיטה?

ואחר כך תקף כימשון נורא את הפירות הצעירים עד שנפלו מהעצים. וזה הבהיל את האנשים אפילו יותר, כי מה יאכלו אם לא יהיו להם גם לחם וגם פירות.

ואז נהיה חם מאד, חם ללא נשוא, כל העשב התייבש, לפרות לא היה מה לאכול והן הפסיקו לתת חלב, וגם המעיינות והנחלים התחילו להתייבש והאנשים חששו שיישארו בלי מים. הגשמים התמהמהו, ואם לא די בזה פרצה קדחת בכפר, רבים נפלו למשכב. ועדיין, איש לא קישר בין האסונות האלה לסנדלר הזקן שישב לו בצד הדרך, מכר את נעליו ופיזם את חרוזיו. עד שיום אחד נזכר סוף סוף מישהו במימרה הישנה, שבני הכפר יזכו לברכה כל עוד יהיו חרוצים והוגנים ולא אכזריים וחמדנים.

"אבל לא ייתכן שההתנהגות שלנו גרמה לאסונות האלה," הם אמרו, "הרי לא התאכזרנו לאיש, לא רימינו ולא חמדנו."

רק הנדה הקטנה נענעה בראשה ואמרה, "אתם מאד אכזריים, אתם מניחים לרלף המסכן לרעוב בזמן שכולכם קונים את נעליים ומגפיים מן הזקן החדש. רלף עבד בשבילכם במסירות כל חייו ועכשיו אתם נוטשים אותו וקונים אצל הזקן, רק בגלל שהוא חדש, ואף על פי שכולכם יודעים שהמגפיים שלו לא חצי טובים מאלה של רלף."

"את לא יודעת על מה את מדברת, הנדה," התעצבן אביה הטוחן. "זכותנו המלאה לקנות כל דבר במחיר הזול ביותר שנמצא. שתקי, ילדה!" וגם כל האחרים כעסו על דבריה של הנדה, אבל היא לא שינתה את דעתה והיתה בוכה בכל פעם שראתה את רלף או את אישתו או את זיגפריד.

ובינתיים התפשטה הקדחת וגם רלף נדבק. הוא חלה מאד והיה מרותק למיטתו. ועכשיו לא יכול היה לתפור מגפיים גם לו רצה מישהו לקנותם. הוא ואישתו התרוששו כל כך שנאלצו למכור את כל הרהיטים שלהם כדי לקנות לחם לאכול. ואחרי הרהיטים הגיע תורם של הבגדים המיותרים ואפילו של הנעליים שעל רגליהם. כך שזיגפריד הקטן ואמו הסתובבו יחפים. ובינתיים החמיר הרעב בכפר ואנשים יצאו ליער ללכוד ולהרוג חיות למאכל. ואז קרה האסון הגדול ביותר. ילדה קטנה בשם פרידה, בתו של איכר, נעלמה כלא היתה. חיפשו אותה בכל מקום בכפר וביער אבל היא לא נמצאה וכולם היו בטוחים שנחטפה. אבל ביום שלמחרת אבדה עוד ילדה, לשווא חיפשו את שתיהן. ולמחרת נעלמה ילדה נוספת, ועוד ילדה, ועוד. סך הכול נעלמו חמש ילדות קטנות. וביום הששי נעלמה גם הנדה. וכל אנשי הכפר הצטיידו בחרבות ומקלות ויצאו כאיש אחד וצעדו מילין רבים מסביב לכפר, וסרקו כל פינה ביער אבל לא מצאו זכר לילדות. אביה של הנדה לא ויתר והמשיך לשוטט ולחפש אחריה יום ולילה וזיגפריד הקטן התרוצץ עד שכפות רגליו נפצעו והתכסו בשלפוחיות והעייפות הכריעה אותו, לא היה לו כוח לעשות אפילו צעד אחד נוסף.

איש מאלה שהכירו את הכפר הקטן בימיו הקודמים לא היה מזהה אותו עכשיו. התושבים כבר לא נראו בריאים, שמחים ואדומי לחיים אלא מותשים, עצובים וחוורים. עיני הנשים האדימו מן הדמעות ששפכו על הילדות האבודות. הבתים הלכו והתפרקו ודומה שלאיש אין חשק או כוח לבנותם מחדש.

ערפל חם וסמיך רבץ על הכפר והקדחת התפשטה, בכל יום חלו אנשים נוספים.

בערב השני אחרי היעלמותה של הנדה נכנס זיגפריד ליער כדי לבכות באין רואה. גם היער השתנה. הציפורים כבר לא שרו במתיקות בין הענפים כמו פעם. עלי העצים יבשו ונשרו לפני זמנם, והחיות נמלטו מקול צעדיו, פן ייתפסו וייהרגו.

בזמן שזיגפריד הלך נתקלה רגלו במשהו. זאת היתה מלכודת ובה ארנב קטן ומסכן, כפתו האחת נתפסה.

"ארנב מסכן," אמר זיגפריד, "אולי נהגת לקפץ סביבי וסביב הנדה בזמן שטיילנו פה. אני אשחרר אותך עכשיו ובפעם הבאה תיזהר ולא תיתפס." ואז פתח את המלכודת והארנב זינק מתוכה, אבל במקום לברוח כמו שזיגפריד ציפה הוא ישב ללא נוע והביט לתוך פרצופו.

זיגפריד והנדה, מרי דה מורגן, אייר, ויליאם דה מורגן

זיגפריד והנדה, מרי דה מורגן, אייר, ויליאם דה מורגן

"אתמול בלילה ראיתי את הנדה," אמר לבסוף בקול שורקני.

זיגפריד לטש את עיניו אבל השמחה על החדשות מהנדה, גברה על הפליאה מדיבורו של הארנב.

"ראית את הנדה?" קרא, "הו, איפה? האם היא חיה? אמור לי."

"היא בתוך מחילה מתחת לאדמה," אמר הארנב. "היא וכל הילדות האחרות יושבות שם בשורה, ואינן יכולות לזוז או לדבר בגלל הנעליים המכושפות שהכין להן הזקן ושלופתות את אבריהן כאילו נעשו משיש. הזקן המתין להן בקצה הכפר, וכשהגיעו בזו אחר זו, נתן לכל אחת זוג נעליים צהובות נחמדות, וברגע שהילדה נעלה אותן הן ברחו איתה והיא לא יכלה לעצור, לא משנה מה ניסתה; הנעליים לקחו אותה אל לב היער, ואז נבקעה האדמה והן המשיכו ורצו לתוך מחילה תת קרעקעית והאדמה שבה ונסגרה; ושם יושבת לה גם הנדה המסכנה עם חמש הילדות האחרות, כולן הגיעו לשם באותה דרך; ולעולם לא יזוזו עד שמישהו יסיר את הנעליים מרגליהן. והאיש הזקן מחכה עכשיו ללילה כדי לגנוב עוד ילדה אחרונה, ואז כשיהיו לו שבע נערות קטנות, הוא יוביל אותן משם וירצח אותן. כי בדמותו האמיתית הוא שד אכזרי ומרושע, שרק התחפש לסנדלר כדי לגנוב את הילדות. בני מינו חיים רק שלוש-מאות שנה, ואז הם מתחילים להתכווץ, הם הולכים ופוחתים בהדרגה עד שהם נעלמים באוויר, אלא אם כן הם מצליחים לגנוב שבע ילדות שמעצמותיהן הם מכינים שיקוי נורא שמאריך את חייהם בעוד מאה שנה. אני לא יכול לומר לך כמה נערות קטנות הרג הזקן שבקרוב ימלאו לו אלפיים שנה; אבל עכשיו הגיע זמנו להרוג שבע ילדות נוספות, ואם לא יצליח לעשות זאת הוא ינבול ויצטמק עד שייעלם כליל."

זיגפריד מחא כפיים. "זה יהיה נפלא!" קרא, "אלך לשם מיד ואסיר את נעליהן, וכשהזקן יחזור הוא יגלה שהן הסתלקו ולא יספיק להשיג ילדות אחרות בזמן, ולכן יתכווץ וייעלם."

הארנב נענע בראשו. "אתה מתקדם מהר מדי," אמר. "אי אפשר לחלוץ את הנעליים מרגלי הילדות כל עוד נותר בכפר ולו אדם אחד שנועל את הנעליים או את המגפיים של הזקן. ולפיכך עליך להשיג קודם את הנעליים של כל אנשי הכפר, לערום אותן ביחד ולשרוף את כולן."

"אבל איך אוכל לעשות זאת?" שאל זיגפריד. "האנשים לעולם לא יסכימו שאשרוף את מגפיהם ואם אספר להם את כל מה שסיפרת לי הם לא יאמינו."

***

כל התרגומים והפוסטים על מרי דה מורגן

פרוייקט מרי דה מורגן

את תצטרכי כמובן לטפל בכל נסיך לגופו – על המחרוזת של הנסיכה פיורימונדה

צרחות של דגים – על נסיכה צעצוע

הפרק הראשון של "עץ השיער" (ומשם יש הפניות לפרקים הבאים)

האם אפשר לאחות גוף שנקרע לגזרים? על עץ השיער

הכבשים של ננינה סיפור מאת מרי דה מורגן

אובדן התמימות, על "הכבשים של ננינה" מאת מרי דה מורגן

שתי נערות על גשר – הפרק הראשון של "זרעי האהבה" (ומשם יש הפניות לפרקים הבאים)

*

עוד נעליים בעיר האושר

הנעל האדומה מאת סופי קאל

הנערה שקפצה לתוך יורה רותחת

מה עושות הנסיכות בלילות? על הנעליים השחוקות ממחולות

*

Read Full Post »

השתתפתי בפאנל בכנס הפנקס לספרות ילדים, בצד מירה רשתי, שהם סמיט ושירה לפידות. יותם שווימר הנחה: מה מרגיז אותך בספרות הילדים שיוצאת כאן ועכשיו? הוא שאל בפתיחה. וזה מה שעניתי בערך:

מדאיג אותי שספרי הילדים שיוצאים היום הם יותר מדי בסדר; יותר מדי חינוכיים, יותר מדי פוליטיקלי קורקט (הפוליטקלי קורקט הוא החינוכי החדש), יותר מדי נחמדים ורגילים. זה נעשה מתוך כוונה טובה כמובן, כדי להגן על הילדים.

אבל נשאלת השאלה מהי הגנה? האם ריכוך וסינון כל מה שאפל ומפחיד ומכוער הוא הגנה? (במילה אחת – לא).

נפש של ילד היא יותר רכה משל מבוגר – הכל אצלו רך יותר, לא סתם קוראים לתינוק "הרך הנולד" – אבל לא פחות עוצמתית. להפך.

בכנס עצמו היתה דוגמא חיה: הסופרת תמר ורטה-זהבי סיפרה על התקופה שקדמה למלחמת ששת הימים. היא היתה בת שבע בערך וכל כך פחדה מהמילים האלה שריחפו באוויר: "אויב" ו"מדינות האויב" שלא לדבר על "לזרוק אותנו לים". כמה חודשים אחרי המלחמה הופיע בחצר ביתה מחמוד מחברון שהפך לגנן השכונתי. ובלשונה שלה:

אני נורא אהבתי את מחמוד. הרגשתי שגם הוא אוהב אותי. כשלימד את עצמו עברית הייתי יושבת לידו והיינו סתם מדברים.
מושגים כמו קולוניאליזם, פוסט-קולוניליזם או כיבוש לא העיבו עדיין, ברוך השם, על האהבה שלי אליו.
ואני זוכרת  ששעות הייתי הופכת והופכת בשאלה, והיה לי הרבה  זמן לחשוב כי באותן שנים הייתי נורא חולנית – האם מחמוד הוא האויב?  ואם כן, מה הוא עושה בחצר שלי.  ואיך זה שהאיש הכי נחמד שאף פעם לא נוסע לחו"ל לכמה חודשים כמו אבא שלי ותמיד מקבל את פניי בחיוך ובברכות יכול להיות האויב.
בוקר אחד כשכולם היו בבית-הספר ואני שנשארתי לבד בבית,  שמעתי את מחמוד משקה את הגינה שלנו. ובאותו בוקר, כמו שאפרוח בוקע מהביצה לאט, לאט ובכוחות עצמו, בקעה אצלי התובנה שיותר אף אחד לא יגיד לי  שיש לי אויבים. כי לי אין אויבים! וכשהתובנה הזאת צעקה את עצמה – לי אין אויבים – הצטרפה אליה תובנה הרבה יותר מרגשת.  אמרתי לעצמי משהו כמו: להחליט שאין לי אויבים זה באמת לחשוב. הרגע חשבתי בעצמי ולא חשבתי את המחשבות של האחרים.
את חווית ההיסדקות  של הבניית המושג אוייב, חוויה שעברתי בזכות האהבה למחמוד מחברון, אני מנסה להעביר לקוראים ולקוראות של ספריי.

ילדה בת שמונה, תובנה בסדר גודל של מורים רוחניים.

לפעמים שוכחים שההתבגרות לא מביאה רק שכלולים והרחבות אלא גם צימצומים, חסימות וקיצוצי כנפיים. הגנה באמצעות סינון היא עסקת חבילה עם הקטנה והחלשה, ולא תמיד זה צומח בחזרה. קראתי פעם שאם אדם נולד עם ראייה תקינה לגמרי מבחינה פיסיולוגית אבל לא השתמש בה (עיניו כוסו נניח, בגלל סיבה עלומה) הוא יישאר עיוור גם כשיוסר הכיסוי. אחרי זמן מסוים בלי שימוש מאבדים את כושר הראייה.

שנית, אפלה זה דבר שמסתנן. כמו אור. אי אפשר לחסום אותה. במקרה הקל זו אפלה יד שנייה שמסתננת דרך המועקות והטרדות של ההורים. במקרה היותר קשה והלא כל כך נדיר, היא מגיעה ישירות לילדים. כשהספרים המסוננים מתכחשים לה נולדת סתירה בינם לבין החיים. יפיוף וצביעות (שלא לומר שקר) הם קרקע גרועה לצמיחה.

שלישית, אין לנו מושג מה מפחיד ילדים. אין בכלל דבר כזה "ילדים". כל אחד הוא שונה. אנחנו סתם משליכים את הפחדים שלנו; מגינים במקום שלא דרושה הגנה ומתרשלים במקום שהיא נדרשת. הבן הקטן שלי לא התרשם מהמכשפה של (הסרט) הקוסם מארץ עוץ, אבל לעומת זאת היה פורץ בזעקות בכל פעם שדורותי היתה קוטפת תפוח והעץ היה מכה על ידהּ. את הקטע הזה היה צריך להריץ.

רביעית, גם הורים מסורים עם כוונות טובות לא יכולים להיות כל מה שהילדים שלהם צריכים. ואחרים גם לא מנסים. מזל גדול שיש ספרים כי סיפורים יכולים להציל, לא סתם כתבתי על זה ספר. כשהייתי בכיתה ב' שעל נוראותיה סיפרתי במקום אחר – קראתי לראשונה את עץ השיער של מרי דה מורגן. אי אפשר להגזים בעוצמת המפגש עם הספר. הוא לא גונן עלי ולא נתן לי עצות מעשיות. הוא היה לי תיבת תהודה, הוא פתח לי חלון במקום שבו היה קיר, חומה. חלון לעולם הפנימי שלי, שהמציאות לא הכירה בו, שלא לומר דרסה. הספרים העצימו אותי. בזכותם הייתי פחות בודדה.

קשה לי להאמין שמישהו היה מוציא היום את "הילדה אילת" למשל (עוד שיר-סיפור עם הרבה כוחות הצלה). ואני יכולה להעיד מנסיוני כמה מרי דה מורגן מפחידה את המו"לים. רציתי לתרגם אותה כדי להחזיר ולהרבות את המתנה. כמה וכמה הוצאות התעניינו וקבלו רגליים קרות. מי יהמר על ספר כל כך מוזר ואפל ולא צפוי. ומה יהיה על הילדות הבודדות והכועסות שזקוקות לתרופת הפלא הזאת בדיוק?

***

ואם מדברים על עוצמת נפש שאינה תלויה בגיל – אי אפשר לסיים בלי לורטה, ילדה עוורת מכיתה ז' שאליה התוודעתי דרך נֶהֱגָה בחשכה, הספר הנפלא מאד של ונדה יוקנייטה ושל הילדים שראיינה. אביה ואחותה של לורטה מתו ואמה אלכוהוליסטית. אני מביאה כאן קטעים מהשיחה בינה לבין ונדה יוקנייטה (ותודה לסיון בסקין המתרגמת ששלחה לי את הטקסט).

ו.י.                    הפכת לזו שמטפלת באמא שלה?

לורטה               כן. עכשיו אני כבר הפכתי למשהו כזה.  וגם בגלל זה היא הכי יקרה לי בעולם.

ו.י.                    משום שהיא לאט לאט נעשית הילדה שלך?

לורטה               היא ממש אמרה ככה: אני הילדה הזקנה שלך. קודם היא היתה אומרת לי שביצים לא מלמדות את התרנגולת, ועכשיו להיפך, אומרת שביצה יכולה ללמד את התרנגולת אפילו יותר ממה שהתרנגולת עצמה יכולה ללמד את הביצה.

ו.י.                    מה, למשל?

לורטה               יש מקרים כאלה, שאמרתי לה, שיירד גשם, הרי אני מרגישה טוב יותר מאדם רואה, והשכנים מאשרים את זה. אני יודעת על פי ריח האוויר שיירד גשם. פעם אחת אמרתי, אמא, תלכי לקניות, אני מרגישה שבקרוב תהיה סערה. והיא אמרה, הביצים לא מלמדות את התרנגולת, אני עצמי רואה על פי השמים, וכל מיני כאלה.

ו.י.                    ובאמת התחילה סערה?

לורטה               כן. כן. בהתחלה היה בחוץ ריח כזה של אש. אבל השמים עדיין לא היו נורא קודרים, אחרי זה כבר התקדרו.

ו.י.                    ומנין אותו ריח של אש?

לורטה               לא יודעת. אולי האטמוספרה איכשהו מתכוננת לסערה?

ו.י.                    היה אויר מאוד לוהט?

לורטה               אולי האטמוספרה היתה לוהטת, בגלל זה זה ככה. זה דומה לשריפת כבלים מאריכים.  כזה לא ברור. צריך לרחרח ככה מאוד בעדינות. ככה בזהירות. לא מרגישים את זה כמו שלמשל מרגישים את ריח הבצל כשהוא מיטגן.

ו.י.                    מעולם לא ראית?

לורטה               מעולם לא ראיתי, אם כי אמא אמרה שכשנולדתי, במידה מסוימת הגבתי לאור.

ו.י.                    איך את לומדת על העולם?

לורטה               אני מדמיינת אותו באמצעות נגיעות. איך להסביר את זה. העולם הוא הכל, גם ריח, גם מגע, גם קולות, וגם הדבר שאני יושבת עליו, כל דבר שמקיף אותי, זה העולם בשבילי.

ו.י.                    זה מאוד כואב לא לראות?

לורטה               לא. בכלל לא. לפעמים אני אפילו שמחה. הרי אין לי מגבלות שכליות. ברור שלאמא זה מכאיב. פעם אחת הייתי בקשר עם מרפא על טבעי, נו, מומחה לביו-אנרגיה, והוא אמר לי: האם היית רוצה להתחיל לראות. ואמרתי לא, אני רוצה להיות כמו שאני.

ו.י.                    למה?

לורטה               הרי אני לא מבינה מה זה אומר לראות. אני לא יודעת מה זה מראה עיניים, איך זה באמת נראה. רוצה להיות כמו שאני.

ו.י.                    בדיוק כמו שהרואים לעולם לא ירצו להתעוור.

לורטה               בדיוק כך אני מסבירה. זה בדיוק אותו דבר. אני לא יכולה להבין, למה הרואים לא יכולים לדמיין את חייו של עיוור. הרי  אני לא יכולה להתחיל לראות, והם כן יכולים להתעוור.

ו.י.                    אולי רק להתעוור זה לא מספיק?

לורטה               פעם נתתי לאמא להריח פרח שעוד לא פרח, היא אמרה שהיא לא מריחה שם כלום. ולי זה מריח כמו ירק. אף על פי שמרבית האנשים הרואים אומרים שלמים אין ריח, בשבילי יש להם ריח. אפילו לשני דברים נפרדים נטולי ריח, יש ריח. האנשים הרואים אומרים שאין ריח. אני גם אמרתי שאין להם ריח, אבל הריח שאין להם, שונה. אם הריח שאין להם, שונה, זה אומר שריח כלשהו קיים.

ו.י.                    זה נכון שאצל האנשים שלא רואים הראייה מוחלפת על ידי השמיעה?

לורטה               נו, למשל, כשהייתי קטנה, סבתא לקחה את הספל שלי. אמרתי, אמא, סבתא לקחה את הספל שלי. אמא אמרה: בטח לא את שלך. היא צריכה לראות בעיניים, ואני שומעת הכל לפי תווים. הרי ספל, כל חפץ מצלצל. יש לו תו. נוגעים בכל ספל בכפית, הוא הרי מצלצל. פעמון גם כן מצלצל. וגם הספל בדיוק ככה. חפצים מצלצלים לא יכולים לצלצל ללא תו. לא יכולים. וכל ספל, גם אם הוא מיוצר בדיוק אותו דבר, מצלצל באופן נפרד. הרי אי אפשר לעשות ספל לגמרי זהה – מילימטר למילימטר. אני חושבת שלא ממש אפשר. הרי חליליות זהות לא מצלצלות כאחת. מורגש שמנגנים שני קולות ולא אחד. לעץ, כמובן, אין תו, אבל הוא בכל זאת מצלצל. אפשר גם לנחש איזה עץ זה.

ו.י.                    האם אפשר לומר שבגלל ייסורייך נעשית חזקה יותר?

לורטה               לא ממש. אני מרגישה כל כך חסרת אונים.

ו.י.                    מדוע את סולחת לאמא ולא באה אליה בטענות שהיא לא דואגת לך מספיק?

לורטה               אני לא באה אליה בטענות, כי אני מאוד אוהבת אותה. ובכל זאת, לא קורה שהיא לגמרי לא מטפלת בי. היא שומרת עלי, מפרנסת, אנחנו מתקשרות. לא קורה שהכל רק רע ורע. גם אם היא לפעמים מתנהגת רע, הרי זה לא מתוך רצון רע. היא אומרת שסבתא פגעה בה בילדותה, שתתה עוד יותר. ולא היתה חוזרת הביתה. ילדים בני חמש היו מטפסים על כיסא ומבשלים לעצמם איטריות.

ו.י.                    מהי [שמחה]?

לורטה               שמחה… שמחה זה מגוון.

ו.י.                    מגוון?

לורטה               איך אני אסביר? זה גם עצב, גם נועם, גם פחד, גם צחוק, הכל כמו בדיפוזיה.

ו.י.                    החוויות המגוונות ביותר, כולן יחד?

לורטה               אם תתעצב טיפונת יותר מדי, זה כבר יהיה עצב. אבל אם טיפונת מהכל בחלקים שווים, אז זו כבר שמחה. בשבילי החיים עצמם מלאים בשמחה.

לורטה               אני לא יודעת איך זה באמת, לי בכלל נדמה שאנשים רואים חולמים, אבל לא מדברים עם עצמם. מה שהם חולמים, הם משתדלים להגשים, מתכננים, לומדים, אבל אין להם קשר כזה עם עצמם. ככה אני חושבת.

ו.י.                    קשר עם עצמך, זה אומר שיש לך את עצמך?

לורטה               יש לי את עצמי. לכן החיים כל כך יקרים לי. הכל בחיים יקר לי. גם הכאב. גם כאב גדול מאוד יקר לי. אפילו אבן קטנטונת יקרה לי. חושיי אומרים שאני בכל מקרה צריכה לחיות. לא יודעת, אני רוצה לחיות. ממש רצון מאוד חזק כזה.

ו.י.                    מה את חושבת, למה אנשים רבים כל כך לא מעריכים את החיים?

לורטה               אולי הם רוצים משהו גדול מהחיים. אבל אין שום דבר גדול מהחיים. אין שום דבר גדול יותר.

 *

ובלי שום קשר – תראו מה יאיר גרבוז כתב על סיפורים יכולים להציל

*

עוד דיאלוג מנהגה בחשכה וקטעים מראיון עם הסופרת 

וגם

צנזורה של טעם?

הילדים שרצו לקרוא

פרוייקט מרי דה מורגן

על הילדה איילת

*

ולכל המעוניין (לחצו להגדלה):

Read Full Post »

זהו החלק הרביעי של "זרעי האהבה" מאת מרי דה מורגן, סיפור מוקדם שהוא כבר לגמרי דה מורגן: האינטסיביות השירית, ההבנה העמוקה בקסם (בפרקטיקה כמו במנוע הרגשי), הכישרון למתח וחרדה והזעם המגדרי המבעבע.
מומלץ לקרוא קודם את החלקים הקודמים.
לחלק הראשון
לחלק השני
לחלק השלישי

*

קצת אחרי שנולד הנסיך התינוק חלה המלך הזקן ומת, והגיע הזמן להכתיר את בלנשליס ובעלה. ושוב הוארה כל הארץ והפעם לכבוד ההכתרה. בלנשליס ובעלה ישבו על כסאות מלכות מוזהבים, כתרים הונחו על ראשיהם ולמרגלותיהם שכב התינוק בעריסת זהב.

המלכה בלנשליס הולבשה באטלס צחור ובזהב וכמה מן השושנים היקרות שלה הוצמדו לשמלתה. היא חייכה ובכתה מרוב אושר בזמן שההמונים הריעו וצעקו. כשזאיר ראתה אותה יושבת על הכס המוזהב לא היה גבול לשנאתה ולקנאתה. היא בכתה מרוב זעם כשראתה שבלנשליס עולה עליה בכל מובן, אף שגם לה היו בגד אטלס מפואר ותכשיטים בשיער.

בלילה נערך בארמון נשף גדול, אבל זאיר לא רצתה לרקוד ורק עמדה בפינה ועקבה אחרי בלנשליס כששפתיה רועדות מחימה. ופתאום התחלחלה מרעיון שעלה במוחה ופרצה החוצה אל הגן החשוך כשהיא לופתת את נר השעווה הקטן שקבלה מסבתה לפני זמן כה רב. הלילה היה אפל וקר, לא היו ירח או כוכבים בשמיים. רוח צווחנית שרקה וזאיר הצטמררה ורעדה בשמלת האטלס הצהובה שלה. גשם החל לרדת אבל היא הפשילה את שולי השמלה ותמרנה בין השלוליות בנעליה הדקות והנוצצות עד שהגיעה למקום שבו עמד עץ השושן של בלנשליס.

כאן עצרה ונטעה את הנר שלה היטב באדמה והדליקה אותו. הרוח נשבה והגשם ירד אבל הנר הקטן בער ללא הפרעה. ופתאום נשמעה מעין שריקה דומה ללחישת נחש וכבר צצה מולה דמותה המתועבת של ישישה נוראה לבושה שחורים. על ראשה היה כתר מלופף מנחשים חיים שטלטלו את ראשיהם וירקו ארס לכל העברים. אצבעותיה שהזכירו טפרים של חיה יותר מאשר מאשר יד אנושית, נלפתו אל מטה שסביבו התפתל נחש עם שבעה ראשים: הראשון של צפע, השני של קוף, השלישי של קרפדה, הרביעי של פרס, החמישי של טיגריס, והשישי והשביעי של גבר ואישה; וכל הראשים לחשו ופטפטו וירקו וצווחו בחימה. לרגלי הישישה שרצו צפרדעים וקרפדות וזוחלים מכל הסוגים, אבל נוראים מכל היו פניה, כה מצולקים ומכורכמים מעברה וזעם, שדמו לפני שד יותר מלפני אישה.

"מה רצונך ממני?" ליחששה בקול שגרם לזאיר לרעוד. "דַּברי, מה משאלתך?"

וזאיר הצביעה על עץ השושן ואמרה "אמרי לי איך להרוג את העץ הזה."

המכשפה צחקקה, שלפה מחזהּ צפעוני קטן והושיטה אותו לזאיר שרעדה אפילו יותר, ובכל זאת לקחה את השרץ הרירי והקר כמו אבן.

"קחי אותו," קרקרה המכשפה, "וחיפרי עד שתגיעי לשורשי השושן. הניחי אותו ביניהם והוא ייכרך עליהם ויהדק את אחיזתו עד שהעץ ימות."

"מי את ומה שמך?" נאנקה זאיר.

"אני קנאה," ענתה המכשפה; ושוב נשמעה שריקה ארוכה ונמוכה, הישישה נעלמה, וזאיר נותרה לבדה עם הצפעוני הקר והחלקלק שאחזה בידה. היא מיהרה אל הארמון ובחנה אותו באור כשאיש לא ראה. צבעו הירוק זוהֵר התנצנץ בזמן שזז. עיני השָּׁני שלו בערו ומפיו השתרבבה לשון מזלגית ארוכה. הוא שרק בארסיות אבל לא ניסה לפגוע בזאיר, והיא נישקה וליטפה אותו וטמנה אותו בחזהּ וחזרה לרקוד בנשף.

ג'וטו די בונדונה, יום הדין (פרט). גיהנום של שדים ושרצים (לחצו להגדלה)

למחרת בבוקר, כהרגלה, ירדה המלכה בלנשליס אל עץ השושן שלה ותינוקה בזרועותיה. זאיר ארבה מאחורי העץ וצפתה בה כמו תמיד.

"אה, עץ מתוק שלי, כל יום אתה יפה יותר ואני מאושרת יותר," אמרה המלכה בלנשליס, והיא כרכה את זרועותיה הלבנות סביב גזע העץ והניחה עליו את לחיה ולטפה אותו כמו תמיד.

"עץ המחמד שלך נראה טוב, הדודנית בלנשליס," אמרה זאיר והגיחה מהמקום בו עמדה.

"האומנם זו את, הדודנית זאיר?" אמרה בלנשליס וניתקה מהעץ.

"הביטי, גם לי יש יצור מחמד עכשיו," אמרה זאיר בזמן ששלפה את הנחש הקר והארוך מחזה והניחה לו להיכרך על זרועותיה ועל צווארה.

"איזה יצור מחריד יש לך שם, הדודנית זאיר?" קראה בלנשליס, כשהיא רועדת ומסתירה את עיניה מפני הנחש.

"לך יש עץ טיפוחים, למה שלי לא יהיה משהו משלי?" אמרה זאיר ונשקה את ראשו הירוק והמנצנץ של הנחש.

"אבל הרי לא ייתכן שתהפכי את היצור האיום הזה לחיית מחמד?" אמרה בלנשליס. "זאיר דודניתי היקרה, השליכי אותו, ואני אתן לך חיית מחמד יפהפייה – יונה, או צבי, או עץ שושן."

"לא אחליף את הנחש שלי בשום דבר על פני האדמה," אמרה זאיר ועיניה ברקו כמעט כמו עיני הנחש. היא פנתה ללכת בעודה מתרפקת עליו, והמלכה בלנשליס נרעדה והתעצבה אל לבה, אף שלא ידעה למה.

זאיר המתינה כל היום, וכשירד הלילה לקחה אֵת וירדה לגן לחפור בין שורשי השושן. איש לא ראה אותה והיא חפרה וחפרה בחשיכה עד שהגיעה אל השורשים הארוכים והעמוקים ביותר, הרחק בתוך בטן האדמה. אז נעמדה על שפת הבור ושלפה את הנחש מחזהּ ונשקה לו.

"נחש יפה," אמרה ברוך, "הדק את עצמך סביב שורשי העץ וחנוק אותו במהירות הגדולה ביותר שתוכל, כך שימות והדודנית בלנשליס לא תמצא נחמה."

והיא לקחה את הנחש בידה הקטנה והלבנה והניחה אותו בין שורשי העץ. לרגע שכב ללא נוע, ואז החל להתפתל באיטיות ולהיכרך סביבם טבעות-טבעות.

זאיר צחקה בזמן שצפתה בו. "היה שלום, נחש מתוק," אמרה; "עשה את עבודתך נאמנה." ואחר כך מילאה את הבור בעפר והחליקה עליו שאיש לא יידע.

*

וכמה הערות

טוטם, צמח
בדתות האנימיסטיות יש לכל אדם חיית טוטם המסמלת משמעות פנימית עמוקה ורבת עוצמה. אצל זאיר זה הצפעוני הירוק ואצל בלנשליס זה עץ השושן שזאיר מכנה אותו בלעג – your pet, כלומר חיית המחמד/בן הטיפוחים שלך. בסיפורים אחרים של דה מורגן זה יכול להיות גם חפץ (למשל המחרוזת של הנסיכה פיורימונדה) או אפילו חלק גוף (שערה של המלכה מעץ השיער).
ובחזרה לזרעי האהבה: על הנחש אין צורך להכביר מילים; הוא מגלם מעין תרכיז של קנאתה הרצחנית של זאיר. העץ מייצג את בלנשליס ואת אהבתה הפורחת (כמו שהפרגים סמלו את תמצית הנסיכה מברבורי הבר), וגם את הצד הפחות מלבב של אישיותה: אישה-צמח במובן הקליני כמעט, פסיבית וחסרת הכרה ובחירה.

צרפת, המאה ה14

*

מריה, חוה
ל"זרעי האהבה" הזה יש גם תיבת תהודה נוצרית; בלנשליס פירושו שושן צחור או בשמו העממי, חבצלת, שמסמלת טוהר ונחשבת לפיכך לפרח של הבתולה הקדושה. היונה שמסמלת את רוח הקודש מככבת בסצנת הנר שלה. ובשורה התחתונה – בלנשליס היא בת דמותה של מריה.
וזאיר לעומת זאת, עם הנחש הממית את עץ האהבה והחיים – היא גלגול של חווה, אם כל חטא.

בתמונות למטה – חבצלות בבשורה למריה:

הבשורה למריה, סימונה מרטיני, המאה ה 14 (לחצו פעמיים להגדלה. ציור יפהפה במיוחד)

הבשורה למריה, הורציו ג'נטילסקי, 1563-1639 (לחצו פעמיים להגדלה)

הבשורה למריה, בוטיצ'לי, (לחצו להגדלה)

הבשורה למריה, ויטורה קרפצ'ו (והנה גם יונים. לחצו להגדלה)

הבשורה למריה, קריבלי, 1486 (לחצו פעמיים להגדלה. ציור קסום במיוחד עם חבצלת ויונה)

.

אהבה וקנאה הן דמויות אלגוריות ממחזות מוסר מימי-הביניים. דה מורגן ניזונה מהתשתית הזאת וגם חותרת תחתיה.
ההשוואה בין הבתולה הקדושה לבלנשליס מבליטה את המוזרות והנרקיסיסטיות של האחרונה, שמוחקת את הגבר שמולה.
הסצנה של זאיר עם הנחש נפלאה במיוחד; דה מורגן לא שופטת את זאיר שנוהגת בנחש שלה ברוך חלומי ובאהבה, ממש כמו שבלנשליס נוהגת בעץ שלה.

והסימטריה שזאיר מנסחת בישירות כזאת – לכל אחת מאיתנו יש בן טיפוחים משלה – מהפנטת ומעוררת מחשבה.

*

ולבסוף – האהבה כנער חתיך, הקנאה כזקנה מכוערת. אם זה לא מציף את הבעייתיות המגדרית, אז מה כן?

*

עוד באותם עניינים

האדם הוא שילוב בין צמח לציפור – על ברבורי הבר של אנדרסן ועל האיורים של מרג'ה

מה זאת אהבה? על נדודי ארסמון מאת מרי דה מורגן

את תצטרכי כמובן, לטפל בכל נסיך לגופו – על המחרוזת של הנסיכה פיורימונדה מאת מרי דה מורגן

רשימת הפייטות

פיתתה ונאנסה, על המיתוס של מדוזה (נחשים ונשים)

*

ובשולי הדברים: נותר עוד חלק אחד אחרון ואני לא בטוחה שאשלים את התרגום. אם לא – אני מבטיחה להוסיף פה עדכון, של מה היה בסוף ואיזה אור (וחושך) זה שופך על הסיפור.

*

  Your Majesty and honorable guests, I'll now tell you end of story, it is sad ending, with sacrifice

כמו שאומרת המספרת בעיבוד המקסים הזה לאוהל הדוד תום. ובקיצור חזרתי לקיים את ההבטחה. ובכן:

הנחש אמנם ממית את העץ. וככל שהעץ נובל קטנה אהבתו של המלך לבלנשליס. הוא יוצא עם זאיר לציד ורוקד איתה בלילות. בלנשליס יוצאת לחפש את אהבה. וכפי שהזהיר אותה מראש – הוא אינו נמצא במקומות הצפויים – הוא לא צועד בתהלוכת חתונה מפוארת או מצחקק בחברת זוג נאהבים. לבסוף מגיעה בלנשליס לערבה צחיחה ושוממה, כמה בקתות רעועות וכנסייה על שפת ים פראי (כמו בחלום). היא מצטרפת ללוויה של בעל מתעלל. ודווקא שם, לצד האלמנה, היא מזהה את אהבה לבוש כאחד האבלים. הוא מספר לה מה קרה לעץ. יש רק תרופה אחת כמסתבר, שיכולה להשיב אותו לחיים: עליה לפלח את לבה באחד מחוחי העץ. דמה יזרום אל הנחש שבין שורשיו. הנחש יצטמק וימות והעץ יפרח מחדש. כשבלנשליס חוזרת היא מגלה שהיא נחשבת למתה וכל הארץ מקושטת לקראת חתונת המלך עם זאיר. היא מבררת בזהירות מה שלום בנה הקטן; המלך אוהב אותו אהבת נפש, אומרים שזאיר מקנאה, לו היתה מעזה היתה שולחת אותו למרחקים. בלנשליס שוטחת את סיפורה במכתב, וכשמגיע הלילה היא מתגנבת לארמון. ראשית היא ניגשת למיטתה של זאיר:

"הה, דודנית זאיר האכזרית," אמרה, "מעולם לא פגעתי בך. למה שנאת אותי כל כך? אבל את לעולם לא תהיי מלכה במקומי, אף שאת חולמת על כך עכשיו."

ואז היא ניגשת למיטתו של בנה הקטן ונושקת לו ומתרפקת עליו מבלי שיתעורר.

"אה, בן קטן," אמרה, "אם לא הייתי חוזרת הלילה, הייתה לך מחר אם חורגת אכזרית. אבל עכשיו לא תהיה לך אם חורגת לעולם ואביך תמיד יאהב אותך."

לבסוף היא ניגשת למיטתו של בעלה ומניחה את מכתבה ליד ראשו.

"אבוי! בעל יקר," אמרה, "הלילה אני מביטה בך ואתה אינך רואה אותי, ואילו מחר בבוקר אתה זה שתביט בי ואני לא אוכל לראותך."

היא נשקה לו ברוך שלוש פעמים ונפרדה ממנו לשלום ויצאה מן הארמון אל הגן שבו צמח העץ היקר שלה. כמה מעט נותר ממנו מלבד גדם שחור חשוף. המלכה בלנשליס השתרעה על האדמה וכרכה את זרועותיה סביבו ותלשה חוח ארוך וחלק מענף יבש ונעצה אותו בלבה, וברגע שטיפות הדם חלחלו אל שורשי העץ הצטמק הנחש בין השורשים ומת, והעץ התלבלב כולו.

ולמחרת, כשהמלך מתעורר הוא קובר את בלנשליס מתחת לעץ השושן ולא חדל להתאבל עליה. זאיר מולבשת בבגדיה הישנים ומגורשת לקבץ נדבות למחייתה. כשפרחי השושן החדשים נפתחים מתברר שהם כבר לא לבנים. הם נצבעו בדם לבה של בלנשליס.

*

והערות אחרונות

דה מורגן לא קונה את אידאל האהבה הטוטלית, את הכישוף המתוק (עד לזרא) הגדוש שושנים ולבבות וכנפי יונים שגורמים לך להשלים עם כל התעללות עד מוות. אהבה לא נמצא בחתונה אלא בבית הקברות! וגם היא עצמה נקברת מתחת לעץ אהבתה, אחרי שנדקרה באחד מחוחיו. האהבה הרומנטית על פי דה מורגן היא זמר שלוש התשובות של אלתרמן, והיא לא ממליצה על הנתיב הזה:

.

.

וגם הגאווה אינה הפתרון. רדיפת הכבוד והכוח של זאיר מתגלה כאובססיה עקרה. דה מורגן נדה בראשה אבל חסה עליה; האחים גרים כבר היו מגלגלים את זאיר בחבית מסומרת או מכריחים אותה לרקוד בסנדלים מלובנים (או אפילו לתוך שיח קוצים, יש מעשיות כאלה!). דה מורגן לא שמחה לאידה, היא רק מנשלת אותה מכל כוח ושולחת אותה לקבץ את לחמה.

הסיום עם השושנים הלבנות שהפכו לאדומות הוא סיום של מיתוס או של בלדה (ובאמת יש ברבות מהמעשיות של דה מורגן עוצמה טרגית של מיתוס) ובכלל – איך כתב פנחס שדה בפתיחת ספרו מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אמו? "סיפור זה אין בו נועם, רק עלטה, זעם וכליון נפש."

לא, לא רק. כשזה מגיע לילד הקטן מתפוגגים הזעם והאמביוולנטיות של מרי דה מורגן. כי ככה זה אצלה; ילדים מעוררים בה רוך וחמלה ונחישות להגן עליהם. בכל זאת יש קצת אור בקצה "זרעי האהבה".

*

Read Full Post »

זה החלק השלישי בסיפורה של מרי דה מורגן "זרעי האהבה". מומלץ להתחיל מהתחלה.
לחלק הראשון
לחלק השני

*

באותו בוקר, כשרכב בן המלך לציד, הוא עצר בדלת הבקתה ובקש מבלנשליס כוס מים. זו היתה הפעם הראשונה שבה פנה אליה ולבה התפעם באושר. בלילה כשבדקה את העציץ שלה, גילתה נבט זעיר מבצבץ מן האדמה.

ולמחרת כשחצה את הגשר, שוב עצר הנסיך בדלת הבקתה, כל יום עצר ודיבר עם בלנשליס וכל יום בילה יותר ויותר בחברתה. ובינתים צמח לו העציץ וגדל ובלנשליס ראתה שזה עץ שושן מכוסה בניצנים זעירים.

ערב אחד, כשהנסיך חזר מהציד, הוא נכנס עם בלנשליס לבקתה ובקש את ידה, ואמר לה שיום אחד יהיה מלך וגם היא תהיה מלכה.

בלנשליס התייפחה מרוב אושר; וכשניגשה לעציץ שלה גילתה שאחד הניצנים נפתח לשושנה לבנה נהדרת שריחה מילא את החדר.

וכך נישאה בלנשליס לבן המלך והשמחה היתה רבה. כל הארץ הוארה לכבוד החתונה; גבירות מעודנות שירתו את בלנשליס, תכשיטים יפהפיים הועתרו עליה ושמלות יפות נתפרו לה; אבל היא עדיין הוקירה את העציץ עם עץ השושן שלה יותר מכל, והעץ אמנם גדל וגדל והפך יפה יותר מיום ליום כששושנים חדשות פרחו.

ואילו זאיר התקנאה מרות בבלנשליס שתזכה במלוכה, ואף שבלנשליס היתה מאד חביבה אליה ונתנה לה מתנות יפות, והזמינה אותה לגור בארמון, זאיר בכל זאת שנאה אותה. יומם ולילה חשבה איך תוכל לפגוע בה, ובכל פעם שראתה כמה מאושרת בלנשליס וכמה היא אהובה על ידי בעלה, גברה שנאתה עוד יותר. וכך עברו הימים. השושן של בלנשליס הפך לעץ גדול והיא נטעה אותו בגן הארמון, מתחת לחלון חדר השינה שלה כדי שתוכל לראותו בבוקר ברגע שתפקח את עיניה. כל בנות הלוויה ידעו שזה המקום החביב על הנסיכה בלנשליס. שם, בגן הארמון, ליד עץ השושן היפהפה שלה, היתה יושבת במשך שעות, מביטה בפרחיו ושואפת את ריחם. היא לא הרשתה לאיש לקטוף אותם, והיתה משקה את העץ במו ידיה. כל בוקר היתה ממהרת אל העץ, פולה את החרקים מענפיו ומסירה את העלים המתים. לפעמים, כשאיש לא ראה, היתה מצמידה את שפתיה לשושניו; וזאיר שעקבה אחריה בחשאי תהתה למה בלנשליס כל כך אוהבת את העץ.

עץ החיים, גוסטב קלימט

כעבור זמן נולד לבלנשליס ילד קטן, יורש עצר. היא היתה אפילו יותר מאושרת מקודם ובעלה אהב אותה אפילו יותר. הפעמונים צלצלו לכבוד הולדת הנסיך, השמחה היתה רבה, ועץ השושן צמח מהר כל כך שכשבלנשליס יצאה לגן עם תינוקהּ, היא כבר יכלה לעמוד בצלו.

"את אישה מאושרת מאד, הדודנית בלנשליס," אמרה זאיר שהגיחה מאחוריה בזמן שעמדה מתחת לעץ.

"אני באמת מאושרת," אמרה בלנשליס והביטה בתינוק. "ואני מקווה דודנית זאיר היקרה, שגם את תהיי מאושרת כמוני."

"זה לא יקרה," אמרה זאיר, "כי את תהיי מלכה יום אחד, ואני לא."

"אני לא מאושרת בגלל שאני עומדת להיות מלכה," אמרה בלנשליס, "אלא בגלל שאני אוהבת את בעלי ואת התינוק שלי בכל לבי."

"ומלבד בעלך והתינוק, את מי את הכי אוהבת?" שאלה זאיר.

"מיד אחריהם אני הכי אוהבת את עץ השושן שלי," אמרה בלנשליס, והיא צחקה וכרכה את זרועותיה על גזעו.

"ואם העץ ימות, את תהיי מאד עצובה, הדודנית בלנשליס?" שאלה זאיר ועיניה נצצו בלהיטות.

"כן, אם העץ שלי ימות זה ישבור את לבי, אני חושבת," אמרה בלנשליס והחווירה מעצם המחשבה.

מאותו יום לא חשבה זאיר על דבר, מלבד איך להרוג את העץ הכֹּה אהוב על דודניתה. ראשית תלשה את עליו וקצצה את ענפיו, אבל עלים חדשים התלבלבו במקום הקודמים והענפים הכרותים התחדשו והסתעפו. אז לקחה זאיר סכין חדה ונעצה אותה בגזע וקילפה אותו עד שדימם. אבל החתך התאחה עד מהרה, הקליפה התחדשה והעץ נראה יפה יותר מקודם. מה שלא ניסתה העץ רק גדל וגדל, היא לא הצליחה לפגוע בו.

(סוף החלק השלישי)

*

וכמה הערות

בלנשליס מתבשמת באהבתה, פשוטו כמשמעו. היא מבלה עם העץ יותר מאשר עם המלך. היא מנשקת ומחבקת ומלטפת אותו ומלבבת אותו במבטיה כאילו היה האהוב. יש בזה משהו מטריד. לא?

זאיר לעומתה, אינה מעוניינת באהבה או במשפחה. היא רוצה כבוד ועוצמה והיא כועסת כשהם לא נופלים בחלקה; כועסת-אש, לא כעס קטן וחמוד (שרק מגדיל את יופיה, כמו שהיו כותבים פעם בסיפורים). פעם קראתי פרשנות פמיניסטית לסיפור סינדרלה. הכותבת הגנה על האחיות הרעות. גם הן רצו להתחתן עם נסיך, אפילו שהיו להן רגליים גדולות. זה הצחיק אותי. לא יכולתי להזדהות עם האחיות של סינדרלה. אבל הגיבורות הרעות של דה מורגן מעוררות בי אהדה. הכעס שלהן מזכיר לי את הכעס שלי כשהייתי ילדה. יש משהו אפל ודחוס בכעס של דה מורגן, אבל גם מפתיע ואותנטי ומשחרר. ובד בבד הוא מגיע קצת באיחור. הוא מלבה דברים שכבר עבר זמנם ומאיים על השלווה שהשגתי.

"ומלבד בעלך ובנך," חוקרת זאיר, "את מי את הכי אוהבת?"
"את עץ השושן שלי," עונה בלנשליס העיוורת, התמימה.
"ואם העץ ימות, את תהיי מאד אומללה?" ממשיכה זאיר ושואלת לחרדת הקורא הגדול והקטן.
המתח ההיצ'קוקי בעיצומו בגלל האותיות הקטנות של חוזה הכישוף. הקורא יודע מה מוטל על הכף, ואצל מרי דה מורגן אין ערבויות; זה יכול להיגמר באושר וגם בהפך הגמור. ובינתיים הכל מלא חיים, רוחש אפשרויות.

אמצע הסיפור זו הטריטוריה של דה מורגן. מאוחר יותר לקראת הסוף, היא קצת מאבדת עניין. היא כותבת סופים כמו פקיד, מצוות אנשים מלומדה. היא לא אוהבת לסגור את השערים של הסיפור; טוב או רע – היא כאילו מתאכזבת ממה שיצא, לא לזה קוותה. לְמה כן? היא לא יודעת. היא לא כותבת מתוך אג'נדה אלא מתוך מצוקה ודחיפות, זה המקור לאינטנסיביות שלה. היא באמת לכודה ונחנקת וחייבת מוצא.
אבל בינתיים אנחנו עדיין רחוקים מהסוף של "זרעי האהבה".

עץ שושן

והעצים, הו העצים! עץ השושן של זרעי האהבה, והעצים של עץ השיער: עץ הדובדבן שהופך לראי מכושף, ועץ הזירבל (בפוסט הזה יש כמה תמונות מיתיות של עצים), ועץ השיער, העץ המדבר של ננינה, אם להזכיר את אלה שכבר הופיעו פה. אני הכי אוהבת עצים ואני לא מכירה שום סופר עם חורשה כמו של מרי דה מורגן.

איור של אוליב קוקרל לסיפור עץ נוסף של מרי דה מורגן, "הבריכה והעץ".

***

Read Full Post »

"זרעי האהבה" של מרי דה מורגן היא אגדה אר-נובו'אית ופרה רפאליטית ששברי בלדות ומחזות מוסר צפים בה כמו ירקות במרק. ועם זאת היא כבר לגמרי דה מורגן: האינטסיביות השירית, ההבנה העמוקה בקסם (בפרקטיקה כמו במנוע הרגשי), הכישרון למתח וחרדה והזעם המגדרי המבעבע.

אני מתרגמת אותה כאן בהמשכים, בתוספת כמה הערות כפתח לשיחה.
זה החלק השני, וממש לא כדאי להתחיל מהאמצע, זה החלק הראשון.

*

זרעי האהבה (2)

יום אחד שמעו הנערות שבנו של המלך מגיע לטירה והכפר כולו יקושט לכבודו. ביום הראשון לבואו הוא יצא לציד. זאיר ובלנשליס ידעו שיחצה את הגשר, והן לבשו את מיטב בגדיהן והתייצבו בשער. "את תעמדי מאחור," אמרה זאיר לבלנשליס, "ואני אצא לקראתו, כי אני הנערה היפה בכפר לדעת כל האנשים, ומן הדין שיראו אותי." ובלנשליס אמנם עמדה מאחור והציצה מעבר לכתפה של בת דודתה.

היא ראתה את חבורת הרוכבים מתקדמת לעבר הגשר. כולם היו לבושים בבגדים מרהיבים מקטיפה צבעונית וזהב, ובתָּווך, על סוס צחור כשלג, רכב בנו של המלך, לבוש בחליפת זהב ממורט שזהר וריצד לאור השמש. שערותיו הכהות היו אדומות יותר מתלבושת הזהב שלו. הן צנחו על כתפיו ועטרו את פניו כמו חוטי נחושת עדינים. לראשו חבש כיפת קטיפה שממנה השתלשלה נוצה לבנה ארוכה, מהודקת בסיכת יהלום. הוא חייך ודיבר אל הסובבים אותו, ובלנשליס חשבה שמעולם לא ראתה יצור יפה כל כך. לפני החבורה רכבו פרשים שתקעו בחצוצרות כדי לפנות את הדרך, ובמאסף צעדו משרתים ונערים עם בזים וכלבי ציד.

איש לא נתן דעתו על שתי הנערות שניצבו בפתח הבקתה. ענן אבק עלה מרגלי הסוסים והתעופף לתוך פניה של זאיר, שהתרתחה: "אם זה כל מה שאת מקבלת, חי נפשי, על פתיחת השערים לבן המלך," קראה, "לעולם לא אעשה זאת שוב." אבל בלנשליס לא משה מהדלת והביטה בפמליה עד שנעלמה באופק ונאנחה. "הייתי עומדת בשער כל היום לו היה עובר בו עוד פעם אחת," אמרה, ובת דודתה צחקה בבוז. וכשהחבורה המלכותית שבה מדרכה, פתחה בלנשליס את השער ועמדה והביטה בבן המלך כמקודם, וכשחזרה לבקתה בכתה חרש, ובלילה כשנרדמה חלמה על בן המלך; כל יום היה חוצה את הגשר על סוסו הלבן כשלג בדרכו אל הציד, וכל יום היתה בלנשליס יוצאת אליו ופותחת לו את השער ומביטה בפניו, אך הוא מעולם לא הבחין בה, והיא היתה נאנחת וחוזרת לבקתה. וכך חלפו הימים ובלנשליס רזתה והחווירה. זאיר שאלה בלעג מה מציק לה. "אם תמשיכי כך תאבדי את יופייך," אמרה, "ולעולם לא תשיגי לך בעל."

"איני רוצה בשום בעל שאני יכולה להשיג," אמרה בלנשליס בעצב, שהצחיק את זאיר אפילו יותר.

לילה אחד, כשזאיר היתה שקועה בשינה עמוקה, בלנשליס לא הצליחה להרדם וקמה ממיטתה הקטנה. בלאט ניגשה אל החלון והשקיפה לתוך הלילה. היה זה לילה חשוך מאד, ללא ירח או כוכב.

"אני חייבת להזדרז," אמרה בלנשליס, "לפני שהשמש תזרח."

חיש קל התלבשה ובלי לאסוף את השיער שגלש על גבה התגנבה לארון על קצות אצבעותיה ופתחה את דלתו בזהירות. היא מצאה את הנר שלה וטמנה אותו בחזהּ. ואז חמקה מן החדר אל המבואה ואל הגן הקטן. באמצע הגן צמח עץ טקסוס גדול שענפיו כמעט נגעו באדמה. הוא נראה כמו ענק שחור עצום בחשיכה. בלנשליס רעדה כשהביטה בו אבל אזרה אומץ והתקדמה אל העץ, הזדחלה אל מתחת לענפיו וכרעה על ברכיה כשהיא נשענת אל גזעו. הלילה היה שחור משחור אבל האוויר עמד והיה חם כמו באמצע היום. בלנשליס נעצה את הנר שלה באדמה והדליקה אותו. הוא נדלק בקלות ומיד חלף מין רחש בעצים, כאילו טפחו יונים בכנפיהן, ולאור הנר, מול המקום בו כרעה בלנשליס, הופיע נער שלא דמה לשום איש שראתה מעודה, כה יפה תואר היה. על התלתלים הזהובים שאפפו את ראשו כמו הילה נח זר של שושנים ורודות. בידו אחז ענף של עץ שושן, ומתוך גלימתו הלבנה הציצו רגליים יחיפות נתונות בסנדלי זהב. גם האבנט הכרוך על מותניו היה זהוב. מתוך כתפיו צמחו כנפיים ורודות רכות ופניו היו יפים כפני מלאך.

"אמור (קופידון) רואה את פסיכה לראשונה", Sir Edward Burne-Jones  1833-1898. מזכיר, לא?

.

"אני אהבה, מה רצונך ממני?" אמר הנער. ולשמע קולו הקיצו משנתן כל היונים בעצים הסמוכים ופצחו בהמיה. אבל בלנשליס רק רעדה והביטה בו באלם, והוא שב ודיבר:

"מהר, ספרי לי את משאלת לבך, כי בקרוב יכְלה הנר ואעלם."

ובלנשליס אספה את כל אומץ לבה, פכרה את ידיה ואמרה בקול חרישי ורועד:

"תן לי את אהבתו של בן המלך."

אהבה הביט בה לרגע, ואז חייך והצטחק חרש לעצמו, הוא ניער בעדינות את ענף השושן שלו, וזרעים זעירים נשרו מלבות השושנים אל תוך ידו.

"קחי אותם," אמר והושיט את הזרעים לבלנשליס, "וטמני אותם באדמה ברגע שתזרח השמש, ולפני שתכסי אותם בעפר נשפי עליהם את שמו של זה שלאהבתו את משתוקקת. מן הזרעים יצמח עץ שושן וככל שהעץ יגדל כך תגדל גם אהבתו אלייך. כל עוד יחיה העץ הוא יאהב אותך יותר מכל, אבל אם חלילה יִבּוֹל וימות, תדעך גם אהבתו של בן המלך ותמות, ורק דבר אחד יוכל להחיותה. ועוד אזהרה אחרונה: הישמרי שלא תידקרי בחוחים הצומחים מן העץ, כי אם תזוב מעורך ולוּ טיפה אחת קטנטנה של דם, הפצע לא יירפא לעולם. היי שלום, ושמרי היטב על העץ שלך."

"הישאר עוד רגע," בקשה בלנשליס, "אמור לי איך והיכן לחפש אותך אם ארצה."

"אני נמצא במקומות רבים," ענה אהבה, "אם כי לעתים קרובות אני נמצא במקומות שבהם לא תחפשי אותי, ולעתים רחוקות במקומות שבהם כן תחפשי. היי שלום!" ושוב נשמע מין טרטור חרישי של כנפיים, ובן רגע נעלם אהבה, הנר דעך ובלנשליס נותרה לבדה בעלטה מתחת לעץ. יוני החורש חדלו מִלַּהַגָן והשקט חזר. בלנשליס הזדקפה וחזרה לביתה. היא לא יכלה לראות את הזרעים בחשיכה, ורק לפתה אותם בכוח בידה בזמן ששבה והזדחלה אל מיטתה הקטנה. זאיר זעה בשנתה אבל לא התעוררה.

כשהפציעו קרני השמש הראשונות הקיצה גם בלנשליס משנתה ובחנה את הזרעים שלה. הם נראו כמו תכשיטים יותר מאשר כמו זרעים; האדום שלהם היה זך ונוצץ כמו של אבני אודם, ולכל אחד מהם היתה צורת לב. בלנשליס נשקה להם וחיפשה מקום לטמון אותם. לבסוף נטלה עציץ, מלאה אותו באדמה, הניחה בה את הזרעים, נשפה עליהם את שמו של בן המלך וכיסתה אותם בעפר. ואז הציבה את העציץ על אדן חלונה. "כאן אוכל להשגיח עליו בלילה וביום," אמרה, "ולדאוג שכל רע לא יאונה לו."

(סוף החלק השני)

*

ובשולי הדברים:

אנחנו רק בהתחלה אבל מרי דה מורגן כבר שוברת כמה כלים.

זאיר קרת הלב יפה מבלנשליס הטובה, תופעה מאד נדירה באגדות, שמעידה מן הסתם על האמביוולנטיות של הסופרת. ובאמת קשה שלא להזדהות עם הכעס של זייאיר על האבק שהוטח בפרצופה (ולי גם קשה להזדהות עם ההתמוססות של בלנשליס, עם הביטול העצמי, הרומנטיקה הקורבנית. אבל על כך בהמשך).

ובכלל – הנסיך הוא זה שאמור להתאהב ממבט ראשון בנערה היפה והטובה. ראו שלגייה, היפהפייה הנרדמת וכן הלאה. אבל אף שבלנשליס חביבה ויפה, הנסיך לא מבחין בה כלל. היא זו שמתאהבת בו ממבט ראשון, בזכות יופיו.

זאת ועוד, אף שבלנשליס הטובה החליטה להישמע לעצת סבתה ולהתנזר מתחבולות קסם, היא הראשונה שמשתמשת בנר, עוד לפני זאיר הרעה. וזו לא רק מעידה מפתיעה, זה מוסיף שמן למדורת המתח, כי מה יקרה כשזאיר תחליט להדליק את הנר שלה, מה תעשה בלנשליס המסכנה ללא כוחות קסם?

ומשהו על הקיטש של סצנת הנר: כל הגודש הזה של יונים ותלתלים וזהבים ושושנים ורודות ולבבות אדומים בנוסח חג האהבה – היה קצת יותר מדי בשבילי בקריאה ראשונה. ובכל זאת לא הצלחתי להתנער מהסיפור. העוצמה הרגשית, המתח האפל והדחיסות הדימויית (חכו חכו). חשבתי על זה קצת: מצד אחד זו רוח התקופה – כל הסבך הקישוטי הזה של אַר נוּבוֹ והאחווה הפרה רפאליטית  והתנועה האסתטיציסטית שחבריה שאפו להקיף את עצמם ביופי, ליצור אותו ולחיות בתוכו.

כל האמנויות במהותן הן קישוטיות. המוסיקה והשירה הן הקישוט של הדיבור, הריקוד הוא הקישוט של ההליכה, הציור והפיסול הם הקישוטים של הכתיבה המופנית אל חללים ריקים.
(הנרי ון דה ולדה, התיאורטיקן והתועמלן הראשי של האַר נוּבוֹ)

ובניסוחו השנון של אוסקר ויילד (שכבר ציטטתי במקום אחר):

אני מתקשה לחיות באופן שיהלום כהלכה את החרסינה הכחולה שלי.

סצנת הגן היא לגמרי פרה רפאליטית. כמו הציור של ברן ג'ונס בתחילת הפוסט וכמו Love and the Maiden של John Roddam Spencer Stanhope (שהיה בנוסף לכל, גם קרוב משפחה של דה מורגן).

אבל רוח התקופה זה לא תירוץ. אני חוששת שדה מורגן הפריזה כאן בכוונה, עד כדי פרודיה. אבל אני לא יכולה להוכיח את זה בלי ספוילרים, אז – המשך יבוא.

.

קריקטורה שפורסמה בעיתון הלונדוני פאנץ' ב-1881 בעקבות החרסינה הכחולה של אוסקר ויילד.

*

לחלק השלישי של הסיפור

*

עוד באותו עניין

חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד (על תפרים ודליפות בין ספרות לאמנות)

על דגי זהב של ענבל פינטו ואבשלום פולק

טלטלה אסתטית וקיומית – על ילדי המים של צ'רלס קינגסלי (אותה תקופה)

כל הפוסטים על מרי דה מורגן

*

Read Full Post »

באוגוסט שעבר תרגמתי את עץ השיער מאת מרי דה מורגן. ופתאום התחשק לי גם לתרגם את זרעי האהבה. סיפור מוקדם, קצת אר-נובו'אי ופרה רפאליטי ששברי בלדות ומחזות מוסר צפים בו כמו ירקות במרק. ועם זאת הוא כבר לגמרי דה מורגן: האינטסיביות השירית, ההבנה העמוקה בקסם (בפרקטיקה כמו במנוע הרגשי), הכישרון למתח וחרדה והזעם המגדרי המבעבע.

הסיפור יעלה כאן בהמשכים, פעמיים בשבוע, עם כמה מחשבות כפתח לשיחה.

*

זרעי האהבה, מאת מרי דה מורגן, חלק 1

לפני שנים רבות, הרחק מעבר לים, היה כפר קטן ליד נהר גדול. מעל לנהר היה גשר עם שערים שנפתחו ונסגרו למעבר סוסים ועגלות. וליד הגשר, בבקתה לבנה קטנה, גרו אישה זקנה ושתי נכדותיה שהופקדו על פתיחת וסגירת שערי הברזל הכבדים. האישה היתה זקנה מאד, ונכדותיה, בנותיהם של בניה המתים, היו למעשה דודניות. הן נקראו זאיר ובלנשליס והיו בנות אותו גיל בערך, ובכך הסתיים הדמיון בין השתיים. לבלנשליס היה שיער בצבע זהב ועיני דגניות כחולות והיא צחקה ושרה מבוקר עד ערב. שערה של זאיר היה שחור ככנף עורב ועיניה כהות כשזיפי בר. היא נודעה כנערה היפה ביותר בכפר אך לא היתה אהובה כמו בלנשליס כחולת העין.

הסבתא הזקנה לא עבדה, רק ישבה מול האש וסרגה, כך שאחת מן הנערות עמדה תמיד בחוץ כדי לטפל בשערים ולגבות את האגרה. זאיר רטנה על העבודה בעוד שבלנשליס בצעה אותה בלבביות ותמיד מצאה משהו נעים לומר לכל מי שהגיע לגשר.

חורף אחד היתה הסבתא הזקנה חלשה מתמיד, ובערב חג המולד היא קראה לשתי הנערות ואמרה:

ילדותי היקרות, אני מרגישה שקיצי קרב ולפני מותי יש לי משהו לומר לשתיכן. אני סומכת עליכן שתהיינה ילדות טובות ולפיכך גם מאושרות. אין לי הרבה להוריש מעבר לברכתי, ובכל זאת יש דבר נוסף ששמרתי לכל אחת מכן: שני הנרות הקטנים הללו הם נרות קסמים. כשתדליקו אותם תופיע פיה ותעניק לכן את משאלת לבכן. אם המשאלה תהיה טובה גם הפיה תהיה טובה, אבל אם תבקשו משאלה רעה תופיע פיה רעה, ואני מייעצת לכן להיזהר כי פיות רעות אינן עוזרות לאיש. את הנרות עליכן להדליק לבדכן בלילה בלי ירח או כוכב, ומותר לכן לבקש רק משאלה אחת. ברגע שתתמלא יבער הנר עד שיִכְלה. והטוב ביותר יהיה שלא תדליקו אותם כלל. הם הובאו לפני שנים רבות מאד מארץ מוזרה מעבר לים, שבעלי החיים בה מדברים וגברים ונשים פורשים כנפיים. סבתי קבלה את הנרות ממלח והעבירה אותם לאמי שהעבירה אותם לי, הם היו ברשותי כל חיי. אף אחת מאיתנו לא השתמשה בנרות. תמיד חשבנו שמי שנוהג בהגינות וממלא את חובתו ממילא יזכה באושר, גם בלי עזרת הפיות."

בדַבּרה, שלפה האישה הטובה שני נרות זעירים מתחת לכרה והושיטה אותם לנערות שעמדו למראשות המיטה. הן קבלו אותם בהפתעה גמורה. בלנשליס רכנה לנשק לסבתה ותוך כדי כך עצמה האישה הזקנה את עיניה לתמיד.

בלנשליס התאבלה על סבתה האהובה ובכתה בדמעות שליש, אבל זאיר היתה עסוקה כל כך בנר הקסם שלה, שכלל לא התאבלה על מות הזקנה, אלא ישבה והגתה במשאלה הגדולה שתבקש מן הנר כשתדליק אותו.

"אשמור אותו עד שאדע על משהו שאני באמת חושקת בו," אמרה לעצמה, והניחה את הנר שלה במקום בטוח. ובלנשליס אף היא הניחה את שלה, בכוונה להישמע לעצת סבתה ולא להשתמש בו לעולם. וכך המשיכו שתי הנערות לחיות בבקתה הקטנה ולפתוח את השערים לעוברי אורח.

על גדתו השנייה של הנהר נצבה טירה מלכותית מפוארת. המלך נהג להתגורר בה בזמן שיצא לציד, ומאז שזָקָן היא עמדה בשממונה.

יום אחד שמעו הנערות שבנו של המלך מגיע…

(סוף החלק הראשון)

*

כמה הערות:

אדוורד מונק – נערות על גשר

שתי נערות על גשר

פתיחת "זרעי האהבה" היא לגמרי ארכיטיפית: שתי נערות בפתחו של גשר. עוד לא חצו אותו לתוך החיים. האחת בהירה ועליזה. שמה בלנשליס Blanchelys – שושן צחור (חבצלת). בת דודתה כהה ונרגנת. שמה זאיר. אין לי מושג אם יש לשמה משמעות אבל ז' היא אות של עוצמה (כמו אצל זרסטרו מחליל הקסם) ולא פעם של זדון (אני זוכרת למשל, את זרנה המתנקשת האדמונית של אירגון קוברה, מסדרת כוח המחץ שהיתה חביבה על בני).

*

נרותי הזעירים

הנערות יורשות שני נרות בסגנון מנורת הפלאים של אלאדין. שפשוף קל של המנורה היה מזמן את עבדהּ, שד ענקי שמילא את כל משאלותיו של המשפשף. הפרשנות הפסיכואנליטית רואה בשפשוף המנורה אוננות, ובכל מה שנלווה אליו – פנטזיות של אוננות.

מרי דה מורגן מחליפה את המנורה בנר קטן ואת העבד הצמוד למנורה בפיה תלוית-משאלה. השימוש החוזר האינסופי מוחלף בשימוש חד פעמי; לא מדובר בהבדל טכני אלא בהחלטה מגדרית עם השלכות רטוריות, עלילתית וסגנוניות.

רנה מגריט

אדמונד דולק, שד המנורה של אלדין

.
המנורה רב פעמית כמו גאדג'ט טכנולוגי בעוד שהנר בוער וכלה. הוא חד פעמי כמו הבתולין הנשי. ב-La Sonnambula (הסהרורית) של הכוריאוגרף הנאו-קלאסי ז'ורז' בלנשין, הנר הדולק שאוחזת הסהרורית מבליט את פגיעותה. כמו הנר שאיתו היא רוקדת גם היא עצמה דקה וזקופה על קצות בהונותיה, מהבהבת מטָה-לכבות. המשורר שמתאהב בה מנסה להעירה בלי לסכן את חייה. הוא לופת את הנר, ולזמן מה הם רוקדים ביחד; שניים אוחזים בנר, עם כל הנופך הפאלי-אירוטי המרומז המרחף. (תוספת מאוחרת: אפשר לראות סרטון למטה בתגובות. תודה לחולי!).

החלפת שד המנורה בפיה תלויית משאלה, מסיטה את מרכז הכובד; הנר אינו מכשיר חיצוני אלא הרחבה של העולם הפנימי ושל האישיות. החד פעמיות של הנרות הופכת כל החלטה לקריטית ובלתי הפיכה.

*

היצ'קוק וההבדל בין מתח להפתעה

רגש הוא מרכיב הכרחי במתח," הסביר פעם היצ'קוק לפרנסואה טריפוֹ, וקצת אחר כך הרחיב והסביר את ההבדל בין מתח להפתעה: "אנחנו משוחחים כאן לתומנו," הוא אומר לטריפו, "אבל נניח שהיתה פצצה בינינו, מתחת לשולחן. שום דבר לא קורה, ופתאום: בום! פיצוץ. הקהל יופתע. אבל עד לרגע ההפתעה זו היתה סצנה יומיומית לגמרי… וניקח לעומת זאת סיטואציה של מתח, שבה הצופים מודעים לפצצה. אולי מפני שהם ראו את האנרכיסט מניח אותה מתחת לשולחן. הקהל יודע שהיא עומדת להתפוצץ באחת, ויש שעון בחדר, זה חלק מהתפאורה, הקהל יכול לראות שהשעה היא רבע לאחת. בתנאים אלה, הופכת השיחה התמימה למרתקת; הצופים הופכים לחלק מההתרחשות. הם משתוקקים להזהיר את הדמויות: מה אתם מדברים לכם בנחת כזאת?! יש פצצה מתחת לשולחן, היא עומדת להתפוצץ! במקרה הראשון הקהל זוכה בחמש-עשרה שניות של הפתעה בזמן הפיצוץ. בשני סיפקנו לו חמש-עשרה דקות של מתח. והמסקנה – [כדי ליצור מתח] עדיף שהקהל יידע כמה שיותר."

ולמה נזכרתי בהיצ'קוק? כי מרי דה מורגן היא אמנית של מתח, וזו הסיבה שהיא מצרפת הערת אזהרה להוראות השימוש בנרות: פיות רעות לא עוזרות לאיש, קובעת הסבתא. ההתראה הזאת מכוונת לנכדות כמו לקורא; כי לא קשה לנחש מי תזמן פיה רעה ולא קשה לנחש שזה ייגמר בבכי, אבל איך. זו השאלה.

*

יש כאן די אינפורמציה כדי לכתוב את הסיפור. כדי לכתוב כמה וכמה סיפורים. אפשר לנחש מה יקרה. מישהו רוצה להמציא? להמר?

*

לפרק הבא של הסיפור – אהבה ממבט ראשון 

*

כל הפוסטים על מרי דה מורגן

פרוייקט מרי דה מורגן

את תצטרכי כמובן לטפל בכל נסיך לגופו

צרחות של דגים

עץ השיער מאת מרי דה מורגן, הפרק הראשון (ומשם יש הפניות לפרקים הבאים)

האם אפשר לאחות גוף שנקרע לגזרים? על עץ השיער

הכבשים של ננינה סיפור מאת מרי דה מורגן

אובדן התמימות, על "הכבשים של ננינה" מאת מרי דה מורגן

*

עוד על כישוף בעיר האושר

שירה וקסמי חפצים (אפרופו משפחת המומינים)

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

דיוקן האמן כמכשף צעיר, על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

אבות המזון הפרטיים (מתוך כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י)

ועוד

*

Read Full Post »

בפוסט הקודם תרגמתי את  הכבשים של ננינה מאת מרי דה מורגן. ועכשיו לפרשנות.

*

חטא-יסורים-כפרה

נתחיל ממה שלא עלה להפתעתי, בתגובות: הנתיב הזה של חטא-אובדן-וגאולה-דרך-יסורים נסלל על ידי הנצרות. בכבשים של ננינה יש יותר מקבין של נצרות; הגיבורה אינה עומדת בנסיון שבו מעמיד אותה "האדון". היא מתפתה לשד היפהפה ומאבדת את צאנה, ורק אחרי שהיא מכפרת על עוונה בייסורים היא זוכה בו בחזרה.

מרי דה מורגן, הכבשים של ננינה, איור: אוליב קוקרל

לפני שנים רבות בקרתי בשורה של פסטיבלים דתיים בפורטוגל. ובכל אחד מהם היה אפשר לראות נשים זוחלות על ארבע מסביב לכנסייה, כמילוי נדרים וככפרת חטאים. לפעמים צעד בצד האישה בעל אוהב ואפילו אחז בידה בזמן שדידתה על ברכיה. כמה מהנשים ליפפו את ברכיהן בסמרטוטים כדי לרפד קצת את היסורים (אם כי אף אחת לא הרחיקה לכת כמו נושאי הצלב האמריקאים הצצים בכל התכנסות המונית; כאן אפשר לראות אחד מהם, באירועי עשרים שנה למות אלביס בממפיס. בתחתית הצלב הכבד שלו הותקן גלגל עזר קטן).

ובשורה התחתונה – העץ הכובל את רגליה של ננינה הוא גם העץ של הצלב. רגליה מדממות כמו רגליו של ישו.

*

פאן-הרמס-פיטר פאן

הריקוד הוא מיני, על כך הסכימו כמדומה כל המגיבים. רועי כנען ראה בפֵיון גלגול של פאן, אל הרועים התיישי והחשקן. דודו פלמה נזכר במילורס, מאהבה של ליידי צ'טרלי, ושועי רז הרחיק עד קרישנה.

הזיקה בין ריקוד לחטא אינה המצאה של דה מורגן. אנדרסן למשל, מרחיק לכת בהרבה; בסיפור האימים הנוצרי שלו "הנעליים האדומות" אין די בלפיתת שורשים כדי לעצור את הריקוד. הגיבורה מבקשת מהתליין לקצץ את רגליה, והוא אף עושה זאת.

ועם זאת, ועל אף החליל הפאלי הדובר אל ננינה, יש בפֵיון משהו חמקמק וא-מיני. לי הוא הזכיר את הרמס אל הגנבים, יותר מאשר את בנו פאן. הוא קוסם וגנב רב חן אבל אין בו זימה או זדון. דורית נחמיאס הזכירה בצדק, את פיטר פן הקרוי על שמו של פאן, ומהווה גירסה פחות חייתית ויותר מעודנת וכמעט תמימה של אל הרועים.

ויליאם אדולף בוגרו, 1825-1905, פאן והנימפות

פיטר פן ובנות הים, מתוך סרטו האילם של הרברט ברנון, 1924

מוסטוב ויקטור בוריסוב, דפניס וכלואה (מרקדים לחלילו ואחריהם העז השחורה הכבשים הלבנות, בדיוק כמו בסיפור), 1901 

פאן ודפניס, 100 לפנה"ס. מין תום נוסח דפניס וכלואה שורה על המחולות עם הפיון

*

כבש או רועה?

… החופש והחירות היצרית שמבטיח פאן לעומת המסגרת הברורה והשורשים שמבטאים האדון ועץ האשור. וינינה המתגלה בסוף כחסרת אומץ להתמסר, מהססת לשבור את הקונבנציות ונענשת על כך בחומרה ע"י דה מורגן, היא תישאר כבשה בעדר של האדון עד סוף ימיה. גאונית הדה מורגן הזאת.

סיפור נהדר. ומה שעושה אותו לנהדר יותר אלה הן דווקא שתי השורות האחרונות. הן הופכות את הסיום לסוג של עונש. נדמה לי שדה מורגן לא כל כך אהבה את ינינה בסוף ולכן היא מענישה אותה על כך שלא העזה לפרוץ את הגדרות.

דודו פלמה חורץ את דינה של ינינה  (כלומר ננינה)

יש מן הפיתוי במטפורות השורשים והעדר, ועם זאת – לא נוח לי עם ליהוק העץ לסוכן של דיכוי; עצים קרובים מאד ללבי וגם ללבה של דה מורגן. גם בסיפור הקודם שתרגמתי יש כמה וכמה: עץ השיער הפלאי, עץ הזירבל המגן מלחשים, עצים מצמיחי אבנים יקרות, ואפילו עץ אשור כמו של ננינה, מבליח לרגע בסיפור, כמעין ראי של הגיבורה:

אבל היפה מכל היה שערה. הוא לא היה שחור ולא זהוב אלא בדיוק באמצע, בין שני הצבעים, בגוון המדויק של עלה יבש שנשר מעץ אשור.

זאת ועוד; ננינה כפי שהיא נשקפת מן הסיפור אינה מורדת ופורעת חוק אלא ילדונת תמימה ובודדה, בעלת דימיון פעיל, קצת משועממת ומאד סקרנית, כמהה לחברה אנושית ומחוברת לטבע.

ומעל לכל ננינה היא טובת לב וחומלת ורגישה לסבל הזולת; בשיא מצוקתה, אחרי שאיבדה את הכבשה האחרונה, היא מבחינה בפצעיו של העץ וחובשת אותם. זה מה שגורם לו לפצות את פיו. פשוט לא מתאים לו לשלם לה רעה תחת טובה.

ולא רק בפצעי העץ היא מטפלת. בשיא יסוריה, כשהיא עוקרת מן האדמה בפעם האחרונה את רגליה המדממות, מסופר: "היא כרעה ברך ואיחתה את האדמה הפצועה, ואחר כך כרכה את זרועותיה מסביב לעץ ונשקה לו והודתה לו על עזרתו".

ובשורה התחתונה – על אף תלאותיה ננינה מחוברת לטבע ולכוחות החמלה והריפוי שלה, היא פשוט לא טיפוס כזה, חנוק ומדוכא.

*

ויוסף ישוע וידבר אליהם… אנוכי הוא הרועה הטוב. הרועה הטוב יתן את נפשו בעד צאנו׃ והשָׂכיר … הנה בראותו כי בא הזאב יעזוב את הצאן ונס, והזאב יחטוף ויפיץ את הצאן׃ השכיר ינוס כי שכיר הוא ולא ידאג לצאן׃ אני הרועה הטוב וידעתי את אשר לי ונודעתי לאשר לי … ואת נפשי אתן בעד הצאן.

הבשורה על פי יוחנן

הרועה הטוב, ג'יימס פאוול, 1888

בוגרו, הרועה

ישו הוא הרועה הטוב, זו אחת ההתגלמויות רבות העוצמה שלו. ובהמשך לפסוקים שציטטתי, ננינה היא הרועה הטובה, כלומר ישו קטן ממין נקבה: היא לא נסה כמו השכיר שבמשל אלא מוכנה לשאת יסורים עבור כל טלה וטלה, היא נצלבת (צליבה לייט, ובכל זאת). וכשהאדון רוצה לדעת איך פצעה את רגליה באופן נורא כל כך, היא משיבה: "האמת, אדון, זה קרה לי בזמן שהצלתי את הכבשים שנלכדו במקומות מסוכנים."

התשובה מלמדת על מידה של ערמומיות שרכשה בדרך, אבל היא גם שבה ומגדירה את ננינה כרועה הטובה. מן הבחינה הנוצרית, דה מורגן מציבה את ננינה בצד ישו. לא פחות. ויוצא ששתי השורות האחרונות של הסיפור הן לגמרי מודבקות. הן לא מופנות אל ננינה מן הסתם (כפי שהציע דודו פלמה) אלא אל קהל הקוראים; מרי דה מורגן מרמה את המכס ומצהירה על משהו לגמרי שונה ממה שטמנה בסיפור. יש להניח שהיא פשוט התעייפה. נמאס לה להתגונן ולהצדיק את "הבחירות המשונות" שלה. והיא אמרה לעצמה, נו טוב, נזרוק להם עצם, מוסר השכל על צייתנות, הם ממילא לא יבינו מה כתוב.

*

סקיצה של דיוויד הוקני לאופרה "הילד והכשפים" של מוריס רוול. זוהי הסצנה שבה הרועים והרועות המצויירים על הטאפט קמים לחיים ויורדים ממנו.

אובדן התמימות

יש משהו מלא חיים וקסם וחיוך בפנטזיה של המתבגרת הקטנה על הפיון החתיך עם הצאן המדלג. ובסופו של דבר, מעבר ליצריות ומעבר לסימבוליקה הנוצרית – שוֹרה על הסיפור תוגת ההתבגרות; תוגת הרגע שבו המציאות מתנגשת בפנטזיה, הרגע שבו צריך להפסיק לחלום ולהתחיל לקחת אחריות. בהופעה האחרונה של הפיון יש יותר משמץ של קינה, מין זוהר עצוב של פרידה. ("חמש שנים על מיכאל חלפו בריקודים…"). פצעי השורשים הם הצביטה המכאיבה שמעירה את ננינה מהחלום. הסיפור מבכה את ההתפכחות, את אובדן התמימות והפנטזיה, הכרוך בכל התבגרות.

*

נ. ב. כמעט בכל פעם שאני גומרת לחשוב על סיפור של מרי דה מורגן, מיד מתעוררים בי הרהורי כפירה. והפעם השם הזה ננינה, שנשמע לגמרי כמו שיר, כמו לַלַלַ שמישהו מפזם לעצמו. האם הפיון לא היה בכל זאת, הזיווג המיועד לה?

בעל אמנות פלסטית ברשומון של קורסאווה – אפשר לראות עוד פרק חזותי בגלגוליו של פאן – מבלט הפאון שיצר ניז'ינסקי לשודד האנס של רשומון.

עץ עם פנים (מסיפור אחר), אייר: ארתור רקהאם

Read Full Post »

Older Posts »