ארבע הערות ארוכות על סוד קסמם:
*
- בין מודרניזם לפנטזיה
רונית ברנגה מכליאה בין חי לדומם. יש הכלאות כאלה גם במציאות; נניח רגל מעץ למי שאיבד את רגלו או יד-קרס לפירט שתנין קטע את ידו. כל מה שחורג מן הפונקציונליות שייך לפיוט ולקולאז' – ובעצם לאָסַמבְּלָאז' (יצירה המשלבת חפצים שונים לאובייקט תלת-ממדי) – לפריקיות, מוטציה, הנדסה גנטית, מיתוס ומאגיה; ההרכב והמינון משתנים על פי ההקשר.
כי יש הבדל בין הכסא הפיוטי של רוברט וילסון, שבו הוחלפה הרגל השלישית החסרה ברגל של יצור חי, לספל הסיוטי של Christine Chin, שיש בו בכל זאת גם קרירות של אופנה ועיצוב, לקורבנותיו של סיד, הילד המתעלל מ"צעצוע של סיפור1", דוקטור מנגלה של עם הצעצועים.
לפעמים ההכלאה היא תוצאה של כישוף שהשתבש, כמו באגדה על הנסיכים שנהפכו לברבורים. אחותם טווה להם כותונות מעלי סרפד כדי לגאול אותם, אבל היא לא מספיקה להשלים את מלאכתה; שרוול אחד חסר, והאח הקטן אמנם חוזר ולובש את דמותו האנושית, למעט כנף אחת שנותרת במקום זרוע והופכת אותו למשהו בין פריק לגיבור-על (משורר?).
הכישוף המשובש של ברנגה הוא אפל יותר מכישוף הסרפדים; זה לא קסם של גאולה אלא של השתלטות. האצבעות המבצבצות מן הכלים מאיימות ומטרידות כי לא ברור לאן נעלם שאר הגוף, איך הוא נדחס לכלים כה קטנים ודקים.
באחד משיעורי הוגוורטס מנסה רון להפוך עכבר לספל, ובגלל שהוא לא מדייק מתקבל ספל עם זנב. העבודה של מרט אופנהיים למטה שבה ומוכיחה, כמה קצר המרחק בין מודרניזם לפנטזיה.
*
- רמשים מתכופפים ותיאטרון חפצים
גם לכלים הקטנים של ברנגה (לפחות לכל אלה שדגמתי) יש חמש אצבעות, כלומר יד שלמה. זה עוזר מן הסתם ליציבות, קשה לאזן כלי על רגל אחת או על שתיים, ובו בזמן זה גם הופך אותם לרמשים משונים מרבי רגליים, מששניים ומרתיעים במיוחד בגלל המראה המתורבת של הכלים.
קחו למשל, לשם השוואה, את האופרה של מוריס רוול "הילד והכשפים". אחרי שהילד גיבור האופרה פורק את זעמו על החדר, קמים הכלים החבולים לתחייה. לכאורה זה דומה למה שמעוללת ברנגה, ובעצם לגמרי שונה.
כלי הענק של האופרה נראים כמו תלבושות, תחפושות שרגליים ואברים אנושיים אחרים מבצבצים מתוכן.
הכלים של ברנגה קרובים יותר לתיאטרון הבובות העכשווי, שעושה שימוש נרחב ב"השאלת איברים". כלומר, יוצר אנטומיה היברידית משילוב של אברים חיים ומעוצבים.
בסרטון הבא אפשר לראות את מיטל רז מפליאה (באמת מפליאה) להנפיש בעזרת אצבעותיה.
ולא רק בעזרת האצבעות. כשרז תולשת את הפטרוזיליה בשיניה היא הופכת את פניה למעין תקריב ענק של פני הזברה המיניאטורית. היא מטעינה את הזברה הקטנה ברגשות ובאנרגיות של אישה שלמה.
תמיד היתה קרבה בין תיאטרון בובות לכישוף. ואם כבר מדברים על זה, בין תיאטרון לכישוף בכלל; אנטונין ארטו אמר, "תיאטרון, במילה אחת, שאינו מעשה של כישוף, איננו." אבל תיאטרון הבובות העכשווי מבצע את הקסם ומערטל אותו בו בזמן. הוא חושף את המנגנון, את אחורי הקלעים ומשתף את הצופה במשחק (שוב נקלעתי לגבול בין מודרניזם לפנטזיה, רק מחיצה דקה של מודעות ופיכחון מפרידה ביניהם).
רונית ברנגה (שאמנם קרובה יותר לכישוף ממיטל רז) מגלה אינטואיציה בובנאית גבוהה, כשהיא נשענת על התנועה ה"טבעית" של הכלים. זה לגמרי טבעי שקנקנים יתכופפו; אנחנו הלא מטים אותם כל הזמן כדי לשפוך את תכולתם, והם כמו למדו ואימצו את התנועה. וזה לגמרי טבעי שאצבעות ייחלצו לעזרה, הן ממילא נמצאות בסביבה.
*
- מין ומגדר
התל היה מכוסה בפרחים שאין דומה להם. כמה מהם נראו כמו פִּיות, עם שפתיים אדומות ורכות מעל טורי שיניים צחורות; כשרופרט נתקל באחד מהם בטעות, הוא פלט צעקה נרגזת וכל האחרים פרצו בצחוק עיוועים. וכשחלף על פניהם הם פיתלו את גבעוליהם הארוכים וקראו אליו: "תן לי לנשק אותך, נשיקה קטנה, רק נשיקה אחת על הלחי.
(מתוך עץ השיער מאת מרי דה מורגן)
מרי דה מורגן מפרקת את הגוף הנשי לדימויים עזים ועדינים טעונים בכאב ובמיניות; מפרחי פיות טורפים ועד פרחי עיניים סקרניים או בוכיים, שלא לדבר על עץ השיער.
ובהמשך לכך גם הכלים של רונית ברנגה טעונים באלימות ויצריות, מן הפה המוגש על צלחת שוכבת (בלי "רגליים", היא לא יכולה לברוח) ועד לזרבובית הפאלית שרוכנת מעליו.
*
- מטונימיות רבות עוצמה
מבחינה פואטית, הכלים הפנטסטיים האלה הם מטונימיות. שקלובסקי (הפורמליסט הרוסי) הסביר מה זאת מטונימיה באמצעות דוגמא: אם אני יושבת ליד ילד קטן שמנסה למרוח חמאה על לחם ומורח אותה תוך כדי כך על אצבעותיו ואני אומרת לו: "הי אתה, אצבעות חמאה!" זו מטונימיה. במקום להגיד שהאצבעות מרוחות בחמאה אני מקצרת את הדרך וקוראת להן אצבעות חמאה. (מתוך הפוסט שמרחיב ומסביר גם את ההבדל בין מטונימיה למטפורה)
ובהמשך לכך, גם רונית ברנגה ממזגת בין הספלים לאצבעות שאוחזות בהם (או לפיות שנצמדים אליהם) ויוצרת מטונימיות מתעתעות, לופתות ומצחיקות, מרגשות ומבעיתות בו בזמן.
כי מה קורה פה בעצם? האם הכלים האלה הם בני אדם שהתנוונו והפכו לבשר אחד עם כליהם מרוב שימוש והזדהות וחמדנות, ורק חלק קטן חסר מנוחה ורעבתני עדיין משתרבב ומעיד על מוצאם?
או שמא אלה הכלים שהתקנאו ביוצריהם ומצאו דרך להשתלט עליהם, רק האצבעות והפִּיות מציצים לרגעים כמו אברים של טובע?
או שאולי הפיות והידיים לא שייכים לקורבנות אלא דווקא לכלים הטורפים שאורבים לכל מי שמתקרב אליהם?
הסתירות האלה מייצרות מתח ואירוניה, כלומר עוצמה פיוטית, רטורית ורגשית.
לסיום, הנזל מושיט עצם למכשפה בברכת חג מולד משונה מצמררת, שנפרדת מן האצבעות של רונית ברנגה ופותחת את השער לפוסט הבא, על אצבעות בסיפורי האחים גרים.
*
עוד באותם עניינים
חייל הבדיל האמיץ (או מבוא לתיאטרון חפצים)
עוד על ספלים ואנשים ב"דגי זהב" של ענבל פינטו ואבשלום פולק
לצלם בגיהנום (כולל תיאטרון חפצים של ואן גוך)
הפוסט הראשון של הכאב הגדול, על Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ'
*
ובלי שום קשר, שלוש הודעות:
להורים וילדים – תיאטרון-גלריה החנות (אחד המקומות המלבבים בעיר) חוגג את סיום החופש הגדול בשלל הצגות הילדים הסדנאות והקרטיבים של פסטיבל ארטיק. במקביל תוצג במקום תערוכת ציורי ילדים שאצרו אמה וסופי שור בנות השמונה. בפתיחה ב25.8 בשעה 18:00 יימכרו ספרי הצביעה של עמותת אליפלט.
*
הזדמנות נדירה לצפות בשני הגנים המרתקים של נעמי יואלי
במסגרת 360° – פסטיבל תיאטרון במרחב הירושלמי. לאתר הפסטיבל
"ובמיוחד גן זה א'" – סיור לחישות בחצר הילדות של יואלי בגן רחביה: יום ה' 25.8, 20:30 ו-22:00
"ובמיוחד גן זה ב'"- Story telling על ספסל במשכנות שאננים – יום א, 28.8 בשעה 18:45
*
ונמשכת ההרשמה לחממת האמנים של תיאטרון הקרון!
*
הכיסא עם רגל החיה מבעית בעיני, ממש מנגלה, ואילו דווקא הכלים של ברנגה עוררו כמו שאמרת, חיוך, ולא בעתה. אני חושבת שזה כי הם בעיקר מואנשים, גם אם הדבר העיקרי חסר: העיניים (בניגוד למשרתים ששינו צורה בטירה של 'היפה והחיה" הפמוט, הקומקום והספל):
יש שם משהו הרמוני ולא דיסהרמוני.
הספל הזכיר לי את החפצים מעור יהודים שנטען שאילזה קוך ("הכלבה מבוכנוואלד") אהבה לאסוף, ואפילו "בחרה לה" אנשים עם קעקועים כדי שאפשר יהיה לעשות מהם משהו. הכלים של רונית ברנגה נפלאים ומצמררים באמת, ופעם, בבית בנימיני בת"א, אפילו הצלחתי (כמה לא חינוכי) לגעת בהם בקצה האצבע בזהירות. בררר.
פוסט נהדר, והאיזכורים ליצירות אחרות מחכימים ומאירי עיניים, כמו תמיד. מחכה בקוצר רוח לקרוא על האצבעות בסיפורי האחים גרים.
מרית, לא יכולה לא לחשוב על חנה וילקה והכוסים שלה (שמזכירים עוגיות מזל), עשויים ממסטיקים קרמיים:
כאן, מקבץ קטן מהכלים שיצרה: http://www.alisonjacquesgallery.com/artists/41-hannah-wilke/works/
ראיתי את העבודות של ברנגה והן באמת אניגמטיות. תודה על פוסט מטלטל (ואנחנו אוהבים טלטלות) (:
כמו מניפה, יכול להיות שלא נבהלתי מהכסא כי אני מכירה את וילסון ויודעת עד כמה הוא פורמליסטי ומופשט. והיפה והחיה הם מקרה של כישוף שצלח (הבאתי אותם בשעתו בפוסט על "דגי זהב", בצד ההצהרה של אוסקר ווילד, ש"הוא מתקשה לחיות באופן שיהלום כהלכה את החרסינה הכחולה שלו"…) הכלים של ברנגה מצחיקים אבל גם בוטים ואפלים, אני מבינה את נועה שחשבה על אילזה קוך…
נועה, אני כבר רואה את הכלי שנגעת בו מרים אצבע ונוגע בך בחזרה 🙂
גליה, תודה רבה! בצד הבעתה יש הרבה חירות ומשחק בהחלפות ונדידות אברים. ובאמת הגיע הזמן שלי לבדוק את פֶטיש האצבעות של האחים גרים 🙂
דורית, איזה יופי של תוספת. תודה.
אני תמיד נהנית כל כך לקרוא, לחוות ו"לגעת" בדרך שבה את רואה יצירות. היום כל כך התרגשתי לראות שהפוסט בבלוג שלך הוא על העבודה שלי. תודה לך!
אני תמיד נהנית כל כך לקרוא, לחוות ו"לגעת" בדרך שבה את רואה יצירות. היום כל כך התרגשתי לראות שהפוסט בבלוג שלך הוא על העבודה שלי. תודה לך!
אני חושבת (פרוזה) שהנוכחות של האצבעות על הכלים היא קריצה/הערה צורנית לתמה של "עבודת יד"
מאוד אהבתי. אלך לראות. הזכיר לי את הפיסול של טסי כהן פפר http://tessycohenpfeffer.com/sculpture-gallery.html
וכמובן Alina Szapocznikow
רונית, תודה רבה! אלה עבודות כל כך סוגסטיביות (וכשהן מצולמות זה עוד מוסיף לאשליה שהן בעצם חיות ורק הוקפאו בצילום). מאד נהניתי לחוות ולהתבונן.
מירי, בכלל לא חשבתי על הצד המכייר אלא רק על צד המשתמש בכלים. ועכשיו אחרי שאמרת אני בטוחה שזה השפיע, החיבור בין האצבעות לחומר בזמן העבודה. אני פחות מרגישה את משחק המילים כי לפחות לטעמי, אלה עבודות חושניות עד העצם. גם הקונספטואליות שלהן עוברת דרך החושנות.
לוסי, תודה על טסי כהן פפר, לא הכרתי אותה. השנייה מזכירה לי יותר את ג'ואל פיטר ויתקין. במיוחד כמה צילומים שעליהם כתבתי ב"זעקה אילמת" https://maritbenisrael.wordpress.com/2013/12/25/egg-redon/ עוד פוסט על תחיית הדוממים. ועכשיו אני באמת מרגישה כמו דניס סילק…
אז אולי גם העבודות של ניקולה קונסטנטינו, הקולקציה האופנתית שתפרה מיריעות סיליקון המוטבעות בפטמות וברקטומים, אם כי אצלה הפונקציונליות מנצחת והאיזכור הגופני כמעט סובטילי. אני חושבת שאולי כתבת עליה פעם.
נכון, הבאתי אותה בפוסט על שלוש אחיות של עגנון. גם שם יש מסמוס של האבחנה בין עור לבגד. יש עבודות שלה גם בפוסט שממנו לקחתי את הספל עם האוזן http://www.holyholyfashion.com/2012/01/body-parts-in-art-and-fashion.html
(: הורס את הבריאות
את כנראה צודקת, אבל אני מרגישה גם את חירות התנועה ושמחת המשחק…
אבוי, מרית, הכלים נראים כמו ההתגשמות של המשאלה: "שתדבק לך הנקניקיה לאף!" – או במקרה הזה: "שיידבק לך ספל לכף היד"…. 🙂
….וגם כמו איור לויכוחים עתיקים ימי ביניימיים על החיבור הבלתי אפשרי שבין גוף לנפש, מי עליון ומי נחות ומי מהם מוריד את השני שאולה 🙂
🙂 באמת יש משהו מאד ראשוני וארצי בהומור שלהם. אבל אולי זה היה להפך. אולי זה היה הספל שאמר לקומקום, שתידבק לך יד לכרס…
שוב ושוב אני קוראת את הפוסטים ב"עיר האושר"
ומרגישה דגדוג במרווח הלא שימושי של החיים. החי לו כשלעצמו ועושה נעים בראש או בלב או בשניהם. זה זמן שאול של ילדות ששקעה עמוק עד שלעיתים נדמה לי שנשכחה מרוב טרדות.
תודה
מרית, ויש בהם גם משהו מהחדווה והברוטליות וחוסר הבלמים של "שוליית הקוסם":
הגרסא המודרנית שלו הוא הרגע שבו מחשבי הספינה משתלטים עליה ומחליטים שמי שעומד בדרכם להשלים את המשימה הקדושה הוא האדם..
….וכמו שכתבת, מהצמחים הטורפים. הערבוב שבין צמח לבשר נדמה תמיד כמעשה מגונה של הטבע (ולא היחיד, כמובן) 🙂
אסנת, נשמע נפלא. תודה!
קישורים ובתים, אני מרגישה בדיוק כמוך בעניין החדווה הברוטליות וחוסר הבלמים של הגולם קם על יוצרו. ובאשר לצמחים הטורפים הם תמיד הקסימו אותי, מהפעם הראשונה שהתוודעתי אליהם דרך הציורים המפורטים של אנציקלופדיה תרבות. אולי עץ השיער הכין אותי.
רק למקרה שרוח חיים ולפחות תנועה תינשף באמת באפם ו/או עורפם ו/או כל חלק שקיים בניגוד להנ"ל, אני מציע את הסאונדטרק הזה: https://rajul.bandcamp.com/track/titled009.
בתענוג אני מקווה
זה אתה כתבת? מילא אותי עצב. או אולי סתם הציף את זה שהיה.
מרית, לא שמתי לב לתגובה הזאת שלך. סליחה. כן.