Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘האחים גרים’

על שלוש תעלומות מהאגדות של עיר האושר.

  1. אמהות חורגות

למה יש הרבה יותר אמהות חורגות מאבות חורגים אצל האחים גרים? התעלומה הזאת לוותה את הפוסט על ההורים הרעים. קצה חוט לפתרונה מספק ההיסטוריון רוברט דרנטון; בספרו טבח החתולים הגדול הוא טוען שנישואין בצרפת של המאה השמונה עשרה הסתיימו בדרך כלל במותו ללא עת של אחד הצדדים. אלמן אחד מתוך חמישה התחתן בשנית, לעומת אלמנה אחת מתוך עשר. ולפיכך היה שיעור האמהות החורגות גבוה בהרבה. (ועדיין אין בחוט העובדתי הזה די הסבר כדי לכסות את ערוות התעלומה כולה).

*

  1. נשים בוגדניות

או תעלומה אחרת: איך השתרבב סיפור עם תוכן מיני בוטה לספר ילדים? הכוונה לסיפור הנסיך המשותק מתוך "אלף לילה ולילה". אשת הנסיך בוגדת בו עם עבד כושי ("כַּלְבָּה סְרוּחָה, וּשְׁפָלָה שֶׁבַּלְּבָנִים," קורא לה העבד בתרגומו היפהפה של יוסף יואל ריבלין אביו של נשיאנו, "כְּלוּם אֵינִי מְשַׁמֵּשׁ לָךְ אֶלָּא לְמַלּאוֹת תַּאֲוָתֵךְ?" הוא שואל, ואילו בעלה מכנה אותה, "בַּת בְּלִיַּעַל, שְׁפָלָה וְזוֹנָה כְּעוּרָה, אֲהוּבַת עֶבֶד כּוּשִׁי וּמֻפְקָרָה").

על פתרון התעלומה הזאת אפילו הבטחתי פרס: ארבע מאות דינרי זהב למי שימצא את העיבוד שקראתי בילדותי. איש לא הרים את הכפפה, אבל התשובה בכל זאת התגלתה בספר הראשון שפתחתי באוסף ספרי הילדים של מרים רות. המעבד החכם, המזוהה רק בשמו הפרטי, שלמה, החליף את הבגידה המינית בבגידה פוליטית. בעיבוד שלו מגלה הנסיך שאשתו המכשפה חברה לאויבו המושבע. מתברר שבגידה היא בגידה היא בגידה. עוצמת הרגש זהה, הזעם, ההשפלה, ואפילו הסימבוליקה מתאימה את עצמה כמו זיקית: בסיפור המקורי  כשהמכשפה לוקחת את חרבו של הנסיך, זה אקט של סירוס (רגע לפני שתהפוך אותו ממותניו ומטה לאבן). בגרסה לילדים, גזלת החרב היא אקט של נישול משלטון ועוצמה.

(מה שמזכיר לי את החוכמה שבה "גייר" דוד פרישמן את "מוכרת הגפרורים הקטנה" של אנדרסן. הוא לא סתם ניכש את חג המולד מן הסיפור, הוא החליף אותו בחנוכה מבלי לפגוע בדימוי המרכזי: ברגישותו הפיוטית הוא גילה שגם החנוכייה, כמו האשוח של חג המולד, היא עץ של אורות שיכול לצמוח ולמלא את השמיים. עוד על הסיפור).

העיבוד לילדים של סיפור הנסיך המשותק, שהרעיש אותי עוד בילדותי ונכנס לי ישר לנפש. גילויו הוליד תעלומה חדשה: מי מכיר, מי יודע את "שלמה" המעבד?

*

3. בתולות קדושות

ולא מזמן נשפך אור חדש גם על אחת מן המעשיות המסתוריות ביותר של האחים גרים, שבה מלוהקת הבתולה הקדושה לתפקיד "כחול זקן" (וגם לתפקיד החמות המרשעת, אבל לא ניכנס לזה עכשיו). לסיפורו של כחול הזקן יש כמה וריאציות אצל האחים גרים: על שתיים מהן כבר כתבתי. זאת הגרסה הקלסית  וזאת העתידנית ביותר מבחינה פמיניסטית. התבנית הבסיסית משותפת לכולן: איש עשיר מתחתן עם נערה ונוסע לעסקיו. הוא משאיר לה צרור מפתחות. רק לחדר אחד אסור לה להיכנס. וכשהיא לא מתאפקת היא מגלה שהוא מלא בגופותיהן המבותרות של קודמותיה. מרוב פחד היא שומטת את המפתח שמוכתם בדם ומסגיר אותה לבעלה.

ואל סדרת כחולי הזקן מצטרפת במפתיע הבתולה הקדושה. בסיפור "ילדתה של מריה" היא מאמצת ילדה ענייה ומגדלת אותה בגן עדן. יום אחד היא יוצאת למסע ומפקידה בידי הילדה מפתחות לכל חדרי השמיים. רק דלת אחת אסור לה לפתוח, וכשהסקרנית הקטנה פותחת אותה בכל זאת, היא רואה את השילוש הקדוש בתוך זוהר, ואצבעה מוכתמת בזהבו. כמה שהיא מקרצפת הכתם נשאר ומסגיר אותה.

"ילדתה של מריה" פותחת את החדר האסור. אייר אוסקר הרפורט (מתוך מסע בין אצבעות פוסט על אצבעות בסיפורי האחים גרים).

.

אלא שאור אינו דם; האם אור יכול ללכלך? תהיתי פעם. לא הצלחתי להבין או לקבל את החלפת הדם באור זהב (על אף התמיכה המפתיעה של הלשון העברית – לא רק ש"כתם" היא מילה נרדפת לזהב, גם האור נשפך ומכתים בכתמי אור). עד שפרה אנג'ליקו פקח את עיני, כלומר צייר את החילוף במפורש.

פרה אנג'ליקו, פטר הקדוש נרצח על ידי מתנקש קתרי.

והנה גם התקריב:

פרט מתוך פרה אנג'ליקו, פטר הקדוש נרצח על ידי מתנקש קתרי.

זו מין תקבולת חזותית, סימטריה הפוכה:

למטה: הדם הנשפך ומעליו הילת הקדוש המוזהבת.

למעלה: כתר זהב ומעליו גלגולו הדמי.

שני הכתרים ספק בוקעים מתוך צמרת מתולתלת, ספק מרחפים מעליה. העץ הזה הוא כמו ראש כרות, גזעו נעדר, ואני מתגברת על הפיתוי להמשיך בניתוח. (הציור הזה הוא כמו שיר, כל חלקיו מתייחסים זה לזה ומשתקפים גם בציור המחובר לו).

מתברר שלנוצרים שיצרו וצרכו את האגדה הזאת, המרת דם קורבנות בזהב האור האלוהי היא לגמרי טבעית.

ועדיין נותרת איזו שארית מתעתעת. יש משהו מן הכפירה והחתרנות, או לפחות מן האגרסיה הכבושה, בליהוק הבתולה הקדושה לתפקיד המפתה לדבר עברה (שלא לדבר על תפקיד החמות המרשעת שאותו היא מגלמת בהמשך) על אף האליבי "החינוכי".

והחתרנות הזאת, הזכירה לי סיפור עם איסלנדי בשם "נשמתו של יון שלי". מעשה ביון, זקן כפרי עצלן, נרגן וחסר תועלת, ובאישתו החרוצה והרטננית שאוהבת אותו על אף חסרונותיו. יום אחד נופל הזקן למשכב. אישתו חוששת שלא יגיע לגן עדן אם לא תדאג לזה. לפיכך היא לוכדת את נשמתו, כלומר את נשימתו האחרונה, בשק, ויוצאת לדרך. עד מהרה היא מתדפקת על דלתה של מלכות השמיים. פטרוס הקדוש פותח לה והיא מבקשת ממנו בנימוס להכניס את נשמת יון שלה לגן עדן. פטרוס מסרב מכל וכל. יון לא ראוי לכך. והזקנה אומרת שהיא לא מאמינה למשמע אוזניה, פטרוס כנראה שכח שגם הוא התכחש לאדונו (ישו) יותר מפעם אחת… הדלת נטרקת בפרצופה, והזקנה לא מוותרת ודופקת בפעם השנייה. הפעם פותח לה פאולוס (שאול התרסי) וגם הוא מסרב לקבל את יון שלה, וגם לו היא מזכירה איך רדף נוצרים בתחילת דרכו ונענית בטריקת דלת. ובפעם השלישית פותחת לה הבתולה הקדושה, ואחרי שגם היא מסרבת בחן, הזקנה אומרת: "ואני חשבתי שדווקא את תביני שגם לאנשים אחרים יש חולשות קטנות כמו שלך – האם כבר שכחת שהיה לך פעם תינוק, שלא היה לו אבא?"

בהערות השוליים המלומדות כתוב שבדיחות על חשבון פטרוס, פאולוס ושאר נכבדי הנצרות רווחו עוד בימי הביניים בגרמניה ובצרפת, אבל אין תקדים להתבדחות כזאת על חשבון הבתולה הקדושה. אני חושדת ש"ילדתה של מריה" זו מין התבדחות כמוסה.

*

ובלי שום קשר: אמש נפתח הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות בירושלים ובו כמה וכמה מן ההצגות שליוויתי וביימתי (גילוי נאות) בשנים האחרונות: יואל אמר (אל תחמיצו את גרשון וייסרפירר, הכוכב החדש והנהדר!), ים קטן, טיול לילי, למה בכה הדג?, תהיה בריא מוריס מגי, מעיל הפלאים, ועוד. כל אחת שונה ומיוחדת וכולן מומלצות בחום.

ואליהן מצטרפת עכשיו גם הצגתה הטרייה-טרייה של אפרת הדני, הכתר שהלך לאיבוד, לגילאי 3-6, ההצגה המתוקה ביותר שעברה תחת ידי. כולה נדיבות וחיוך ושובבות ואהבה, משחק שבו אין מפסידים, כולם זוכים.

רבות מן ההצגות האלה נולדו בחממת האמנים של תיאטרון הקרון. ההרשמה לשנה הקרובה בעיצומה.

Read Full Post »

אל תתאמץ כל כך לשחק קמצן," העיר פעם סטניסלבסקי לשחקן שגילם את הקמצן. "נסה לשחק אדם שבאמת משתוקק להיטיב עם הזולת. כשמישהו מגיע לביתך … חפש משהו לתת לו. לא בכאילו, נסה למצוא משהו יפה באמת. רק שלא תמצא שום דבר שראוי לו ובסוף לא תתן לו כלום."

תורגם על ידי בחופשיות, מן הספר Lee Strasberg at the Actors Studio

במקום אחר – אולי באוטוביוגרפיה של סטניסלבסקי "חיי באמנות" – קראתי איך הבין שכדי לשחק דמות של רשע, אין צורך להפגין רשעות. להפך. הדמות ממילא מרושעת, המחזאי כבר דאג לכך, והשחקן חופשי לפיכך לשחק את ההפך הגמור. כך מושגת מורכבות.

תמונת הפוסטר של "לא עלינו" מאת נעה מרק-עפר ודנה רוטנברג

.

חשבתי על הדברים היפים האלה כשצפיתי ב"לא עלינו" המופע שיצרו נעה מרק-עפר ודנה רוטנברג, בעקבות סיפורה האמיתי של מרק-עפר, רקדנית, אמנית יוצרת ואישה שבנה התינוק חולה במחלה קשה.

נעה מרק-עפר אינה מתאמצת לגלם "אמא לילד חולה". החיים כבר דאגו לזה, הם כתבו לה את התפקיד, ועכשיו היא פנויה להקסים, להשתעשע, לפלרטט.

היא לא עוטה ארשת מיוסרת כדי לקושש את רחמינו, וגם לא בורחת מן הקושי כמו שסינדרלה ברחה אל הנשף של הנסיך. היא חולקת תלאות וכאבים בדרכים שונות ומשונות, בהומור, בקלילות, באירוניה, באומץ אגבי שמסנן את הרגשנות מן הרגש. היושרה והנוכחות הכובשת שלה טוענות גם את הרגעים הפחות חזקים של המופע (ויש גם כאלה).

בסצנה מכוננת היא יורדת לאולם, מתיישבת מול אחת הצופות ומבקשת ממנה להחליף אותה לכמה דקות, לגלם את דמותה במפגש עם רופא מומחה. מרק-עפר עצמה מגלמת את המומחה, והמומחיות שצברה במהלך האיבחונים והטיפולים ניכרת כשהיא הוגה שמות תסמינים שוברי שיניים בקלילות שבה מרי פופינס אומרת סופר-קלי-פרג'יליסטיק-אקספיאלי-דושס. כשהמחליפה מתגמגמת לרגע (היא קוראת את תפקידה מתוך דף שקבלה) מרק-עפר נחלצת לעזרתה בחביבות ובחן, מתקנת, משבחת ומעודדת את בת דמותה.

בשיחה שהתקיימה אחרי המופע הודו היוצרות שהן מתקילות את הקהל; כמו שהחיים מתקילים אותנו ומאלצים אותנו להתמודד, כך גם הקהל נדרש להתגייס ללא כל הכנה.

ואני חשבתי דווקא על המיתולוגיה היוונית, על אטלס הטיטן שנושא את השמיים על כתפיו. פעם הוא ביקש מהרקולס להחליף אותו קצת. וכשהרקולס נעתר (היו לו סיבות משלו), אטלס כמעט הסתלק משם לתמיד ורק הסכים בתמימותו להחזיק את השמיים לרגע, עד שהרקולס יסדר את גלימתו…

אטלס מחזיק את השמיים. מתוך הקומיקס incredible hercules

וגם מרק-עפר כמו מבקשת מן האישה להחליף אותה לאיזה זמן. אני לא בטוחה שהייתי מסכימה. הייתי חוששת שתסתלק לתמיד, כמו איש המעבורת ב"שלוש שערות הזהב של השטן" (עוד מעשייה מאוסף האחים גרים). "מדוע אסור לי לעזוב את המעבורת?" הוא קובל באוזני הגיבור, "מדוע אני חייב לחצות את הנהר ושוב ושוב ואיש לא בא להחליף אותי?" (תרגם אברהם קנטור). כל מה שהוא צריך לעשות, כפי שמתברר עד מהרה, זה להניח את המשוט שלו בידיו של מישהו אחר… ואז ייאלץ אותו אדם לחצות את הנהר במקומו עד עולם.

וכמה שמרק-עפר רחוקה מן הוודו של האחים גרים, בכל זאת מובלעת במשחק התפקידים גם איזו משאלה להעביר את הקושי למישהו אחר. החביבות (האמיתית) שלה לא מנטרלת את הסכנה. להפך.

ובמחשבה שלישית (וזה מה שנפלא כל כך בחילוף הזה, שהוא ממשיך לגדל שכבות), מרק-עפר מממשת בסצנה הזאת את פרוייקט "הפקדת הפצעים" של אהרון קליינפלד, מספר הדקדוק הפנימי של דויד גרוסמן.

תאר לך, הוא אומר לגדעון חברו, "שהיו בעולם אנשים כאלה, שהיה אפשר, נניח למכור להם פצעים למשך כמה זמן? … נניח שהיה אפשר להעביר לאנשים כאלה לשמירה את הפצעים ואת הכאבים, אפילו רק לשבוע. אפילו אם אתה צריך לצאת לטיול שנתי, ויש לך, למשל, יד שבורה, אתה בא אל איש כזה, מעביר לו את היד שלך לשבוע…"

בשעתו ראיתי ב"הפקדת הפצעים" מיצג עתידני שמתייחס לחיפצון הגוף בהקשר כלכלי, משהו כמו רכישת כליות בעולם השלישי. אבל אולי העיקר כאן אינו בתשלום, אלא באפשרות ואפילו בהזדמנות להפקיד את הפצעים. והמחליפה של מרק-עפר היא אישה כזאת. מרק-עפר מפקידה את האימהות לילד חולה אצלה, לפחות לכמה דקות.

.

העברת פצעים, הגרסה הנוצרית: פרה אנג'ליקו, פרנציסקוס הקדוש מקבל את פצעי הסטיגמטה – מתוך הפוסט על פצעי הסטיגמטה כמשל לחוויית אמנותית

מבחר זעיר מעוגות-פצעים שאפתה תלמידה בסדנא שהעברתי בבית ספר לתיאטרון בנורווגיה. היא הסתובבה בקהל בערב הסיום ובקשה מהאנשים: "איכלו את פצעי", והם לא היססו. העוגות היו טעימות מאד על פי המהירות שבה נזללו (אני לא טעמתי).

.

מי שנקלע לכאן לראשונה עלול לחשוב אותי לחסידה של סטניסלבסקי, בטעות גמורה. כי ק. ס. סטניסלבסקי (1863-1938) איש תיאטרון רוסי שתפיסת המשחק שלו עדיין שולטת על הבמה הישראלית והעולמית, מייצג בדרך כלל את כל מה שמרתיע אותי בתיאטרון.

למשל את השאיפה להתמוסס ולהעלם בתוך דמות. סטניסלבסקי עצמו זכה להתגלות כששיחק את הדוד בהצגה "הכפר סטיפנצ'נקו ותושביו": "אני והתפקיד התמזגנו מזיגה שלמה," הוא כתב. "אותם הרעיונות, הדעות, התשוקות… מצב כזה הוא עֵדֶן לשחקן … ובהכירי את ההרגשה לא יכולתי עוד להשלים עם שום דבר אחר באמנות."

ואילו אני מה לעשות, מצטרפת לברכט שראה בהתמזגות המושלמת את קץ האמנות. השחקן שנבלע בדמות שהוא משחק "אינו זקוק ליותר אמנות משאנשים אלה – פקיד בנק, רופא או גנרל – זקוקים לה בחייהם האמיתיים," הוא כתב (וכאן הרחבתי ופירטתי).

ולא רק השחקן, גם הקהל על פי סטניסלבסקי, אמור לשכוח את עצמו מרוב הזדהות עם הדמות. וברכט שוב מתנגד. הוא לא רוצה באולם מלא באדיפוסים קטנים כשהוא מציג את אדיפוס שלו. ברכט רוצה בהזדהות רק בתנאי שיקבל גם את שִברה.

וגם אני. וזה  בדיוק מה שקרה לי בסצנת החילוף של "לא עלינו".

"אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו," אמר הלל הזקן. נעה מרק-עפר מממשת את הרעיון הזה. כשהיא מושיבה מישהי בכסאה ושמה את הטקסט שלה בפיה, היא יוצרת מין קיצור דרך, קו ישיר להזדהות. ומצד שני אי אפשר להתעלם מן המלאכותיות, מן הפתאומיות שבה המחליפה מוצנחת לתפקיד: רגע היא אחת מהקהל, וברגע הבא היא אמא מחליפה. זה ניכר בין השאר בגמגום שלה. היא עדיין טירונית. ובעצם נוצרת פה דמות קולאז'ית, שמורכבת ממרק-עפר עצמה ומן החלקים שהאישה מחזיקה. כי לא את הכול אפשר להפקיד. המציאות לא מאפשרת למסור את המשוט ולהסתלק.

כפי שהתברר בשיחה (והורגש גם בזמן ההצגה) היו בקהל של "לא עלינו" כמה וכמה וכמה אמהות לילדים חולים. ואולי זה מה שמשך אותן להצגה, ההזדמנות להיות בתפקיד "הקהל" לערב אחד לפחות. להיות אלה שמתבוננות מבחוץ, כשנעה מרק-עפר מחזיקה את הכאב שלהן, לפחות את חלקו.

ומכיוון שכל ה[א]נשים וכל הכאבים הם אחים ואחיות – זאת בסופו של דבר, ההצעה של ההצגה (ושל האמנות בכלל) – התנועה בין שיתוף להפרדה. הזדמנות להכיל את הכאב מבלי להיות שבוי בתוכו. סוג של פלא.

*

"לא עלינו" – מאת דנה רוטנברג ונעה מרק-עפר, בביצוע נעה מרק-עפר, עיצוב תאורה אמיר קסטרו
*

עוד באותם עניינים

זכרונות עתידניים

דוסטויבסקי נתקל באריה

עקרת בית נואשת ("לא עלינו" כוללת מחווה לעבודה המכוננת של מרתה רוסלר)

סטרפטיזים משונים (אפרופו "מופע חשפנות אוטוביוגרפי", כך הוגדר "לא עלינו" בין השאר)

האם אפשר לפרום זכרונות?

על אקס חמותי החורגת, או איך מצאתי את עצמי להפתעתי, לצדו של מיכאל הנדלזלץ

יש לי משהו עם הסטיגמטה, ולא רק בגלל שהיא קרתה ביום הולדתי 

*

רוברט וילסון, צילמה אנני ליבוביץ'

ובלי שום קשר ואולי עם – פסטיבל ישראל בפתח!

בשנה שעברה הכי נהניתי מיותר מעירום אף שהיה שונה לגמרי ממה שציפיתי. והנה כמה מן הדברים שצדו את עיני השנה (בלי אחריות, אני רק מציצה בחלון הראווה):

רוברט וילסון אגדת תיאטרון במופע אינטימי (פלא בפני עצמו).

לוסינדה צ'יילדס הכוריאוגרפית בה"א הידיעה של פיליפ גלאס (וגם של רוברט וילסון, אם כבר מדברים על זה, מאז האופרה שאין כמוה "איינשטיין על החוף").

פינדורמה כוריאוגרפיה של ליה רודריגס הברזילאית (מישהו שמבין טען שאני חייבת והחלטתי להאמין לו).

שריד קדוש כי אין על הקסם האנרכיסטי.

טרנספיגורציה כי אני תמיד מסתקרנת כשאמנים פלסטיים עולים לבמה.

The Ferryman פרוייקט קולנועי–כוריאוגרפי-שמאניסטי שמקריינת המלכה האם.

ועוד ועוד. תכנסו לאתר ותראו. ושימו לב, 50% הנחה לחיילים וסטודנטים. מופעים ללא תשלום מסומנים בעיגול אדום.

מתוך הסרט הכוריאוגרפי-שמאניסטי The Ferryman

Read Full Post »

  1. פוסט שמתחיל בשגיאת תרגום

רוברט דרנטון הוא היסטוריון סורר שלא שעה להתרעתה של אמא של כיפה אדומה, "לא להציץ קודם לכל הפינות". טֶבַח החתולים הגדול שלו נפתח במאמר מרתק על סיפורי מעשיות שתורגם ברשלנות מרגיזה; המכשפה בסיפור "רולאן רולנד האהוב" אינה מנסה "לשַׁלֵח מביתה את הבת החורגת" אלא לרצוח אותה. זה לא פרט שולי אלא לב הסיפור. למעשה היא מונעת ממנה לעזוב את הבית כדי שתוכל לרצוח אותה בשנתה אבל עורפת בטעות את ראש בתה שלה. כתבתי על כך בדם, יכול לדבר?, ואם כבר מדברים על זה, התעתיק של שם הגיבור הגרמני צריך להיות רולנד ולא "רולאן" (כפי שהיה נקרא מן הסתם בסיפור צרפתי), ולא, זאת לא נוקדנות להעיר על כך, כשהטקסט עוסק בהבדל בין הגלגול הצרפתי והגרמני של אותו סיפור.

אבל הטעות המצחיקה ביותר, שגרמה לי בעצם לכתוב את הפוסט, היא מעשיית "הזאב והילדים" שממנה נלקח כביכול הסוף הטוב של כיפה אדומה. בהיתי בדף שנייה ארוכה עד שהבנתי שהכוונה למעשיית "הזאב ושבעת הגדיים"… המתרגם בלבל בין kid-גדי לkid-ילד. עריכה מדעית היתה מנכשת שגיאות כאלה, חבל שהספר לא זכה לאחת, אבל בינתיים נזכרתי בעבודות הכפפה של האמנית האמריקאית קלייר ווטסון.

קלייר ווטסון WITH KID GLOVES (2003-07)

קלייר ווטסון WITH KID GLOVES (2003-07)

*

  1. עור הגדי

אם כפות הידיים הן ספק שלוחות של הגוף, ספק יצורים עצמאיים מרובי-גפיים, כפפות אינן סתם מלתחה פנטסטית. גם אחרי שמסירים אותן הן נוטות לשמר משהו מנפח האצבעות, מה שהופך אותן למעין גופות חסרות חיים ואפילו לרוחות רפאים של ידיים. אם ממלאים אותן הן מקבלות מראה דחוס ופוחלצי. בייחוד כפפות עור, חומר שהיו בו פעם חיים.

כפפות עדינות במיוחד נתפרות מעור גדי שרכותו מאפשרת להיצמד לפיתולי האצבעות. "כפפות עור גדי" הן בין השאר המקבילה האנגלית ל"כפפות המשי" של העברית; לטפל במישהו בכפפות עור גדי פירושו להתייחס אליו בעדינות ובזהירות, עניין מצמרר קמעא בסדרת עבודות שהן כמעט ראָיה (מסוג דפי יומן) להתעללות מינית, כשהגלישה מגדי לילד מחצינה את הצד הקורבני.

קלייר ווטסון WITH KID GLOVES (2003-07)

קלייר ווטסון WITH KID GLOVES (2003-07)

קלייר ווטסון WITH KID GLOVES (2003-07)

קלייר ווטסון WITH KID GLOVES (2003-07)

אבל העבודות שבאמת שוברות את לבי הן אלה שבהן פורמת ווטסון כפפות ומחברת את פיסות העור השטוחות מחדש למעין "שטיחים אתניים".

קלייר ווטסון, 2014-16 trouble

קלייר ווטסון, 2014-16 trouble

באיזו טבעיות מתחרז

באיזו טבעיות מתחרז "שטיח" הכפפות עם שטיחים מסורתיים. עוד על זיכרון ומוטיב האצבעות באריגה במסע בין אצבעות.

*

  1. הערת ביניים

פעם, בהמשך לפוסט שעסק בכלל בעניין אחר, התפתח פה דיון על המטבח של האמנית האמריקאית לייזה לו. מטבח שלם ומפורט בגודל טבעי שכל כולו שזור מחרוזים זעירים צבעוניים.

כיור מלא, פרט מתוך מטבח החרוזים של לייזה לו, 1991-1996

כיור מלא, פרט מתוך מטבח החרוזים של לייזה לו, 1991-1996

מירי שחם קראה לו קתדלה של כאב. היא ראתה דרכו את טראומת גילוי העריות של האמנית ואת פרק הזמן שבו התפרנסה מזנות; כל השחלה של חרוז זעיר (במשך חמש שנים של עמל סיזיפי) כשחזור מיניאטורי של אקט הבעילה. בעוד שאני (שלא ראיתי את המטבח עצמו, רק תמונות שמצאתי באינטנרט) נעניתי דווקא למתיקותה של הפנטזיה. וכשמירי וחברתה חזרו הזכירו את לועו הפעור של התנור ההנזל-וגרטלי, מיהרתי לגייס לצדי את "נערת האווזים" של האחים גרים, סיפור שבו זוחלת הגיבורה לתוך תנור ובוכה ומייבבת ושופכת את לבה, וכשהיא סוף סוף מגיחה מתוכו ממתינים לה בגדי מלכות. כי ככה זה ב"נערת האווזים", מי שמבטא את צערו (ולו לתנור) מחזיר לעצמו את כוחו.

זה היה לפני שהצצתי לתנור של לייזה לו. לפני שנתקלתי פתאום בגיהנום הלאס וגאסי הזה שפוצץ את החסד, והפך את המטבח כולו להכלאה בין בית הממתקים של המכשפה לתנור הבוער.

פנים התנור של לייזה לו, פרט מתוך מטבח החרוזים. 1991-1996

פנים התנור של לייזה לו, פרט מתוך מטבח החרוזים. 1991-1996

*

  1. האם אפשר לפרום רוחות רפאים ולתפור מהן משהו חדש?

ובחזרה לקלייר ווטסון – עכשיו אני כבר מאומנת, אני מיד מזהה את הכאב. זאת לא חוכמה אולי כי אצל ווטסון זה הרבה פחות מצועף, הניסיון לפרום את זיכרון הגוף, לחזור להתחלה, לזמן שלפני הכאב, ולסנדל אותו לדימוי אחר דקורטיבי. זה כמו סיפורי המדע הבדיוני האלה שבהם נוסעים לעבר כדי לרצוח את היטלר התינוק, זה אף פעם לא מביא לתוצאה המבוקשת. וגם ווטסון לא מצליחה להיפטר מכאבי הפנטום. הכפפות מתגלגלות בפרצופי ביעותים, מסכות אילמות, שֵדֵי דלעות של הלואין, דגלי פירטים אומללים.

מסכות תיאטרון, מוזיאקה רומית

מסכות תיאטרון, מוזיאקה רומית

קלייר ווטסון, Now-What (כאן גם הפה סכור ברצועה, אז בכלל)

קלייר ווטסון, Now-What
(כאן גם הפה סכור ברצועה, אז בכלל)

עש הגולגולת

עש הגולגולת

מישהו שאת שמו שכחתי לצערי, הלחין פעם את ההוראות על מחסום השער של קיבוץ ספר: "עצור,/ כבה את האורות החיצוניים,/ הדלק את האורות הפנימיים,/ הזדהה." ההלחנה כמו שחררה את הנופך הרוחני פיוטי מתוך ההנחיות הטכניות. אבל כשווטסון ניסתה לחזור אחורה לשלב הטכני של הכפפות, התברר שזה בלתי אפשרי. אי אפשר להחזיר את הזמן לאחור. הכפפות הפרומות הן כמו עור שנפשט. הכאב כבר שם. שלא לדבר על הבלבול בין תוקף לקרבן.

קלייר ווטסון, Ancestors Say (פרט)

קלייר ווטסון, Ancestors Say (פרט)

וחשבתי גם על עבודת הוידאו של בועז ארד, "שיעור בעברית", שבה הוא פורם נאומים של היטלר להברות, ומטליא מהן בסבלנות את המשפט העברי "שלום ירושלים, אני מתנצל." (כתבתי על זה פעם בהקשר אחר ואז בלטו לי דברים אחרים. ועדיין).

*

  1. חורי הדמעות

אחת מדודותיה של אמי חיתה עם משפחתה באפריקה שנים רבות. זה היה מזמן, לפני היות המודעות הסביבתית. הם צדו נמרים ושלחו לנו במתנה את העורות שפשטו; עור של נמר בוגר ועור קטן של גור: מעין מגזרות סימטריות של חיות מושטחות כולל רגליים וזנב. אבל מה שריתק והבעית אותי יוכל מכל היו חורי הכדורים ליד הראש. לא פצעים אקספרסיוניסטיים אלא חורים עגולים ונקיים כאילו נגזרו במספריים.

ובחזרה לקלייר ווטסון; כפפות המפורקות הן סימטריות כמו עור שנפשט, החורים הם ספק חורי כדורים, ספק חורי דמעות.

קלייר ווטסון, 2014-16 trouble (פרט)

קלייר ווטסון, 2014-16 trouble (פרט)

האתר של קלייר ווטסון

*

ועוד שלוש הערות לסיום:

* חלק הארי של מאמר המעשיות של דרנטון פורסם בשעתו ב"זמנים" 16, גיליון סתיו 1984, בתרגום אלגנטי ומדויק של פניה עוז.

** ואם כבר מדברים על זה, זוכרים את תעלומת ההורים החורגים? המאמר מספק קצה חוט לפתרונה: בצרפת של המאה ה18 היה שיעור הנישואים השניים של אלמנים כפול משיעור הנישואים השניים של אלמנות. כלומר, גם במציאות היו הרבה יותר אמהות חורגות מאבות חורגים…).

*** התכוונתי להביא עוד כפפות מאוסף כפפות הכאב שלי, של מרי ריינולדס, של דורית נחמיאס ושל מרט אופנהיים (לה יש מגירונת משלה) ואחר כך נמלכתי בדעתי מחשש אַייסֶה בְּסַייסֶה ׁ(ביטוי שאבד מהעולם אבל מדבר בעד עצמו). אז רק אופנהיים אחת לסיום ולעידוד. איכשהו גם בעבודות היותר טעונות שלה יש משהו עוצמתי.

מרט אופנהיים, כפפות, 1985; מתוך מהדורה מוגבלת של 150 זוגות כפפות שצורפו ל Deluxe Edition של Parkettmagazine.

מרט אופנהיים, כפפות, 1985; מתוך מהדורה מוגבלת של 150 זוגות כפפות שצורפו ל Deluxe Edition של Parkettmagazine.

*

עוד פוסטים על זכרונות ילדות

זכרונות עתידניים

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

כמו שלחם אינו רק מזון, צמה אינה רק תסרוקת

על מות הילדה

עוד באותם עניינים

כל הכלים השלמים דומים זה לזה

שמלות של כאב – הקולקציה של נלי אגסי

על 7 במיטה, לואיז בורז'ואה

המשפחה הלא קדושה

מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

*

ובשולי הדברים.

* ב30 לאוקטובר ייערך יום ראיונות אחרון לחממת האמנים השישית של תיאטרון הקרון.

* ערב יום כיפור זה גם יום הולדתי. גמר חתימה טובה. (ויש עוד פרק).

*

Read Full Post »

על רגל אחת למי שהגיע רק עכשיו: אצל גוגול זה היה החוטם שפצח בחיים משלו ואילו אצל האחים גרים אלה האצבעות שקיבלו במה עד כדי ניתוקן הסמלי או הממשי מן הגוף ועד כדי הנפשתן. (וזה משנה, בטח, כי הגוף הוא המרחב שבו מתרחשת הנפש).

נותרו עוד שלושה מופעי אצבעות מתוך שבעה שהבטחתי. ועוד נראה לאן זה יוביל.

*

  1. כמו שושנה בין החוחים

"כל מיני פרוות" הוא אחד הסיפורים הפלאיים באוסף האחים גרים. הקלות והקסם החלומי ששורים עליו עומדים ביחס הפוך לכאב שבו הוא ספוג, ולא בכדי; הוא עוסק בגילוי עריות באופן הכי ישיר וחזיתי. הקדשתי לו שני פוסטים בעבר – הנערה שלא רצתה להינשא לאביה, וגם הנפש היא קוסמת גדולה – ואני מרשה לעצמי לדלג אל הסוף, שבו הגיבורה עובדת במטבחו של מלך. היא מסווה את יופיה בטינופת ובגלימת אלף פרוות. בכל פעם שנערך נשף היא מתרחצת ומסתננת לתוכו לבושה באחת משמלות האור שלה. בפעם השלישית עונד לה המלך בגניבה את הטבעת שהטילה לתוך המרק שלו. הוא מעכב אותה כל כך שהיא לא מספיקה להתלכלך כראוי, אצבע הטבעת נותרת צחורה ומסגירה את זהותה הנסיכית.

זה רגע יפהפה, הרגע שבו מתגלה האצבע הצחורה הענודה בטבעת מבהיקה בתוך שורת המקהלה המטונפת של אחיותיה. לחריגה מן הכלל יש עוצמה ריטורית ומוסיקלית, והלובן תמיד לבן יותר על דרך הניגוד. (עוד על אמנות החריגה מן השורה פה).

ארתור רקהאם, שלגיה ושבעת הגמדים. הלובן תמיד לבן יותר על דרך הניגוד.

ארתור רקהאם, שלגיה ושבעת הגמדים. הלובן תמיד לבן יותר על דרך הניגוד.

תוספת מאוחרת: אני לא יודעת מה יש באצבעות האלה, שמציף אצלי כל כך הרבה חומרים. אבל פתאום נזכרתי שבשטיחי הקילים יש מוטיב מסורתי של יד, ולפעמים באופן מפתיע, אחת האצבעות ארוגה בצבע אחר, והצבע השונה הוא סוג ספונטני של הנצחה (כמו לחרות את שמך על עץ) האורגת מנציחה כך איזו דמות מיוחדת שהיתה לצדה. זה ההסבר הרשמי.

ki

ובחזרה לאצבע של "כל מיני פרוות" – לרגע החשיפה יש צד סימבולי: הגיבורה נפרדת מזהותה המחתרתית כחיית אלף פרוות לטובת זהותה החדשה ככלת המלך – אין הבדל בין אלף פרוות לתשע אצבעות מטונפות, זה כמו שילדים סופרים: אחת, שתיים, שלוש, המון – ואי אפשר להתעלם מן האירוטיות של האצבע הרחוצה המעורטלת לעומת אחיותיה המושחרות. הטבעת הנענדת בטקס הנישואין מסמלת בין השאר את הנאמנות המינית, כשהאצבע (כמו בתנועה מגונה) מסמלת את אבר המין הגברי, והטבעת את אבר המין הנשי. וכבר הרחבתי על כך בסיפורים יכולים להציל, בפרק על סיפור המסגרת של "אלף לילה ולילה", שבו מאלצת חטופת השד את הגברים שהיא אונסת לתת לה את טבעותיהם. וכשהיא מסחררת על אצבעה בשחצנות את שללה, מחרוזת של חמש מאות ושבעים טבעות גבריות, היא מדגישה את ההיפוך המגדרי: "האצבע, המייצגת את איבר המין הזכרי, שייכת הפעם לאישה, והטבעות העגולות והחלולות הם הגברים ש'השחילה'."

מרט אופנהיים, שמש, ירח וכוכבים, 1942. גיבורת "כל מיני פרוות" מבקשת מאביה שמלות אור שמש, אור ירח ואור כוכבים בתקווה שייכשל ויוותר על הנישואין, וכשזה לא עובד היא מבקשת גלימת אלף פרוות ובורחת. לפי האינטואיציה העקשנית שלי הציור של מרט אופנהיים מתייחס למעשייה. ואם רוצים אגב, אפשר גם לקרוא לכלל יצירתה של מרט אופנהיים "כל מיני פרוות", אבל על כך בפעם אחרת.

מרט אופנהיים, שמש, ירח וכוכבים, 1942. גיבורת "כל מיני פרוות" מבקשת מאביה שמלות אור שמש, אור ירח ואור כוכבים בתקווה שייכשל ויוותר על הנישואין, וכשזה לא עובד היא מבקשת גלימת אלף פרוות ובורחת. לפי האינטואיציה העקשנית שלי הציור של מרט אופנהיים מתייחס למעשייה. ואם רוצים אגב, כשחושבים על כל עבודות הפרוות של מרט אופנהיים (כל ספלי הפרווה וכוסות הבירה עם ידיות הפרווה וכפפות הפרווה) אפשר גם לקרוא לכלל יצירתה "כל מיני פרוות", אבל על כך בפעם אחרת.

*

כלי שחמט שעיצב סלוודור דאלי, כמחווה למרסל דושאן (השחמטאי). רוב הכלים הם יציקות של אצבעותיו. המלכה היא יציקת אצבע של גאלה אישתו.

כלי שחמט שעיצב סלוודור דאלי, כמחווה למרסל דושאן (השחמטאי). רוב הכלים הם יציקות של אצבעותיו. המלכה היא יציקת אצבע של גאלה אישתו.

  1. אצבעות מתות מדברות

בסיפור "האדון הסנדק" מבקש אדם מזר גמור לשמש סנדק לבנו, ומקבל ממנו במתנה מי פלא שהופכים את הילד לרופא מפורסם. יום אחד מתחשק לו לרופא לבקר את סנדקו, אבל כשהוא נכנס לביתו מתרחשים דברים משונים: על גרם המדרגות מתקוטטים המטאטא והיעה ומרביצים זה לזה. לשאלתו איפה גר האדון הסנדק, הם עונים, "קומה אחת מעל." אבל בקומה הבאה הוא רואה רק המון אצבעות מתות מונחות, וגם אותן הוא שואל איפה גר האדון הסנדק, ואחת מהן עונה, "קומה אחת מעל." (וכך עונים לו גם הראשים מן הערימה בקומה הבאה, וגם הדגים המתים המיטגנים במחבת בקומה הרביעית, ורק בקומה החמישית הוא מציץ לחור המנעול ורואה את האדון הסנדק מעוטר בזוג קרניים ארוכות, וכשהוא נכנס סוף סוף לחדר מסתתר הסנדק מתחת לשמיכה…).

JOSEPH BARBACCIA מכאן===

JOSEPH BARBACCIA התמונה מכאן.

ואם נניח רגע לסיפור הרָווּי באימה חלומית ובאווירת ניוול משונה, לא משוללת הומור (שחור ויומיומי כמו של גוגול, ב"החוטם"), ספק משכנות עוני, ספק גיהנום או בית רוצח סדרתי. האצבעות המתות המדברות הן גלגול עצוב של האצבעונים ההרפתקנים מן הסיפורים "אגודלי" ו"נדודי אגודלוני".

כשראיתי את rhythm 10 (1973), עבודת הסכינים והאצבעות של מרינה אברמוביץ, מיד נזכרתי בקטע שבו מקפץ אגודלוני בין סכיני הקיצוץ של הנקניק (לחסרי סבלנות, האקשן מתחיל בדקה 1:15).

*

  1. הומונקולוסים* של כאב

* הומונקולוס היה איש זעיר שנברא באמצעים אלכימיים. כיום נקראת כך מפת איברי הגוף על קליפת המוח. כך נראה למשל ההומונקולוס התחושתי על פי ויקפדיה (בחיי. ישר מן האגדות).

sensory_homunculus

בסיפור "החתן השודד" מגלה נערה שחתנה משתייך לחבורת רוצחים קניבלים. היא מסתתרת ורואה אותם משקים עלמה ביין לבן אדום וצהוב עד שליבה מתפקע ואחר כך ניגשים לקצץ אותה. מכיוון שהם לא מצליחים להסיר את הטבעת מאצבעה הם קוצצים את האצבע כולה והיא מתעופפת, אבוי, ישר לחיקה של הנערה. איכשהו היא מצליחה לחמוק לביתה. כשהחתן מגיע לביקור היא מספרת לו מה ראתה בתור חלום שחלמה, עד שהיא מגיעה לאצבע הטבעת ושולפת אותה כראיה. וכך, על דרך הסינקדוכה (דימוי שבו הפרט מייצג את השלם, כמו למשל בביטוי "ביקש את ידה") "מצביעה" הנרצחת על רוצחהֹּ.

באוסף המעשיות של האחים גרים יש לפחות שני סיפורים אחרים שבהם מצביע מת על רוצחיו:

בסיפור "העצם המזמרת" הורג הגיבור את חזיר הבר שמציק למלך. אחיו הבכור מטביע אותו ונושא את בת המלך במקומו. אחרי שנים מוצא רועה צאן עצם קטנה ליד הנחל. הוא מגלף ממנה פייה לקרן, וברגע שהוא נושף בה הקרן מתחילה לשיר:

אהה רועה צעיר
בעצמותי נושף אוויר
אחי שהרגני
תחת הגשר קברני
למען נבלת חזיר
בת מלך וכבוד כביר.

ב"מן הערער" (סיפור מצמרר ומופלא) רוצחת אם מופרעת את בנה החורג, מבשלת אותו ומגישה לבעלה. אחותו הקטנה אוספת את עצמותיו במטפחת משי. היא יוצאת לחצר ומשתרעת מתחת לעץ ערער שענפיו מתנועעים כאילו מחא כף. ענן בוער עולה מתוכו ומתוך הענן פורחת ציפור יפהפייה ומתחילה לשיר:

אמי היא הרגתני
אבי הוא אכַלָני,
אחותי, מרלינכן הקטנה,
קִבּצה כל עצמותי,
במטפחת משי היא קשרתן,
תחת עץ ערער הניחה אותן
קיוויט, קיוויט, איזו ציפור יפה אני!

בסוף מסעה של הציפור, אגב, חוזר הקורבן לחיים.

גם העצם וגם הציפור הן הרבה יותר פיוטיות מאצבע הטבעת. על שירה של העצם הלבנה שורה איזו תוגה של בלדה. והציפור המזמרת נולדת מן הערער במין מופע פלאים אור-קולי. באצבע הכרותה מ"החתן השודד" יש משהו הרבה יותר נא וחשוף. הרבה יותר טרנטינו ודיוויד לינץ'. (ואני זוכרת גם במעורפל עניין שלם עם "אצבע הטבעת" ב"תוף הפח" של גינטר גראס, אני משוכנעת שזה קשור ל"חתן השודד". אם יש מישהו שזכרונו צלול משלי, הוא מוזמן להשלים את הפרטים).

לא שאין פיוט ב"חתן השודד", הוא פשוט נדחק למחוזות אחרים. למשל לשביל המוביל אל בית הרצח ובחזרה. החתן מסמן את הדרך באפר, ואילו הנערה שנתקפת פחד לא ברור זורעת אפונים ועדשים בדרכה, ועד שמגיע זמנה לחזור הם כבר נובטים ומסמנים לה את הדרך, שביל של חיים לעומת שביל של מוות.

אפשר לראות באצבע הטבעת של "החתן השודד" בובת אימים של תיאטרון בובות עכשווי (גיבורת הסיפור בתסריט הזה היא המפעילה). ואפשר לראות בה גם סוג של רוח רפאים אצבעונית.

יש משהו עצמאי ואוטונומי באצבעות; יותר מכל האברים אולי, מלבד אבר המין הגברי כפי שהראה ויטו אקונצ'י במיצג Trappings (1971), כשישב עירום בתוך ארון בקצה מחסן מבולגן מלא צעצועים, פיסות בד, ספוג ועץ, והלביש את אבר המין שלו בבגדי בובות ודיבר אליו כי "יש לו חיים משלו… הוא מספיק רחוק ממני כדי שאוכל לשוחח איתו." בבחירה של אקונצ'י במרתף ובארון יש משהו מן האשמה, האפלה והמסתורין הטוענים רבות ממעשיות האצבע שהזכרתי וגם אחרות באוסף האחים.

ציור אלכימי מן המאה החמש עשרה.

ציור אלכימי מן המאה החמש עשרה.

תהליכים אלכימיים אוירו באופן סמלי, באמצעות ציורים של בני אדם קטנטנים בתוך כלים. וזה הוביל לאמונה ביכולת לברוא הומונקולוסים (ננסים שכאלה) באמצעים אלכימיים. במיתולוגיה היוונית מסופר על הטיטנית ריאה שכרעה ללדת, ובכאבה נעצה את אצבעותיה באדמה וכך נבראו הדקטילים, אנשי האצבעות. לפעמים יש לי הרגשה שזה קורה גם במעשיות. האלכימיה של הכאבים ומצוקות מייצרת, או אולי מותירה אחריה אצבעונים כאלה לעדות.

אייר וילהלם פדרסן, "אצבעונית" דווקא מסיפור של אנדרסן (דומה להפליא לתמונות של אמי בילדותה)

אייר וילהלם פדרסן, "אצבעונית" דווקא מסיפור של אנדרסן (דומה להפליא לתמונות של אמי הפעוטה)

*

עוד באותם עניינים

חיילים מתעלפים, או החיים והאמנות בראשי פרקים

מרחב של גברים שרועים באמבטיות ומשתעשעים בצמות כרותות

על 7 במיטה, לואיז בורז'ואה

*

Read Full Post »

הגוף הוא המרחב שבו מתרחשת הנפש.

רדאר האיברים שלי קלט אצבעות בסיפורי האחים גרים.

אני לא מדברת על איזכורים אגביים וסבירים של אצבעות – נניח סיפור שבו נאלצת הגיבורה לטוות עד שאצבעותיה זבות דם שמלכלך את הפלך, וכשהיא גוחנת לשטוף אותו הוא נשמט לבאר ומשם ממשיך הסיפור ("גברת הוּלֶה") ומתגלגל עד סופו המאושר.

אלא על השתהות על אצבע עד כדי ניתוקה הסמלי או הממשי מן הגוף ועד כדי הנפשתה.

אנסה לשרטט פה שבעה מופעי אצבעות, מן הריאליסטי (יחסית) אל הפנטסטי. יש לי אינטואיציה מסוימת לגבי פֶטיש האצבעות של האחים גרים, אבל עוד נראה לאן זה יוביל.

*

  1. הנזל והאצבע המזויפת

האצבע המפורסמת מכולן (שצצה כבר בשלהי הפוסט המבשר), היא האצבע המזויפת של הנזל מ"הנזל וגרטל". המכשפה מפטמת אותו, כזכור, ומכיוון שהיא כמעט עיוורת היא חייבת למשש כדי לבדוק אם השמין. היא מבקשת שיושיט לה אצבע והנזל מושיט לה עצם מבין סורגי כלובו.

ארתור רקהאם, איור להנזל וגרטל

ארתור רקהאם, הנזל וגרטל

האצבע-עצם הקטנה והמאוזנת שוברת את הקווים האנכיים של סורגי הכלוב. יש משהו לופת ברגע הזה, מצחיק ומבעית כאחת; זה תמיד מצחיק כשהחלש מערים על החזק אבל מה יקרה אם העצם תישמט ותסגיר את התחבולה?

זאת ועוד. הבחירה בעצם כתחליף לאצבע, מתקבלת על הדעת מבחינת הזמינות והמידות, אבל מבחינה מאגית זו סכנת נפשות; מדובר בסיפור שכולו זלילה: מן הציפורים שאוכלות את פירורי-סימני הדרך, דרך בית הלחם של המכשפה עם גג העוגה וחלונות הסוכר שהילדים מכרסמים, ועד לתנור המתחמם כדי לאפות את הנזל (אפילו בהערת הסיום של המספר יש משהו רצחני, "הנה אץ לו עכבר, מי שאותו יתפוס, יוכל להכין לו כיפת פרווה גדולה-גדולה").

כשהנזל מחליף את אצבעו בעצם, הוא מזמן לעצמו בלי משים, גורל דומה לגורלו של העוף שזלל. המאייר האלמוני של האיור הבא, ניסה להפעיל מאגיה נגדית כמדומה, ליצור הקבלה חדשה, בין אצבעה של המכשפה לעצם:

הנזל וגרטל

הנזל וגרטל

*

  1. האצבע כמפתח

ב"שבעת העורבים", גרסה אפלה ועזה של ברבורי הבר (עם קורטוב "שלגיה" וקמצוץ "כל מיני פרוות"), יוצאת נערה להציל את אחיה שהפכו לעורבים. היא לוקחת איתה "טבעת קטנה כמזכרת מהוריה, כיכר לחם קטנה לשבור רעבונה, כד מים קטן לשבור צמאונה, וכסא קטן להינפש מעייפותה."

אחרי שהיא נמלטת משמש שורפת וטורפת ומירח קר ומרושע המריח בשר אדם (ראו בתמונות) היא מגיעה לחבורת כוכבים ידידותיים שכל אחד יושב על כסא מיוחד משלו.

אייר אוסקר הרפורט. מנוסה סיוטית משמש

אייר אוסקר הרפורט. מנוסה סיוטית משמש "חמה ואיומה וטורפת ילדים קטנים." כל איורי אוסקר הרפורט, מכאן.

אייר, אוסקר הרפורט,

אייר, אוסקר הרפורט, "במהירות ברחה לירח אבל הוא היה קר ומרושע מדי וגם זוועתי. כשהבחין בילדה אמר, 'אני מריח בשר אדם'." (מתוך "שבעת העורבים")

כוכב השחר נותן לה פולקע כדי לפתוח את הר הזכוכית שבו לכודים האחים. כן, פולקע, "שוֹק של תרנגולת", זה מה שכתוב בתרגום העברי של שמעון לוי, אבל על פי האיורים שדגמתי מדובר רק בעצם, מה שמחזק את הזיקה בין גיבורת הסיפור להנזל; כי אחרי שהיא מאבדת את העצם היא כורתת את אצבעה במין אינטואציה מאגית ומשתמשת בה בתור מפתח. כלומר, מחליפה את העצם באצבע, במין תקבולת הפוכה להנזל.

איור, ריי קרמר (Rie Cramer) 1927 מתנת הכוכבים

איור, ריי קרמר (Rie Cramer) 1927 מתנת הכוכבים

מדוע צריכה האצבע להיכרת כדי להפוך למפתח?

אולי כשם ומשום שהאחים נכרתו ממשפחתם.

ואולי זאת דרך אקסטרימית וטוטלית להסיר את הטבעת ההורית (הגיבורה משליכה אותו לכוסו של אחד האחים). הטבעת היא לא רק אמצעי זיהוי והתוודעות, אלא סמל לתסבוכת המשפחתית; האב כעס על האחים שכשלו בהבאת מים להטבלתה של אחותם התינוקת ובכעסו הפך אותם לעורבים. הגיבורה כמו מעלה את אצבעה לקורבן כדי לכפר על חלקה באסון.

הנזל, המיר את אצבעו החיה באובייקט סמלי מן החי, ואילו גיבורת "שבעת העורבים" מבצעת מהלך הפוך: נסיגה מן התחליף הסמלי אל האיבר החי המדמם. זה ברוטלי שבעתיים, כי לא מדובר במיצגנית של דם וקרביים נוסח הרמן ניטש וקבוצת "האקציון" הווינאית, אלא בילדה טובה וביתית המצטיידת בכסא קטן לפני שהיא יוצאת להרפתקה.

איור, פליקס הופמן (פרט). הכסא הקטן הילך קסם על כל המאיירים.

איור, פליקס הופמן (פרט). הכסא הקטן הילך קסם על כל המאיירים. התמונה מפה.

ורק בסוגריים, מכיוון שזה בלוג רב תחומי והדרכים מצטלבות: נדמה לי שבזהות היצירתית המשותפת של ענבל פינטו ואבשלום פולק יש לא מעט מגיבורת "שבעת העורבים"; הצטיידות נוגעת ללב ומעוררת חיוך בכסא קטן, זו גם דרכם שלהם להתכונן למסע עצוב ומסוכן. זה נכון באופן כללי, וגם באופן ספציפי כפי שניתן לראות בתמונות הבאות מתוך אויסטר ומתוך ראשס.

משמאל, מתוך אויסטר, מימין מתוך ראשס, מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק.

משמאל, אישה ששרפרף דבוק לאחוריה, מתוך "אויסטר", מימין, מתוך "ראשס", מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק.

*

  1. מפתח הזהב ואצבע האיסור

ב"שבעת העורבים" משתמשת הילדה באצבעה המדממת כמפתח, מה שמחזיר אותי לרגע ל"כחול זקן", סיפור שבו נשאת הגיבורה למלך שאין בו פגם "מלבד זקן כחול שעורר בהלה קלה". אחרי החתונה הוא יוצא למסע ומשאיר לה מפתח זהב קטן לחדר אסור. הוא אוסר עליה לפתוח את הדלת, וכשהיא בכל זאת פותחת אותה היא מגלה את גופות נשותיו המבותרות. מרוב בהלה היא שומטת את המפתח שמתלכלך בדם בלתי רחיץ ומסגיר אותה. (עוד על הסיפור כאן.)

ומכיוון שבאצבעות עסקינן ולא במפתחות, אני מדלגת ישר ל"ילדתה של מריה", הווריאציה המפתיעה ביותר על "כחול זקן" באוסף המעשיות: בסיפור מאמצת מריה הקדושה ילדה ענייה ומגדלת אותה בגן עדן בין המלאכים הקטנים. יום אחד היא יוצאת למסע ומפקידה בידי הילדה מפתחות לכל דלתות השמיים. רק דלת אחת אסור לה לפתוח, והסקרנית הקטנה בכל זאת פותחת ורואה את השילוש הקדוש בתוך זוהר ואש, וכשהיא נוגעת בזוהר אצבעה מזהיבה וכמה שהיא מקרצפת ומשפשפת הזהב לא יורד ומסגיר את פשעה.

למטה, שני איורים של אוסקר הרפורט: משמאל, "ילדתה של מריה" – ושימו לב איך המאייר קושר בין מפתח הזהב לאצבע האיסור. מימין, "שבעת העורבים", הגיבורה הקטנה מקבלת את עצם-המפתח מכוכב השחר.

מ

לא רק הגיבורות זהובות הצמות כמעט זהות בשני האיורים, גם הסביבה משוכפלת בהבדלים זעירים (מלאכונים בין כוכבים, במקום ילדי כוכבים) וגם הסיטואציה: המפתח שמריה מראה לאחת מקביל לעצם שמראה כוכב השחר לאחרת. ולא ברור לי אם המאייר התעצל, או שמא ביקש להבליט את הדמיון בין הסיטוציות, ואולי רק חשף אותו בלי משים (כי סהדי במרומים, עד שהתחלתי להתעמק באצבעות גם אני לא הבחנתי בזיקה המשונה בין הסיפורים, שתוסיף ותתעצם כששתי הגיבורות יגשו לדלת הנעולה).

בתמונה למטה, אוסקר הרפורט מאייר את הכניעה לפיתוי. שימו לב שהמלאכונת מאחורי הילדה מחבקת בובת שטן קטן אדום (ואגב, בקלות אפשר להתבלבל ולחשוב שהיא מכניסה את אצבעה לחור המנעול).

אייר אוסקר הרפורט

אייר אוסקר הרפורט

במין היפוך מוזר מלוהקת מריה הקדושה לתפקיד כחול זקן (ואם לא די בכך, היא תלוהק בהמשך הסיפור גם לתפקיד החמות הרצחנית). כתם הזהב על האצבע הוא מעין תשובה מאוחרת לכתם הדם על מפתח הזהב של כחול הזקן; גם הוא כמו הדם עמיד לכל קרצוף. (עוד על הסיפור, ועל השאלה, האם אור יכול ללכלך? כאן).

*

  1. גולדפינגר

בסיפור "הנס ברזל" מאיים המלך להרוג את מי שיפתח את כלובו של איש הפרא. ואז מתגלגל כדור הזהב של הנסיך הקטן אל הכלוב. איש הפרא מסכים לשחרר את הכדור רק תמורת שחרורו שלו, והילד גונב את המפתח החבוי מתחת לכריתה של אמו, ומרוב אשמה ופחד הוא נס עם איש הפרא ליערות. שם הוא מופקד על באר צלולה שנחשי זהב ודגי זהב משתכשכים בה. אלא שאצבעו של הילד כואבת. היא נצבטה בזמן שפתח את הכלוב והוא לא מתאפק וטובל אותה במי הבאר, וכשהוא מוציא אותה האצבע זהובה כליל.

הנס ברזל ואצבע הזהב

הנס ברזל ואצבע הזהב

שוב כמו ב"ילדתה של מריה" וב"שבעת העורבים" נכרכת האצבע באשמה ובפתיחת דלת אסורה או מכושפת. היא לא נכרתת אמנם כמו ב"שבעת העורבים" אלא רק נצבטת, וכמו ב"ילדתה של מריה" מוכתמת בזהב-תמיד.

the-swimming-poolMB

מיכאל בורמנס

עוצמת הפיתוי של הדימויים האלה (כולל התרמית הקטנה של הנזל), טמונה באופיים המתעתע; מצד אחד פריצת גדר והפרת איסור, ומצד שני, המניע, שמשתנה אמנם מסיפור לסיפור, נותר קצת עמום מבחינה מוסרית, משתמע לשני פנים. וזה ניכר גם בהשלכות. זהב מקושר בדרך כלל לפרסים ולא לעונשים.

הארכתי דיי. ההמשך בפעם הבאה. ועד אז, שיר הפתיחה המזהיר-ובו-בזמן-מפתה של "גולדפינגר" (1964) השלישי בסדרת סרטי ג'יימס בונד, בביצוע שירלי באסי. גולדפינגר הוא הנבל שרוצח נשים על ידי צביעתן בזהב, אבל בכרזת הסרט, וגם בתחילת הפתיח ובסיומו מוצגות דווקא אצבעות הזהב של האישה המתה. יש משהו מתעתע ושואב בשניות הזאת.

*

לחלק השני והאחרון

*

עוד באותם עניינים (מסלולים שונים באוסף המעשיות של האחים גרים):

ילדים, היזהרו מברונו בטלהיים!

מחשבות על הורים רעים במעשיות האחים גרים

נכתב בחודי מחטים בזוויות העין

וישנה גם סדרת עצי הפלא של האחים, זה הראשון

"פיו של מי שסיפר את זה עדיין חם", על הערות סיום במעשיות האחים גרים

ילדה, חוה, צלובה

הנערה ששיחקה עם רוצח סדרתי (על הגירסה המדהימה והאולטרה פמיניסטית של "כחול זקן")

*

ובלי שום קשר:

נמשכת ההרשמה לחממה של תיאטרון הקרון.

אמנים מכל התחומים מוזמנים!

*

Read Full Post »

האחים גרים טענו שאוסף המעשיות הוא "עדות ללבבנו".

האגדה הבאה היא ללא ספק עדות ללבבי. עדות כל כך מופלאה ונוראה שבמשך שנים לא הצלחתי לדבר אותה.

בשבוע שעבר ניסיתי. זה מה שאמרתי בחלק השני של הרצאתי על הורים רעים בסיפורי האחים גרים.

(זה החלק הראשון)

*

ראשית התקציר (הקצת ארוך) של "הנערה ללא הידיים". החלק הראשון ברוטלי במיוחד, אז תחזיקו חזק.

ובכן: טוחן יורד מנכסיו ולא נשאר לו כלום מלבד הטחנה שלו ועץ תפוח שצומח בחצר האחורית. הוא יוצא ליער לחטוב עצים ופוגש זקן שמבטיח להעשיר אותו תמורת מה שעומד מאחורי הטחנה. הטוחן משער שהוא מתכוון לעץ, ומסכים לעסקה. והזקן אומר שבעוד שלוש שנים יבוא לקחת את שלו. כשהטוחן חוזר הביתה יוצאת אשתו לקראתו ושואלת מה פשר העושר שממלא את הבית. הטוחן מספר לה על הזקן שפגש, ואישתו מבינה מיד שמדובר בשטן. והוא לא התכוון לעץ אלא לבתם שטאטאה באותה שעה את החצר האחורית. וכעבור שלוש שנים הוא אמנם מגיע לדרוש את חלקו. הנערה מתרחצת ומיטהרת לקראת בואו. היא מציירת מעגל גיר סביבה והשטן לא מצליח לפרוץ לתוכו. הוא דורש מאביה להרחיק ממנה כל מים. האב מציית, ולמחרת בבוקר כשהשטן חוזר הוא מגלה שהיא בכתה כל כך שידיה נרחצו בדמעות. ושוב אין לו שליטה עליה. בזעמו הוא אומר לאביה את המשפט המדהים, "קצץ את ידיה אחרת לא אוכל לפגוע בה." הטוחן מתחלחל, אבל אחרי שהשטן מאיים לקחת אותו במקומה, הוא פונה אל בתו ומבקש ממנה להבין אותו ולמחול לו. היא מושיטה לו את ידיה ואומרת, "אבא יקר, עשה בי כרצונך, אני ילדה שלך." אחרי שהמעשה נעשה היא שופכת כל כך הרבה דמעות עד שגם הגדמים מיטהרים. השטן נאלץ לסגת בפעם השלישית והאחרונה ומאבד את חזקתו.

פדריקו גרסיה לורקה, ידיים כרותות (מה הוא ידע על הנושא?)

פדריקו גרסיה לורקה, ידיים כרותות (מה הוא ידע על הנושא?)

האב מציע לפצות את בתו בעושרו החדש אבל היא מסרבת, היא מעדיפה לסמוך על חסדם של זרים (כך היא אומרת בפירוש). לפי בקשתה קושרים את זרועותיה הכרותות על גבה וכך היא צועדת יום שלם, ועם רדת הלילה היא מגיעה לגן מלכותי מוקף מים. עצי הפרי זורחים באור הירח ומזכירים לה שלא אכלה כל היום. היא כורעת על ברכיה ומתפללת ומיד מופיע מלאך שמייבש את התעלה. הם חוצים אותה ביחד והנערה אוכלת אגס בפיה, ישר מן העץ. הגנן רואה הכל ולא מעז להתערב. למחרת בבוקר כשהמלך מגיע לגן הוא מבחין מיד בחסרונו של האגס. הגנן אומר שרוח רפאים אכלה אותו, וסקרנותו של המלך מתעוררת. למחרת בלילה הוא מצטרף אל הגנן ומביא איתו גם כומר ליתר ביטחון. כל השלושה צופים בנערה שחוצה את התעלה בעזרת המלאך ואוכלת אגס נוסף. המלך מתאהב בפולשת. הוא נותן לה ידיים מכסף ונושא אותה לאישה.

אחרי הנישואין יוצא המלך למלחמה והמלכה יולדת בן. אמו ממהרת לכתוב לו על המאורע המשמח. אלא שהשליח נרדם ליד נחל והשטן מחליף את מכתבה וכותב שהמלכה ילדה מפלצת. המלך נבהל ומתעצב אבל מורה לנהוג בה יפה עד שיחזור, והשליח שוב נרדם ליד הנחל והשטן שוב מחליף את מכתבו במכתב חדש שבו מורה המלך להרוג את אשתו ואת בנו. האם הזקנה לא מאמינה ושולחת מכתב בירור. והכל חוזר על עצמו ואפילו מחמיר. השטן דורש לשמור לו את לשונה ואת עיניה של המלכה.

אמו של המלך לא מוכנה לרצוח את כלתה ואת נכדה, ומצד שני היא חוששת שלא תוכל להגן עליהם. לפיכך היא קושרת את התינוק לגבה של הנערה שנפרדת ממנה בדמעות. ואז מגיע החלק השלישי והמופלא של הסיפור: המלכה ובנה מגיעים ליער פרא ומלאך מוביל אותם לבית קטן שעליו כתוב: "כאן גר חופשי כל אחד". שבע שנים היא שוהה ביער. ושם, בחופש, בטיפולה המסור של בתולה לבנה כשלג, ידיה צומחות מחדש.

כשהמלך חוזר ומגלה מה עולל השטן הוא יוצא לחפש את אשתו ואת בנו. שבע שנים הוא נודד בלי לאכול ובלי לשתות, הוא שורד בעזרת נס ומגיע לבית הקטן ביער, ושם הם חוזרים ומתאחדים וחיים באושר עד יומם האחרון.

נערה ללא ידיים, אלברטו ג'קומטי

נערה ללא ידיים, אלברטו ג'קומטי

*

ובכן, בהמשך להצהרתו של פלובר, "מאדאם בובארי זה אני", הנערה ללא הידיים היא אני.

זה לא רק טעון בשבילי אלא גם מציף. שלושה ימים לא יספיקו לכל מה שיש לי להגיד. אני אצטמצם ברשותכם, לכמה הערות על הורות ומגדר.

ילדים אינם שייכים להוריהם. לא כמו שרכוש שייך. הורה אינו יכול למכור את בנו לשטן או לעקוד אותו. ותסלחו לי שאני שוב חוזרת לאברהם; לעניות דעתי החילונית והילדותית והאימהית, אם מישהו מבקש ממך לרצוח את בנך זה חייב להיות השטן.

המערכה הראשונה של "הנערה ללא הידיים" היא תיאור מצמרר של העוצמה ההורית. כי את השטן לפחות אפשר לחסום בעזרת טוהר. אבל אין שום תרופה נגד אבא. רק להורים יש גישה חופשית וכוח אינסופי להזיק.

אומרים שאין מוקדם ומאוחר בתנ"ך ועל אחת כמה וכמה בנפש. גילים לא מתחלפים אלא מצטברים וקיימים בו זמנית. לתחושתי, חוסר האונים (העשה בי כרצונך) התמימות המוחלטת, הפסיביות, הבכי האינסופי, הטוהר, ואפילו העיגול הרחמי הזה, שייכים לתינוקוּת. כריתת הידיים היא חבלה אדירה בעצמאות, ביכולת העשייה והיצירה וגם ביכולת התנגדות. זה סוג של סירוס שמתחיל בגיל מוקדם מאד ונמצא ופועל בפנים גם כשגדלים. בסיבוב השני אגב, השטן לא מסתפק בידיים, הוא דורש גם את אברי הבכי וההבעה, את הלשון והעיניים של קורבנו.

בתמונה המופלאה שבה הנערה ניצבת בתוך הגן הלילי המוצף באור ירח, ואוכלת אגס ללא ידיים, ישר מהעץ, האגס הוא שד והנערה היא תינוק יונק. וגם התיאור מסגיר את זה לא בכוונה: "בחצות הלילה יצאה הנערה וזחלה מן השיחים, ניגשה לעץ ואכלה שוב בפיה אגס אחד." גם זוחלת וגם יונקת. תינוקת.

עץ מצרי מניק

עץ מצרי מניק

ומצד שני היא גם עץ. זה סיפור שכולו עצים (וגם בגלל זה הוא הסיפור שלי. מלבד כמה אנשים אין שום דבר בעולם שאני אוהבת יותר מעצים). בראשית הסיפור יוצא אביה של הנערה לחטוב עצים. הוא מתבלבל בינה לבין העץ שצומח בחצר האחורית, ולכן הוא ממשיך וחוטב גם את זרועותיה.

בעקבות העוול היא מתנתקת מהוריה האנושיים ובמין התרסה פיוטית מאמצת לה אם חדשה צמחית. היא יונקת משד אגסי.

הדימוי הזה של העץ לא מפסיק להחליף צבעים: מצד האב חוטב הזרועות זאת החפצה, ומצד הנערה שמבקשת אם אחרת זה נתק והתרסה שכמוסה בה אולי גם התקווה, שכמו שעץ יכול להצמיח ענפים במקום אלה שקוצצו כך יצמיח גם גופה ידיים חדשות (בני הקטן אמר לי פעם, אם תמותי את תצמחי מחדש).

ומשהו על עצים ומגדר. יש שני גני עדן בסיפור: הגן עדן העלוב של החצר האחורית (שהנערה אמנם מנסה לטאטא) והגן עדן השמור והמלאכי של המלך. בגן עדן הראשון צומחים עץ תפוחים ונערה. את תפקיד הנחש ממלא השטן. זה ליהוק מתבקש. אבל במין היפוך מגדרי הסיפור מלהק את האבא לתפקיד חווה החוטאת.

ויליאם בלייק, אדם וחוה 1808 (עוד על פיתוי)

ויליאם בלייק, אדם וחוה 1808 (עוד על פיתוי)

ויש מיתוס נוסף שמהדהד בסיפור: הנערה דוחה את סיר הבשר שמציע לה אביה, ויוצאת מעבדות לחירות. היא אפילו חוצה ים סוף קטן בדרך. מלאך מייבש לה מעבר.

הסיפור מגייס שני מיתוסים מז'וריים, גן עדן ויציאת מצריים, לשירות גיבורה צעירה.

נדודים כמרפא זאת הדת הפרטית שלי. אבל קשה לתאר מה הרגשתי כשהגעתי לבית הקטן ביער וקראתי את השלט, "כאן גר בחופש כל אחד". חשבתי שאני חולמת. לא בצחוק. כי זה כל כך פרטי ואישי מצד אחד, וכל כך רדיקלי ועתידני מצד שני.

כדי להסביר עד כמה נשווה אותו לרגע ל"אשת השלד". הסיפור היפהפה שמופיע ב"רצות עם זאבים") נפתח באב כועס שגורר את בתו לצוק ומשליך אותה לים. הדגים אוכלים את בשרה ומכרסמים את עיניה עד שדייג אחד דג אותה בטעות. היא נגררת אחריו לאיגלו מעורבבת כולה, ושם, אחרי שהוא מרחם עליה ומסדר את עצמותיה ואחרי שהיא שותה את דמעתו ומתופפת על לבו – בשרה צומח מחדש. "אשת שלד" משליך את יהבו על האהבה הרומנטית, זאת התרופה שלו לפצעי הילדות. "הנערה ללא הידיים" מקדים אותו בשנות אור. לא שהוא מזלזל בנישואין. זוגיות זה טוב ומזין, זה יכול לספק לך ידיים נהדרות מכסף. אבל רק חופש יכול לאחות את פצעי הדיכוי, להצמיח את מה שנכרת. והוא אומר גם שכדי שהאיחוד בין בני זוג יהיה מושלם הוא צריך להיות סימטרי. בשלב מסוים כל אחד מהם צריך לנדוד ולחפש את האחר.

עץ כף היד, נאוה פרנקל

עץ כף היד, נאוה פרנקל

*

הנערה ללא הידיים היא השישית והאחרונה בסדרת גיבורות הילדות שלי

מה למדתי מפצפונת של אנטון? (או סופי קאל של הילדות)

המוצא של הילדה אילת

מוכרת הגפרורים הקטנה

גילגי היתומה המאושרת

פוליאנה ואני

Read Full Post »

דברים שאמרתי ביום עיון על הורים רעים בספרות ילדים.

הלינקים הזרועים בדרך מובילים לפוסטים על אגדות.

*

זאת השנה הצפופה ביותר בחיי, אבל כשהתבקשתי לדבר על הורים רעים באוסף המעשיות של האחים גרים לא עמדתי בפיתוי. יש כ240 סיפורים באוסף. 200 סיפורים ועד 10 מעשיות נוצריות ועוד 28 פרגמנטים שרובם הם בעצם סיפורים לכל דבר. ואמרתי בלבי שזאת כמות סטטיסטית שאפשר לזהות בה תבניות, ואני הלא אוכלת תבניות לארוחת בוקר. אבל כפי שאומר הפתגם האנגלי (ומוכיחות המעשיות) – Be careful what you wish for

ובכן "הורים רעים" זו לא בדיוק הגדרה מדעית. אני לא בטוחה שיש קשר בין ההגדרה הפרטית שלי לשל פרופ' עמוס רולידר למשל, וגם באשר לאחים גרים עצמם יש לי ספקות. כדי להימנע ממחלוקות הקשחתי את הקריטריונים. אני אתחיל ממי שלא נכנס לרשימה, מהקל לכבד מאד:

הורים שמעדו ברגע של כעס לא נכנסו לרשימה. נניח אב שמתעצבן על שבעת בניו ומקלל אותם שייהפכו לעורבים, וברגע שזה קורה הוא "מתחרט," כמו שכתוב באלף לילה ולילה, "במקום שחרטה לא תועיל" נשאר בחוץ.

גם הורים שהם סתם חלשים ומיואשים, פנטזיונרים ושקרנים נשארו בחוץ; נניח אמא שמאבדת את סבלנותה ומכה את בתה העצלנית, וכשהמלכה נכנסת לברר את פשר הבכי והצעקות היא משקרת ואומרת שבתה פשוט חרוצה מדי, היא כל הזמן רוצה לטוות. או טוחן אידיוט שמתרברב בבתו שיודעת לטוות זהב מקש. או אב שנותן לבנו חמישים טאלר שיילך ללמוד מה שהוא רוצה ובלבד שלא יספר מי אביו כי הוא מתבייש בו (הנער עצמו אגב, מקבל את התנאי ברוח טובה ועניינית: "כן אבא," הוא אומר, "איך שאתה רוצה. אם אינך דורש יותר מזה אוכל לקיים זאת בקלות").

לא כללתי גם הורים שנולד להם ילד חריג – קיפוד קטן או חמורון, ויש להם יחס אמביוולנטי כלפיו, או בני זוג פסיביים של הורים מתעללים, מכיוון שהסיפורים עצמם בקושי סופרים אותם.

וגם לא אבות פטריארכליים שמשתפים פעולה עם המחזרים הדחויים של בנותיהן, בתנאי שהם לא עוברים את גבול הפסיכיות. כלומר אב שמכריח את בתו להכניס למיטתה צפרדע סחטן, בטענה שהבטחות צריך לקיים, לא נכנס לרשימה (וכשאני מנסחת את זה ככה, אני שוב מתמלאת ספקות…) אבל אב שכולא את בתו בצינוק לשבע שנים כי סירבה להינשא לחתן שהועיד לה – כן; המסכנה פשוט התאהבה במישהו אחר.

השמטתי אפילו אם שהמשיכה "לחנך" את בנה גם אחרי מותו והיכתה במקל את היד הקטנה שהזדקרה מן הקבר (למה השמטתי? למען שלום בית עם המְסַפֵּר. בשבילו זה סיפור על "ילד עקשן" שאפילו מותו לא שיפר את התנהגותו. אמו המסכנה "נאלצה" לנקוט באמצעים כדי שישכב בשקט בקבר).

ולבסוף השמטתי גם את הזאב של כיפה אדומה, וזאת אולי ההשמטה הכואבת מכולן, כי אין לי ספק שמדובר באב מתעלל (כל הפרטים בספרי סיפורים יכולים להציל).

מה נשאר? רק הארד קור, דברים שאין עליהם מחלוקת: אימהות מנוכרות וסדיסטיות, שהודפות את ילדיהן ברגליהן, שכשהן מביטות בהם "כאילו ננעץ סכין בלִבּן", אימהות שנוטשות את ילדיהן בלב יער. שמלבישות את בנותיהן בשמלות נייר ושולחות אותן לשלג לקטוף תותי שדה, ששופכות עדשים לאפר ודורשות מהן למיין, שמצוות עליהן לרוקן בריכה בכף מחוררת. הכנסתי אימהות שמציתות ומטביעות את בנותיהן, או סתם מנסות לרצוח אותן באמצעות כישופים, חפצים מורעלים או מתנקשים בשר ודם. השארתי אם שהופכת את בנה לטלה ומצווה על הטבח לבשל אותו, ואחרת שכורתת את ראש בנה ומכינה ממנו תרביך. וגם לאבות אין במה להתבייש. אחד מחליט לרצוח את שנים עשר בניו אם תיוולד לו בת ואפילו נערך לכך מבעוד מועד ומכין תריסר ארונות מתים עם כריות קטנות. שני מתאכזב מבנו שלמד שפת-חיות במקום מקצוע הגון, ומצווה להרוג אותו. שלישי מתעקש להתחתן עם בתו שלו על אפו ועל חמתו של כל העולם ורביעי מוכר את בתו לשטן וגם סוחט אותה רגשית ומבקש שתבין אותו ותסלח לו.

ואחרי כל זה – יש הרבה פחות הורים רעים ממה שחשבתם, הרבה פחות אפילו ממה שאני חשבתי. בין המאות הרבות של הדמויות שמסתובבות בסיפורי האחים גרים יש פחות משלושים הורים רעים באמת. וגם אם מגמישים את הקריטריונים לא מגיעים לחמישים. הדימוי של אוסף המעשיות כמאגר-על של אמהות חורגות, מעיד על עוצמתם של הסיפורים יותר מאשר על שכיחותם.

והתבניות? הן בכל זאת מסתמנות, בהירות כשמש ומגרדות.

ראשית, יש הרבה יותר אמהות מתעללות מאבות מתעללים, ביחס של שלוש לאחד בערך.

שנית, כמעט כל האמהות נענשות, רובן בעונשים גרפיים ונוראים: ראשה של אחת מרוסק באבן ריחיים, שנייה נדרשת לרקוד עד מוות בתוך שיח קוצים ושלישית נאלצת לרקוד עד מוות בנעליים מלובנות. רביעית נכלאת בחבית מסומרת שנקשרת לזנבו של סוס דוהר. מסיתות ומציתות עולות על המוקד בבחינת עין תחת עין. אחרות סתם טובעות. פה ושם נשאלת מישהי על העונש הראוי לה, וכמו המן בשעתו היא טועה בזיהוי המושא וממציאה לעצמה יסורים ציוריים. באחד הסיפורים התבלבל מְסַפֵּר נלהב ודן אם רעה לחבית של שמן רותח ונחשים ארסיים. מסכנים הנחשים.

אבל אף אחד (אני חוזרת: אף אחד) מן האבות הרעים אינו נענש.

לפעמים באותו סיפור יש אם מתעללת ואב מתעלל (של שני גיבורים שונים) וגם זה לא משפיע על מדיניות הענישה. בכל הנוגע לאחים גרים, אל תאמר "מבחן בוזגלו", אמור "מבחן האם החורגת". מה שמביא אותי לממצא השלישי והאחרון:

למעט אחת או שתיים – כל האמהות הרעות הן חורגות (לפעמים באמצע סיפור נתקלים באיזו מרשעת, אֵם של גיבור משני, ומיד מציינים שהיא חורגת). לרבות מהן יש בנות ביולוגיות שמשתפות איתן פעולה (אחים חורגים ממגדר צולב אגב, נחלצים זה לעזרת זה).

ואילו האבות הרעים? ביולוגיים כולם. ולא רק הרעים ביולוגייים, גם הרעים למחצה וגם הטובים. אין בכלל אבות חורגים באוסף המעשיות של האחים גרים.

הממצאים האלה תפסו אותי בהפתעה. כי תמיד התפעלתי מן הנועזות המגדרית של האחים גרים וחשבתי שדיסני הוציא את דיבתם. זה הוא שהעדיף עלמות במצוקה ונסיכים אמיצים ופגע תוך כדי כך בשני המינים: לא רק בכל הגיבורות הנועזות באופן עוצר נשימההעוצמתיותהנאמנותרבות הדמיוןהחכמות והדעתניות של המעשיות, אלא גם בכל האנדרדוגים והאנטי גיבורים, כל אותם שוליות ואחים קטנים וטמבלים שזכו בנסיכות.

לאפליה המגדרית בין ההורים לעומת זאת, אי אפשר להתכחש.

וגם לא קל להסביר אותה.

קחו את החורגוּת למשל; יש ויכוח בין היסטוריונים לפסיכואנליקטאים על הסיבות לשכיחותם של הורים חורגים באגדות.

ההיסטוריונים אומרים שהאגדות משקפות את המציאות שבה נוצרו; במאמרו "משמעותה של אמא אווזה" מונה ההיסטוריון רוברט דרנטון את קשיי החיים במאות ה17 וה18 – המגיפות, הרעב, תמותת הילדים והתינוקות: "נישואין," הוא אומר, "נמשכו בדרך כלל רק כחמש עשרה שנים ובאו אל קיצם במוות יותר מאשר בגירושין. המשטר הישן היה חברה של אלמנות ויתומים, של אימהות חורגות וסינדרלות."

הפסיכואנליטיקאים לעומת זאת, חושבים שהאגדות משקפות את הנפש, ש"חורג" זה שם קוד להורה שנוא. כבר הזכרתי פעם במקום אחר, את שנאתו של אינגמר ברגמן (אם יורשה לי לסטות לרגע), לאביו הכומר העריץ. בתחילת "פאני ואלכסנדר", הסרט שיצר על ילדותו, מת אביהם הטוב של הילדים ואמם נישאת לכומר עריץ שמתעלל בילדיה. וברגמן אגב, לא מסתפק בהרחקה של ההורה המתעלל והפיכתו להורה חורג, הוא גם מעניש את האב עד כמה שאני זוכרת, ושורף אותו חיים.

ואילו באוסף המעשיות, המנגנון הזה של ההמרה והנקמה חל רק על אימהות משום מה.

גם תיאוריית השיקוף ההיסטורי, וגם תיאוריית השיקוף הנפשי, אינן יכולות להסביר את ההטיה המגדרית. למה רק האימהות חורגות ולמה רק הן נענשות?

אין לי תשובה משכנעת, רק קצות חוט שנקרעים כשאני מושכת. אני אשמח מאד אם תעזרו לי. ובינתיים אני ממשיכה הלאה לשאלה המתבקשת, האם החומרים האפלים האלה מתאימים לילדים?

אני חושבת שאין בכלל ילדים (או כמו שחברתי ציפור אומרת, אין בכלל מבוגרים), יש בני אדם שחלקם נמצאים פחות שנים בעולם. אבל לא ניכנס לזה עכשיו. מי שרוצה יכול לקרוא דברים שכתבתי בהזדמנויות אחרות: למשל, איך מגוננים על ילדים?, או להשתיק את יואבי, או המוצא של הילדה אילת, או פרוייקט מרי דה מורגן ועוד.

אני אתמקד הפעם בתשובה שנתנו האחים גרים עצמם. כי מתברר שאין חדש תחת שמש וכבר לפני מאתיים שנה כמעט, ב-1819, הם נדרשו לשאלה הזאת.

במבוא שכתבו לאוסף המעשיות הם מצהירים שמעבר לתרומה שלו למיתוס ולשירה, זה גם אוסף חינוכי (כלומר מתאים לילדים), בזכות הטוהר והישירות של הסיפורים "שאינם מסתירים שום עוול בריסון," כלומר בצנזורה. חינוך, על פי האחים גרים –

"אינו הטוהר המושג באמצעות השמטה חששנית של דברים … המתרחשים יום יום, ובשום פנים אינם יכולים להישאר מוסתרים. אילו כך היה, אפשר היה להיגרר לאשליה שמה שמסלקים מסֵפֶר ניתן לסלק גם מהחיים הממשיים."

מקור האופל על פי האחים גרים אינו נמצא בסיפורים אלא בחיים עצמם. הם משווים את המעשיות לפרחים: כמו שצריך להכיר בפרחים שהצמיח הטבע ואי אפשר לדרוש ממנו לשנות את צבעיהם וצורתם, כך צריך גם להכיר בסיפורים שהצמיחו החיים.

"זה מועיל כי זה יפה," אמר הנסיך הקטן על מלאכתו של מדליק הפנסים. "זה חינוכי כי זה אמיתי," אומרים האחים גרים על אוסף המעשיות (hear hear, כמו שצועקים בפרלמנט הבריטי).

והם לא מתכוונים לאמת ליטרלית כמובן. הם עצמם הלא משייכים את האגדות לשירה ולמיתוס. ארונות המתים עם הכריות הקטנות, שמלות הנייר והכפיות המחוררות אינן אלא משל, יחסים ורגשות שלבשו צורה קונקרטית ועלילתית. זה אותו מנגנון שגרם לקן קיזי, סופר ריאליסטי בתכלית, להקדיש את הרומן הריאליסטי שלו "קן הקוקייה", "לויק לובל, שסיפר לי שדרקונים אינם קיימים ואחר כך הובילני למאורותיהם."

"יש הורים שאינם מבינים באהבה." כך כתבה אסטריד לינדרגן הנפלאה ביושר, לנערה שאיתה התכתבה. כמה נורא לגדול בתוך האמת הזאת. חלק ניכר מן הספרות הריאליסטית למבוגרים ממפה את נזקיה. אבל בעוד ששם זה שיח של האשמה ופצעים, באגדות זה גם מקפצה לצמיחה וגילוי עצמי. והיכולת לדמיין מקפצה היא תנאי מקדים ואולי הכרחי לקיומה.

בהמשך אותו מבוא מציינים האחים גרים במין דרך אגב, שאינם מכירים "אף ספר בריא וחזק שנועד לחנך בני אדם, ובכלל זה התנ"ך, שבו לא מופיעים עניינים רגישים אף במידה רבה יותר."

וזה תפס אותי במיוחד, כי גם אני עצמי חשבתי על התנ"ך במהלך הכתיבה. בייחוד על סיפורי האבות ומשפחותיהם הבלתי מתפקדות. סיפור אברהם ושרה למשל, תואם לגמרי את התבנית של אוסף המעשיות, שבה שרה האם החורגת מתעללת בבנה החורג ישמעאל, ואילו אברהם עוקד את בנו הביולוגי יצחק. (ואם כבר מדברים על זה – לפי הקוראן אברהם עקד דווקא את ישמעאל. זה לא תרם לאופטימיות שלי כשגיליתי שהמחלוקת בין יהודים למוסלמים היא גם על את-מי-אבא-יותר-אהב, כלומר את מי הוא עמד לרצוח).

ובכל מקרה, התנ"ך לא חס על קוראיו ולא ניסה להגן עליהם ממעללי האבות. ומה שמרשים אותי אפילו יותר: גם על האבות עצמם הוא לא ניסה לחפות.

ובהמשך לכך, אפשר לשאול להגנת מי בעצם, נחלצים מתנגדי האגדות? לכאורה הם מנסים להגן על נפשם הרכה של הילדים, אבל כל מי שעיניו בראשו יכול לראות שהם מגנים בו בזמן – אם לא בראש ובראשונה – גם על תדמיתם של ההורים. האגדות (אם תסלחו לי על פלישת האקטואליה, נהיה יותר ויותר קשה להדוף את המציאות), האגדות הן "שוברות השתיקה" של היחסים בין הורים לילדים. והבעייתיות של הביקורת רק גדלה במשך השנים. כי פעם שררה מעין הסכמה שבשתיקה; אם רעה נקראה אם חורגת וכבודן של הביולוגיות נשמר. אבל התקינות הפוליטית ביטלה את ההסכמה הזאת. האמהות החורגות התקוממו, ובצדק, נגד הפיכתן לכליא ברק של הזעם והשנאה. והתוצאה המצערת היא התפלה והעלמה של הסיפורים.

*

עד כאן החלק הראשון של דברי. ועכשיו לחלקה השני של הטרגדיה (כמו שאמר פרופסור קרויצקם).

*

עוד באותם עניינים

ילדים, היזהרו מברונו בטלהיים!

(וכל הלינקים שזרועים למעלה)

Read Full Post »

לא מזמן החלטתי להיות בוטניקאית של קסם, כלומר לחקור את עצי הפלא של האחים גרים (אם זה יצליח אולי יזמינו אותי ללמד בהוגוורטס, על אף מוגלגיותי).

הפוסט הראשון עסק בסיפור סינדרלה (ההפך ממה שחשבתם). ואילו הסיפור של היום – "עין אחת, שתי עיניים, שלוש עיניים" – כה שופע קסם, צחוק ורוח טובה, שאני לא מבינה איך לא הפך לסרט או – אפילו עדיף – למופע של תיאטרון חזותי.

מוקדש לידידי היקר אילן נוי, עץ פלא בפני עצמו, שנולד (עוד מעט) בט"ו בשבט.

*

איור ג'ים קיי, מתוך המהדורה המאוירת להפליא של הארי פוטר ואבן החכמים. בניין הוגוורטס של ג'ים קיי הוא ספק חי, ספק צומח ספק דומם. הנזילות הזאת מאפיינת גם את "עין אחת, שתי עיניים, שלוש עיניים".

איור ג'ים קיי, מתוך המהדורה המאוירת להפליא של הארי פוטר ואבן החכמים. בניין הוגוורטס של ג'ים קיי הוא ספק חי, ספק צומח ספק דומם. הנזילות הזאת מאפיינת גם את "עין אחת, שתי עיניים, שלוש עיניים".

וראשית התקציר:

היה היתה אישה ולה שלוש בנות: לבכורה קראו עין אחת כי היתה לה רק עין אחת באמצע המצח, לאמצעית קראו שתי עיניים בגלל פניה הרגילות ולצעירה קראו שלוש עיניים, נחשו למה. שמעון לוי שתרגומו נאמן עלי בדרך כלל, קרא להן "חדעינית, דועינית ותלתעינית" שמות קצת קליניים וזואולוגיים לטעמי, אני מעדיפה להיצמד לישירות ולחמימות של הכינויים, "עין אחת, שתי עיניים, שלוש עיניים". ובכל מקרה: שתי עיניים סובלת מהצקות בגלל המראה הרגיל שלה. אמה ואחיותיה מלבישות אותה בסמרטוטים, מרעיבות אותה ושולחות אותה לשדה לרעות את העז, ושם היא יושבת ובוכה עד "ששני נחלים קטנים זורמים מעיניה", ואז מופיעה ידעונית ומגלה לה מילות קסם. די שתאמר, "עיזה מֶךְ/ שולחן הֶעָרֵךְ" ומיד יופיע שולחן קטן עמוס בכל טוב, ודי שתאמר, "עיזה מֵק/ שולחן הסתלק" והכל ייעלם. האחיות חושדות שמישהו מאכיל אותה ומחליטות לרדת לשורש העניין. עין אחת מצטרפת אליה למרעה ושתי עיניים מרדימה אותה בשיר: "את ערה, עין אחת?/ את ישנה, עין אחת?" ונהנית מארוחת הפלאים. ביום הבא מנסה שלוש עיניים את כוחה. שתי עיניים מרדימה גם אותה בלחש השינה אבל מתבלבלת בחשבון ושרה: את ערה, שלוש עיניים?/ את ישנה שתי עיניים?" והעין השלישית נותרת ערה ומרגלת. וכשהן חוזרות הביתה שלוש עיניים מדווחת על שולחן הפלאים והאם שוחטת את העז בהתקף קנאה. ושוב פורצת שתי עיניים בבכי, ושוב מופיעה הידעונית ומיעצת לה לקבור את קרביה של העז על סף הבית. ולמחרת בבוקר אמנם צומח על סף הבית עץ נפלא עם עלוות כסף ופירות זהב. כששלוש הרשעיות מנסות לקטוף מפירותיו הענפים חומקים מידיהן, הן קוטפות רק אוויר. רק שתי עיניים מצליחה וזה מלבה את קנאתן. ואז מופיע אביר יפה תואר ושואל של מי העץ, ומכריז שמי שתביא לו ענף תקבל מה שתרצה (זה המקום שבו הזיקה של הסיפור ל"סינדרלה" הכי גלויה). עין אחת ושלוש עיניים מכריזות שהעץ שלהן אבל לא מצליחות לקטוף שום ענף, העץ ממשיך להתל בהן, ואילו שתי עיניים מגלגלת תפוח זהב מן החבית שלתוכה תחבו אותה אחיותיה, ועד מהרה היא נחשפת כבעלת העץ. האביר לוקח אותה לארמונו, ממלא את כל מחסורה ונושא אותה לאישה. אחיותיה המסכנות מנסות להתנחם בעץ, אבל למחרת בבוקר גם הוא נעלם, מתברר שצעד בעקבות שתי עיניים ונעמד מתחת לחלונה החדש. ברבות הימים יורדות האחיות הרעות מנכסיהן ומתדפקות על דלתה של שתי עיניים כקבצניות. היא מטפלת בהן כל כך יפה שהן ניחמות על רשעותן.

מספר העיניים של האם לא נמסר בסיפור, עניין שהטריד מאד את משתתפי חממת האמנים של הקרון== שעסקו בסיפור. מאיה גסנר הציעה אם רבת עיניים, והיא גם הציעה לעצב עז שפרוותה עשוייה מנייר טישו לניגוב דמעותיה של שתי עיניים. בתמונה, איור של טים ברטון לשירו "נערה רבת עיניים".

מספר העיניים של האם לא נמסר בסיפור, עניין שהטריד מאד את משתתפי חממת האמנים של הקרון שעסקו בסיפור. מאיה גסנר הציעה אם רבת עיניים, והיא גם הציעה לעצב עז שפרוותה עשוייה מנייר טישו לניגוב דמעותיה של שתי עיניים. בתמונה, איור של טים ברטון לשירו "נערה רבת עיניים".

*
סיפורי האחים גרים משקפים את המציאות הקשה שבה חיו נערות. הסוף הטוב של רבים מהם הוא כמו שמיכה קצרה מדי שעבודת הפרך וההתעללות שחוו מציצות מתוכה כמו בהונות חשופים. פה ושם מבליח סיפור שרוח טובה שורה עליו; ראו טוב לב מנצח צייתנות וגם יופי לא מזיק, וגם "עין אחת, שתי עיניים, שלוש עיניים" משלב קסם של חלום בהקיץ שבו הכול מתרחש מעצמו לפי משאלת הלב, עם פיכחון משועשע והומור סלפסטיקי.

ב"פיכחון משועשע" אני מתכוונת לרגע שבו שולחן הפלא צץ פתאום "מכוסה מפית לבנה ועליו צלחת עם סכין ומזלג וכף כסף, המאכלים המשובחים ביותר ניצבו סביב-סביב, העלו אד והיו חמים עדיין כאילו יצאו זה עתה מהמטבח", ומיד אחרי התיאור המפורט והמפתה מציין המספר ששתי עיניים אמרה את "התפילה הכי קצרה שידעה" והסתערה על האוכל. וכשהשולחן מתפנה מעצמו בלחש קסם, היא אומרת לעצמה, אכן משק בית למופת… היא לא רק שבעה אלא גם משועשעת.

אני לא מעלה בדעתי שום סיפור על התעללות שמצליח להישאר מואר כל כך ונקי מאכזריות. זה קיים בכל המישורים:

אחיותיה של הגיבורה אמנם לועגות לה על שתי עיניה, משליכות לה בגדים גרועים ושיירי אוכל ודוחפות אותה מפינה לפינה. ואף שלסעיף האחרון יש צד כוריאוגרפי-סלפסטיקי הוא עדיין לא חוצה את גבול הסדיזם והפסיכיות של אגדות אחרות: הן לא שולחות אותה בשמלת נייר לשלג, ללקט תותים בין קוצים (כמו ב"שלושה גמדים ביער"), היא לא צריכה לשאת מים בחבית מחוררת (כמו ב"נמפת המים") והן לא שופכות לה עוד ועוד עדשים לתוך האפר, כמו בסינדרלה.

האחיות הרעות הן מלכתחילה יותר מגוחכות ממאיימות. כשהן לועגות לה בגלל שהיא רגילה (בעלת שתי עיניים) לעומתן המיוחדות – לא לגמרי ברור אם זו יהירות עיוורת או רמייה עצמית נוגעת ללב, שנועדה לעזור להן לשאת את כיעורן.

ובהמשך לכך – גם עונשן אינו אקסטרימי; לא מרקידים אותן עד מוות בתוך שיח קוצים כמו ב"רולנד האהוב", לא גוררים אותן עירומות בתוך חבית מסומרת כמו ב"נערת האווזים" (עונש שהמרשעת שם, המציאה לעצמה בעוורונה, כמו שקרה להמן הרשע ב"ככה ייעשה למלך…"). היונים של סינדרלה לא מנקרות את עיניהן של עין אחת ושל שלוש עיניים. הדבר הכי נורא שקורה להן הוא שעץ הפלא משטה בהן ומושך את ענפיו בסצנה סלפסטיקית. והסיפור אפילו מאפשר להן להתחרט ולחזור בתשובה.

העץ שמרחיק את פירותיו מן האחיות הרעות הוא גרסה קומית של עונשו הנורא של טנטלוס המיתולוגי, ששחט את בנו פלופס ובישל אותו והגיש לשולחנם של האלים. עונשו היה לעמוד רעב וצמא בתוך מים מתחת לעצי פרי. בכל פעם שהוא מתכופף לשתות המים נסוגים, בכל פעם שהוא מושיט יד לפירות הרוח מרחיקה אותם, ובנוסף לכך תלויה מעליו אבן גדולה שמאיימת לרוצץ את גולגלתו. בתמונה טנטלוס, Willi Glasauer 1864

העץ שמרחיק את פירותיו מן האחיות הרעות הוא גרסה קומית של עונשו הנורא של טנטלוס המיתולוגי, ששחט את בנו פלופס ובישל אותו והגיש לשולחנם של האלים. עונשו היה לעמוד רעב וצמא בתוך מים מתחת לעצי פרי. בכל פעם שהוא מתכופף לשתות המים נסוגים, בכל פעם שהוא מושיט יד לפירות הרוח מרחיקה אותם, ובנוסף לכך תלויה מעליו אבן גדולה שמאיימת לרוצץ את גולגלתו. בתמונה טנטלוס, Willi Glasauer 1864

והרוח הטובה חודרת גם למנגנון העלילתי: כל טעות של הגיבורה וכל פעולה שננקטת נגדה מובילים לשיפור במצבה (קצת כמו בסיפור יוסף: מרגע שאחיו זורקים אותו לבור מתחיל תהליך נסיקתו, כל ירידה היא מנוף לעלייה, והטוב מורעף בסופו של דבר גם על האחים, "אַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם-רָב.") ב"עין אחת, שתי עיניים, שלוש עיניים" השידרוג אפילו יותר זריז: מרעיבים אותה והיא זוכה בשולחן פלאים, כשהיא שוגה בשיר ערש העז שלה נשחטת, וכבר למחרת היא מתגלגלת בעץ פלא שמשיג לה רווחה ואהבה.

איור של זאב רבן, ל"מעשה העז" מאת ש"י עגנון, עוד סיפור עם עז פלאית שיודעת קיצור דרך מפולין לארץ ישראל, ובכל פעם היא חוזרת כש"דדיה מלאים חלב מתוק מדבש וטעמו טעם גן עדן". גם העז הזאת נשחטת במהלך הסיפור (מתוך טעות טרגית אמנם ולא בצרות עין). שירי העם והערש היהודיים מלאים גדיות ועזי פלא, לפעמים צחורות, לפעמים זהובות, שעומדות מתחת לעריסות ומביאות שקדים וצימוקים.

איור של זאב רבן, ל"מעשה העז" מאת ש"י עגנון, עוד סיפור עם עז פלאית שיודעת קיצור דרך מפולין לארץ ישראל, ובכל פעם היא חוזרת כש"דדיה מלאים חלב מתוק מדבש וטעמו טעם גן עדן". גם העז הזאת נשחטת במהלך הסיפור (מתוך טעות טרגית אמנם ולא בצרות עין). שירי העם והערש היהודיים מלאים גדיות ועזי פלא, לפעמים צחורות, לפעמים זהובות, שעומדות מתחת לעריסות ומביאות שקדים וצימוקים.

*

והנה הגענו לעז שנהפכת לעץ (בעברית גם הצלילים קרובים).

יצורים חיים שמתגלגלים בצמחים קיימים באינספור מיתוסים. לרוב מדובר באוהבים מתים, החל מויליאם ומרגרט גיבורי הבלדות הסקוטיות ("עלתה מלבה שושנה אדומה,/ עלה מלבו הסרפד," בתרגום נתן אלתרמן) ועד פירמוס ותיסבי שדמם צובע את פירותיו הלבנים של עץ התות. (כאן כתבתי על המטמורפוזה שלהם ועל ציורו הנפלא של פוסן, "נוף עם פירמוס ותיסבי"). אלא שבכל המקרים שעולים בדעתי, הגלגול מופיע בסוף המיתוס כמין מצבה פיוטית לטרגדיה. ואילו כאן הגלגול מתרחש בעיצומו של הסיפור; העז המזינה והאימהית הופכת לעץ הנדיב של הגיבורה.

לפי דעתה האופטימית של המעשייה אי אפשר להרוג את האהבה, רק לשנות את צורתה ולשדרג אותה לשלב הבא. העז מתגלגלת בעץ בזכות הזיקה החזותית-פיוטית; סבך המעיים פשוט הופך במין דיזולב (בעברית "השלבה") לסבך השורשים. והעבר החייתי הזה, הגֵנים החייתים, הם שמעניקים לעץ את היכולת הקסומה והמצחיקה להלך.

האהובים עלי מכל יצורי "שר הטבעות" הם ללא ספק האנטים, העצים העתיקים והמהלכים, אבל לא מצאתי שום איור שמתקרב לתמונה שראיתי בדמיוני, אז אני מסתפקת בעצים הלוחמניים שאייר ו. ו. דנסלו לקוסם מארץ עוץ.

האהובים עלי מכל יצורי "שר הטבעות" הם ללא ספק האנטים, העצים העתיקים והמהלכים, אבל לא מצאתי שום איור שמתקרב לתמונה שראיתי בדמיוני, אז אני מסתפקת בעצים הלוחמניים שאייר ו. ו. דנסלו לקוסם מארץ עוץ.

*

ועוד בעניין הגלגול מן המת לצומח, והפעם במציאות. הצלם הנרי הרגריבס שיחזר סעודות אחרונות של נדונים למוות. הם הלא יכולים להזמין ככל העולה על רוחם, ואחד האסירים הזמין רק זית בודד, מתוך כוונה לאכול אותו בשלמותו, בתקווה שעץ זית (פיוס ושלום) יצמח מתוך גופו.

צילם הנרי הרגריבס, מתוך פרוייקט הסעודות האחרונות

צילם הנרי הרגריבס, מתוך פרוייקט הסעודות האחרונות

ולבסוף – יש מעין "פגם" במעשייה, ובזאת אני מתכוונת לידעונית, שצצה ברגעי משבר ומספקת הנחיות כמין דאוס אקס מכינה של אמצע הסיפור, וחושפת את קוצר ידו של המחבר שלא מצא דרך יותר טבעית ואלגנטית להתניע את קסמיו. אבל כמו שהעלילה הופכת כל רעה לטובה, כך גם הפגם הזה מתהפך בקלות לטובה ומרענן את התבנית המעט מיושנת של המעשייה. יש משהו מודרני בשרירותיות של הופעת הידעונית ברגע הנכון, משהו ברכטיאני, מודע, קצת אירוני ומצחיק, שנע בין "רוח הסיפור" של תומאס מאן ב"הנבחר" לבין תידאוש קנטור, הבמאי הפולני שנהג לעלות על הבמה בכל הצגותיו, ולפקח על השחקנים ולהעיר להם ולהנחות אותם תוך כדי הצגה.

*

עוד ט"ו בשבט בעיר האושר, עצים, אמנות, עצים וגם גיא בן נר וטמיר ליכטנברג

עוד על האחים גרים

הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

הנערה ששיחקה עם רוצח סדרתי

מה עושות הנסיכות בלילות? (על הנעליים השחוקות ממחולות)

ביאליק נגד כלת הארנב

הנערה שלא רצתה להינשא לאביה

גן עדן מושחת, שלוש הערות על רפונזל

האישה שרצתה להיות מלך (על הדייג ואישתו)

*

ובלי קשר – בגלריה יאיר בתל אביב נפתחה תערוכה של מורי ורבי

מפתח

*

וההצגה, על כל צרה שלא תבוא, חוזרת לתיאטרון תמונע!

יום שישי 22/1 בשעה 20:00
יום שבת 23/1 בשעה 20:00

להזמנות: 03-5611211  (קוד הנחה 4040) (גילוי נאות, זה בני היקר למטה עם הכוס על הראש)
Worst_Case_Scenario

 

Read Full Post »

המילה איור נגזרת מ"אור" (לא רק בעברית, גם illustration העניינית וגם illumination החגיגית והרוחנית הן מילים של אור), והאיורים של דיוויד הוקני לרפונזל אמנם האירו לי את הטקסט (להפתעתי, כי כבר חשבתי וכתבתי על הסיפור) וחשפו רבדים ואפשרויות חדשות, ובו בזמן הם גם האירו לי את הוקני עצמו. רציתי לכתוב שאם האיורים הם השמש הוקני הוא הירח שמואר באור החוזר, אבל האמת היא שגם באיורים עצמם יש איזו איכות ירחית. הם לא מוחצנים וחושניים כמו הסיפור, אלא קרירים ולבנים כמו אור הירח.

ראשית אביא תקציר של הסיפור לתזכורת והֶקְשר, ואחריו את ששת התחריטים, שתוכלו להתבונן ללא הפרעה, ואז חמש הערות על מה שהראו לי.

רפונזל, תקציר (גרסת האחים גרים): איש ואישה מצפים לילד זמן רב. מחלון ביתם האחורי נשקף גן נהדר מוקף חומה גבוהה. הגן שייך לקוסמת רבת עוצמה שכל העולם ירא מפניה. יום אחד, בזמן שהאישה משקיפה אל הגן היא מבחינה בערוגת רפונזל נפלאה (רפונזל, או יותר נכון – רפונצל, כפי שמסביר המתרגם, הוא סוג של חסה בלשון רבים). האישה המסכנה נופלת למשכב מרוב תשוקה לרפונזל. בעלה גונב חופן אבל האכילה רק מלבה את תאוותה. ובפעם הבאה שהבעל מטפס על החומה הוא נתפס בידי הקוסמת. אחרי בירור קצר היא מבטיחה לספק לו רפונצל כאוות נפשו תמורת הרך שייוולד. התינוקת (רפונזל, על שם החסה) אמנם נמסרת לקוסמת והופכת לילדה היפה ביותר תחת השמש. בגיל שתים עשרה היא נכלאת במגדל ללא דלת וללא מדרגות. כשהקוסמת רוצה לבקרה היא קוראת "רפונזל רפונזל, שלשלי שערך", ורפונזל כורכת את צמתה הארוכה העדינה כמו זהב טווי על אחד מוווי החלון ומשלשלת אותה לטיפוס. יום אחד עובר בן מלך בסביבה ושומע את רפונצל שרה. הוא מטפס על צמתה וכובש את לבה. הם מתכננים בריחה משותפת, אבל רפונזל מסגירה את התכנית בתמימותה; היא שואלת את הקוסמת איך זה שהיא כל כך יותר כבדה מהנסיך. הקוסמת הזועמת תופסת בצמתה ו"טריש טראש" גוזזת אותה ומגרשת את רפונזל למִדבר. בן המלך מטפס על הצמה הכרותה ומגיע לקוסמת. הוא קופץ מן המגדל בייאושו, אל שיח קוצים שמנקרים את עיניו. וכך, אומלל ועוור הוא נודד במשך שנים עד שהוא פוגש ברפונצל ובתאומים שילדה לו. דמעותיה מרפאות את עיניו וכולם חוזרים ביחד אל ממלכתו וחיים באושר ובשלווה.

ואלה ששת האיורים. במקור הם נבדלים זה מזה בפורמט ובגודל, אבל הבדלי הגודל קצת אבדו בגלגול הנוכחי. הכיתובים שמתחת לתמונות הם של הוקני, מן הנספח בסוף הספר.

הרפונצל צומחת בגינה, אייר דיוויד הוקני

הרפונצל צומחת בגינה, אייר דיוויד הוקני

הקוסמת בגינתה. אייר דיוויד הוקני.

הקוסמת בגינתה. אייר דיוויד הוקני.

הקוסמת עם רפונזל התינוקת. אייר דיוויד הוקני.

הקוסמת עם רפונזל התינוקת. אייר דיוויד הוקני.

רפונזל המתבגרת. אייר דיוויד הוקני.

רפונזל המתבגרת. אייר דיוויד הוקני.

במגדל היה חלון אחד. אייר דיוויד הוקני.

במגדל היה חלון אחד. אייר דיוויד הוקני.

רפונזל, רפונזל, שלשלי שערך. אייר דיוויד הוקני.

רפונזל, רפונזל, שלשלי שערך. אייר דיוויד הוקני.

*

באופן כללי הנאמנות של הוקני נתונה לאיור הבודד. לא שאין קשר בין האיורים, אבל הם משוחררים מעולה של פרשנות-על (כמו שהראיתי למשל אצל של סילברסטיין בעץ הנדיב, או אצל אנתוני בראון בגורילה). מדובר בשורה של תגובות והארות חופשיות לסיפור. הוקני לא מנכס את הסיפור אלא מניח את נקודת המבט שלו לצדו. וזה מזמין איכשהו גם את הקורא והמתבונן (למשל אני) להצטרף לשיחה.

*
1. העברה בין דורית

הרפונצל צומחת בגינה, אייר דיוויד הוקני

הרפונצל צומחת בגינה, אייר דיוויד הוקני

נתקלתי בתגובה מלגלגת (של מירי שחם, אולי) על תשוקתה של האישה ההרה לאובייקטים הפאליים המזדקרים מגנה של הקוסמת. ייתכן (אם כי כשניסיתי להעלים אותם הקומפוזיציה נהייתה תפלה). ובכל מקרה, מה שתפס אותי היה השיכפול; הדמיון בין האם המשקיפה מן החלון אל הירק האסור, לבת המשקיפה מן החלון אל העולם האסור, כולל המחיר שגובה התשוקה.

הוקני חושף בלי משים את הצד הפורמליסטי של הסיפור שהוא מעין שיר משחק בהשתוקקות אסורה, מתגלגלת: האם משתוקקת לרפונצל, הנערה רפונצל משתוקקת לנסיך, הנסיך משתוקק לרפונצל שנעלמה (העיוורון מבטא את עוצמת האובדן, עולמו חשך כשנעלמה). או מזווית אחרת: האם מקבלת את הירק ומשלמת בבתה, רפונזל מקבלת את הנסיך (וזוג תאומים) ומשלמת בצמתה, הנסיך מקבל את רפונזל ומשלם באובדנה ובאובדן ילדיו.

אבל מעבר למשחק הפורמליסטי העיקר הוא ההדהוד, החזרה, הזיקה בין סיפור האם לסיפור הבת, שלא לומר העברה בין דורית.

*

2. עוד על אמהות ובנות

מימין, הקוסמת עם רפונזל התינוקת, אייר דיוויד הוקני. משמאל, הערצת המגים, בעקבות הרונימוס בוש

מימין, הקוסמת עם רפונזל התינוקת, אייר דיוויד הוקני. משמאל, הערצת המגים, בעקבות הרונימוס בוש

הוקני צייר את הקוסמת (לפי עדותו שלו) על פי המדונה של הירונימוס בוש. מעבר לאמפתיה המפתיעה שהוא מגלה לקוסמת, ומעבר לחירות ועונג הציטוט – כשאני שואלת את עצמי למה עלתה בדעתו דווקא המדונה הזאת מתוך אלפים ורבבות – אני רואה את הפנים המציצים בחלון שמאחורי המדונה ואת הגזע העבות כצמה שתומך בגג האבוס (בתקריב למטה). המדונה של בוש כאילו מכותרת במוטיבים מרפונזל, בהיסטוריה שלה: מאחוריה ההצצה הכמהה מבעד לחלון המסורג (איסור), ולפניה "הצמה" החסונה המשתלשלת מן הגג לאדמה.

החלון והצמה. הערצת המאגים (פרט), ממשיך של הירונימוס בוש.

החלון והצמה. הערצת המאגים (פרט), ממשיך של הירונימוס בוש.

על המקור לציטוט למדתי ממאמר של טלי תמיר (שאולי עוד יתארח כאן לשמחתכם). תמיר אומרת שהוקני צייר את הקוסמת כ"בתולה זנוחה שמחמת כיעורה הרב והדוחה איש לא הסכים לשאתה לאישה ואף לא לתנות עמה אהבים, ולכן היא נאלצת להשיג בדרך לא דרך את ילדתם של השכנים."

אבל אני שוב מתעניינת בשכפול; כי גם רפונזל הנערה מצוירת אצל הוקני כמדונה עם השושן הצחור של הבשורה. הקוסמת ובתה המאומצת הן כמו בבושקות (שצריך לקרוא להן מטריושקות), הראשונה היא מדונה זקנה ש"יולדת" בטהרה (כלומר ללא חדירה) והשנייה מדונה צעירה וטהורה, וברגע שרפונזל חורגת מן הגורל שנועד לה וחוטאת, היא מושלכת.

רפונזל היותר בוגרת, אייר דיוויד הוקני

רפונזל המתבגרת, אייר דיוויד הוקני

*

3. כיעור, יופי, שיער

כיעור יכול להתגלות בדרכים רבות אבל הוקני בחר להבליט את שעירותה של הקוסמת: בתי השחי, הפנים, גב כף היד, החזה שהוא חושף. ואני – שוב רואה את הכפילות: ריבוי השיער המכער את הקוסמת משנה מקום ומזל והופך בדור הבא לצמה מפוארת.

כמו ילדים רבים "נועדה" גם רפונזל לתקן את פצעי ההורים ולהגשים את חלומותיהם. ובמקום זה היא מורדת ומשתמשת בצמה לצרכיה. קיצוץ הצמה אינו רק עונש, אלא ניסיון הנואש של המכשפה להאחז ביופי ובתיקון.

גברת עם זקן. אנני ג'ונס, 1890 (לא התאפקתי בגלל אחדות הניגודים).

גברת עם זקן. אנני ג'ונס, 1890 (לא התאפקתי בגלל אחדות הניגודים).

מימין, דיוויד הוקני, משמאל, הבשורה למרים מאת לאונרדו דה וינצ'י (פרט).

מימין, דיוויד הוקני, שלקח את שורת העצים מתוך הבשורה למרים מאת לאונרדו דה וינצ'י משמאל (פרט).

*

4. החלון

ציירי "הבשורה למרים" שמרו בדרך כלל על עמימות ורק רמזו על תוכן הבשורה, אבל כל ניסיון לדמיין את העיבור ללא חטא גובל בעל כורחו בפורנוגרפי (כתבתי על זה כאן, וגם כאן). באיקונוגרפיה הנוצרית הכנסייה מייצגת את מריה והויטראז' מייצג את בתוליה. כשם שהאור חודר לחלון מבלי לנפץ את הזכוכית כך חדרה רוח הקודש לרחמה מבלי לפגוע בבתוליה.

אולי הקישור הזה בין החלון לחדירה הוא שהוליד החלונות ברקע של רבים מציורי הבשורה. הנה שתי דוגמאות, אחת עתיקה ואחת מודרנית, שנבחרו בגלל הנוכחות הלא מתבקשת והבולטת של החלון החשוך.

מימין, ג'ון קולייר, משמאל, אחת הבשורות של פרה אנג'ליקו

מימין, ג'ון קולייר, משמאל, אחת הבשורות של פרה אנג'ליקו (כאן כתבתי על הנפלאה שבהן)

והנה גם "הבשורה למרים" של רוברט קמפיין (המאה ה15). שבה מצוירים כל גווני ושלבי הסגירה והפתיחה של החלון בפירוט מגונה כמעט, ועל רקע החלק הסגור – חבצלת (השושן הצחור) הטוהר, שלא לדבר על עשן הנר המתאבך לעברו.

משמאל, "הבשורה למרים" רוברט קמפיין המאה ה15. מימין, החלון בתקריב.

משמאל, "הבשורה למרים" רוברט קמפיין המאה ה15. מימין, החלון בתקריב.

הוקני קושר בין הצמה, החבצלת, המגדל ורפונזל בשרשרת זיקות והדהודים. פרשנותו עתירת המדונות מבליטה את התפקיד הסימבולי של החלון. בניגוד למקובל אין פנים בחלון שלו, וזה מגביר את נוכחותו כחור.

במגדל היה חלון אחד, אייר דיוויד הוקני

במגדל היה חלון אחד, אייר דיוויד הוקני

*
5. הוקני נוטש את הסיפור

רפונזל, רפונזל, שלשלי שערך. אייר דיוויד הוקני

רפונזל, רפונזל, שלשלי שערך. אייר דיוויד הוקני

זהו האיור הצחיח והמוזר מכולם. התשוקה שבה טעונה קריאת "שלשלי שערך" מנוטרלת מכל וכל. הנסיך לא מביט בצמה המושטת. גם סוס לא מזכה אותו במבט. הוקני שהרעיף חמלה והזדהות על הקוסמת וצייר אותה בדמות מדונה קשת יום, לא מאמין בתשוקתו של הנסיך ואף מעליב את הצמה בגסות: ראשית ניתק אותה מהראש ו"קצץ" אותה באמצעות הפריים מה שגורע הרבה מפארה. שנית, לסוסו של הנסיך יש רק שלוש רגליים. ומכיוון שקצה הצמה הוא פחות או יותר באורך ובזווית הנכונה, הוקני (כמעט) מציע אותה כתותב. גם הרגל הנוקשה של הנסיך בולטת באיור שכולו רגליים ואחוריים; זנבו של הסוס קלוע ומפותל בצורה מוזרה שמבליטה את אחוריו ומקשרת בו בזמן בין הזנב לצמה. וזה רגע שבו האור החוזר מאיר את הוקני ומגלה שהחלק הזה לא מדבר אליו בכלל.

*

עוד על איור

האם מאיירים חייבים להיות צייתנים?

האם איור זאת אמנות?

האיור הלא מתאים

יש לי משהו עם אוטיסטים

איורי נפש, סדרת פוסטים על ספר הארנבות המופלא של תום זיידמן פרויד (הלינק לפוסט הראשון).

(ועוד המון)

על שיער

גן עדן מושחת, או שלוש הערות על רפונזל

כמו שלחם אינו סתם מזון צמה אינה רק תסרוקת (או אני והשיער)

במה נפגשים אדונים? (ושפנים)

פתתה ונאנסה – על המיתוס של מדוזה

הלמוט ניוטון, מונה חאטום, שיער

עץ השיער

Read Full Post »

אני באמת לא מבינה את הנהי של הביקורת על מות (שלא לומר רצח) המחול בהרמת מסך 2015. כשאיציק ג'ולי והלל קוגן המנהלים האמנותיים של הפסטיבל, מקדמים את הרחבת המנעד ופריצת הגבולות, הם לא רק נאמנים לחזונם האמנותי אלא משרתים בסופו של דבר גם את המחול המיינסטרימי; כי ככה זה בתרבות, המיינסטרים תמיד בז לאוונגרד ודוחה אותו ובו בזמן הוא זקוק לו כדי לא להסתייד. משהו מערעור הגבולות תמיד יתגלגל אל המרכז. די בחלקיק שמכה שורש כמו זרע תועה כדי לשנות את המערכת האקולוגית, כדי להפרות אותה ולשמור על חיוניותה.

ראיתי את כל שלוש עשרה העבודות בהרמת מסך 2015, ועכשיו אני מרגישה כמו סינדרלה שצריכה למיין אינספור עדשים שהאם החורגת שפכה לאפר. אי אפשר לדחוס את מה שראיתי והרגשתי וחשבתי לפוסט אחד ולו מפלצתי באורכו. אנסה לדבר על חלקן לפחות, במילים ובתמונות. ולגעת גם בסך הכול בכמה מילים (כי מה שבלט בהעדרו לא היה דווקא המחול, אבל נתחיל מהתחלה).

*
Wig It של עדו פדר

"זו בעיה של דור … אתם יכולים לקרוא לנו היפסטרים, אם בא לכם או סתם אמנים צעירים. כך או כך, אנחנו אנשים עכשוויים שמחפשים את מה שנדמה לנו שחסר. אנחנו לא מתעמקים עד הסוף, לא ממציאים את הגלגל, ובטח שאנחנו לא אידיאולוגים. אנחנו רוקדים על במה, מגוייסים לגמרי לפרויקט "מחול ההבעה" של העת הזאת, כזה שנותר לו הטווח המצומצם שבין הכלום להכול. האם זו שטחיות? זו אמונה, זה הימור." (מן התוכנייה)

לא אהבתי את Wig It של עדו פדר. לא אהבתי את האיפור, את התלבושות (למעט KARMA SHE), את השימוש הדל באביזרים, את הבחירה ברקדנים צעירים מדי שעוד לא הספיקו להישרט, את אווירת הנונשלנס, את הבמה הענקית הפרוצה, הגדולה על הכוריאוגרפיה בכמה מספרים (מישהי שלמדה איתי בגן ילדים מספרת שנהגתי לצייר רק פרח אחד על כל דף על אפה ועל חמתה של הגננת שזעמה על בזבוז הנייר. ופתאום מצאתי את עצמי בצד של הגננת…) ואז עשיתי תרגיל: ניסיתי לדמיין את המופע על במה קטנה, נניח רבע מהמרחב, שהיה מספיק להתרחשות ומכניס לכוריאוגרפיה קצת חיות הישרדותית, והבנתי שפדר צדק; כך בדיוק זה צריך להיות: ריק שאין בְּמה למלא אותו וגם לא מנסים, חלל עצום בשביל כלום. באמת עצום: הקלעים הצדדיים הוסרו, צוג הפנסים השתשל פתאום והוסיף לחלל את כל מה שמעבר לתקרה. ואם לא די בזה, הרקדנים פלשו גם לאולם. שיהיה, למה לא. זה לא סיפוח מתוך להט אידאולוגי, זה סתם כי הכל פרוץ ואפשרי ואין גבול או אחיזה (אין נקודת משען, במובן שעליו דיבר ארכימדס כשאמר: תנו לי נקודת משען וארים את כל העולם). אפילו התאורה שבדרך כלל מקובעת ומופעלת מרחוק, נעקרה ונמסרה לרקדנים שנודדים עם הפנסים ממקום למקום כדי לרחוץ באורם. (ופתאום נדמה לי שהרקדנים גם הסתבנו בטלפונים הניידים שלהם, ושמא רק הזיתי?)

Wig It דכדכה והשמימה אותי, אבל האמנתי לה; האמנתי לעילגות המודעת, לעכשוויות, לסבבה, לזיוף, לצווחות ההבעה, לסובלנות הלמה לא, לאופטימיות המשונה. ובעיקר לאופן שבו הן תורגמו לעיצוב, למרחב, לטקסט שחלקו היה על גבול האימוג'י (וגם זה מסימני הזמן, האימוג'י "דמעות אושר" נבחר למילת השנה של מילון אוקספורד).

זו היתה בסופו של דבר אחת העבודות השלמות והמשכנעות בהרמת מסך.

דמעות אושר, האימוג'י הזוכה

דמעות אושר, האימוג'י הזוכה

מתוך Wig It של עדו פדר, צילם גדי דגון

מתוך Wig It של עדו פדר, הרמת מסך 2015, צילם גדי דגון

מתוך Wig It של עדו פדר, צילם גדי דגון

מתוך Wig It של עדו פדר, הרמת מסך 2015, צילם גדי דגון

מתוך סטיריקון של פליני (1969) (Wig It כסטריקון מוחלש)

מתוך סטיריקון של פליני (1969) (Wig It כסטריקון לעניים?)

מתוך סטיריקון של פליני (1969) רציתי לשים כאן גם את אידה רובינשטיין בתפקיד זובידה ב"שחרזדה" של הבלט הרוסי, אבל די.

מתוך סטיריקון של פליני (1969)

*
אי שם בעכשיו, אורי שפיר

אי שם בעכשיו, אורי שפיר, עבודה לשני רקדנים, שמונה מסכים ואמן וידאו.

אי שם בעכשיו, אורי שפיר, הרמת מסך 2015, עבודה לשני רקדנים, שמונה מסכים ואמן וידאו.

הדבר שהכי בלט לי על במת "אי שם בעכשיו" היתה החוטייה של מסכי הווידאו (גם המסכים נדדו על הבמה כמו הפנסים של עדו פדר. נזכרתי במה שאמר הפרח לנסיך הקטן (אוונגרד בפני עצמו). "בני האדם? … הם חולפים עם הרוח. אין להם שורשים ודבר זה מכביד עליהם מאד"). ערבוביית החוטים תפסה חלקים נרחבים מן הבמה, מה שלא הפריע לרקדנים שהתנועעו בחלקים הפנויים בלי לעשות מזה עניין. וחשבתי כמה שונה הפרוזאיות הזאת מן הרצפות הפיוטיות של פינה באוש: רצפת פרחי ציפורן של נלקן או רצפת הדשא של 1980, רצפת הכבול של פולחן האביב או רצפת הכסאות ההישרדותית של קפה מילר וכן הלאה. אצל באוש יש מתח ביחס בין הרקדן לקרקע שעליה הוא דורך, יש זיקה של משמעות ופיוט. ואילו כאן יש דו קיום, סובלנות אגבית, יש מקום לכולם.

המופע כפי שנכתב בתוכנייה, יוצר נוף משותף לגברים ומסכי וידאו שמתעדים אותם, "נוף שמאפשר להתבונן פנימה והחוצה בו זמנית ולשאול מה קורה ברגע הזה ממש, ואם אנחנו יכולים להיות נוכחים בו." והשאלה הזאת מתייחסת לבועה שעל הבמה כאילו אין מציאות בחוץ ואין מסכים שמתעדים ומפרקים ומשנים ומייתרים אותה.

בסוף, אם אני זוכרת נכון, המסך מרמה, מהתל במציאות שממהרת ומתאימה את עצמה אליו בקלילות, במשחק. (מה זה אומר? תדמיינו).

*

לחוד(ים) עדי בוטרוס

בוטרוס, אולי בהיותו ערבי, לא מרשה לעצמו את מותרות הנונשלנס והניתוק. בעזרת אבשלום לטוכה ואהובה קרן הוא מנסה לומר משהו משמעותי על האבסורד שבגזענות, על הגדרה עצמית שמסמנת את הזולת ומפרידה וחוסמת את האפשרות להרמוניה ואיזון. הוא עושה זאת בעזרת דיאלוג פשוט ומשפטים תנועתיים שנקלעים שוב ושוב לתנוחות של תלות משולשת, של איזונים שהיו קרובים מאד לפייטה (באיטלקית, רחמים, כך נקראת הסצנה שאחרי הצליבה שבה ישו המת מוטל בזרועות אמו) לולא הענייניות והפיכחון ואולי גם היושרה של בוטרוס שנמנע מפתאוס ומניפולציות רגשיות. האביזר היחיד על הבמה (מלבד כסא, ומלבד נעלי העקב של קרן, המשמשות גם ככלי הקשה או חבטה במסמר בלתי נראה, או חיסול ג'וקים בלתי נראים) הוא חוט שחור ארוך שמשמעותו פתוחה – אולי קושר, אולי מפריד, אולי לא מראה את היציאה מן המבוך. יש בחוט משהו סיפורי, פוטנציאל פיוטי שמנוטרל כמעט לגמרי והופך אותו לקו, קשקוש עקשן שנטפל לקומפוזיה (וזה לא נכתב בביקורת אלא על דרך התיאור).

שתי תמונות מתוך חזרה. בנפרד וביחד והחוט השחור.

מתוך לחוד(ים), מאת עדי בוטרוס, צילם גדי דגון

מתוך לחוד(ים), מאת עדי בוטרוס, הרמת מסך 2015, צילם גדי דגון

מתוך לחוד(ים), מאת עדי בוטרוס, צילם גדי דגון

מתוך לחוד(ים), מאת עדי בוטרוס, הרמת מסך 2015, צילם גדי דגון

אל גרקו, פייטה

אל גרקו, פייטה

*

THE HAPPENING של תמי ליבוביץ

לורי אנדרסון מנגנת בכינור עם קשת מנורת פלורסנט

לורי אנדרסון מנגנת בכינור עם קשת מנורת פלורסנט

בזמן כניסת הקהל ל- THE HAPPENING ניצבת ליבוביץ על במה לבנה, חבושה בפאה בלונדינית, ידה האחת אוחזת בחרב ארוכה ועל האחרת כמו על טס מונח זוג נעלי התעמלות. קולה המוקלט שר שורות מ gigantic של הpixies, והיא חוזרת עליהן בשירה חיה. בזו אחר זו צצות אותיות זורחות מעבר לחומה הלבנה ומאייתות את שם המופע.
ואז החרב מתהפכת ונפרדת מן הדמות, הנעליים יורדות לרגליים; קולות, תנועות, הבעות פנים, חפצים (פאה, ספר אדום, כיסויי עיניים, פירמידות קטנות צחורות, כפילה בובתית ועוד), מתהפכים, מחליפים מקום, חוזרים. הפורמליזם של ליבוביץ קצת פחות נוקשה וראוותני משל רוברט וילסון. יש בו משהו פופי, משהו נונסנסי שקרוב לאליס בארץ הפלאות ולאור הקריר והמעט מסתורי הנוגה מקשת הכינור של לורי אנדרסון.

מתוך THE HAPPENING מאת תמי ליבוביץ. צילמה תמר לם.

מתוך THE HAPPENING מאת תמי ליבוביץ. הרמת מסך 2015, צילמה תמר לם.

רוברט וילסון

רוברט וילסון

רוברט וילסון, מתוך איינשטיין על החוף (1976)

רוברט וילסון, מתוך איינשטיין על החוף (1976)

מתוך THE HAPPENING מאת תמי ליבוביץ (מימין תמי ליבוביץ, משמאל בובה כפילה) צילמה תמר לם.

מתוך THE HAPPENING מאת תמי ליבוביץ (מימין תמי ליבוביץ, משמאל בובה כפילה). הרמת מסך 2015, צילמה תמר לם.

מתוך THE HAPPENING מאת תמי ליבוביץ, צילמה נועם סנדל. הדמות הנושאת את הבובה לבושה בטייטס וקפושון כמו צייד ימי ביניימי.

מתוך THE HAPPENING מאת תמי ליבוביץ, הרמת מסך 2015, צילמה נועם סנדל. הדמות הנושאת את הבובה לבושה בטייטס וקפושון כמו צייד ימי ביניימי.

צייד, מתוך ספר הציד של גסטון פבוס, המאה ה-14.

צייד, מתוך ספר הציד של גסטון פבוס, המאה ה-14.

הדמות המסתורית שמגיחה לרגע ב THE HAPPENING ונושאת את הבובה, שוברת את הלובן באדום ובירוק העז שלה. יש בה משהו תמים וגרפי שכמו יצא מספר ילדים, אבל גם נגיעה של מוות (היא הזכירה לי את "פראו טרודה", סיפור קצרצר של האחים גרים שבו ילדה נמשכת לביתה של פראו טרודה המכשפה למרות האזהרות, ורואה איש ירוק, איש אדום ואיש שחור על המדרגות. היא שואלת את פראו טרודה ונענית שהאיש הירוק הוא הצייד, האדום הוא הקצב, והשחור הוא הפחמי. בשלב הזה הנשימה כבר נעתקת מרוב פחד אבל אין דרך חזרה. המכשפה הופכת אותה לגזיר עץ ומשליכה לאח).

"'העצמי' כפורמט, לא בהכרח כאוטוביוגרפיה", זה הDNA הפורמליסטי של העבודה כפי שהוא מסוכם בתוכנייה. אבל בשיכפולים של ליבוביץ יש בדידות של הד, והמלנכוליה שדולפת מן הסדקים נוגעת בלב.

*
Void מאת אור מרין

מתוך Void מאת אור מרין, צילם גדי דגון (צילום לא מעודכן, הפרחים היו סגולים ומפוזרים על פני כל הבמה, ובכל זאת אפשר לראות איך שערותיה המתולתלות של הרקדנית מתחרזות עם צרורות הפרחים).

מתוך Void מאת אור מרין, הרמת מסך 2015, צילם גדי דגון (צילום לא מעודכן, הפרחים היו סגולים ומפוזרים על פני כל הבמה).

הבמה של Void היתה זרועה בעשבים פורחים (אולי גבעולי לבנדר?). שלוש רקדניות, אחת מהן חשופת חזה, התפלשו בהם רקדו עליהם והדביקו אגדים שלמים לגופן בעזרת מסקינג טייפ שנכרך על גופן כמו תחבושת. שערה המסולסל של אחת נערם על ראשה ומתחרז עם צרורות הפרחים (ראו בתמונה למעלה). האווירה ציורית.

המלקטות, ז'אן פרנסואה מילה, 1857 - נזכרתי בן בגלל תנוחת הרקדניות, העשבים הפזורים והשילוש.

המלקטות, ז'אן פרנסואה מילה, 1857 – נזכרתי בן בגלל תנוחת הרקדניות בהתחלה, העשבים הפזורים, השילוש.

בוטיצ'לי, פרימוורה (1482, פרט. גם בהולדת ונוס אגב יורקים אצלו פרחים).

בוטיצ'לי, פרימוורה (1482, פרט. גם ריקוד הגרציות הדהד בעבודה).

התוכנייה מדברת על הרכבה ופירוק של דימויים נשיים, על בדיקת החומריות של הגוף וההתאמה בין ה"נשי" ו"היפה" לבין "החומרי" ו"המכני", אבל בפועל Void קרוב יותר לרומנטיקה של המאה ה19, לחבורת הוויליות (רוחות רפאים רוקדות של נערות מתות) מג'יזל, בת הכפר שנבגדה על ידי אהובה האציל ומתה. זה כמעט ארכיטיפי הקישור בין פרחים לנערות, ובין פרחים קטופים לנערות נבגדות שמתו או השתגעו (הכוריאוגרף השוודי מץ אק המיר את היער של הוויליות בבית משוגעות) או שניהם. ונדרש מהלך הרבה יותר דרסטי כדי לשבור את התבנית.

אופליה (פרט) John Everett Millais אמצע המאה התשע עשרה.

אופליה (פרט) John Everett Millais אמצע המאה התשע עשרה.

*
"12 צ'קים דחויים", אלה רוטשילד

"12 צ'קים דחויים" הוא מעין מופע אימים שמתרחש בתוך נוף-אינסטנט של קופסאות קרטון, שאותו מקימה ועליו חולשת כרישת נדל"ן המגולמת על ידי רוטשילד (שם אירוני בעל כורחו) עצמה. לבושת שחורים על עקבים גבוהים ומלווה במקהלה של עשרים כפילים היא נעה בין הלונג שוט של ארגזי המגורים לפנים הדחוס של מעין דירה לדוגמא.

ענבל בן זקן מעצבת התלבושות וזוהר שואף שעיצב את התפאורה בחרו כל אחד בדרכו בשיכפול ובשיעתוק אבל יש משהו כללי בבחירות של כולם. ייתכן שהעבודה היתה עולה בדרגת האמנות לו כל העושים במלאכה, כולל רוטשילד עצמה, היו מתעמקים קצת בפופ-ארט, זרם אמנותי שמחובר בטבורו לקפיטליזם, לאמצעים שיווקיים ("12 צ'קים דחויים" היא עבודה חזיתית וחזותית כמו כרזת פרסומת מאיימת) ולשעתוק. אולי הקרירות של הפופ-ארט היתה מביאה ממד נוסף סותר לאקספרסיוניזם בגרוש (וכל תסריטי האימה משתייכים אל האקספרסיוניזם הזה במידה זו אחרת) של העבודה. ובסופו של דבר היה ב"12 צ'קים דחויים" משהו נועז אבל גם קל מדי, מין איכות של מערכון לחבר'ה ששמחה את הקהל המזדהה.

 Wayne Thiebaud Salads Sandwiches and Desserts 1962

Wayne Thiebaud Salads Sandwiches and Desserts 1962

משמאל ג'ורג' סיגל, מימין קריסטו

משמאל ג'ורג' סיגל, מימין קריסטו

*

The Free Builders מאת עידו בטש

The Free Builders של עידו בטש היתה עבודה נבונה, משוכללת, מחויכת ובסופו של דבר עצובה.

בטש ניסה על פי התוכנייה, "לבדוק את האפשרות שלנו כפרטים בחברה לשנות מן היסוד את ההתנהגות הנורמטיבית," ניסוח יבשושי משהו שמקפח את היסוד הלירי והנונסנסי בעבודה.

"מן היסוד", כלומר מאדם וחוה? כי עידו בטש ודור פרנק הזכירו לי את אדם וחווה של לוקאס קראנאך, ואפילו יותר את גלגולם המחודש ב Relâche הבלט האוונגרדי שיצרו פרנסיס פיקביה והמלחין אריק סאטי ב1924 (ביחד עם חבורה מיתולוגית של אמנים שכללה את במאי הקולנוע רנה קלייר והצלם מאן ריי). מרסל דושאן בכבודו ובעצמו, גילם את אדם של קראנאך בעזרת זקן מודבק.

משמאל, אדם וחוה, לוקאס קראנאך (המאה ה-16), מימין, אדם וחוה על פי לוקאס קראנאך, מתוך בלט האוונגרד Relâche (1924). את אדם גילם מרסל דושאן, ואת חוה ברוניה פרלמוטר. צילם מאן ריי.

משמאל, אדם וחוה, לוקאס קראנאך (המאה ה-16), מימין, אדם וחוה על פי לוקאס קראנאך, מתוך בלט האוונגרד Relâche, 1924. את אדם גילם מרסל דושאן, ואת חוה ברוניה פרלמוטר. צילם מאן ריי.

סטיל מתוך שיחזור של Relâche (2014) שיצרוPetter Jacobsson ו Thomas Caleyלבלט של לוריין (ישר להרמת מסך).

סטיל מתוך שיחזור של Relâche שהועלה בבלט של לוריין ב2014 (ישר להרמת מסך).

לא רק הניסוח היבשושי מקפח את העבודה, גם התמונות היפות לכשעצמן של גדי דגון מסלפות איכשהו את רוחה; הן כמו פילטר שמבליט את האקספרסיוניסטי ומסנן את המגוחך. כדי להבין מה הלך שם ערבבו את קראנאך-דושאן ב"משל העוורים" של פיטר ברויגל (ציור המתאר חבורת שוטים סומים המנסים להוביל זה את זה) כי אדם וחוה הלא נורמטיביים של בטש הם גם סוג מפורט של שוטים, והוסיפו מנה מunder של מתניקולה בשיתוף עם יסמין גודר. הנה:

עידו בטש ודור פרנק ב The Free Builders צילם גדי דגון

עידו בטש ודור פרנק ב The Free Builders הרמת מסך 2015, צילם גדי דגון

משל העוורים, פיטר ברויגל, המאה ה-16

משל העוורים, פיטר ברויגל, המאה ה-16 (לגמרי מחול)

מתוך "under" של הצמד מתניקולה (ניקולה מאשה ומתן זמיר) בשיתוף עם יסמין גודר. צילום סנדרה רוביאס

מתוך "under" של הצמד מתניקולה (ניקולה מאשה ומתן זמיר) בשיתוף עם יסמין גודר. צילום סנדרה רוביאס

(לא נראה לי שהצלחתי לעשות צדק עם העבודה הזאת).

*
"מצעד הפיות השבורים" של אייר אלעזרא ואסף

מן התוכנייה: "אמן רחוב מציע לרקדנית להצטרף אליו להופעה במצעד. הם עובדים יחד על הכנת מופע, אבל כל אחד מהם תופס את המצעד אחרת – הוא כמקום והיא כהוויה."

מיכל חלבין (כתבתי על תמונות מהסדרה הזאת כאן== וגם כאן==). שמתי אותה במקום התמונות המאד לא מעודכנות שקיבלתי)

מיכל חלבין (כתבתי על תמונות מהסדרה הזאת כאן וגם כאן). שמתי אותה במקום התמונות המאד לא מעודכנות שקיבלתי)

יצא ש"מצעד הפיות השבורים" היתה העבודה האחרונה שראיתי בהרמת מסך 2015, והחיוניות שלה היתה כמו מים חיים (לתשומת לבם של המנהלים האמנותיים – אני לא יודעת אם חיוניות היא מרכיב הכרחי. קרוב לוודאי שלא, אבל עבודה אחת מתוך שלוש עשרה זה קצת מעט). השתתפו בה: רקדנית, אמן רחוב, גיטרה, מחסום פה שמכיל מפוחית והופך לארנק של דם, שטיח אדום שמתגלגל ונפרש כל פעם בזווית אחרת, עובר גלגולים שונים ואפילו נצבע בדמם של הפיות השבורים. עמודי תאורה ("וויינדאפ") עם פנסים מסנוורים, כיסא על גלגלים ועוד כמה דברים ששכחתי.

הכוח של "מצעד הפיות השבורים" טמון במתח בין שני הפכים. מצד אחד הכללים השבורים וההתנהלות הקפריזית הנקטעת לא פעם בברוטליות על ידי החשכה גמורה או על ידי סינוור, ומנגד הקומפוזיציה הגיאומטרית והמחושבת שנחבאת מתחתיה. (אולי זה גלגול של המתח המוצהר בתוכנייה, בין המצעד כמרחב למצעד כהוויה? הייתי שואלת אותם לולא מיהרתי לסיים לפני שהפוסט יתעפש).

דוגמא למתח הזה? ניקח למשל את תמונת הפתיחה והסיום: המופע נפתח כשאלעזרא עומדת באמצע קדמת הבמה על השטיח האדום המגולגל למחצה, היא מפנה את גבה לקהל (פיה חסום והיא נושפת נשיפות אסתמטיות לתוך המפוחית), ומסתיים כשאסף סלהוב תופס את מקומה על השטיח האדום הפרוש עד הסוף. גבו מופנה לקהל בזמן שאלעזרא חוזרת ומשתחווה במלוא התנופה. לאט לאט מתחוור לקהל שהוא פשוט לא יציית לכללים ולא יסתובב להשתחוות (ומצד שני אלעזרא משתחווה כפליים, במשנה מרץ, גם במקומו).

זו היתה העבודה השנייה בהרמת מסך שגרמה לי להיזכר ב Relâche (ראו למעלה). פיקביה המליץ לצופי Relâche להצטייד באטמי אוזניים ובמשקפי שמש כדי להתגונן מן האור המסנוור שהוחזר מן הדיסקיות המצוחצחות של הרקע, ועודד אותם לקרוא "הלאה סאטי!" ו"הלאה פיקביה!" המבקרים התעצבנו על התאורה המסנוורת, על הכבאי המעשן ששפך מים מדלי לדלי במשך כל המופע, על הבלרינה היחידה (בין עשרות הגברים) שרקדה דווקא ברגעי השקט וחדלה מיד כשהמוסיקה חזרה.

אין לי מושג אם סלהוב ואלעזרא מכירים את Relâche, אבל שפת המופע שלהם מתייחסת לאותה שושלת שוברת כללים, לא מתוך כעס ולא רק מתוך בדיקת גבולות, אלא כי כיף לשבור, כי החיים שבורים וגם חיים יותר בזכות השבירה.

תמונה Relâche (1924) פרנסיס פיקאביה, אריק סאטי (בשיתוף עם חבורה מיתולוגית, מרנה קלייר ועד מרסל דושאן ומאן ריי). הדיסקיות המצוחצחות האלה סינוורו את הקהל והעלו את חמת המבקרים.

Relâche, 1924 מאת פרנסיס פיקביה ואריק סאטי (בשיתוף עם רנה קלייר, מרסל דושאן, מאן ריי ואחרים). הרקע שהורכב מדיסקיות מצוחצחות סנוור את הקהל והעלה את חמת המבקרים.

*

התכוונתי לכתוב גם על העבודה של לילך ליבנה. אבל כבר הארכתי הרבה ומדי. אולי בפעם אחרת (הנה כתבתי). ורק עוד כמה מילים על הסך הכול.

13 יצירות מחול ו15 יוצרים זו כבר סטטיסטיקה, כמות שבה מצטברות ונחשפות תבניות על אפה ועל חמתה של הרב-קוליות המובטחת ואף מקוימת. כשמניחים את כל היצירות זו על גבי זו כמו שקפים מיד מתבלטים דברים מסוימים בנוכחותם או בהעדרם.

אז מה בלהט בהעדרו בהרמת מסך 2015?

כעס. רדאר הכעס שלי צפצף רק פעם אחת ב"12 צ'קים דחויים" של אלה רוטשילד, וגם הכעס הזה לא ממש שרף. העדר הכעס בלט גם בגלל המציאות (שכבר חדלה כנראה להכעיס מרוב ייאוש) וגם בגלל הצרחות. ברוב העבודות צרחו. לא מתוך הכרח ואפילו לא מתוך להט, צרחו כדי לממש את זכות ההבעה, צרחו כי זה יותר קצר ממילים. לא שחסכו במילים. ברוב העבודות דיברו. בעיקר טקסטים פרוזאיים עד בנליים שנאמרו באופן סביר (חסרה לי תרבות של הגשת טקסט, רק "בליסטיקה פנימית של האינפנטיל" של שרון צוקרמן ויזר התעלתה).

הרמת מסך 2015 היא בין השאר דיוקן קבוצתי ("הכל דיוקן והכל אוטוביוגרפי, אפילו כסא," כפי שאמר לוסיאן פרויד ועוד לא נלאיתי מלצטט). ומעבר לאמנות, בתור מי שחיה פה, הצירוף הזה של צרחות ונונשלנס וסובלנות של הבל הבלים הכל הבל הוא עוד קרש בארון המתים של האופטימיות שלי.

*

זהו. לו היתה לי תמונה של תלבושת הדורבן שיצר קים טייטלבאום לעבודה של בשמת נוסן, הייתי שמה אותה פה. לא רק בגלל שזה בגד יפהפה בעל תנועה מהפנטת, אלא בגלל שתהיתי ממה עשויים הקוצים וגיליתי שהם עשויים מאזיקונים. קוצים מאזיקונים – בשירה קוראים לזה היפרבולה. גם זה סוג של ראי.

עדכון – הנה הדורבן בחי להרף עין, ועוד הרבה טעימות מהרמת מסך 2015

 

Read Full Post »

Older Posts »