בחממת האמנים עסקנו השבוע בבחירת ועיצוב המרחב שבו מתרחשת ההצגה, ואיך המרחב הנכון הוא כמו כלי שמזקק ומממש את הרגש והעלילה. ונזכרתי באיור של דוד פולונסקי ל"מיכאל" של מרים ילן שטקליס (שיר שובר לב במיוחד, משום שבשאלה החוזרת "ומי לא בא?" מהדהד בין השאר היפוכה: "מי יבוא אלי?" שאלת משחק שנשאלת בידיים פרושות ומסתיימת בחיבוק גדול. עוד על השיר עצמו).
דוד פולונסקי, איור ל"מיכאל" של מרים ילן שטקליס
דוד פולונסקי, מאייר מופלא מבחינות רבות, שניחן בין השאר באינטואיציה פסיכולוגית נדירה, ממקם את הגיבורה שלו על המעקה של חדר מדרגות, ומתמצת במחי איור, את "עלילת" הציפייה וגם את מהותה הרגשית.
מבחינת העלילה – האיור תופס את הגיבורה בעיצומה של ההתקדמות הזוחלת אל דלת הדירה ואל דלת הבניין, מסלול שמקורו במשיכה המגנטית לאהוב (כי אם מיכאל לא בא אל ההר, ההר משתוקק לבוא אליו). ובו בזמן הוא מזקק גם את כוריאוגרפיית התקווה שהנה ואו-טו-טו הוא כבר יתגלה בעיקול…
וכמעט בלי משים פולונסקי גולש מן המטונימיה למטפורה, כי זה לא רק איור ריאליסטי עד כדי רצפת השומשום של חדר מדרגות ישראלי, אלא גם איור סמלי עד כדי ארכיטיפיות שלוכד את המצב הנפשי של החיכייה, את הלימבו* של הבין לבין: בין הבטחה למימוש, בין הבית לחוץ, בין שמים לארץ (תלויה על פס ברזל מכאיב).
*לִימבּוֹ מן המילה הטווטונית "limbus" שפירושה אימרת הבגד, הוא הגבול בין גן עדן לגיהנום בתאולוגיה הקתולית.
וכל הפרטים הנוספים והמדויקים עד העצם: הרגליים היחפות מפסיכולוגיית-היצאתי-רק-לרגע שמתארך אמנם ונמתח כמו הציפייה, התקיעות של המבט המקובע המופנה למשהו שלא רואים באיור ולכן לא קיים (והוא באמת לא קיים, כי מי לא בא?), וגם האפרוח (שמאחורי הסורגים – תוספת מאוחרת, ותודה למגיבים) שמביט בדריכות לאותו מקום, האבסורד של היאחזות במעקה בלי לרדת במדרגות, הלאות של הראש המושען על הידיים ועל המעקה. אפשר ממש להרגיש כמה לא נוח לה, בסנטר, בצוואר, בכפות הרגליים, בלב – לא במקרה הסינר מתקמט שם – והארשת הנוגה והמשועממת שנותר בה עדיין מין רוך או טעם לוואי של תקווה.
מיכאל / מרים ילן שטקליס
חיכיתי, חיכיתי,
בכיתי, בכיתי,
ומי לא בא?
מיכאל.והוא הבטיח פעמיים
כי יבוא אחר הצהריים.
ומי לא בא?
מיכאל.שמלה לבשתי יפה מאוד,
וסינר, בו רקום אפרוח ורוד.
ומי לא בא?
מיכאל.והבובות כולן לישון השכבתי.
חשבתי: שלא תדענה –
שלא תפרענה –
אותי ואת מיכאל.ובחלון ישבתי,
והקשבתי,
וחשבתי –
מיכאל.ובגזוזטרה עמדתי,
ולחצר ירדתי,
וחרדתי –
מיכאל.והוא לא בא.
והוא לא בא,
מיכאל.מחר אלך השכם בבוקר אל הגן,
ואשב לי, ואבכה לי כל הזמן.
מיכאל.
*
עוד איור אחד נפלא
לנה גוברמן ונורית זרחי
בתיה קולטון וביאליק
*
עוד על מרחב ונפש
פוסט ארכיטקטוני? (על הבית הפולני של אתגר קרת)
ארכיטקטורה של הנפש (על הבתים של לואיז בורז'ואה)
ועוד
וגם הציפור על הסינר שכאילו לכודה בין הסורגים…
נכון נכון! (לא רק לכודה אלא מביטה לאותו כיוון באותה ציפייה…)
זה באמת איור נהדר. והכי נוגעות ללבי כפות הרגליים המתגעגעות.
ודווקא הסינר והסרט על הראש וגם המבט המודאג והחיכייה המצפה להוא שאמר שיבוא ולא בא מפקיעים את השיר מעולם הילדות לעולם המבוגרים, של שנות החמישים-שישים. הזכירה לי את התמונה הזאת
יו, איזה פוסט נפלא! גם האיור עצמו, ולא רק. ואף פעם לא חשבתי על ההדהוד הזה של "מי יבוא אלי…?" וגם התגובות של שי ועדה גרמו לי לראות יותר…
ודווקא הסינר והסרט על הראש, וכל עמדת הציפייה לבן שהבטיח ולא קיים הזכירה לי את תמונות עקרת הבית של שנות החמישים, מעין זו http://pixieclean.webstarts.com/uploads/wife-cleaning.jpg
והתשובה לשאלה בכותרת של הפוסט היא כן!
(בתשובה לשאלתך – כן.)
מרית קרובתי, כילד השיר הזה של שטקליס [שהייתי שמח אם היו מקדישים לה את המטבע של 2 שקלים] שבר את לבי. אחר כך התחלתי לחשוב שהוא אחד הטקסטים החנוך לויניים ביותר שלא חיבר חנוך לוין [לא כל כך יפה ולא בת שש עשרה; אלא בת שש].
טוב, את מתארת לך שמאחורי כל גבעת התגובה הזו, אני-הילד יושב וממרר בבכי, כי חיכיתי חיכיתי בכיתי בכיתי מזמן מזמן, ומי שהיו צריכות לקחת אותי לא באו לקחת אותי. איך תמיד מאחורי צער של מישהו מסתתר צער של מישהו אחר.
מרית, כל פעם שאני שומע "בין השמים לארץ" אני מיד חושב על אבשלום:
"וַיִּקָּרֵא אַבְשָׁלוֹם לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד וְאַבְשָׁלוֹם רֹכֵב עַל-הַפֶּרֶד וַיָּבֹא הַפֶּרֶד תַּחַת שׂוֹבֶךְ- הָאֵלָה הַגְּדוֹלָה וַיֶּחֱזַק רֹאשׁוֹ בָאֵלָה וַיֻּתַּן בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ וְהַפֶּרֶד אֲשֶׁר-תַּחְתָּיו עָבָר…וַיֹּאמֶר יוֹאָב לֹא-כֵן אֹחִילָה לְפָנֶיךָ וַיִּקַּח- שְׁלֹשָׁה שְׁבָטִים בְּכַפּוֹ וַיִּתְקָעֵם בְּלֵב אַבְשָׁלוֹם עוֹדֶנּוּ חַי בְּלֵב הָאֵלָה"
כי זה באמת המקום הכי נורא, הכי פגיע. וכל אחד יכול לבוא ולתקוע בליבך חיצים. אבל תמיד ניחמתי את עצמי שהוא מצא לבסוף מקום בליבה של האלה….
ואגב הפסיכולוגיה הזו של לחכות היכן שמכאיב לכפות הרגליים (ולנפש) זה כמו ללמוד כל הלילה כשנר תחוב בין אצבעותיך (בסיפורים החסידיים), כדי שטפטוף החלב יכאב ולא תירדם…. (כי עדיף להמשיך ולהתגעגע מאשר לוותר, לא….?)
מערבל מילים ולא רק מילים, ברגע שהתחלתי לקרוא את הציטוט אבל דרכך אירע מין קסם כזה והאלה קיבלה את משמעותה הנוספת. וכל מה שכתבת נפלא, ו-כן, נכון – זו תשובה על הסוגריים שבסוף. (ומדהים לחשוב לאן הגעת מהשיר של שטקליס – כמו שאתה נוהג לאזכר מהספר האחרון של נרניה, קדימה ולמעלה…)
אה…. אולי זה קשור באלה אשרה שהסמל שלה היה עץ – או עץ חלול (ושם, בפנים, הוא המקום שאפשר לכנות "לב האלה…"), ואולי בפולחן העצים, כי עצים בהחלט ראויים לפולחן 🙂
עצים בהחלט ראויים לפולחן 🙂
לי, גיליתי שעצי אלה נקראו בתנ"ך "בכאים", אולי בגלל דמעות השרף שלהם (שרף! 🙂 ) , ושרף הוא ענבר וענבר הוא "כעין החשמל"….. ואם כך, מה שזורם בעורקי בתינו הוא ענבר, כלומר שרף, ואנחנו כמסתבר, מעולם לא ירדנו מהעצים 🙂 (שלא תגידי שאני לא הגיוני!..)
כן, תתחילי מדור כזה נפלא
והמצח, שמעונן, מעל העיניים שמסגירות את הסוף הידוע מראש? על כפות הרגליים שמעידה על התערסלות סביב עצמן מרוב ערגה כבר הוזכרו. אבל הציפור – כמו רמז מקדם לציפור הנפש – גם היא מאחורי סורגים.
כמה הרבה במעט איור ומילים.. אז כן כן למדור האיור! לגמרי בעד..!
דורית, לא הברזתי אמש לפגישה עם הסרט "מחבואים" למיכאל האנקה (תודה על ההמלצה על הבמאי) וישבתי מרותקת, כמו רבים אחרים, אל המסך הקטן, מההתחלה עד לסוף.
אורנה, לא ידעתי שהיה כזה.. אבל מקווה שעמדת על טיבו של מיכאל האנקה. בזמנו, למיטב זכרוני המת, דיברנו על ״סרט לבן״. אנסה לצפות בסרט שאמרת. אולי יהיה על מה לדבר בהמשך..
איור נפלא ופוסט נפלא. אני מאוד אוהבת גם את האופן שבו מעוצבת דמות הילדה – מצד אחד ילדה ממוצעת, לא יפה ולא מכוערת, ישראלית-למראה, אבל יכולה להתקיים גם בכל מקום אחר, ומצד שני בעלת מבע עשיר ומדויק (וזאת למרות שלא רואים את עיניה). לכן היא מייצגת היטב את הדמות בשיר, ואולי גם כל אחד מאיתנו – כלפי חוץ סתם ילדה רגילה, עם רמזים לדרמה שמתחוללת בפנים.
עדה, תודה (וכן, כפות הרגליים).
כמו מניפה (זה כינוי חידה, מה ואיך כמו מניפה?), הילדה היא אכן אמא מוקטנת עם הסינר (שמופיע גם בשיר) ועם הבובות שהשכיבה כדי שלא תפרענה למפגש עם המאהב… ו 🙂 על התמונה.
לי, זה פטנט ישן של אלתרמן (באופן קצת אחר ועדיין) כשהאללי מ"שיר אללי" הוא כמעט "הללויה", וב"הרוח תנע עריסות ותלויים" העריסות הן כמעט הריסות, והתלויים המבעיתים הם כמעט הכביסה שהרוח מנפנפת (ותודה תודה).
דבי ( 🙂 )
שועיקי, בהתחלה העתקתי את השיר משירונט ואז ראיתי שהוא מאד משובש וגם חסר פיסוק ותיקנתי. וכל פסיק שהוספתי נראה לי כמו דמעה.
מערבל, בלב האלה זה כמעט מנחם ביחוד לאוהבת עצים (ושיער) כמוני, אבל רק כמעט.
ונדמה לי שבסיפורים החסידיים זה קערת מים קרים לרגליים ואצבע מעל לנר, אבל כן, עדיף. (וקדימה ולמעלה כמו שלי אמרה).
איריסיה 🙂
דורית, כן הציפור (שהיא בעצם "אפרוח", כלומר ילדה) מאחורי הסורגים וגם היא מסתכלת לאותו מקום ובאותה דריכות. ותודה!
תמר, תודה. זה באמת מפליא כמה הבעה יש לה בלי לראות עיניים.
גם אני בעד מדור כזה:) האיור מכמיר לב מכל הסיבות שהוזכרו, ואכן במיוחד כפות הרגליים…
והניתוח מאוד מעניין. מעניין גם אם המאייר חשב על הדברים כשהציב אותה תלויה על המעקה, ממש "נפשה יוצאת אליו", או שזה בא לו באינטואיציה. מכל מקום איור מאוד מיוחד ולא שגרתי, ועל אף "ישראליותו" יש בו משהו מופשט, מנותק מזמן ומקום, בו זמנית… אוהבת מאוד את רצפת השומשום…
היגיון צרוף! וצירופים מדהימים… ולגבי עצים… זה גם מזכיר לי כמה שירים בצרפתית 🙂
לי, עצים וצרפתית (עתיקה) זה שילוב שמקיים אשפיקס כוהן העץ (כלומר, דרואיד..) מ"אסטריקס" (או בשמו המקורי panoramix):
אוי, אסטריקס, איזה כיף, ודרואידים – עוד יותר 🙂
למשל, מדלן, ז'אק ברל
וואו, מדלן זה ממש מיכאל הצרפתי, ושוב ושוב מדי ערב בערבו 🙂
בדיוק היום, הוא לא בא אלי, ובלי להודיע כלום. ואמרתי לגיסתי,שהוא עשה לי מיכאל.
תענוג לקרוא את הפוסט של מרית את התגובות לפוסט ולהיפגש עם האיור הככ מקסים ונוגע בכל נימי ציוריותו בכל נימי הנפש.
ובכלל להציב אותה על הסף כמעט בחדר המדרגות שהוא עולם בפני עצמו . בבחינת בין שני עולמות :הבית והחוץ .האחד הידוע והמוכר והשני זה שבחוץ הצופן בחובו .
ורד, בדיוק לזה התכוונתי בריאליסטי וארכיטיפי. ואינטואיציה במיטבה לא זקוקה לקביים של החשיבה 🙂
אפרת 🙂
תודה אנונימי, חדר המדרגות הוא באמת עולם (קצת אפל ומפוקפק).
(מרית, בכל זאת הייתי מאחל לה שתגדל להיות יותר אודיסאית ופחות פנלופאית..)
מערבל, כבר עמדתי להגיד גם אני, אבל אם היא דווקא רוצה להיות פנלופה? או הומרוס, או משהו מסיפור שעוד לא נכתב? (פעם, בשלב הברכות של בת מצווה, אחותה של בת המצווה אמרה שבכל ברכה שהעלתה על דעתה היה משהו מן הכפייה, ובסוף היא פשוט איחלה לאחותה שתהיה מבורכת…)
מרית, אני יודע, ובטח לילדה אמתית לעולם לא הייתי אומר דבר כזה. אבל זו דמות מצוירת שנתונה לדמיון, ובדמיוני….. 🙂
מערבל, אני יודעת. אני מאחלת לך להיות עוד יותר אודיסאוס ופחות פנלופה.
מִלכדת אותי! 🙂 ועכשיו אני לא יודע איזה חוט לחתוך….!
זה רק מטען דמה 🙂 (אפשר לעשות להם אלכסנדר מוקדון)
מרית, אם אעשה אלכסנדר מוקדון אני עוד עלול חלילה לכבוש את הודו!….
חשבתי על מה שאמרת, ואני מסכים- לא רק בענין החופש לבחור; זה גם נראה לי אמיץ נורא לעמוד בקוטב הפנלופאי בלי להתבייש בו. בלי לנסות לפתור אותו. רק לדובב אותו.
"הסרתי את המסכה, וראיתי את עצמי בראי…
הייתי הילד מלפני שנים כה רבות…
לא השתניתי בכלל…
זה היתרון בכך שיודעים להסיר את המסכה.
להיות תמיד הילד,
העבר שנשאר,
הילד.
הסרתי את המסכה, ועטיתי אותה שוב.
כך טוב יותר.
כך אני המסכה.
ואני חוזר אל התקינות כמו לתחנה סופית."
(פרננדו פסואה מתוך "מה עשיתי מן החיים?")
ואגב…. כשאומרים בביתנו "טיפוס הומרי", יש לזה רק משמעות אחת, למרבה הצער:
(ירידת הדורות….!)
ונזכרתי בשיר הרומנטי
Oh Margie, you came and you brought me a turkey
In my vacation away from worky
וואי, איזו אודיסיאה רגשית העברת אותנו כאן, פנלופאי 🙂
כשהתחלתי לקרוא על המסכה והילד החסרתי פעימה או שלוש… לא בפעם הראשונה עם פסואה, אני מחפשת איפה הציטוט מתחיל ונגמר כי יש בתוכו כל מיני דלתות 🙂 אם כי הסוף פחות התחבר לי. ואחר כך כשראיתי את הומר עם הדונט צחקתי כל כך. כי איך אפשר לא להזדהות עם הומר ועם הרעב המתמיד והתמים שלו 🙂
לי, דווקא הציטוט הזה הוא שיר 'שלם' 🙂 אבל ממילא הרבה מהשירים שלו מתחילים ונגמרים כמו היו קטיעה בהרהור אחד מתמשך, כאילו מישהו בא ודווקא כן גזר 'גל מגל' (למרות שזלדה מכחישה את האפשרות.)
יש עוד מהשיר הרומנטי…? ועכשיו שאני חושב על זה – מרית, אל נא באפך- מארג' סימפסון, בדרכה הצנועה, ממחישה לגמרי את המשפט "כחול הוא צבע שערך הצהוב"! 🙂
הבנתי שהוא שלם, התכוונתי שהוא מבלבל אותי לגבי מי כתב אותו 🙂 ולגבי הומר, לדעתי זה כל מה שהוא שר, בסופו של איזה פרק שבו הוא כמעט התפתה למישהי אחרת אבל מארג' באה עם תרנגול הודו… על המנגינה של Mandy…
אה…. הוא באמת מבלבל, לפעמים תוך כדי השיר הוא סוטה פתאום הצידה בפראות. ולפעמים יש ריבוע באמצע השיר, כי לא נמצאה המילה שתמלא את החלל. למשל:
"… תמיד חסר לי הדבר ש [] ואני אבדוק אם הוא חסר לי,
תמיד חסרות לי, בכל קוביה, שש פאות,
ארבע צלעות בכל ריבוע שרציתי לבטא,
שלושה מימדים במוצקות שביקשתי להנציח…
…תמיד יהיו לתולעת התולעים, לתא החי הכי כימי,
יותר חיים, יותר אלוהים, מלכל החיים בשירים שלי,
לעולם לא יהיו כל גוני האודם שאתאר כאדומים של אבן אחת,
לעולם לא יהיו כל הקצבים שאציע כקצבים במוזיקה אחת!
לעולם לא כמו []…."
🙂
(oh mandy! הרי אפשר למות מהשיר הזה, ר"ל!)
איזה שיר מדהים! וואו! (ושוב מבלבל. איך התולעת הגיעה לשם?)
ויותר חיים, יותר אלוהים – זה איכשהו גם הזכיר לי את יונה וולך
הָלַכְתִּי אֵצֶל מִי שֶׁהִצִּיעַ לִי יוֹתֵר חַיִּים.
הָלַכְתִּי אֵצֶל אֱלֹהִים
הִצִּיעַ לִי אֶת כָּל הַחַיִּים
רָצִיתִי יוֹתֵר רָצִיתִי אֶת כָּל הַחַיִּים.
(ומה זה ר"ל?)
(ולא רק הומר שר את זה… 😀
היא הגיעה לשם דרך חור תולעת, מן הסתם 🙂
(ר"ל – רחמנא ליצלן…)
(אגב גם פנלופה היא סוג של סיזיפה, אולי אם הסיזיפות, כאשר במשך שלוש שנים ארגה ביום ופרמה בלילה (עד שבעל כורחה נאלצה להשלים את המעיל אשר "נדמָה לשמש או לירח"..)
האריגה והפרימה זימנו לי אסוציאציות נהדרות 🙂
לי, ר"ל גם על אנג'ל!
יונה וולך כתבה באיזשהו שיר:
"הליצן עובד 24 ביום,
אחרת הסיוטן מופיע…."
משהו בטוטאליות, ("רציתי יותר רציתי את כל החיים") הזכיר לי את זה (אולי כי אם יוותר סדק יסתנן דרכו הסיוטן)
אנג'ל זה ממש ר"ל 🙂
ומרתק הליצן והסיוטן והחיבור הזה בין שני השירים.
חוששת שערביו של המאוהב לא כל כך ערבים…
ג'ואל, בן הדוד של מדלן, כנראה הצליח לשכנע אותה שמגיע לה יותר…
בני הדוד אצל ברל בכלל חורשי רעות, אם אני זוכרת נכון זה כך גם ב-Les Bonbons… 🙂
בבונבונים יש אכן אנשים מהסוג של ז'ואל…