הערה מקדימה: "בוא דיבוק!" היא סדרת אירועים בהפקת ובעריכת רועי פביאן ואלה נובק, שבה מוזמנים אמנים מתחומים שונים להתכתב זה עם זה בהשראת נושא נתון. הכללים מאד פשוטים: כל משתתף מקבל טקסט ומתבקש להגיב לו תוך 8 ימים. כל אחד רואה רק את הטקסט של זה שקדם לו. האירוע שבו השתתפתי נוצר בהשראת המסה הנפלאה של ביאליק כיסוי וגילוי בלשון (שפורסמה לפני 99 שנה).
"רשימת השמות" נכתבה לפני חודשים בתגובה ל"העולם עגול", מופע-קול שיצר ג'וזף שפרינצק על פי סיפור הילדים היחיד שכתבה גרטרוד שטיין, על ילדה בשם ורד (rose) השואלת את עצמה "האם היא היתה ורד אילו לא היו קוראים לה ורד".
*
רשימת השמות
1. "האם היא היתה ורד אילו לא היו קוראים לה ורד?" (מתוך העולם העגול, מאת גרטרוד שטיין)
תלוי באיזה יקום היא נולדה. אם היא נולדה באגדה של נורית זרחי למשל, אז לא.
אם היו קוראים לה נניח, קָלֶרְדָה דֶה גְּרַם*, היא היתה מלכת פיות. שמה היה קובע גם את משקלה; ככה זה כששמך מתחיל ב"קל" ומסתיים ב"גרם". היא לא יכלה להיות טובת לב, כי קָלֶרְדָה דֶה גְּרַם זה כמו קְרוּאֶלָה דֶה-וִיל, פושטת העורות מ"מאה כלבים ואחד" – קרואלה מלשון cruel עם טוויסט איטלקי, והדֶה-וִיל אינו סתם תואר אצולה אלא פיצול מְצוּרְפָת של devil. כלומר "אכזרה שטן". חנוך ברטוב, המתרגם הראשון של הספר, קרא לה עריצה מַדַיַאש – שׂיכּול של המילה אשמדַי עם טאץ' מדיארי-הונגרי (אם כי, כפי שמעיד ג'יימס ג'ויס, "השטן מדבר בדרך כלל בשפה משלו, שנקראת קַשְׁמְדָאִית, והוא ממציא אותה בעצמו בזמן הדיבור, אבל כשהוא כועס מאד הוא מסוגל לדבר יפה מאד צרפתית גרועה, אף על פי שמי ששמעו אותו אומרים שיש לו מבטא דבלינאי בולט."**).שֵׁם כמו קָלֶרְדָה דֶה גְּרַם היה קובע גם את מנת המשכל שלה ואת התפריט, כפי שהיא עצמה מסבירה: "לפיות יש שכל כמו לפֵרות, לכן הן אוכלות גבעולי פטרוזיליה, לבבות פרחים וגרגרי סוכר." תזונה קסומה וציורית – מעין קומפוזיציה קטנה של קווי גבעולים ארוכים-ירוקים, לבבות חמודים ותפזורת מתוקה של גרגרים – עם קצת טעם לוואי; האם רק אני מרגישה שיש קרבה צלילית מסוכנת בין "פֵּרות" ל"פָּרוֹת"? יש חשש סתום שהפטרוזיליה כדרכה, תיתקע לַפֵיות בין השיניים, ובינינו – זה לא קצת קניבלי (נוסח אמא של שלגייה) לטרוף לבבות של פרחים?
ובמחשבה נוספת, גם לקָלֶרְדָה דֶה גְּרַם האנורקטי יש טעם לוואי. בחנויות המכולת של ילדותי היו מוכרים לַקֶרְדָה על פי משקל. ואני לא יכולה שלא לשמוע את ה"מאה גרם לַקֶרְדָה" כמין הד מעופש ל"קָלֶרְדָה דֶה גְּרַם" המלכותי.
*
2. "כשוורד הייתה יותר גדולה שלחו אותה לבית ספר" (מתוך "העולם עגול" מאת גרטרוד שטיין)
כשהייתי קטנה שלחו אותי לבית ספר. כל בוקר היתה המחנכת פותחת את יומן הכיתה וקוראת את רשימת השמות. מאות ואלפי פעמים הקשבתי לטקסט הזה שאיבד כל קשר למציאות והפך לדקלום משונה, לחש-נחש שנחרט לו בתוך המוח. לאט לאט קבלו השמות ההפוכים – קודם שם משפחה ואז שם פרטי – נוכחות משל עצמם. אבל גם כשהפכו אותם בחזרה זה לא עזר.
לקראת הכתיבה ניסיתי לשחזר את השמות והם צפו מיד עם דמויות הילדים; הפרצוף הכמעט נטול שפתיים של "אברם קדוש" – שעות ניסיתי לפצח את הקשר בין הארשת המופמנת הקצת עצובה ומבוהלת שלו, לקדושה, או "שלמה מלכה", למה מלכה ולא מלך? השיבוש הדקדוקי שיגע אותי. הגיחוך הקצת רפוי שלו (כאילו הגומי שמהדק את שפתיו התעייף) מתקשר לי עד היום עם דראג קווינס. ו"מזל גנח" – הו, המזל הגונח שלה היה מין מבוא לשירה, ו"רונן דוד" הגבוה עם היציבה הנוזלית, שהיו לו (לדעת הילדה שהייתי) שני שמות פרטיים שאחד מהם שימש בלית ברירה כשם משפחה; והאילתור הזה התקשר איכשהו לריח של הסוודר הצהוב שלו. ו"דליה קמפו" ששם משפחתה היה במרחק אות משמפו, מה שדווקא התאים בגלל שערה הנהדר, העבות והחלק כמו סרגל נוצץ. ובכל זאת הוטרדתי מן הק' השוֹאתית (השואה היתה אז חלק מהכול), שקירבה את ה"קמפו" לקאפו וגם לקמפ-מחנה.
לשווא חיפשתי את הדמיון בינה לבין "דליה ויצמן", הן היו שונות בתכלית, כמו ש"יפה ביטון" היתה שונה מ"יפה אטיאס" (רק אחת מהן היתה יפה, לאחרת היתה ארשת פראית של חיה לכודה), כמו ש"ורדה סבאון" היתה שונה מ"ורדה אלוש", כמו ש"חנה אפשטיין" היתה שונה מ"חנה בלדינגר", כמו ש"יעקב זילברשמיט" היה שונה מ"יעקב אלגרסי", ו"מזל זנו" מ"מזל גנח" – חקרתי את הזיקות בין הכפיליות בחריצות של מפענח צפנים במלחמת העולם. שלא לדבר על רביעיית ה"תָּמִיוֹת": פרנצוס, הירשל, נאוי ואפרתי. האחרונה החליטה יום אחד שקוראים לה תמרה, ובכך חרגה מהסדרה וגם נשארה בה, מה שגרם לי כאב עמום כמו של נסיכה על עדשה. לתמי נאוי לעומת זאת, קראו גם "קוֹקוֹ בקלאווה", כינוי בן שני חלקים כמו שם ושם משפחה, וכך נבראה לה בדמיוני פרסונת צללים מוחצנת מטורללת ואקזוטית.
והיה גם "רודולף אפללו", שהיה לו כתם לידה קטן על האף. לו הכתם היה גולש עוד קצת הוא היה משווה לו מראה ליצני, ובינתיים הוא פשוט הצדיק את שמו המזמר – אף-לָ-לו. היה לו מזל לרודולף, הוא היה בן ראשון במשפחתו אחרי שורה של בנות. כמה מאחיותיו היפהפיות עם השמות המתנגנים למדו בכיתות שמעלינו. אחת מהן (אלגרה? קורדליה?) גילמה בובה שקמה לחיים בהצגה של החוג הדרמטי, וגם ברודולף עצמו היה משהו שלא מהעולם הזה; בגלריה של הזיכרון שלי הוא לבוש בחליפת קטיפה לילכית ומחייך את החיוך הקל שלו, הקצת מנומנם.
כיתה ג' עם המורה סימה נרקיס. הילדה היחידה שאת שמה איני זוכרת היא זו עם הקשת שצמודה למורה. היא היתה ככל הזכור לי עולה חדשה מצ'כיה שהצטרפה לכיתה לזמן קצר (ובמחשבה נוספת, אולי זאת בכלל ת"פ ביום משונה).
*
3. "בכל מקום היו / אנשים נשים נחשים יונים נמלים נמרים שפנים ינשופים חתולים ילדים" (מתוך העולם העגול, מאת גרטרוד שטיין)
לבני הבכור קוראים נמר. קראתי לו כך בגלל "גיזְלְהֶר הנמר" של אלזה לסקר שילר ובגלל נמר מכונף משטיח סיני, שצחוקו הצוהל הזכיר לי את צחוקו של אהובי. הופתעתי מהמהומה שזה חולל; תינוק לא יכול לקרוא לעצמו בשם, אז הוריו ממלאים את מקומו. אבל זה ממילא זמני, עד שיעמוד על דעתו. אם לא ימצא חן בעיניו, נקרא לו יוסי או מה שירצה, הסברתי. זה לא הרגיע את המתנגדים. מישהי טענה שצריך לאסור את זה (או אותנו?). ואז הגיע מכתב מיפן. ידידי הדס עפרת למד שם באותה תקופה גילוף מסיכות נוֹ ובובות בּוּנְרָקוּ. הוא ועמליה אישתו כתבו: "נמר שמשחק עם פרפר – מוטיב קבוע במחזות הקָבּוּקי. שניהם רכים, עדינים, שקטים ונועזים – כל אחד בדרך אחרת."
*
* קלרדה דה גרם היא דמות מתוך "טינקרטנק" של נורית זרחי. מבוסס על פוסט שכתבתי על הספר.
** מתוך "החתול והשטן" מאת ג'יימס ג'ויס, בתרגום (שפתיים יישק) של אברהם יבין, עם עובד 1981
*
"הליצן הבוכה", נמר גולן (בן 5)
.
וכמה מילים לסיום:
"הליצן הבוכה", כך נקרא הציור שלמעלה.
הוא צויר על ידי בני נמר לפני שנים, אבל מתמצת איכשהו, לפחות בשבילי, את המציאות העכשווית.
הרשימה שלמעלה נכתבה בימים של שקט.
אני מדביקה אותה כמו חלון על קיר הממ"ד.
*
עוד באותם עניינים
על "הבוהמה הביתית" של אפרת מישורי
הז'ונגלר
מאחור את ממש כמו מלפנים
געגועים לגופה של העברית
כשהמילה תהפוך לגוף
אהרונינג, חולמינג, טהורינג, נעלמינג, האם שמתם לב שבעברית אין הווה?
הה"א הלאומית
*
Read Full Post »
עיר-האושר 