המוסף הספרותי של ידיעות אחרונות הזמין שורה של מומחים לבחור את הספרים המאוירים היפים ביותר בספרות הילדים העברית, ואחר כך שקלל את התוצאות ובחר בשבעת המופלאים. זאת רשימה ראויה ומעניינת, שמאזנת בין המובן מאליו, האיקוני והחתרני. אבל יש בה פגם אחד שהופך אותה לבלתי אפשרית (או שאולי הוא הופך אותי לבלתי אפשרית, אחת משתינו בטוח). איך אני אסביר את זה? דמיינו שאתם סינדרלה, אתם מקבלים שמלה נהדרת לנשף, היפה בשמלות, רק שיש בה חור ענקי ומביך שאי אפשר להסתיר. תלכו לנשף?
גם אני השתתפתי בפרוייקט. אמנם לא בחרתי ספרים, קבלתי רגליים קרות, אבל כתבתי על אחד משבעת המופלאים, "לילה בלי ירח" של שירה גפן ואתגר קרת. ובזמן שכתבתי על האיורים עוצרי הנשימה של דוד פולונסקי הבנתי מחדש ובצלילות גדולה את הסיפור, את מה שיש בו ואת מה שרק כמעט וכמה נפלא היה לו היה מתממש. התכוונתי לכתוב על זה פה אבל זה יידחה לפעם אחרת. אני באבל, כי אף אחד (אף אחד! בדקתי) לא בחר את שמוליקיפוד.
שמוליקיפוד של ט. כרמי ושושנה הימן היה צריך להיות בראש הרשימה כפי שהסברתי פה וגם פה. עכשיו תורכם להסביר איך נהיה החור הזה בשמלה, כי כרגע אני פשוט מרגישה בודדה כמו גדי ואין לי חמורים על הפיג'מה.
עוד כשראיתי את הכותרת ולפני שקראתי מילה אחת, ישר קפץ לי לראש שמוליקיפוד. איך ייתכן שלא? זה בלתי נתפס. אז את לא לבד, את לפחות עם כל הדור שלנו, ועם החמורים על הפיג'מה 🙂 (אני ילידת 1960, שמוליקיפוד בראש הרשימה וכל השאר מאחור, על המרחק אפשר להתווכח).
חייבת לומר שזה אחד הספרים הכי מרגשים ומדויקים בעיני, גם בזכות הסיפור ולא רק בזכות האיורים. עד היום אנחנו מעלעלים בו מדי פעם (הילד כבר בן 13 ואני תמיד אשאר בת 7 בספרי ילדים).
לרונית אלקבץ זמ"ל (זכר מהממת לברכה) לא היה אכפת לקבל את האוסקר הישראלי, עם שמלה קרועה וירך מפוארת חשופה. לא זאת גם זאת, שהיא גם נופפה את ישבנה בהתרסה בעקבות האירוע. כלומר, אחת המורשות החשובות של רונית אלקבץ היא שחור בשמלה יכול רק להראות חלק חשוב שעד עכשיו היה מוסתר, ולא זאת גם זאת, שיש לנפנף את הישבן או כל איבר אחר בעקבות אירוע משמח כזה.
ורד, לגמרי. זו שלמות של טקסט ואיורים, ספר סגפני ועשיר בו בזמן, מלא רגש וצורה, פשוט ומורכב וגם מבוא למודרניזם. מה עוד אפשר לבקש?
רג'ולי, זו תגובה מנחמת, כי החור פה הוא כמו הכסא של אליהו הנביא. ונזכרתי גם בשמלות המחוררות של ויקטור ורולף. ועדיין. כמו שאומר אחד המלכים באלף לילה ולילה לאחיו: "אחי, פצע בלבי."
מרית, אולי זו את שהיית צריכה לבחור בשמוליקיפוד.
זה לא היה עוזר. קול אחד לא מספיק. ואני, לא מתאים לי רשימות כאלה בלי הערות והסברים, וגם צריך לשמור על סודיות כדי שמי שלא נכלל לא ייעלב, ואני אפס בסודות.
זאת באמת רשימה נחמדה, שכוללת את נחום גוטמן ואת אורה איתן הנפלאה ואת שמעון צבר שאין כמוהו (אף שאני הכי אוהבת את "בוא הביתה, טיטוס!" שלו, עם האיורים של רמברנדט) וירמי פינקוס הצליח לשכנע אותי ש"דודי שמחה" ראוי להיכלל בה. ובכלל יש בה לא מעט ספרים שעברו לי בראש, או שממש ליד – אני הייתי בוחרת בספר אחר של רותו מודן, ו"מר גוזמאי הבדאי" של (לאה גולדברג) וירמי פינקוס היה נכנס אולי בזכותי לרשימה הסופית (עכשיו הוא בקרובים מאד). אבל זה באמת בקטן וקטנוני וויכוח לגיטימי. יש ספרים נפלאים שהייתי בוחרת ואני מבינה למה לא נבחרו. וזה לא מנחם אותי, רק מגדיל את החור של שמוליקיפוד.
אני אוהבת את שמוליקיפוד אהבה גדולה, האיורים והטקסט גם בעיני מושלמים. ובנוסף הגירסא עם השירים של דליה פרידלנדר, שעושה את השיר :'אני עדיין כאן וכבר אני מתגעגע', לאחד המשפטים שאני הכי מזדהה איתם בחיי. באשר לחור בשמלה של סינדרלה, הוא ישקף את החור בנפשן של אחיותיה, אותה שום חור לא יחורר, כי הוא מיד מתמלא בדמיון, ברצון להעניק אהבה. והחור הזה שהמצאת כאן, עם הקונוטציות הנלוות, מפתיע ומשעשע מאוד.
כל בחירה כזו בעייתית, כי היא מכריחה לשטח תכונות שונות לפורמט אחד, של טבלה, של מספרים. זו הבעיה שלי תמיד גם כשצריך לבחור מנצח למילגה או פרס: תלמידים שונים בעלי יכולות שונות, ואיך אפשר להשוות: זה טוב יותר בידע הפנורמי שלו, זה במקוריות, זה בהעמקה, וזה בסך הכל, ובסוף הכל יורד לרמה של מספרים אחרי הנקודה. מעליב.
מן הסתם כוונתם הייתה טובה, אבל אני לגמרי מבינה למה לא יכולת להשתתף בפרוייקט הזה. וממתינה לעונג שבניתוח 'לילה בלי ירח', ומן הסתם גם להשוואות לירחים אחרים שכבר כתבת עליהם, כמו בחנה'לה ושמלת השבת, או 'ויהי ערב'.
מסכימה עם כמו מניפה, גם אני הייתי בורחת מתחרות כזו שחייבת לשטח את הכל… במקום הראשון בהחלט מגיע לשמוליקיפוד, אבל אחריו יש כל כך הרבה שממש מכאיב לבחור.
אולי הם פשוט לא יכלו לעמוד בעצב, בצער, בכאב.
משום מה הוא כתב שאני אנונימית.
שושי, כן, זה באמת חור שהוא משהו, כמו החור שרינגו לוקח מ"ים החורים" בצוללת צהובה, ומכניס לכיס ואומר שיש לו חור בכיס 🙂
כמו מניפה, כן, כשלימדתי בחזותי נדרשתי לתת ציונים בשלב מסוים, ולא הייתי מסוגלת, כי על מה הציון? על התוצאה? על הכשרון? על גודל הקפיצה? על הטוטליות? על התעוזה? כשמתחילים לשקלל את כל הדברים האלה מקבלים סחרחורת. בסוף נתתי לכולם אותו ציון. ועם זאת, אני מבינה את העונג שבלבחור, וגם בלהציג את אלה שהכי הכי ולהשוות עם האוספים של האחרים.
ורד, זה בדיוק העניין, שבשבילי זה שמוליקיפוד ואחריו מתחילה ההתלבטות…
רוני המאד לא אנונימית, אם זו היתה הסיבה שלהם, אז ניחא…
אבל אני חוששת שלא. זאת שפגשתי הבוקר (ומיד התלוננתי) אמרה שהוא פשוט פרח מראשה, הוא לא היה במודעות שלה…
פרח מראשה נשמע כמו אחת מהתגלמויות ההדחקה……. אני חושבת שהספר הזה כל כך מאתגר רגשית, שלא אתפלא אם למי שלא יכול להכיל אותו בלב הוא פורח מהראש.
לגמרי שמוליקיפוד
היו ילדים בין השופטים?
אני כילדה מאוד התחברתי לספרים דרך האיורים…. ושמוליקיפוד והבדידות שלו… והקוצים של הקיפוד תמיד דקרו אותי וניחמו אותי באותה מידה… אבל… יש עוד ספר אחד… שחייבת להזכיר אותו "מור החמור". הוא היה ספר גדול מימדים. לא ממזמן ראיתי את אותו בפורמט קטן וזה ממש לא אותו הדבר…. אוי.. נזכרת בעוד כל כך הרבה ספרים.. נסחפת….
הבחירות שמרניות ונעדרים מהן מאיירים צעירים יותר. מאז נחום גוטמן, שמעון צבר, רות צרפתי לא נולדו מאיירים טובים? בתיה קולטון ורותו מודן מעתיקות קווי מתאר של צילומים וצובעות במחשב – לפעמים קשה להבדיל בין האיורים שלהן. האיורים של בתיה קולטון גם גרוטסקיים ומטרידים.
בעיקר חסרים לי ברשימה ולי מינצי, מאיה שלייפר, ו – כן כן – אביאל בסיל – שרבים מאיוריו נפלאים ומעניקים פרשנות חדשה ורעננה לטקסטים וותיקים.
איריסיה !
חולי, לא, רק מבוגרים, מאיירים ועורכים וחוקרים… (קרקס קוביות, הצגה שביימתי פעם ביחד עם גליה לוי גרד זכתה בפרס הגדול בפסטיבל בסלובניה, וכל חבר השופטים היו ילדים, שני הגדולים כבני עשר והשאר יותר ויותר קטנים. היה כיף מיוחד!)
אילאיל, בדיוק, דקרו וניחמו! ומצחיק שציטטתי מתוך מור החמור בפוסט על שמוליקיפוד. אני תוהה אם הוא היה כל כך גדול או שאנחנו היינו קטנות.
רונית, לא מסכימה על בתיה קולטון – כמה מאיורי שרשרת זהב הם לא פחות ממופתיים לטעמי, וגם האי אולי ואייכואב יפהפיים ונחרטים. ורק בפוסט הקודם הסברתי כמה ולמה נהדרים האיורים של רותו מודן לאמבטים. אני כן רואה הטיה מסוימת וגורפת לטובת אקטוס…
רשימה שכוללת את כל ספרי הילדים בעברית חייבת לכלול קלסיקה, ואם יש רק שבעה מקומות ברור שגם מאיירים ראויים מאד יישארו בחוץ. אפילו תום זיידמן פרויד אהובתי נשארה בחוץ (אם כי יש סיכוי שלא ספרו אותה כעברית). ולי מינצי בוודאי חסרה, ויש עוד כמה ספרים יפהפיים שיצאו בשנים האחרונות – כמו על זנבה של ארנבת שאיירה שמרית אלקנתי או מעיל ושמו שמואל שאיירה אפרת לוי. אני מבינה שמחכים שמשהו יתיישן קצת לפני שמחליטים מה הוא שווה.
ובעצם מלבד שמוליקיפוד, הכי חסר לי "יש לי חבר והוא אחר" http://wp.me/pSKif-hNW ספר יפהפה מכל בחינה, שידעתי שלא ייבחר ובכל זאת.
האיורים של איכואב שונים מסגנונה המוכר של קולטון מאחר שהיא ציירה אותם ביד חופשית, עיצבה דמויות ולא העתיקה קווי מתאר של צילומים. מסכימה שהם יפים.
ולגבי קלאסיקה – לא מעט קלאסיקות ספרותיות אויירו כלאחר יד על ידי קריקטוריסטים ומעצבים גראפיים. המאיירים החדשים עובדים בצורה מושכלת, מתכננים את רצף כפולות העמודים, בוחרים בתבונה צבעים, קומפוזיציות, קצב. ביצירות קלאסיות רבות יש פער בין האיכויות הגבוהות של הטקסט לבין האיורים. חלק מהבעיות: עיצוב לא אחיד של הדמויות (איה פלוטו), קישוטיות מתייפייפת (בגדיה של הילדה בגרסה המוכרת של "ויהי ערב"), ועוד.
….ואני, זה בדיוק מה שאני אוהב באיורים הישנים – חוסר המושכלות, לכאורה, חוסר התבונה הטהורה שבבחירת הקומפוזיציה, הצבעים וכולי – שוב, לכאורה. חסרה לי פראות, חופש אמיתי, לא כזה שמרמה ויוצא מהקווים בכוונה.
רונית, אף אחד לא בחר באיה פלוטו… (וויהי ערב זה ספר עם גישה ישירה לנפש. לא מפשפשים בניסים).
אוטו פגוס, פראות זה אושר מדבק.
ושימו לב כל המעוניינים, נוסף לינק לכל הפרויקט בקצה הפוסט
מלכתחילה יריית הפתיחה לתחרות, כפי שהיא מבוטאת בכותרת המשנה של הכתבה, מקרבת את הרחוקים ומרחיקה את הקרובים, וככה, כנראה, זה נשאר בבינוניות שהכרחית לפרוייקט כזה:
מהגופייה של דודי שמחה
ועד סעודת הקטשופ
של רותו מודן, ספרות
הילדים העברית הצמיחה
לאורך השנים לא מעט
איורים בלתי נשכחים.
לכבוד שבוע האיור,
ביקשנו משורה ארוכה
של מומחים לבחור את
המצטיינים מביניהם
מ-"דודי שמחה" ועד "סעודת הקטשופ". נקודה. אין לפני ואין אחרי? ומי "מומחים"? ולא יותר טוב להגיד "ביקשנו משורה ארוכה (הם כמובן עומדים בשורה מסודרת, והאורך קובע) של מומחים (מילא) לבחור את מה שהם הכי אוהבים"?
וזה לגמרי יכול היה להיות כרזה לתחרות מלכת היופי: "ממרים ירון ועד רתם רבי, תחרות מלכות היופי הישראליות הביאו לתועדת הציבור לאורך השנים לא מעט יפהפיות בלתי נשכחות. לכבוד שבוע היופי, ביקשנו משורה ארוכה של מומחים לבחור את המצטיינות מביניהן". וכדאי להשאיר את "המצטיינות", כי פתאום, מ"איורים בלתי נשכחים" – זה נהפך בסוף ל"מצטיינים".
אז טוב שאת, מרית, הרמת את זה לשיח על זה – שזו בעצם הנפקות היותר מעניינת של כל הסיפור הזה, מאשר באמת להחליט מי הכי מצטיין.
אני בסך הכול נדהמתי והתעצבתי שכולם שכחו את שמוליקיפוד…
בדיוק זה
"….ואני, זה בדיוק מה שאני אוהב באיורים הישנים – חוסר המושכלות, לכאורה, חוסר התבונה הטהורה שבבחירת הקומפוזיציה, הצבעים וכולי – שוב, לכאורה. חסרה לי פראות, חופש אמיתי, לא כזה שמרמה ויוצא מהקווים בכוונה."
מרית, זה כנראה היה התפקיד שלך לזכור את שמוליקיפוד. זה כמו לא להשתתף בבחירות, ובסוף להתעצב שהמפלגה שאת רוצה לא נבחרה.
🙂
מרית קרובתי, לגמרי לובנגולו מלך זולו אבי עם המטבולו אשר בהרי בוליוויה! וגם דודי שמחה זכור לטוב. אשר לשמוליק קיפוד. תמיד תהיתי ביני ובין עצמי איך הספר היה נראה לו איירה שושנה היימן את משפט הפתיחה "גדי חלה", כך שגדי הוא חלה קלועה לשבת.
גדי חלה?! 🙂 לפחות הוא גיבור כשר. לאתגר קרת ולדוד פולונסקי יש גיבור שהוא גם חזיר וגם קופה, ר"ל:
שועיקי, אם חיים לחמנייה ביאליק היה כותב את זה אולי היתה מציירת אותו ככה.
יש גם את פיתה-גורס ששהיתה לא צורה עגלגלה ויש אומרים צורת אליפסה והיה מוכן ומזומן מטבע ברייתו להתנגב בצלחת חומוס; לא נותרה לו ברירה אלא להתעסק במשולשים ישרי-זוית כדי לברוח מהסטיגמה.
איפה ע' כשצריך אותו?
ואם יורשה לי להעיר, היה גם כמובן את נחש אפלטון — חברו הטוב של נחש עקלתון.