בקיצור גדול: "לשבור את החזיר" של אתגר קרת נכתב כסיפור קצר למבוגרים ויצא לאחרונה כספר ילדים עם איורים של דוד פולונסקי (ולס עם באשיר, כנס העתידנים). כאן אפשר לקרוא את הסיפור ואת מה שכתבתי עליו.
הספר עורר עליו בין השאר וכצפוי, התנגדות מסוג "זה לא לילדים". זה הפוסט שמסביר למה כן.
הוא נכתב בשיתוף עם הילדה שהייתי ושחלק גדול מלבי נמצא עדיין בבעלותה (גילוי נאות או משהו).
ביום שני ה12 באוקטובר יתקיים כנס הפנקס הרביעי לספרות ילדים. השורות הבאות הן מעין המשך והרחבה של דברים שאמרתי בכנס הראשון. הן מוקדשות באהבה ליותם שווימר ותמר הוכשטטר ולכתב העת המקוון שלהם לספרות ותרבות ילדים.
והוא מוקדש גם לעטרה אופק, שהפכה לנמענת שלו, שלא בטובתה.
*
הקדמה
לפני שאכתוב למה כן, אפשר לשאול גם, למה לא? עטרה אופק היא נציגה עקבית ומשכנעת של המתנגדים. להלן עיקרי הדברים שכתבה בהזדמנויות שונות:
"יש להיזהר מפני ספרים … שרומזים שהורי הגיבור אינם יצורים מגוננים/ אחראים/ כשירים להורות/ יודעים לאהוב."
"לשבור את החזיר" "הוא ממש לא סיפור לילדים כי הוא מעורר אימה ופחד ועצב תהומי." וגם: "למה למהר? מה כל כך דחוף להגיש לילד מזון שהוא עוד לא בנוי לעכל בשיני החלב שלו???"
"לשבור את החזיר" "לא מציע נחמה בסופו". וביתר פירוט אסור לתת לילדים מתחת לגיל שבע "ספרים שבהם הגיבור נקלע למצב לא צודק, מצב שגורם לו עוול, ואין בסופם תיקון."
וגם זה חשוב, מתן תוקף: "אני מרגישה את זה עמוק בלב. כמו שאתם מרגישים עמוק בלב על פורנו או סרטי אימה ואלימות לילדים."
יש כאן פקעת של שאלות על ספרות ועל נפש ועל חינוך, והפוסט הזה ינסה להתיר אותן בסבלנות: לדבר על אמת ושקר ועל היחסים בין מציאות לספרות, על חשיבותה של הספרות כ"מקום לדאגה", על "לשבור את החזיר" כמעשייה קלסית הרואית ואופטימית, והוא, כלומר אני, אנסה להסביר גם למה להכליל ולקבוע למה "הילד" זקוק, זה להתייצב בצד של אבא של יואבי (חכו רגע לפני שאתם קופצים).
זה יהיה אובייקטיבי אבל גם אישי עד העצם; כי הכול אישי וגם כי אני מכירה את אבא של יואבי באופן אישי. הייתי שם. ובכן:
*
1. הורים הלא כשירים, או – "דמעות הילדים אינן נופלות בגודלן מדמעות המבוגרים, ולעתים קרובות אף כבדות הן מאלה." (אריך קסטנר)
"לבסוף נטלתי ספר ילדים שקבלתי ממחברו, והתחלתי לקרוא בו, אך במהרה הסטתי אותו ממני והלאה מרוב הרוגז שנתרגזתי עליו. ואף אגיד לכם משום מה נתרגזתי. אותו מחבר מטעה את קוראיו הצעירים להאמין שבכל עת שמחים הם ועליזים ומרוב אושר אינם יודעים מה יעשו. מדבריו של אותו בדאי יוצא שהילדות כולה מחמדים וממתקים!" (אריך קסטנר)
אריך קסטנר כתב את הדברים האלה כהקדמה לסיפורו של ג'וני טרוץ, אחד מגיבורי "הכיתה המעופפת". אמו של ג'וני נטשה אותו בגיל צעיר מאד וכשמלאו לו ארבע שנים נפטר ממנו גם אביו. הוא פשוט שלח אותו באונייה לגרמניה מבלי להטריד את עצמו בגורלו.
עטרה היקרה, זה היה באמת נחמד אילו כל ההורים בעולם היו כשירים ואחראים ויודעים לאהוב. אבל במציאות הורים הם בני אדם, כלומר שרוטים ומצולקים בעצמם, לא פעם אמביוולנטיים או מתקשים לאהוב או מבלבלים בין המצוקות שלהם לשל ילדיהם. לפעמים הם כל כך עסוקים במצוקות שלהם שהם פשוט לא רואים את ילדיהם. וגם הורים אוהבים ואחראים לפעמים כושלים. הם לא תמיד מודעים ולא תמיד מתפקדים. ומה יעשו כל הילדים שהוריהם לא כשירים (באופן חלקי או מלא) בסיפורים על הורים מושלמים ומתפקדים? הם ירגישו מאד בודדים ודחויים ואשמים. אולי הם יסיקו שהם לבדם כה פגומים שאפילו יצורים מושלמים כהורים נוהגים כלפיהם ברשעות?
את הטיעון הזה כבר שטחתי בתגובות לפוסט הקודם, ונעניתי שבשביל הילדים האלה הומצאו אגדות העם "אלה שמרחיקות את העדות הרחק-הרחק, לזמן ומקום אחרים לגמרי, עם הורים חורגים/רשעים, מפלצות ומכשפות." יש לי הרבה מה להגיד על זה, אבל זה לא משנה, כי גם האגדות הן זן נכחד. גם הן הורחקו מחדרי הילדים באשמת אכזריות יתר או הטיה מגדרית.
וכך או אחרת, אלה לא הסיפורים שרומזים שהורים אינם "יצורים מגוננים/ אחראים/ כשירים להורות/ יודעים לאהוב". אלה החיים שרומזים. "אפלה זה דבר שמסתנן," (כתבתי בפוסט ההוא). "כמו אור … כשהספרים המסוננים מתכחשים לה נולדת סתירה בינם לבין החיים. יפיוף וצביעות (שלא לומר שקר) הם קרקע גרועה לצמיחה."
*
2. מקום לדאגה
"לשבור את החזיר", כתבה עטרה אופק, "הוא ממש לא סיפור לילדים כי הוא מעורר אימה ופחד ועצב תהומי."
ובכן, עטרה היקרה, תני לי לספר לך קצת על איך זה להיות יואבי. הבעיה עם הורים עריצים היא לא החזיר שהם קונים לך במקום הבובה שבקשת (גם, גם) וגם לא בקרומים שהם מכריחים אותך לבלוע. אלה דברים קשים אבל קשה מהם הוא הדיכוי המחשבתי ועוד יותר ממנו, הדיכוי הרגשי. לילדים כאלה אסור לבטא רגשות שליליים. אסור להם להביע את העצב או הכעס שהם מרגישים. עצב על צעצוע נקרא שטות ופינוק ועל כעס אין מה לדבר. זה יכול להיות ממש מסוכן. סיפור כמו "לשבור את החזיר" נותן מקום לרגשות האלה. הוא לא "מעורר" אימה ועצב תהומי, הוא מכיר בהם, הוא נותן מקום לכל העצב והכעס והשנאה שמאלצים אותך להדחיק ולכבוש, להעמיד פנים שהם לא קיימים.
וספרות היא מין כלי קסמים כזה. את יכולה לאחסן בה חלק מלבך עד שתהיי חופשייה להשתמש בו.
.
.
ואם הילד שלכם שייך במקרה לאחוזון הפלאי של ילדים מאושרים – גם אז לא נורא אם יידע שיש גם ילדים שסובלים. תמיד ספק קובלים ספק קובעים שילדים עד גיל מסוים הם חסרי חמלה. חמלה זה להבין שאת לא לבד בעולם. שיש עוד אנשים מלבדך וגם הם חשובים, גם להם יש חלומות וכאבים. אולי קצת קשה לפתח את זה כשמעלימים ממך כל סבל באופן שיטתי.
*
אהבה ללא תנאי. האיור שדוד פולונסקי החביא מתחת לעטיפת הנייר של "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת
3. מעשייה קלסית עם סוף טוב
ליואבי יש משאת נפש. ואני לא מתכוונת לבובת בארט סימפסון. אני מתכוונת למשאלה העמוקה לאהוב ולהאהב ללא תנאי. מכשולים רבים עומדים בדרכו: הוריו הפגומים, כל אחד בדרכו, אינם יכולים לספק את האהבה. הצעצוע שבחר אולי כתחליף – נמנע ממנו. והתחליף של התחליף לא נועד כלל לאהבה. חזיר הכסף הוא שיעור בדחיית סיפוקים וכבוד לכסף. אי אפשר בכלל לשחק איתו.
ויואבי, גיבור קטן וחלש כמו האח השלישי באגדות, גובר על כל הקשיים האלה. להפוך דלעת למרכבה זה כלום לעומת מה שהוא מחולל במטה הקסם שלו: הוא הופך חזיר כסף לחבר. ואם לא די בזה, הוא עומד בפני לחצים אדירים ונשאר נאמן לחברו. בעורמה (הנשק המנצח של החלשים באגדות, מן "החייט הקטן" ועד "החתול במגפיים") הוא מציל את חיי חברו.
"לשבור את החזיר" הוא מסע חניכה. יש בו אופל וקדרות כמו בילדה אילת אבל גם ניצחון והעצמה. יואבי זוכה ביחסי אהבה ללא תנאי וגם בחוכמה ובעצמאות. כשהוא משלח את פסחזון הוא מממש את מילות השיר שעזר לבני (בן החמש עשרה אמנם) להשלים עם מות סבו:
You only know you love him when you let him go \ and you let him go
(כשבני שר את זה הוא רק החליף לשון נקבה בזכר)
.
אז למה לא כולם רואים את זה? כי הם מבוגרים. כי הסיפור נדפס לראשונה בקובץ למבוגרים וקשה להשתחרר מזה. כי קוראים לו "לשבור את החזיר" ולא "להציל את פסחזון". כי קריאה בוגרת שופכת דלי של אירוניה על ההירואיות ועל האהבה. וזה עדיין סיפור עם אזרחות כפולה, עם רגל אחת בסיפורת הילדים ושנייה בסיפורת המבוגרים. יש בו שכבות רבות ומרחב שמתמסר בהדרגה. וכמו שכתבה אחת המגיבות לפוסט הקודם "הרי הסיפורים הכי טובים הם אלו שאתה לא לגמרי מבין. (אבל יכול להמשיך/לנסות ל"הבין" אותם שנים)."
ואותו דבר לגבי האיורים. הבטחתי לעצמי לא להיכנס אליהם שוב. אבל אם ניקח למשל את הפטישים הקומוניסטיים מהפוסט הקודם – רוב הילדים לא מכירים כרזות סובייטיות. הם לא יעשו את הקישור. אבל כמה מהם אולי יגדלו ויעשו אותו ברוורס, וגם זה נפלא. קוראים לזה תרבות.
אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת. מימין, הדף הראשון בספר. משמאל, הדף האחרון בספר. פסחזון מגיע ועוזב כמו שמוליקיפוד
*
4. להשתיק את יואבי
כבר אמרתי שאני מכירה את אבא של יואבי באופן אישי. לקח לי שנים להבין שהוא לא חסר לב, שהעריצות שלו נובעת מקוצר יד, מפחד, מעיוורון. אני לא מצפה שתסכימו איתי. יש לי פוֹר של עשרות שנים שבהן בחנתי את זה מכל הכיוונים, ובכל זאת אנסה את מזלי: כשהוא מכריח את יואבי לבלוע את הקרום, הוא לא פועל מתוך סדיזם. הוא חושב שהוא גורם לבנו לאכול אוכל מזין (היום אלה ירקות, אבל פעם חלב נחשב למזין האולטימטיבי) ובד בבד הוא מכין אותו לחיים, הוא מחשל אותו (עוד מילה שנשרה מהלקסיקון החינוכי למרבה השמחה) ומלמד אותו לדבוק במטרה ולדחות סיפוקים. הוא חושב שהוא מחנך אותו, שהוא מגדל אותו להיות הגון ועצמאי. הפעולות שהוא נוקט אמנם אטומות ומרושעות, אבל ככה זה, הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות.
הבעיה האמיתית של האבא בסיפור היא לא רשעות אלא עיוורון. הוא לא רואה את בנו. במקום לראות את הכמיהה של יואבי לאהבה הוא רואה (את הפחד שלו עצמו מ)בן פרזיט שיידרדר לתרבות הרעה. הוא ממקם את יואבי בתסריט מוסרי שלא קשור אליו. הוא מחליט לתקן קלקול שאיננו, ותוך כדי כך זורע שמות במה שישנו. הוא שוגה אבל הוא בטוח שיש לו בעלות על האמת.
אני זוכרת את הביטחון הסהרורי והמופרך וההרסני הזה. דברים שאהבתי בתום לב או שהצחיקו אותי או שעניינו אותי הפכו לראיות שאני מושחתת (ואני מדברת על ילדות מוקדמת, בגיל ההתבגרות כבר השבתי מלחמה). אני לא הייתי גיבורה כמו יואבי. לא קבלתי את הדין אבל הרעל כבר זיהם ועיקם את החוויה שלי.
ברוב ההורים יש משהו (ולו כזית) מאבא של יואבי. אני לא קבלתי את בובת הברבי שלי מסיבות סוציאליסטיות, מהפחד שהיא תדביק אותי במחלת הקפיטליזם והריקנות. ילדות אחרות לא מקבלות את הברבי שלהן מסיבות מגדריות. אני יודעת שזאת דוגמא מאתגרת לרבות מן הקוראות, אבל הדרך להבנה רצופה דוגמאות מאתגרות. הורים לא מבינים שלתשוקה לבארט סימפסון או לברבי אין ערך קבוע ומוחלט, לקניית צעצוע אין השלכות נתונות מראש. הכול תלוי בהקשר שנותן לו ילד מסוים ברגע מסוים. במחוזות הפלאיים של הנפש גם חזיר כסף יכול להיות חבר, וספרים עצובים יכולים לגרום אושר גדול.
ב"האחר: אוריינטליזם קולוניאליזם וספרות ילדים" (המאמר היותר מאלף על ילדות שקראתי בשנים האחרונות), מעתיק פרי נודלמן פסקאות שלמות מ"אוריינטליזם" מחקרו המבריק של אדוארד סעיד על הגישות האירופאיות לערבים ואסייתים, ומחליף את המילים המתייחסות למזרח בביטויים המתייחסים למוסדות של ילדוּת. סעיד קובע ש"גם אם אי אפשר עוד לכתוב חיבורים מלומדים (ואפילו פופולריים) על 'הנפש השחורה' או על 'האישיות היהודית' הרי עדיין אפשר בהחלט לעסוק במחקר על 'הנפש האיסלמית' או ה'אופי הערבי'…"
ועל אחת כמה וכמה כשמדובר ב"נפש הילד". אותה הכי קל להכליל.
נודלמן יוצא נגד "יציבות הילדות", אותו מערך של מאפיינים שמתעלם ומתעלה כביכול על כל הבדלי האישיות, הגיאוגרפיה והתקופה, והוא מבין את המחיר שאנחנו משלמים על ההכללה: "באקט הדיבור בשם האחר, בכך שאנחנו נותנים לו קול, אנו משתיקים אותו. כל עוד אנחנו ממשיכים לדבר בשמו, לא נשמע מה יש לו לומר בשם עצמו."
אני מאמינה לעטרה אופק שהיא "מרגישה את זה עמוק בלב." העניין הוא שגם אני מרגישה עמוק בלב – את ההפך הגמור. וזאת בדיוק הנקודה: אנחנו שונות. והשונות הזאת לא נולדה ברגע שהפכנו למבוגרות. למה להכניס את כל הילדים לבלנדר? יש מבוגרים שאוהבים ביוגרפיות, אחרים אוהבים קומיקס, רומן רומנטי או קלסיקנים רוסים. לא עולה על דעתו של איש להכתיב להם לאיזה ספרות הם זקוקים ומאיזו הם צריכים להימנע. למה לגרום את העוול הזה לילדים?
זה היה נוח מאד לו כל הילדים היו דומים, לוּ היה מתכון מושלם לגידולם. אבל זה היה גם נורא ואיום, זה היה מבטל את הצורך בקשב, בתשומת לב, זה היה מוחק את המפגש החד פעמי בין נפש לנפש, בין אדם לאדם ולא משנה אם אחד מהם גדול ואחד מהם קטן.
*
תם ולא נשלם. הפוסט הזה הלך והסתעף במהלך הכתיבה וקוצץ שוב ושוב כדי לשמור על ממדים סבירים. המשך יבוא.
*
שנה טובה ומתוקה לכל אורחי ותושבי עיר האושר! הציפורים היפהפיות הללו צוירו על ידי האמן נאור משה (לחצו להגדלה) על תרמילי מכנף נאה. תערוכה של ציפוריו מוצגת עכשיו בפארק עמק הצבאים, ואם אתם נופלים על אחת ההפעלות לילדים שהוא עורך עם מרב אסקיו זוגתו – ממש כדאי.
עוד באותם עניינים
הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב של פניה ברגשטיין
המוצא של הילדה אילת (ועל העיבוד המוקדם לילדה אילת – בדיוק כפי שזכרתי)
על שמוליקיפוד (עוד עצב מבורך)
ילדים היזהרו מברונו בטלהיים! (הרצאה בכנס הפנקס השני)
איורי נפש – תמצית האמנות (הרצאה בכנס הפנקס השלישי)
איך מגוננים על ילדים (דברים שאמרתי בכנס הפנקס הראשון)
עיר-האושר 
רק שלוש מילים לביסוס הפוסט המקיף והמציאותי הזה: מטילדה – רואל דאל
מסכים עם כל מלה, ודאי עם עניין הבלנדר שאני זועק אותו כל יום מחדש 🙂 ו-זה – "סיפור כמו "לשבור את החזיר" נותן מקום לרגשות האלה. הוא לא "מעורר" אימה ועצב תהומי, הוא מכיר בהם, הוא נותן מקום לכל העצב והכעס והשנאה שמאלצים אותך להדחיק ולכבוש, להעמיד פנים שהם לא קיימים". – זה בדיוק העניין. ולכן הסיפור עובד. תודה.
כתבתי תגובה נרגשת וורדפרס השתיק אותי (אני, אני שכחתי את הססמה…) אז אנסה לשחזר אותה.
מרית, כמה טוב שאת קיימת! הבהרת לי אי נוחות שאני חשה מול הורים שמאוד בטוחים בצדקתם ומגבילים המון את ילדיהם בשם האמת הזאת שיש להם בלעדיות עליה, ורציתי לכתוב שהם תמהים שאני לא עושה אותו דבר, אבל נדמה לי שעצם האפשרות שאני לא עושה אותו דבר לא מגיעה אפילו לתודעתם… וזה בשם אידיאולוגיות מאוד נכונות, מגדריות למשל, אז זה מבלבל לפעמים (לא מבלבל לעומק, כי אני לא יכולה ולא רוצה להיות כמותם, אבל ברמת המחשבות המסתבכות.)
והגבלות על הרגשת רגשות והבעתם, אני מכירה היטב. (כיום, כשאני במערכת יחסים שבה אפשר להרגיש ולהביע כל דבר, אני משתאה מזה שוב ושוב.) והספרים בוודאי עזרו בדרכים רבות ולא מודעות (וההבחנה בין ספרי ילדים לספרי מבוגרים הפסיקה להיות רלוונטית מהר מאוד).
וזאת הפעם הראשונה שאני זוכרת שבה את מצרפת מוזיקה לפוסט (ואפילו שני שירים! ומתי! 3>)
צמרמורת בלב עשית לי. בלב הפיזי ובלב הילד.
(אני מסכימה איתך, אני חושבת. אבל רק מהצד של הילדה עדיין)
דובי, לגמרי.
יותם, תודה (אנחנו יכולים להמשיך ולהנהן זה לזה כמו שתי בובות סיניות).
לי, חיבוק חוזר. והשירים זה מוסיקת המקרה 🙂
מיטל, ברוכה הבאה (עם חצי הסכמה וגם בלי 🙂 )
לגמרי! ונכון, סיפורים יכולים להציל. שנה טובה מרית
כבר סיפרתי כאן את הסיפור הזה? לא בטוחה. כשהבת שלי היתה קטנה באתי יום אחד לאסוף אותה מביקור אצל חברה (לצורך הסיפור נקרא לה נועה) ומצאתי אותה עם דמעות בעיניים. האמא של החברה, שהיתה פרופסור למגדר, הסבירה לי שהיה ריב קטן כי בתי רצתה לשחק בברביות ו"נועה לא כל כך אוהבת ברביות. יש להן רגליים ארוכות וראש קטן". ברור שבו ברגע החלטתי בלבי שלבת שלי לעולם לא יחסרו ברביות כל עוד היא תרצה בהן. (בכפוף לאילוצים כלכליים כמובן)
בקיצור, מצטרפת לכל מה שלי כתבה ומחכה בקוצר רוח להמשך. וגם אני שמתי לב שפתאום יש מוזיקה 🙂
אי, מרית, מרית (לפי המנגינה של ז'אק ברל) , אַת שכזאת מתנה לנפש !
ההוצאה ערכה תחרות לכתיבת סוף לסיפור לפי האיור האחרון. מעניין יהיה לקרוא את הסוף הזוכה (שההכרזה עליו מתמהמהת משום מה)
הו, תודה רבה, מרית. נגעת במקומות עמוקים מאוד, ועוררת שאלות שמדרבנות אותי לחפש להן תשובה, ביני לביני קודם כל. חברה ותיקה הפתיעה אותי לא מזמן כשסיפרה שאמרתי לה פעם שאמא שלי אמרה לי בילדותי משהו כמו "בבית הזה תמיד שמחים"(!). לא זכרתי שום דבר כזה וזה די המם אותי בשעתו, ולגמרי מתחבר לכמה דברים שכתבת. בכל מקרה, בדרכך החכמה הצלחת סופסוף להסיט לי את סכי העיניים (ככה אומרים, נדמה לי) ולהראות לי דברים שנעלמו ממני עד כה. אני עדיין לא בטוחה שזוהי תחילתו של סוויץ' מוחלט ביחס שלי לספרות ילדים, אבל משהו אכן זז שם, אני מרגישה את זה עמוק בלב 🙂
עכשיו שנרגעתי מעט, אנסה בכל זאת להסביר מה מקור ההתנגדות שלי לספרים מסוימים, ותרגישו חופשיים להעמיד אותי על טעותי. ברור שקראתי והתרגשתי כילדה וכמבוגרת מספרים שבהם הילד הגיבור סובל קשות, כמו "מיו מיו שלי" נגיד, וברור שלא עולה על דעתי שילדים צריכים לקרוא רק על ילדות ורודה עם הורים מושלמים, חלילה (זה גם משעמם). אבל כפי שלא אחשוף ילד לרופא שיניים (נניח) שאינו מתמחה בילדים, או אקח אותו לסרט שאינו "מתאים לגילו", כך גם בספרות אני מעדיפה סופרי ילדים משובחים עם קבלות. לכן לא נראה לי נכון לחשוף ילד ליצירות של כותבים חובבניים, או לחלופין של יוצרים מהוללים למבוגרים, שטרם פתרו איזה אנפינישד ביזנס עמוק מילדותם ועושים מזה סיפור ילדים שבמרכזו מצוקה גדולה (כשלעתים להם עצמם לא בדיוק ברור מה רצו לומר בו) ויוצא להם משהו יפה מאוד, אמנותי אפילו, אבל הוא נובע מאותו עיוות-ילדות בלתי פתור. אז למה לחשוף ילדים לעיוותי נפשו של יוצר כלשהו שאינו "יוצר לילדים"? בדיוק כפי שלא אראה להם סרט של פליני או אלמודובר אם יש בו קטעים וולגריים, מיניים או מחרידים מדי. העמידוני נא על טעותי, בכיף.
התגובה של עטרה מוכיחה חד משמעית שאת קוסמת 🙂
ואני חשבתי על כך שכל הדור שלנו כמה לברביות דווקא כי היו נדירות, ומושחתות, שייכות רק לילדות שהיה להן קרוב בחו"ל שיכל לשלוח להן את הבובות האנטי-סוציאליסטיות עם המלתחה המפונקת והשיער הלא פרקטי. ואני, שמצאתי יום אחד ראש של ברבי בשלולית בוץ הבאתי אותו הביתה כמוצאת שלל רב, שטפתי והפכתי את הראש למורה של כיתת ילדי-דומינו שלמה.
לבת שלי כבר היה אוסף ברביות מפותח מאוד, שאותו מסרנו בשלמותו לבת של חברים. וכעת הבת שלי, שייכת לדור מודע ומתוחכם, תוהה מה לעשות עם הבנות שלה. בינתיים הן משתגעות על הדמויות של דיסני מהסרט 'פרוזן' (לשבור את הקרח) אלזה ואנה, והבת מנחמת את עצמה שאלה דמויות נשיות חזקות מאוד, שתי אחיות, ושהמסר של הסרט שהן לא מפסיקות לצטט ולשיר הוא שאהבת אחיות חזקה יותר מהכל, היא היא אהבת אמת.
ואת כל הסטייה הזו שאני תולה על הערה אגבית בדברים שלך אני כותבת כי מאוד מעניינת אותי מה דעתך על הזווית הזו של הפמיניזם מול המסרים החתרניים המוטבעים בדמויות דקות המותן וגדולות העין: בסופו של דבר חזותית כל ה'נסיכות' של דיסני נראות אותו דבר, חזקות כמו מולאן או פוקהונסט כמו הפאסיביות שלגיה וסינדרלה. ורק פיונה של חברת דרימוורקס מציגה אלטרנטיבה, אבל היא כולה פרודית עם עקיצות ישירות ועקיפות על דיסני.
איריסיה היקרה, שנה טובה ומתוקה!
דבי, לא סתם המציאו את הדווקא 🙂 והמוסיקה זה באמת צירוף מקרים ברמת פול אוסטר 🙂 יום אחד אני אמשיך אבל עכשיו אני צריכה קצת מנוחה. במיוחד מחינוך 🙂 ותודה רבה.
מ, מתנה לנפש נשמע טוב… תודה!
ר, זה באמת קצת מוזר, בייחוד שהסופר חי (פעם באיזו הצגה עבדתי עם אבי בנימין, המלחין הנלבב של תיאטרון גשר, ובכל פעם שבקשנו שינוי במוסיקה, הוא היה אומר במבטא רוסי נדיב, "אין בעיה, המלחין חי!") אבל גם מעניין…
עטרה, וואו, זה מאד מרשים. קצת דאגתי לך כשכתבתי, אבל באמת הפכת לנמענת… את שואלת שאלות גדולות וכבדות, וזה לא במקרה שעיר האושר זה על אמנות בעיקר ולא על חינוך, זה נושא שמגרד לי הרבה פצעים ומלכלך כמו השק של הפחמי. אז אני אגיד רק כמה דברים בקיצור. ראשית, ההבחנה בין ילדים ומבוגרים היא מאד מפוקפקת בעיני. מבחינתי מדובר בבני אדם. לראשונים יש פחות ניסיון, ומצד שני הם עוד לא ספגו חבטות שצמצמו את עולמם. אני זוכרת שבתור ילדה לא הרגשתי פחותה מהמבוגרים, הרגשתי שהם מתנשאים עלי לא בצדק ואני עדיין מרגישה כך. לכן אין שום קו מחייב שעובר בין יוצר למבוגרים או לילדים. ובכלל בגדול, המנוף שלי בחינוך הוא אחר מהמקובל. אני מעדיפה להתמקד בילדים שלי ולא בעולם. לחזק אותם, לדבר איתם על הכל, להראות להם את העוצמה שלהם (ואת החולשה של מי שמציק להם) במקום להתרוצץ ולהסיר מכשולים וטראומות אפשרויות מדרכם. כמובן שגם זה לא קדוש. שניהם הלכו למערכות החינוך הרגילות, ואת שניהם הוצאתי בכיתה ה', כך יצא. אחד באמצע השנה, וגם זה היה שיעור בשבילם – שאם באמת רע אפשר ללכת משם). ולכן אני לא כל כך עסוקה במניעים של הסופרים או בעיוותי הנפש שלהם. נוכחתי שוב ושוב שמה שאין קשר בין מה שאני רואה ומה שכל ילד רואה, בין מה שמרתיע אותי למה שמפחיד אותם. אני יכולה לתת דוגמאות מכאן ועד הודעה חדשה. הכל השלכות. בני הקטן ראה את מטרופוליס של פריץ לאנג בגיל מאד צעיר ובעניין רב, אבל היו לו שבועות ארוכים של סיוטים אחרי וולE של דיסני… בני הגדול היה רואה איתי כל סרט שהכנתי לשיעור בחזותי, וכבר סיפרתי פה איך הוא אמר על משהו בגיל ארבע, "תאמיני לי, פינה באוש הרבה יותר מעניין." לא צינזרתי בכלל. אבל קרה (לעיתים רחוקות מאד) שאמרתי לו שלא נוח לי שיראה סרט מסוים, אני מרגישה שזה לא נכון בשבילו. שזה מוקדם מדי. לא אסרתי עליו, אבל המלצתי והוא סמך עלי ופרש לחדרו. מה היה קורה אם לא? לא יודעת… אני באמת באופן עמוק נגד צנזורה אבל אני גם מבינה שבגילים צעירים כשאת שבויה של הספר שאת מקריאה – יש חשיבות גם לנוחות של ההורה ולטעמים שלו. ואם אני כותבת כל כך בלהט בעד "לשבור את החזיר" לילדים, זה לא כדי שאת תקריאי אותו לילדים בניגוד לאינטואיציות שלך, אלא כי אני פוחדת שהוצאות הספרים יקשיבו ולא יוציאו יותר ספרים כאלה, וזה יהיה אסון בשביל הילדים שזקוקים להם כמו אוויר לנשמה. הנס הגדול של הילדות שלי, היה שהורי לא התערבו בכלל (אבל בכלל, משום כיוון!) במה שקראתי. אי אפשר לתאר איזה נס זה היה. כתבתי על זה קצת בפוסט על "צנזורה של טעם" http://wp.me/pSKif-j5z, וגם באופן אחר, ב"הילדים שרצו לקרוא" http://wp.me/pSKif-gl7
כמו מניפה, אחות של סבא שלי שהיתה אישה חריפה וחדת לשון, סיפרה לי שפעם הנכדה שלה דיברה בהערצה על חברה שהיו לה עשרות ברביות, והתגובה שלה לנכדה היתה, "יופי, עכשיו היא יכולה לפתוח בית זונות…" 🙂
אין לי דעה על דיסני וכולי. אני לא מצפה מהם שיחנכו את הילדים שלי. המקצוע שלהם זה לעשות כסף. ערכים מעניינים אותם רק במידה שהם מתורגמים לכסף. זה כמו המאמר המכונן של אומברטו אקו על ג'ימס בונד, שבו הוא מראה שהאיש הרע בספרים הוא קומוניסט כל עוד יש מלחמה קרה והאדם הממוצע הוא נגד קומוניסטים. זאת לא הדעה הפוליטית של פלמינג, זה כלי למצוא הזדהות וכסף. אבל אני לגמרי סומכת על הילדים שיבחרו את הצעצועים שלהם, ואני לא קוראת בבחירות שלהם אג'נדות משלי. הבן הגדול שלי אהב לוחמים, והיה לו אוסף חרבות (חלקן אמיתיות, היה לו חבר סיקי בארצות הברית שנתן לו חרב משפחתית, והוא קנה לעצמו חרב בצ'יינה טאון בכספי הבר מצווה…) ומתישהו זה הפסיק לעניין אותו. ובחיים (והוא כבר בן שלושים) הוא לא הסתבך בתגרה או באירוע אלים.
ובעניין הברבי המורה (זמשצ"ל 🙂 ) הזכרת לי סיפור של סאקי נדמה לי, שנקרא "צעצועי השלום" שבו הורים חינוכיים מחליטים שדי עם המיליטריזם של חיילי הבדיל, וקונים לילדיהם צעצועים אזרחיים כמו משאיות זבל קטנות וכן הלאה, ועד מהרה הילדים משתקעים במשחק וההורים מרוצים מנצחונם עד שהם מטים אוזן ושומעים איך הילדים הופכים את המשאית לטנק ואת נהג הזבל לגנרל…
הסיפור הנפלא של סאקי באמת הולך מצוין עם "לשבור את החזיר" 🙂
תודה על התשובה, מרית. כנראה לנצח נתווכח אם יש או אין קו מפריד בין מבוגרים וילדים. אני בטח לא היחידה שחושבת שגופם ונפשם של ילדים (בוודאי מתחת לגיל 7) רכים מדי לחומרים מסוימים, שבשבילם הם מסוכנים – כפי שיש מזון פיזי (סיגריות, סמים ומיני ג'אנק) שלא נרשה להם להיחשף אליו, כך יש לצנזר לטעמי גם מזון רוחני – שעשוי להיות יפהפה ועמוק ואמנותי ונשגב, אבל לא מתאים לנפשם הרכה, ועדיף שייחשפו אליו כשיתבגרו. אבל כאמור, העלית כאן נקודות קשות ועמוקות שקשורות לחיי שלי כילדה והשפיעו (בצורות שרק עכשיו אני מתחילה להבין אותן ביתר בהירות) על חיי כבוגרת, בעיקר כאמא אבל גם בכלל. אז שוב תודה
הדברים נוגעים ללב ואני מסכים מאוד לפן העקרוני. אבל בגיל שבע רוב הילדים עוד לא קוראים בעצמם, וספר שמיועד לילד לפני גיל שבע אומר שמישהו מקריא לו אותו – מן הסתם האב או האם. הורים שמקריאים ספר כזה לילד שלהם עלולים למסגר אצלו יחסים מסוימים בין ההורים לילדים, שהם לא בהכרח נכונים למשפחה שלו. גם אם ההורים של הילד לא מושלמים (ומן הסתם הטעויות שלהם שונות מאלה המתוארות בסיפור), אני לא בטוח שהתובנה שהם בעייתים והלקח איך להתמודד איתם יכולים להגיע לילד מהם עצמם.
עטרה, בהצלחה במסע שלך.
ובלי קשר – נדמה לי שכשהתחלנו להתווכח לפני שנים, רף הגיל שלך היה 10… אין שום דבר קסום שקורה בגיל 7 דווקא. ילדים מאד שונים זה מזה. אחד עדיין מאד ילדותי גם בגיל 12 ואחר (כמוני למשל) נולד מבוגר… רק שאף אחד מלבדי לא הכיר בזה. בשום פנים לא הייתי פועלת לפי מספר אלא בקשב לכל ילד וילד. אבל אני באמת חושבת שקל לי יותר מאשר להורים אחרים. גם משום שביליתי חלקים ניכרים מילדותי בלבקר את המבוגרים (בלבי כמובן, מזל שמחשבות לא רואים) ולחשוב איך זה בעצם צריך להיות… וגם משום שמטבעי אני מאד לא חרדתית. אני מאמינה שאנשים הם טובים, שהם מתנהגים ברשעות כי כואב להם, ושיש להם המון כוחות נפש לתקן ולצמוח.
רוני, אני דווקא חושבת שבמשפחה מתפקדת הספר הזה הוא טריגר נהדר לשיחה על חינוך. אנחנו תמיד שאלנו ועדיין שואלים את הילדים שלנו אם טוב להם אצלנו, אם יש משהו שהם רוצים לשנות. אהוב לבי התחיל עם זה (כל הזכויות שמורות). הוא היה אומר, אם משהו לא בסדר, תגיד עכשיו, כשאפשר לתקן, אל תיזכר אצל הפסיכולוג בעוד עשרים שנה. ויום אחד כשהבן הגדול היה בכיתה א' כל כך נמאס לו מהנדנודים שלנו, שהוא כתב לי פתק מקושט בזהבים וסלסולים ששמור עד היום איפשהו בין הניירות, מלא שגיאות כתיב, שבו הוא מצהיר שטוב לו מאד אצלנו וגם כשהוא יהיה גדול לא יהיו לו שום "טלונוט"…
גיל שבע הוא רק מפני שאחריו הם בדרך כלל כבר לא זקוקים למתווכי קריאה, ויכולים להחליט לבד מה בא להם לקרוא, ומרגע זה – שיקראו מה שהם רוצים…
הא! זאת אחותי שכותבת יפה כל כך, מרגש
מרית כהרגלי אני מסכים עם שתיכן וחש קרוב יותר לדעתך. כילד שקרא מגיל צעיר ספרים למבוגרים גיליתי בגיל די צעיר שבעצם כולם משקים את הילד הצמא הנמצא בתוכם. הספרים ריפאו אותי כאשר כל מאודם נגע בכל מאודי. אין לי ספק שאלמלא היו לי ספרים בילדותי מצבי היום היה אחר. הם נתנו לי כל כך הרבה שאני כמעט ומפחד לדבר על זה. אגב הספר הכי מצחיק שקראתי בגיל 12 היה אי הפינגווינים של אנטול פרנס. אבא שלי סיפר לי שהוא היה מאוד מודאג כאשר שמע את שאגות הצחוק הבלתי נפסקות שלי.
חשוב לזכור שאמנם ילד איננו מבוגר קטן, אך אם יגוננו עליו כל העת בילדותו מפני העולם הוא עשוי לגדול להיות מבוגר מאוד פגום ואפילו פוגעני.
דודו, לגונן על ילד זה לאו דווקא לשמור שלא יקרא ספרים עצובים או על ילדים מוכי גורל והורים, אלא לברור בשבילו את המיטב, לפחות עד שילמד לקרוא בעצמו (הרי לא היית מרשה לילד לראות סרטי פורנו או סרטים אלימים מדי, כפי שהערתי בתגובות לפוסט הקודם) ובעיקר, לדעתי, וגם על כך יש לי ויכוח עם מרית, להשתדל לא להציע לו ספרים שבסופם אין נחמה. כלומר, לא לטעת בו פסימיות מיותרת בגיל רך, כי למה שלא ימשיך להאמין בטוב (גם אם לו עצמו רע, אדרבא). כשיתבגר מעט יהיו לו מספיק הזדמנויות להפוך לפסימי. מה שכן, בזכות מרית אני כבר לא אוחזת בקנאות אובססיבית במה "אסור" ומה "מותר" לילדים
עטרה, ספרים שאין בסופם נחמה לא בהכרח נוטעים פסימיות בילד. נדמה לי שההתאמה לא בהכרח כל כך ברורה. מה גם שלפעמים הנטייה (אני שונא לכתוב נטיה בשני יודים אבל האוטוקורקט לא מרפה) ל"סוף טוב" מגדילה את הפער בין מה שאני חושב שהוא העולם לבין מה שהוא העולם כשלעצמו. פער שהאקזיסטנציאליסיטים מגדירים כאבסורד
לא בחרתי עבור ילדיי את הספרים שקראו אבל המלצתי על אלה שחשבתי לאיכותיים ושהם לא ידעו על קיומם והמשכתי לקרוא ביחד איתם "ספרים שמנים" גם אחרי שלמדו לקרוא. עצם אהבת הקריאה היתה חשובה לי כאמא. באשר לספרים לגיל הרך אני די משוכנעת היום שאי אפשר לדעת כלל איך ילד ספציפי יגיב בינו לבין עצמו על תוכן זה או אחר. עם השנים אני יותר ויותר משוכנעת שלמרות כל הכוונות הטובות אנחנו לא מסוגלים להיות בראש שלהם, כולל בשנים הרכות שבהן היינו משוכנעים שאנחנו כן ושהם סיפרו לנו הכול. במבט לאחור אני ממש לא יודעת מה הרגישו וחשבו ילדיי כשקראתי להם את הספרים שנראו לי הבוגרת אנושיים, מכירים את נפש הילד, או מנחמים, למרות שהרבינו לשוחח בזמן ובעקבות החוויה המחבקת. לגבי נטיעת פסימיות או אופטימיות באישיותם, גם זו נראית לי היום יומרה קצת מפקפקת. אני אומרת זאת עם איזה צורך אולי בצניעות לגבי יומרות באופן כללי. מעשינו ומעשיהם של אחרים בסביבת ילדינו הרכים מלמדים אותם כל העת. ואולי – סתם כדוגמה – אם יש בהם ניגוד לספר האומנם ייתפס אצלם כמנחם? מבחינה רגשית, לדעתי, כנראה הספרים הטובים בעינינו אינם אלא חולייה אחת במציאות מורכבת, שהם ולא אנחנו, חווים אותה.
עניין שולי לגבי ג׳וני טרוץ….
אביו שלח אותו מניו-יורק לגרמניה…
🙂
דקדקנות רק בשל אריך קסטנר…
תודה, אחותי. את הלא יודעת…
דודו, אני מסכימה איתך בכל, כולל הנטייה (אפילו הכול אני כבר כותבת עם ו', רק אמא נשארת אמא, פעם חולי ואני הסכמנו שלכתוב אמא עם י' זה כמו לחבק אמא שמחזיקה מטרייה סגורה מתחת לבית השחי).
עפרה, אני לגמרי בעד להמליץ, זה כיף לחלוק ספר שאוהבים. אבל צריך גם להיות מוכנים שהם לא יקבלו את ההמלצה… אני חושבת שההבנה שאי אפשר לדעת מה מתרחש בתוך מישהו אחר היא חשובה ומכבדת. (ובאמת אי אפשר לדעת. אפילו בקטנה. אני זוכרת שפעם קראתי את אלה-קרי לבני הקטן, והיה כתוב שהכלב טייפו היה נבוך. שאלתי אם הוא יודע מה זה נבוך, והוא ענה בביטחון, כן, שהוא נובח…)
חולי ידידי הברלינאי, אתה צודק כמובן, אני כבר מתקנת. זכרתי שהאבא היה גרמני והאמא האמריקאית ברחה. איכשהו הנחתי שהיא ברחה הביתה לאמריקה…
בני בן החמש עשרה שקרא את הפוסט ואת כל התגובות, מוסיף שאנשים תמיד חושבים על הנזק שנגרם לילדים מחשיפה לדברים, אבל לא מספיק מדברים על הנזק שנגרם מהסתרה ומצנזורה, שהוא הרבה יותר קשה אבל פחות גלוי לעין. הייתי צריכה להדגיש את זה יותר לטעמו, וגם את בגרותם של הילדים. זה שאני לא רואה בילדים יצורים שונים ממבוגרים, כולם בני אדם, שחלקם צעירים מאחרים, היה צריך לטעמו להיות בבסיס הפוסט… (האמת שהוא דווקא בקש לקרוא את הפוסט לפני פרסומו וחבל שלא יצא, הייתי מתקנת…)
להשתדל לא להציע לו ספרים שבסופם אין נחמה. איזה משפט מכונן
(מה היינו עושים בלי מוריס סנדק למשל? באמת לא היתה נחמה)
איריסיה, רק כשאת מוציאה אותו ככה לאור השמש אני רואה איזה משפט פתלתול זה, שכולו הסתגויות. ובכלל בעניין הסוף הטוב – אני חושבת שזה ברונו בטלהיים שהמציא את הסוף הטוב כבית גידול לאופטימיות. ואני חושבת שאפשר לרשום את זה ברשימת הנזקים שהוא גרם. סוף טוב זה נעים לבני אדם, גדולים וקטנים כאחד, אבל הנעימות הזאת היא לא פעם נעימות מסוג אסקפיזם (שאני לא מזלזלת בה!) ולא כזאת ששוקעת בנפש. ולפעמים היא פשוט נחווית פשוט כשקר, כמו שקרה לי בילדותי, עם "הגמד חוטם" למשל http://wp.me/sSKif-longnose אני זוכרת כמה אהבתי בילדותי את החוט הטרגי של אוסקר ויילד ואנדרסן, כמה נזקקתי לבלילה הזאת של עצב ואירוניה, ולחילופין – שני הילדים שלי טרפו מיתולוגיה יוונית, לא ידעו שובעה, וכידוע, רוב המיתוסים בניגוד למרבית האגדות – לא מסתיימים בטוב.
מרית, לגבי הסוף הטוב, פשוט נזכרתי – כשהייתי ילדה, לא זוכרת באיזה גיל, חלמתי חלום שהיה כולו סרט, כלומר אני לא הייתי בו בכלל, והיו בו שני בנים שמאוהבים בילדה אחת ג'ינג'ית, והסרט התגלגל עד סופו ואז – תוך כדי החלום עדיין, החלטתי שהסוף (העצוב, כנראה) לא מוצא חן בעיני, עשיתי rewind ועשיתי סוף חדש – אבל הרגשתי כל הזמן שהוא לא אמיתי לגמרי.
🙂
פתאום נזכרתי שקלריסה פינקולה אסטס שכתבה את "רצות עם זאבים", ספר שיש לי הרבה עניינים איתו אבל אחרי כולם אני בעדו – כותבת שיש שלושה סוגי פנטזיה (אני מצטטת את הסיכום שלי מ"סיפורים יכולים להציל"):
"פנטזיות עונג שהן כמו גלידה למוח, הדמָיות מכוּונות שהן מעין ישיבות תכנוּן וכלי חשוב לפעולה, והסוג השלישי והממאיר שעמו נמנות הפנטזיות של מוכרת הגפרורים – הפנטזיות המאלחשות ומסכלות פעולה, פנטזיות שמחפשות נחמה במקום שבו נדרשת הזנה. היא משווה את החזיונות של מוכרת הגפרורים לבריחה לסמים."
על "מוכרת הגפרורים" אני לא מסכימה וגם הסברתי למה בספר, ועדיין – אלה אבחנות חשובות מאד מאד לכל מהופנטי ברונו בטלהיים ומנטרת הסוף הטוב שלו.
אני חושב שהנחמה שעטרה מדברת עליה היא לא סוף טוב שמובנה בהכרח בסיפור, במובן של "וכולם חיו מאז באושר ועושר", אלא קתרזיס, שמאפשר גם לטרגדיה להיתפס כחווייה חיובית אצל הצופה (בגלל הפעלת רגשות כמו הומור, חמלה וכו').
תודה רוני. קלעת בול.
למשל ב"מיו מיו שלי", הספר הכי עצוב בעולם (כך נדמה לי כרגע) הסוף נורא-נורא עצוב. טראגי בעצם. אבל כן, יש בו נחמה, והיא הדמיון – העולם הדמיוני שכולו טוב, שהילד הזה מסוגל לברוא ולחיות בו, אף שהוא רחוק בצורה תהומית מהחיים האמיתיים שלו. יש לי עוד כמה דוגמאות כאלה (דיברתי על זה אתמול עם בתי) אבל שכחתי אותן כרגע…
רוני, עטרה, זה נהדר סוף כזה, סלמה לגרלף עושה את זה בספרים שלה למבוגרים (למשל ב"ירושלים" הנפלא מאד, או בנובלה "קורות אחוזה אחת" שנכנסת ישר ללב). אבל גם אם מתעלמים מזה שקתרזיס בהוראתו המקורית נגרם מהזדהות עם צער ויסורים שאין להם תיקון – לא לכל סיפור יכול להיות סוף טוב כזה, לפעמים כדי לייצר אותו צריך לרמות, כמו שסבתא שלי היקרה היתה מרמה כששיחקה פאסיאנס. וסוף טוב כזה שמחייב עצימת עין הוא מזיק יותר מסוף שמכיר בעצב. ובעצם כבר כתבתי על זה בצורה אחרת כשכתבתי על הבגידה של פוליאנה (שעטרה תרגמה מחדש ולהפליא). עוד סיפור אבא, עם סוף טוב כביכול http://wp.me/pSKif-gra
אופס, לא ראיתי את התגובה השנייה שלך, עטרה.
לגבי מיו מיו הנפלא – אני חוששת שקלריסה פינקולה היתה מתייגת אותו בפנטזיות מאלחשות ומסכלות פעולה. כלומר, בריחה מהמציאות. אני לא חושבת שהוא כזה, מאותה סיבה שאני לא חושבת שמוכרת הגפרורים הוא כזה – אני חושבת שבשניהם מדובר בנצחון הספרות. ובכל מקרה הוא שבר לי את הלב ותיקן אותו ביחד לא פחות מכל הסיפורים העצובים והאירוניים ביותר של אוסקר ויילד ואנדרסן.
אכן, מסכימה איתך. ותודה על ה"להפליא" בתגובתך הקודמת ♥
במיו מיו המיקום של הפנטזיה נורא הפתיע אותי. כלומר, הוא עבר לעולם האחר נורא מהר. ציפיתי שזה יקרה בסוף… לאור הדיון כאן מעניין לחשוב על המשמעות של סדר הדברים ועיתויים…
מיו מיו, כפי שמתברר בסוף הספר פשוט ברח מן הבית בסוף יום שבו הדודה אדלה שאימצה אותו אמרה לו שזה פשוט אסון שבא לביתה. הוא ברח בגוף וגם ברוח, לפנטזיה. ודווקא הסוף כל כך מחזיר למציאות… בסוף ההרפתקה המפחידה והנהדרת, אחרי שהוא חוזר ומתאחד עם אביו, הוא נושא מין נאום סיכום; ייתכן, הוא אומר, שדודתו המאמצת חושבת שהוא עדיין בחורשה, שהוא משחק בבקבוק ריק או באיזו פסולת אחרת ומסתכל בחלונות המוארים של משפחות שאוכלות ארוחת ערב… אבל הדודה טועה, הוא נמצא בארץ מרחקים בין צפצפות כסף מרשרשות, עם אביו המלך, וכן הלאה. וככל שהוא מפליג בתיאורים של איפה הוא לא ואיפה הוא כן, ככל שהוא מפרט ומבטיח ומשכנע, הולכת הפנטסיה ומתפוגגת, התפרים נחשפים, והלב (של המבוגר שקורא את הספר, וגם של הילד שמרגיש משהו, אי אפשר לא) נחמץ.
הספר נשאר במציאות רק בשביל אקספוזיציה, כדי שנדע מאיזה חומרים בדיוק נרקחת הפנטזיה…
אם כבר מיו מיו אז האחים לב ארי.
מנסה לחשוב מאיפה להתחיל, מניחה שבהתחלה תהיה בחירה לא רעה, אז אנסה. כלכך מדוייק בעיניי מה שכתבת פה, כלכך קשה לי להכיל את הצורך הזה שיש לכלכך הרבה אנשים סביבי לצפות לילדיהם את החיים בשיכבה עבה חונקת ומסמאת של בצק סוכר (מסמאת? מעוורת כוונתי) מתחבר לי באופן מיידי ל״הקול בראש״ סרט ילדים שנוגע בצורה כלכך יפה בלגיטימציה לחוש עצב וכעס. כל ניסיון לגדום ולקטוע את קשת הרגשות ולהנגיש אותה לילדינו בגירסת הוורוד פלמינגו היא לכשעצמה כלכך מעציבה בעיני. והנקודה שהעלית בנוגע לכך שהחמלה צומחת מתוך ההכרה בשוני היא כלכך חשובה בעיני. כמה נכון. נהנית לקרוא אותך.
מרית, שני הפוסטים האחרונים הם בעיני הכי יפים והכי אמיצים שכתבת, והראייה היא, כמובן, מבול התגובות.
במקום אחד כתבת:
"אני הייתי שם. הכל אמת. ולקח לי הרבה שנים להבין שלשבור את החזיר (כמו הסיפור שלי) הוא לא סיפור על עריצות ועל רשע, אלא על קוצר יד ועיוורון, על כוונות טובות שהסתיידו והתהפכו לעוולות".
וכאן, כשאת יוצאת באופן גורף להגנת ההורים מתוך הנחה שהם אף פעם לא פועלים מתוך רוע, אני מתקשה לזרום איתך. גם לי היו עשרות שנים לחשוב על זה, ואני מבינה שיש הורים שהם לא רק "שרוטים ומצולקים" או "מתקשים לאהוב" אלא מרושעים ממש.
יותר מזה: שרוטים או לא שרוטים – האחריות היא על המבוגרים. בין אם הם מרעילים כי הרעילו אותם, או אלימים כי התעללו בהם, הם אשמים. גם פלילית, אגב: כוונות טובות לא יצילו אף אחד מכתב-אישום. לדעתי, גם מכתב מרופא על אי-כשירות לא ממש מנקה אף אחד מאשמה. יש בעולם טוב ורע, והטוב והרע היו שם לפני שהומצאה הפסיכיאטריה, ואנשים צריכים ומסוגלים לבחור ביניהם. אין דבר כזה, להכאיב מרוב אהבה. הורה שמכאיב הוא הורה רע. ברור שכל ההורים מכאיבים לילדים שלהם, אבל אני מדברת על היסוד השיטתי, המשתק, המקטין – על מה שמאמלל ילדים ולא תמיד יודעים לקרוא לו בשם.
אני לא שותפה לפליאה של אתגר קרת על כך שילדים שנאו את הדמות של האב. גם במציאות ילדים שונאים אבות חסרי לב כאלה. כן, אפשר לדבר על הורים עם הפרעת אישיות נרקיסיסטית, או בעלי קווי אישיות פסיכוטיים, או חרדתיים-מגוננים, אבל בשביל מה? בואי נדבר על דורסנות, על כוחנות, על פרוורסיה ועל אלימות. כי ההורה שמניף פטיש הוא הורה רוצח, גם אם הרצח הוא סובלימטיבי. זה מה שיש במציאות, על זה כתבו בתנ"ך ובאגדות האחים גרים ובספרות, מצ'כוב ועד למפדוזה.
אגב, כשאני מדברת על רוע אני לא אומרת שאי אפשר להבין את ההורים האלה ואפילו להזדהות איתם. אני רק מתעקשת לא להוציא אותם זכאים בדין עקב אי שפיות או כוונות טובות שהשתבשו. רוע מתוך עיוורון הוא עדיין רוע.
ואם כבר מדברים על צ'כוב: יש בהוצאת תרמיל קובץ סיפורים קטן של צ'כוב שנקרא בפשטות "סיפורים קצרים", בתרגום משנת 73', והסיפור השני בקובץ נקרא "אב משפחה". בול פגיעה! סיפור מושלם שישבור את לבך. לא ראיתי אותו באף אחד מקבצי התרגומים המאוחרים של צ'כוב. אם לא קראת ואת לא מוצאת אותו, אסרוק ואשלח לך. שישה עמודים קטנים, זה הכל.
הרסת לי את הערב, ובכל זאת תודה רבה –
גליה עוז
זה יופי שכולם מנהלים כאן מעין דיון סטרילי מעל ראשם של הילדים, כמו קבוצת רופאים גברים המתווכחת אם הנקה כואבת או נעימה לאם הצעירה.
אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני בגיל שבע כבר שאלתי ספרים בעצמי מהספרייה, מה שאפשר לי לזלול כל ג'אנק אפשרי שאתם יכולים להעלות על דעתכם. וממש לא הייתי היחידה באותה תקופה.
ילדים פורצים גבולות וכך הם מתבגרים. כל הדיבור הזה כאילו הספר של קרת הוא פגיעה בנפשם הרכה הוא חוסר הבנה (או אמנזיה של ממש) בכל הנוגע למה זה להיות ילד. אני זוכרת שהשכנה סיפרה לי שאבא שלה עוצם לה את העיניים כשיש בטלוויזיה סצנה של נשיקה. הייתי המומה כי לי נתנו לראות הכל. היא נכנסה להריון בגיל 17.
דחילק, לא מדובר בפורנו. זה סיפור שצובט את הלב לכל מי שיש לו לב, בלי קשר לגיל. והיכולת הזאת לאהוב יצורים דוממים – טוב, זו תכונה כל כך ילדית ומקסימה.
די, מסיימת. התרגזתי…
עדנה, תודה רבה! הלגיטימציה לעצב היא באמת נקודת האור של הקול בראש.
גליה, תודה רבה וסליחה שהרסתי את הערב. ואוי ואבוי, אני לא מסירה שום אשמה ושום אחריות מההורים. אני חושבת שהם אשמים ואחראים עד העצם, לא רק מבחינה חוקית אלא גם מבחינה מוסרית, אנושית ובכלל. אני לא הופתעתי מהשנאה, הייתי שם כאמור. מרדית מונק הלחינה פעם שיר של ילדה שאומר שיש שלושה סוגי גן עדן וגיהנום, גן עדן וגיהנום של אנשים, גן עדן וגיהנום של בעלי חיים וגן עדן וגיהנום של חפצים. ואני אומרת שיש ארבעה. יש גיהנום מיוחד להורים מתעללים ואני יודעת על כמה שכבר נמצאים שם ואחרים שהסירים כבר מחכים להם.
אני חושבת שהמעשים שלהם נוראים ובלתי נסלחים (כלומר, היחידים שיכולים לסלוח להם הם ילדיהם ואני האחרונה שאדרבן אותם לזה, ורק אם ישאלו אותי מנסיוני, עדיף שאגיד לסלוח, לא כי המתעללים מסכנים, אלא כי סליחה משחררת מהאבן הזאת של הכעס והשנאה שכבד מאד לסחוב אותה). אני כן חושבת שיש הורים שלא יודעים שהם מתעללים, ואולי סיפור כזה ושיחה כזאת עשויים לפקוח את עיניהם, לגרום להם לתקן ולו במעט. ועדיין, "אני מרגישה את זה עמוק בלב" כמו שכתבה עטרה, שגם אלה שאין להם שום כוונה טובה (כמו בסיפור הנהדר ההוא של צ'כוב שמופיע בקובץ שיש לי, אין צורך לסרוק!) וגם הורים גרועים בהרבה מ"אב משפחה", ויש כאלה, הם לא מרושעים מטבעם אלא דפוקים, מפוחדים, מצולקים, אבודים ועוד אלף דברים אחרים. אף אחד לא מתנהג ככה מרוב אושר. להפך המסכנים מסוכנים, זה לא סתם הזיקה בין המילים. אני מרגישה שבכל בני האדם יש טוב ולפעמים הוא מתעקם ללא הכר. ואני תמיד רואה גם את הילדים שבתוך המתעללים ומתעצבת גם עליהם. תחשבי על רוז פיזם למשל והוריה המתעללים והרוצחים. נניח שהיא לא היתה נרצחת – איזה סיכוי היה לה לגדול ולהיות אם טובה? אני לא אומרת ששום סיכוי – כי איפה שיש אנשים יש תמיד הפתעות לרעה וגם לטובה, יש כוחות נפש שאף אחד לא לוקח בחשבון, אבל הסיכוי שלה היה קטן מאד וזה מאד מאד עצוב.
ומעבר לשכנוע הפנימי שלי, אני גם חושבת שההבנה שבריונים הם בעצם מסכנים שיש להם כוח, היא מעצימה כמו כל פרספקטיבה. זה טוב להבין שזה לא קשור אלייך, זה מאפשר להחלץ ולו לרגע ולהסתכל מבחוץ במקום להישאב פנימה. וכדי להעצים את מוסיקת המקרה, הנה השיר של מרדית מונק (שלושה שירים בפוסט זה פי שלוש ממה ששמתי אי פעם).
,
עדי, את צודקת מאד אבל עד גיל שבע זה הרבה לחכות. ואני דואגת גם שלא יוציאו יותר ספרים כאלה (ואני לא בצד של הרופאים. נעלבתי).
"כי לדעתי, מי שאומר על עצמו בכזאת גאווה שהוא 'אוהב ילדים' – ויש די הרבה מבוגרים שאומרים את זה – חושב בעומק ליבו שילדים הם בעצם מין יצור אחד, כללי, עם פרצוף אחד ואופי אחד. כלומר-שאותם 'אוהבי ילדים' מתייחסים דווקא בזלזול אל הילדים, והרי אף פעם לא שמעתי מישהו שמכריז 'אני אוהב מבוגרים', נכון? אבל 'אוהבי ילדים' נמצאים בכל מקום, ובעיניהם כל הילדים הם מתוקים ורכים, עסוקים רק במשחקים עליזים ויוצאים במחולות כל היום. "הוי," אומרים אותם כסילים מגודלים. "כצה מאושרת היא תקופת הילדות! " ואז מתחשק לך להחליק להם על קודקודם המרובע ולומר: "נכון, ומה מאושרים הם הטיפשים!" ילדים, היזהרו מאוהבי ילדים!"
(גרוסמן, יש ילדים זיגזג)
hear hear… (כמו שקוראים האנגלים בפרלמנט 🙂 )
תודה מרית על הפוסט הזה (ובכלל) ועל הדיון שהגיע אחריו. על כך תודה גם למגיבים. סוף סוף סוף מדברים על הדברים האלה החשובים כל כך.
איזה בלוג מרחיב לב, איזה דיון מלא כבוד והערכה.
תודה
תודה תמר, תודה דוב (לונגטיים, שניכם…). וגם למגיבים היקרים והחשובים.
מרית יקרה, כמה מחשבות שחוצות את התודעה שלי: מרתק איך הדיון שהתעורר פה מחקה ומשחזר את הקונפליקט בסיפור. הסיפור הפך להיות פסחזון שנידון לפי דוקטרינות ברורות – שגוזרות מה גורלו, ובעצם הועלתה הצעה "לשבור את הסיפור" או לדון אותו אל מחוצה לעולם הילדים (ממש כפי שהיישות של פסחזון כבובה אהובה לא היתה קליטה לאב, בתוך מסגרות החשיבה הפורמלית). מזל שאת וכל כך הרבה קוראים אחרים מצילים את פסחזון (ונראה שאפילו עטרה אופק מושיטה לו לבסוף יד)
אגיד משהו גם כביבליותרפיסטית. כמטפלת במרכז טיפולי לילדים בסיכון והוריהם יוצא לי לפגוש ילדים רבים ש"לשבור את החזיר" נוגע במידה רבה בעולמם, שיואבי יכול להיות חבר לב שלהם. אבל התמקדות הדיון בתוכן כמבטא צורך כן/לא בצנזורה, מחמיצה את התמונה העשירה והמלאה. כפי שכותבת רחל צורן (ב"הקול השלישי" או "חותם האותיות", לא זוכרת כרגע) סגולותיה המרפאות של הספרות או האמנות קשורות ליכולותיה האימהיות (או אם תרצו, הוריות), והן אסתטיות לגמרי. קולה של האם, פניה, מקצבי גופה, ידיה האוחזות את הילד – מתגלגלות באמנות, שיכולה להיות אם שמנענעת ילד בעדינות, מרגיעה ומרדימה אותו, תוך כדי שהיא שרה לו שירי ערש שבורי לב. ומעניין, שוב, שזה גם מה שקרת מדגיש בפסחזון, שהופך להיות חפץ מעבר אימהי, שנותן לילד תחושה של קביעות ואהבה. מעבר לסגולות המרפאות של הטקסט, בהשמעת הקול הפנימי של הילד, בפתיחה של דיאלוג עם משפטי הורה מכוננים ומכאיבים, אני רוצה להתייחס לאיורים. אומנם לא פגשתי עדיין את הספר בדפוס, וראיתי רק את האיורים שאת הבאת כאן, אבל הקווים העגולים באיור הראשון שהבאת – פני הילד ש"מתחרזות" עם ספל הקקאו על הקרום השנוא, עם מפתחות האוטו של האב הבעל-בית, ועם זנבו המתוק של החזיר הוורדרד המתעגל כהבטחה – מחזיקים את מעגלי העולם של הילד. אין לי ספק שהאיורים משמשים פה עוד כינור אימהי.
זה יפה מאד מה שכתבת. תודה.
רק על הציטוט של קסטנר מהכיתה המעופפת מגיע לך פרס. תודה על הפוסט
נועה תודה, אבל הפרס מגיע לאריך. הוא כתב את זה גם על עצמו מן הסתם, ועל ילדותו הלא פשוטה.
ובמישור אחר – מתי הם כבר יבינו כל אבירי הספרים המטוהרים שזו הדרך הבטוחה ביותר להשניא ספרים על ילדים?
חשבתי על הפוסט שלך כשראיתי את זה!
דולי, זה נפלא. תודה.
אבקש הסרה
אנני מצליחה לעשות את דרך המחשב
יוספה
יוספה אבן-שושן
כתיבה יוצרת מזוית אחרת
הנחיית סדנאות כתיבה וליווי כותבים בתהליכי כתיבה ארוכים
טלפון: 03-5280403 נייד: 0524421785
אימייל: yosefina@netvision.net.il
אתר: http://yosefa-writing.co.il/
פייסבוק: https://www.facebook.com/YosefaWriting?ref=hl
יוספה, אני לא מוצאת אותך, אולי כבר הוסרת. לפעמים הוורדפרס משתגע. בדרך כלל בכיוון ההפוך. הוא מוחק אנשים ומתכחש למחיקה, ובדרך כלל זה הוא מתעשת כעבור איזה זמן.