תקציר (למי ששכח)
ערב חג מולד. מוכרת גפרורים קטנה, רעבה ויחיפה, מחפשת מחסה מן הקור. היא מדליקה גפרור כדי להתחמם ומדמיינת תנור נחמד עד שהוא כבה, הגפרור השני הופך את קיר הבית לשקוף; אווז צלוי מקפץ מן השולחן, הסכין ומזלג עדיין נעוצים בגבו, אבל לפני שהוא מגיע לילדה – כבה הגפרור. לאורו של הגפרור השלישי היא רואה עץ חג מולד שאורותיו הופכים לכוכבים, ואורו של הגפרור הרביעי מזַמֵן את סבתה האהובה. היא מדליקה את כל הגפרורים כדי שהחיזיון לא ייעלם ועולה השמיימה בזרועות סבתה. כלומר מתה.
"מוכרת הגפרורים הקטנה" היה אחד הסיפורים האהובים עלי בילדותי.
כשגדלתי הוא הפך להצגה הראשונה שלי למבוגרים. זה היה קצת אחרי מותה של סבתי האהובה ציפורה נאמן. המופע שהתרחש סביב שולחן גדול מכוסה במפה צחורה, היה מעין טקס שערכתי לזכרה.
כמה מחשבות על הסיפור, על ההצגה ועל הילדוּת.
מוכרת הגפרורים הקטנה הוא סיפור על חפצים, על הניגוד בין החפצים שחסרים לגיבורה: נעליים, תנור, עוף צלוי, עץ של חג המולד, ובין הגפרורים שהיא מנסה למכור ללא הצלחה.
אלא שדווקא הגפרורים העלובים מתגלים כחפצי קסם המסוגלים למלא את משאלותיה ולהעביר אותה, בסופו של דבר, לעולם שכולו טוב.
גיבורת הסיפור אינה נזקקת לסופת ציקלון כמו דורותי של ארץ עוץ, או לארון מעילי הפרווה המוביל לנרנייה. די לה בצרור גפרורים. הצרור הדל הוא מעין "חפץ מעבר" (בספרי הארי פוטר – חפץ עלוב כמו נעל ישנה או פחית מעוכה שאיש אינו שם לב אליו ואשר נטען בקסם שיכול להעביר אנשים רבים ביחד ממקום למקום) שבאמצעותו היא עוברת מאפלה לאור גדול.
מוכרת הגפרורים הקטנה הוא סיפור על דמיון, על עוצמתו ועל מגבלותיו. "אני רומנטיקן מר מאד," כתב פעם נתן זך. אנדרסן העני והבודד נעזר בדימיון והתרסק שוב ושוב אל תוך המציאות. יש לא מעט מרירות באופן שבו הוא מתאר את ההתנגשויות האלה; בין אם זו האם החורגת ב"ברבורי הבר" – שממלאת את צלחותיהם של הנסיכים בחול ומורה להם לדמיין שאלו מגדנות, ובין אם זה הילד המרגיז מ"בגדי המלך החדשים", שגוזל מן המלך את נחמות הדמיון והאשלייה העצמית, וקובע – בשם המציאות – שהוא עירום.
המעשיות של אנדרסן הן כרוניקה של קיום חצוי – רגל פה (במציאות) ורגל שם (בדמיון). ב"מוכרת הגפרורים הקטנה" משחקים הדמיון והמציאות בהורדות ידיים ולא ברור מי גובר על מי: הדמיון שמפצה בנדיבותו על כל מחסורה של הילדה או המציאות שמצליחה לגזול ממנה גם את צרור הגפרורים ואת נשמת חייה.
בהצגה שלי היתה מוכרת הגפרורים מצוירת על קופסת גפרורים ענקית שבה אוחסנו הגפרורים והחזיונות, המציאות והדמיון.

קופסת הגפרורים הענקית שעליה צויירה הילדה. על הראש רואים את קצה המגדל שאני חובשת שבתוכו היו השמיים והסבתא.
מוכרת הגפרורים הקטנה הוא סיפור על מזג האוויר, על יופיו ועל אכזריותו הלא מכוונת. השלג הצחור והחגיגי צובע את עורה של הגיבורה בכחול וארגמן. בהצגה שלי השלג נתן לה גרביים כחולים. "בהתחלה הם נראו לבנים, אבל כשנגעו ברגליה הכחילו". אבל ככלל – הגשם והברד של ילדותי החליפו את החורף הצפוני של אנדרסן:
כשהתחלתי לעצב את ההצגה היה לי דימוי של ענן גשם כמסרקה. רציתי 'לסרק' את גופה של הילדה בגשם; הענן עצמו, חשבתי, יהיה חלקה המעוטר של המסרקה, ופסי הגשם המלוכסנים ייזדקרו ממנו כמו שיניים ארוכות ודקות. הדימוי נוצר בעקבות המסרק המורעל של שלגייה ומסרקות הברזל שבהם סירקו את הרומאים את בשרו של רבי עקיבא. זה עשה עלי רושם עז בילדותי, מכשיר היופי שהפך למכשיר עינויים.
ניסיתי לעצב מסרקות גשם מכל מיני חומרים וזה לא הסתדר. בסוף הן נכנסו לטקסט של ההצגה: "הגשם סירק אותה. הוא החזיק אותה בין ברכיו הרטובות, שלא תזוז יותר מדי." ובאשר לברד:
היא נוסעת ברחוב
על סקטים של כפור
ותופרים לה שמלה של חורף
עם כפתורים מברד טהור.
"והנה אירע פעם בימי נעוריו של אינגמר הגדול, שביום שבת באמצע הקיץ גמרו הוא וידידו אינגמר החזק מוקדם את עבודתם. הם לבשו את בגדי השבת שלהם, וירדו אל כפר האיפרכיה, לבלות את הערב בנעימים."
הכהן עצר בדיבורו וישב חרישי ומהרהר. "יכול אני לתאר לעצמי, כי גם הערב היה ערב נהדר, שקט לגמרי וצח, ערב כזה שבו השמיים והארץ נראים מחליפים את צבעיהם, כך שהשמיים כאילו נעשים ירוקים-בהירים, והארץ מתכסה בערפילים קלים, המשרים על כל דבר נוגה לבן או תכלכל.
"אבל כשירדו אינגמר הגדול ואינגמר החזק למטה וחפצו לעבור את גשר הנהר, דומה היה עליהם כאילו מישהו קורא להם שירימו את ראשיהם ויביטו למעלה. הם עשו כן, ויראו את השמיים ממעל פתוחים לפניהם. כיפת השמיים כולה היתה מוזחת הצידה כווילון והשניים עמדו אוחזים יד ביד והביטו פנימה לתוך תפארת השמיים."
מתוך "ירושלים" מאת סלמה לגרלף
מוכרת הגפרורים הקטנה הוא סיפור נוצרי
ילדה קטנה ובודדה קופאת למוות בערב חג המולד. קשה לתאר ניגוד גדול יותר בינה לבין האנשים הספונים בבתיהם. ובכל זאת, כשהניגוד אמנם מודגש בסוף הסיפור, זה קורה דווקא בכיוון ההפוך: האנשים החולפים
על פני הגופה הקפואה – אלה שהתפטמו באווזים ליד אילנות החג המקושטים שלהם – אינם מתארים לעצמם "מה נפלאים הדברים שראתה, ולאיזה זוהר נכנסה עם סבתה, ביום הראשון של השנה."
ברגע בו קופאת הלילדה למוות/עולה השמיימה בזרועות סבתה, מתלכדים הסבל והיופי למקשה אחת.
היסורים, כמו בנצרות, הם המפתח למלכות שמיים.
את קופסת הגפרורים הענקית של ההצגה עשיתי מזכוכית. כלומר – הקופסא החיצונית היתה מזכוכית, ועליה צויירה מוכרת הגפרורים בצבעי ויטראז'. על הקופסא הפנימית הלבנה, שורטטה אותה דמות בדיוק, בעיפרון. כשקופסת הגפרורים היתה סגורה התלכדה דמות העיפרון עם דמות הויטראז'. אבל בכל פעם שפתחתי את הקופסא כדי להוציא מתוכה את הגפרור ואת החיזיון שעורר, הן ניתקו זו מזו. הדמות הפנימית המשורטטת בעפרון, התרוממה וכמו ריחפה מעל לדמות הצבעונית. עם כל גפרור, נפתחה הקופסא קצת יותר, ו"נשמתה" של מוכרת הגפרורים התרחקה מגופה עד שניתקה ונישאה למעלה בזרועות סבתא-מריה.
איור של בתיה קולטון (מתוך "חפץ לב") באמצע – הקופסה פתוחה מעט והנשמה מתרוממת מעל לילדה
באיקונוגרפיה הנוצרית מסמלים חלונות הויטראז' של הכנסייה את בתולי מריה: כשם שהאור חודר מבעד לזכוכית מבלי לשבור אותה, כך הרתה מריה מבלי לאבד את בתוליה.
ועם זאת – לחפצים הקטנים והקסומים של ההצגה לא היה קשר לנצרות, אלא למה שחברתי עינאל כינתה פעם פטישיזם של ילדוֹת; תשוקתן של הילדות לזוהר, לסמליות, לעולם קטן, היא גירסה צעצועית של קתוליות.
מוכרת הגפרורים הקטנה היא מעשייה לחג החנוכה
הפן הנוצרי של הסיפור לא נשא חן בעיניהם של כמה מן המתרגמים לעברית. הברוטלי מכולם הוא ה"עיבוד חדש ועריכה חינוכית" של הוצאת א. זליקוביץ, שבו הופך ערב חג המולד לערב חורף רגיל, האווז הצלוי הופך לפרוסת לחם לבנה מרוחה בחמאה, וגם הסוף משופץ: הילדה מתעוררת בביתה של אישה אמיתית "יפה וטובת לב כמו סבתא שלה". "האין זה חלום?" היא ממלמלת. לא ילדתי הנחמדה, עונה האישה שאף היא סבתא, ומספרת לה כיצד הצילה אותה ממוות כדי שתחיינה יחד "תמיד תמיד". הילדה שוקעת בשינה עמוקה כשבת צחוק של אושר על פניה.
ובלי קשר לדוגמא הגרוטסקית – דומה שאי אפשר לעקור את הנצרות מן הסיפור מבלי להרוג אותו. זה ברור כשמש, עד שקוראים את תרגומו של דוד פרישמן (ראשון מתרגמי אנדרסן לעברית והנפלא שבהם). "הנערה הקטנה עם עצי הגופרית", כך הוא קרא לסיפור, ובסוגריים קטנים הוסיף: לחג החנוכה.
פרישמן מצליח להמיר את חג המולד בחנוכה מבלי לפגוע בסיפור. הנס הזה מתאפשר מכמה סיבות: ראשית – ההסתייגות של פרישמן מהנצרות אינה אידיאולוגית אלא מעשית. הוא חושש שהזרוּת תפריע לקוראיו הקטנים והגדולים להתמסר לסיפור. הנצרות בשביל פרישמן היא "פרט טכני", העיקר הוא הליריות. אנדרסן שלו הוא מבוא לשירה, צֹרי הכרחי לנפשם השכלתנית, העקומה והמיובשת מפלפולים, של ילדי ישראל. ולפיכך הוא לא מסיר את הנצרות כמו שמסירים גידול. הוא פשוט מתרגם את חג המולד ליהודית: הוא מתבונן בחנוכיה מבעד לסיפור, ומגלה שהיא בעצם "עץ של אורות" שיכולים להפוך לכוכבים.
מוכרת הגפרורים הקטנה הוא טקס אשכבה
אין אקשן ב"מוכרת הגפרורים הקטנה". הסיפור קפוא כמעט כמו הגיבורה שלו. הוא מפשיר מעט בכל פעם שהיא מדליקה גפרור, ורק כשצרור של גפרורים בוער אכן קורה משהו: היא מתה.
הילדה עצמה היא לגמרי סטטית למעט התנועה הקטנה החוזרת של ההצתה וההִתרפות של המוות בסופו. גם החזיונות שהיא רואה הם למעשה תמונות חיות המופיעות בסדר מופתי: גפרור-חיזיון, גפרור-חיזיון יותר גדול, וכן הלאה עד לשיא. הסדר והסטטיות נותנים תחושה של טקס. זה לא סיפור, אלא טקס אשכבה שהילדה עורכת לעצמה.

מגדל השמיים ירד מראשי והפך לעריסה. בתמונה על המסכה – סבתא שלי.
מוכרת הגפרורים הקטנה הוא הסיפור עלי ועל סבתא שלי
סבתא שלי לא היתה חולה או משהו. לילה אחד היא קמה ונפלה. הפצע ברקתה לא דימם. הרופא אמר שמתה לפני שהגיעה לרצפה. קודם מתה ורק אחר כך נפלה. כמה ימים לפני מותה היא כיבסה את הווילונות וסידרה את הארון, "שאם אמות, לא יגידו שהייתי צ'פצ'ולה," היא אמרה. אולי ניחשה משהו וניסתה להכין אותי. אני זוכרת שצחקתי בגלל המילה המשונה הזאת, צ'פצ'ולה, שמובנה, כפי למדתי מאוחר יותר, בחורה מוזנחת. כמה ימים לאחר מכן היא קמה בלילה ונפלה.
סבתא שלי לא היתה אומרת רעות על אנשים. לכל היותר היתה מלגלגת עליהם ברוח טובה. במקרים חמורים במיוחד היא היתה אומרת בקוצר רוח "הוא לא היה צריך לעשות את זה". וזהו. "את לא היית צריכה לעשות את זה," אני אומרת לה לפעמים. ללכת ככה, מבלי להיפרד.
כשהודיעו לי על מותה היא כבר לא היתה בבית. נסעתי לבית ההלוויות להיפרד ממנה. איש שמנמן לבוש בז'קט שחור מרופט מחברה קדישא הוציא אותה מהמקרר ועקב אחרי בעצבנות. היא כבר היתה בתכריכים עד כמה שאני זוכרת, אבל פניה היו גלויים. היא חייכה במתיקות. נישקתי אותה על אף מחאותיו הנמרצות של הז'קט. היא היתה קרירה ורכה.
סבתא שלי היא הגיבורה הראשית של "אסור לשבת על צמות", וגם ב"בנות הדרקון" היא מופיעה בתפקיד אורח, בתור הסבתא הגדולה של צילה (ראו בוקסה). רק ב"טבע דומם" היא לא מופיעה. אולי משום כך זהו ספרי העצוב ביותר.
בילדותה היתה צילה כרוכה אחרי סבתהּ, וגם אחרי מותה של הזקנה הקשר לא נפסק. הן המשיכו להתראות בביתה של הסבתא. במציאות נהרס הבית ואחֵר נבנה במקומו, אבל הוא בעצם עבר לשמיים. כפי שצילה גילתה בשנתה. הוא היה לגמרי שלם וצבוע בתכלת מבפנים ומבחוץ. וסבתא של צילה הסתובבה בו ועשתה את כל הדברים שהיתה רגילה לעשות; היא בישלה וכיבסה, שיחקה עם עצמה בפַּסְיַאנְס, עמדה בחלון או השתרעה על הספסל המיועד לאורחים. צילה היתה בת חמש כשהסבתא נפטרה. ובמשך השנים היא התבגרה והפכה לנערה ולאשה, אבל הסבתא לא המשיכה להזדקן. הזמן לא כופף את קומתה ולא כיווץ את פקעת הכסף של שערה ולא צימק את חיוכה. רק דבר אחד בכל-זאת קרה: הסבתא המשיכה לגדול. היא נותרה בדיוק כפי שהיתה, רק המידה השתנתה. הפער בין השתיים נשמר. הסבתא עדיין יכלה לערסֵל את צילה בזרועותיה כאילו היתה פעוטה בת חמש. וגם הבית וכל מה שהיה בו – הספסל המיועד לאורחים, לוח הכביסה, קלפי הפסיאנס וכלי המטבח – גדלו איתה.
(מתוך "בנות הדרקון")
האם מוכרת הגפרורים היא גיבורת ילדות? אני לא בטוחה. היום קשה לי לקבל את הפסיביות שלה. אבל אם אני מנסה להבין מה נגע לי כל כך – זו העוצמה שבה הסיפור ביטא את חוסר האונים שלי כילדה. לא משום שקפאתי מקור מחוץ לבית ("באופן הזה לא ענש אותי אלוהים", כמו שאומר אינגמר בן אינגמר ב"ירושלים" של סלמה לגרלף), הנסיבות היו אחרות. אבל "מוכרת הגפרורים הקטנה" הוא פשוט הסיפור האכזרי והמרוכז מכולם על חוסר האונים הילדותי. כי העולם שייך למבוגרים: לילדים אין כסף, או כוח, או ידע, אין להם יכולת לפעול, ואם המבוגרים לא באים לעזרתם, נותר להם רק לדמיין.
בתור ילדה לא החשבתי את "מוכרת הגפרורים הקטנה" לסיפור עצוב. סבל וסכנות נכחו ברוב המעשיות, מה שקבע היה הסוף. ואני האמנתי לילדה וקצת התקנאתי בה, כי לעלות השמיימה בזרועות סבתי – היה אושר ועושר שאין כמותו.
*
נ. ב. קראתי עכשיו מה שכתבה אלזה לסקר בזיקנתה, כששוטטה ברחובות ירושלים כמשוגעת שילדים זורקים עליה אבנים:
אם אמות אי שם בשולי הדרך, אמא יקרה, את תבואי ותשאי אותי אל שמי התכלת. אני יודעת, כי נגעו ללבך הריחוף הבודד שלי ומשחק התקתוק של לבי…
עוד על ילדותי
לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה
על מציאות ודמיון
אה, אה, אה, אה!
במלכוּת השקטה של העֹני
פורחים גם תפוח, גם עץ דובדבן
ראו מה הכין לנו סתיו של חשון
וצאוּ להנוֹת כמוני
שמערל במצילתים, ובערל בחליל
נוגנים, עושים שמח לשובבי 'החדר'-
הרבי מת. רק הבלן עוד מעלעל כסדר
בדפדפון-תְפִלוֹת מרוּט ומהביל
אך אלהים הוא טוב, בר לב, ומשביר בר
גם לתולע הכי זעיר עלי עפר
ומעניק לדל גם לחם, גם דמעה.
(איציק מאנגר, 'עֹני', תרגם: יעקב אורלנד)
זו היתה הדרך הטובה להגיד את מה שהיה לי להגיד
כי באמת התרגשתי רגש והתנפשתי נפש והתנפצתי נפץ.
ובאשר לשורות החתימה. על הפייטה הזו עוד נצטרך לשוחח.
תודה.
שועי, השיר נהדר (והוא הזכיר לי גם שיר אחר של מאנגר "בלדה על מוכה הכינם והצלוב" שהוא ההפך הגמור והמוחלט ממוכרת הגפרורים הקטנה). והתרגשתי מאד מתגובתך. באמת צריך לדבר.
אביבה – ברוכה הבאה ותודה!
אצלינו נהוג לומר "מעט מן האור מגרש הרבה מן החושך". אצל אנדרסן, אין לגפרורים סיכוי אמיתי מול הקור. קשה לי לקבל את סופיו העצובים והאמיתיים. קשה לי לקבל את ההסכמה הנוצרית עם הסבל- אותה היטבת לתאר. חבר קרוב שלי התנדב בהוספיס של אמא תרזה בהודו. (למה קוראים לה אמא ? לא היתה אמא שלי זה בטוח) על כל פנים- חל שם איסור חמור לתת לחוסים איזה שהם תרופות, אפילו לא להקלת הכאבים שהיו לעתים קשים מאוד. את הסבל אסור היה למנוע- כחלק מהתפיסה שהסבל מזכך את הסובל וממרק את חטאיו.
אני שכל חיי בורח מסבל ובורח מלראות סבל- לא יכול לעמוד בסיפורים העצובים הללו. את זה למשל הדחקתי עד שהזכרת אותו לי.
ונזכרתי איך כילדה החיבור בין הקור שהיא היתה בו הילדה לדמיונות שלה לא נתפס בעיני
וכנראה שבכל פעם שקראתי את הסיפור או שהקשבתי לו
קיויתי שהסוף יהיה אחר, ומעבר לאחד הקירות
או מבעד לחלון, אחד מהם
מישהו יאסוף את הילדה הזאת אליו הביתה
(איזו תמימות כמעט חסרת גבולות…)
אהרון – הנוצרים (בעיקר הקתולים) בוודאי מסכימים עם הסבל וגם מאדירים אותו, אבל לגבי אנדרסן אני בספק. כלומר – הוא נוצרי וזה מזדמן לכמה סיפורים, אבל הוא גם – ואפילו יותר – אירוני ובקורתי, שני נוגדנים מאד חזקים לאמונה.
ולגבי "מוכרת הגפרורים הקטנה" – באינטואיציה וגם אחרי שקראתי שוב בדקדקנות – אני לא חושבת שזה סיפור פרו-ייסורי. זה סיפור על חוסר אונים ועל נצחון הדמיון שרק מקבל רוח גבית מהדוקטרינה הנוצרית, שנוכחת כאן בעיקר דרך סבתא-מריה וחמלתה, ולכן כל כך קל לתרגם אותו ליהודית, כי געגועים לסבתות מתות אינם מוגבלים לדת זו או אחרת.
עידית – אני פשוט האמנתי שאספו אותה, רק לבית בשמיים. ועדיין נותר לברר מי משתינו יותר תמימה 🙂
הבערתי לאחרונה כמה: את 'אסור לשבת על צמות' בשנית (החם לי, תודה שהעלית מדמותה של סבתא שלך האהובה:), ואני בעיצומו של 'בנות הדרקון', סוף סוף הבנתי בצער איזה מקום הוא עיר האושר
אבל למה פסיבית? בעיניי מוכרת הגפרורים הקטנה איננה פסיבית. היא פשוט בודדה
ופועלת פנימה
אם כי נכון, בזה אין די לחיות
ההצגה נראית מקסימה
in which laguage?
כרמית – תודה תודה, ובאשר לפעולה פנימה – הזכרת לי שבפגישה הראשונה שלי עם דנה אולמרט שערכה את "טבע דומם" היא אמרה: "אני לא מכירה ספר כזה, שכלום לא קורה בו ובכל זאת אי אפשר להניח אותו מהיד." ואני זוכרת כמה הופתעתי – מה זאת אומרת כלום לא קורה? הפעולה הפנימית היתה כל כך סוערת שלא שמתי לב שבעולם החיצוני בעצם כלום לא קורה עד הפרק האחרון…
אז טוב שיש מי שמגן על כבודן של הפעולות הפנימיות 🙂
נחום – כמו הרבה אנשים שנולדו אז בארץ סבתא שלי היתה רב לשונית, אז קשה לדעת בבירור, אבל זה נשמע כמו ספניולית – לאדינו.
הם שני ספרים נהדרים של תנועות פנימיות.
עם כל קדרותו של 'טבע דומם', יש בו תנועה פנימית שקשה שלא לתהות אחריה: יש שהיא לוקחת אל התוהו הפנימי, ויש שהיא מייצרת מן התוהו סוג של סדר דמיוני חדש.
קודם כל- חיבוק.
אח"כ- קופסת גפרורים.
עכשיו אפשר להתחיל לדבר…(-:
מוכרת הגפרורים הקטנה היה בספר אגדות אנדרסן של חברתי הטובה נעה, רוב הספרים והסיפורים היו שלי, את זה קראתי דווקא אצלה, וציור העטיפה עם השלג והילדה הבודדה עד היום בזכרוני.
כמו כרמית, גם אני לא חושבת שהיא פאסיבית, היא אפילו יותר אקטיבית מילדי נרניה או אליס או הרבה גיבורים אחרים- היא בוחרת להדליק את הגפרורים והיא מזמנת את החזיונות. יש לה דמיון, משמע- יש לה כוח.
ואני מאמינה גדולה בכוחו של הדמיון, לא רק בסיפורים, גם בחיים ממש. הגפרורים חיממו אותה ברגעים האלה- אין ספק בכלל.
ואיזו הצגה יפה ואיזו מרית יפה מציצה משנים אחורה, ואיזה יופי של סבתא היתה לך- סבתא כמו שצריך בדיוק. אני בטוחה שהיא מרוצה מהפוסט הזה, באשר תהיה, ובעיקר בלב שלך. גם זה לכבודה.
את המילה צ'פצ'ולה אני מכירה דוקא, כשם חיבה, בהקשר אחר.
והגפרורים של מוכרת הגפרורים הקטנה הם קצת כמו הכפתורים של הילדה איילת.
גם אני כמו עידית, חיכיתי, ועדיין מחכה שמישהו יאסוף אותה. נראה לי שניצחתי במקצה הנאיביות, אבל אפשר לסכם על תיקו.
ולפחות לתת לה שמיכה. קר לה.
פוסט מחמם לב.
((-:
הו שועי. לפעמים נדמה לי שאתה בכלל לא זקוק לתנועות ופעולות חיצוניות, שהן ממילא מתגמדות אצלך לעומת הפנימיות.
טלי – סבתא שלי היתה באמת אחת ויחידה, והיא בטוח נהנית להופיע בפוסט הזה. פעם היא שמעה את עמוס עוז אומר בטלוויזיה שכל סופר צריך סבתא והיא היתה מרוצה עד הגג, כאילו זה מוכיח.
ובקשר לתנועות ותנועות פנימיות – הלא גם אני מאמינה בכוח הפעולה של הדמיון, ובעקבות התגובות שלכם ניסיתי לחשוב למה אני קוראת לה פסיבית.
זה לא בגלל שהיא פועלת בדמיון אלא בגלל מה שהיא מזמנת באמצעותו: חום, אוכל וחיבוק. וזהו, היא כאילו חוזרת אחורה להיות תינוקת. לזה היא זקוקה כנראה, מי אני שאחליט, אבל קל לי יותר להזדהות עם איילת מנהיגת הכפתורים שיוצאת אל העתיד ההרפתקני ברכבת שיצרה.
ועל החיבוק, חיבוק ועל כל היתר – תודה
בתור ילדה גדולה או נערה היה לי ספר של אגדות אנדרסן, ותמיד נמשכתי לסיפורים הנוגים יותר, בעיקר בת הים הקטנה. אבל אני חושבת שבתור ילדה רכה יותר, בשנים ובלב, קראתי לראשונה את מוכרת הגפרורים הקטנה דווקא בגרסה עם ההפי אנד, עם האישה שאספה אותה אל ביתה, וטוב שכך, כי גם ככה ההזדהות שלי עם הילדה היחפה והמסכנה הזו קוצ'צ'ה לי את הלב ברמות מסוכנות.
אפילו עכשיו כשאני חושבת על זה יש לי דמעות.
והיא קצת מזכירה לי את הדרור (?) הקטן מהנסיך המאושר של אוסקר ווילד, למרות שהדמיון שטחי ומסתכם במוות קפוא בטבורה של עיר.
תמי (עידית, טלי) מה זה הנטורליזם הגורף הזה? למי אתן מאמינות, לאנדרסן או לאנשים ברחוב? הלא אנדרסן אומר בפירוש שהאנשים לא תיארו לעצמם לאיזה זוהר היא נכנסה עם סבתה.
ובאשר ללבבות הנמעכים – גם עמוס (איפה אתה?) בתגובה לפוסט הזה http://www.notes.co.il/marit/61670.asp
ארז את הסנוני של אוסקר ווילד (לא דרור, דרורים אינם נודדים והסנוני מת מקור בגלל שהוא דוחה את מסעו לדרום) ואת מוכרת הגפרורים באותה חבילה של קורבנוּת ושמאלץ, ואני ממש לא מסכימה. הסנוני אכן מקריב את עצמו וווילד מוחא לו כף, אבל במוכרת הגפרורים אין שמץ קורבנוּת, היא משתמשת בדמיון כדי "לדאוג לעצמה", לצרכים שהעולם אינו מספק.
זו היתה סנונית אצל הנסיך המאושר אבל גם אצלי זו האסוציאציה המיידית ממוכרת הגפרורים הקטנה-לא עצרתי לחשוב למה…
מרית, הצרכים הבסיסיים האלה הם מה שהיא צריכה כדי להתקיים, רק אחרי שמתקיימים (בגוף ובנפש) אפשר לצאת להרפתקה.
כמו שבסטיאן יקירי הגיע לבית התמורות שם הוא חווה חוויות של תינוק וניזון מפירות שגדלו מגופן של מעין אמהות, ורק אז הצליח להתחזק מספיק כדי לצאת להרפתקה גדולה.
אם היו לה עוד גפרורים היא היתה יוצרת עוד דברים, אבל לא עניין אותה לצאת לעולם הגדול- היא כבר היתה בו, לכן היא כל כך השתוקקה להכנס פנימה.
עצב מזוקק הסיפור הזה.
זה מחזיר אותי לפוסט של כרמית, כי כשמוות הופך להיות מושלם ומתוק ונוצרי (הלו, פה לא נרניה, בכל זאת), אז הוא פחות מוות ויותר נורא ונדמה לי שאפילו אם הם לא מדמיינים לעצמם את הזוהר והיופי, לאנשים יותר קל לשבת בביתם החם עם האווז והאשוח והמתנות ולדעת שהילדה הקטנה הגיעה לזוהר הצפוני ולסבתא שלה ולגן עדן מאשר לחשוב שהיא סתם מתה ברחוב.
בענייני מוות הדמיון שלי נוטה לעבר הנטורליזם, סורי…
וזה כמובן לא סותר את זה שאת באמת נורא צודקת. וטוב לה ונעים והיא עם סבתא, אחרת אני לא אוכל לישון בלילה.
אוי ואבוי אם היה אפשר לצאת להרפתקאות רק אחרי שהצרכים הבסיסיים מתקיימים, כי לפעמים הם לא מתקיימים, ואז אין צרכים ואין הרפתקאות. (שלא לדבר על התלות. אתה תלוי במישהו אחר שיספק אותם, ובין החיבוק לחירות אני לפחות, תמיד בוחרת בחירות.) ובכלל – לפעמים אין ברירה אלא ללכת בכיוון ההפוך, מן החוץ אל הפנים – קודם הרפתקאות ואחר כך צרכים.
כמו בתיאטרון האפי של ברכט http://www.notes.co.il/marit/45853.asp
אני כאן. מקשיב לדיון המרתק ומשתדל לשתוק…
אבל צ'פצ'ולה זה כמובן ספניולית (מילולית: מוזנחת)
טלי – אני חושבת שאת טועה בקשר למוות היפה המסוים הזה. אנדרסן לא מתכוון להקל על מצפונו של אף אחד (ואני גם בספק אם הוא מקל, בינתיים אני היחידה שהאמנתי לכתוב), הסיפור כתוב מנקודת המבט של הילדה, וילדות כאלה – ואני מתכוונת לקוראות הפעם – צריכות להאמין שיש ניסים, ושהן יכולות לחולל אותן באמצעים שברשותן.
ועמוס 🙂
אני, כידוע, לגמרי לגמרי שייכת לאסכולת הילדות שמאמינות שיש ניסים ושהן (אנחנו!) יכולות לחולל אותם באמצעים שברשותן. לגמרי לגמרי לגמרי.
רק מתקשה להתייחס למוות כאל נס, זה הכל.
ולגבי שאלת האהבה מול החופש- וואי וואי וואי…
(-:
ואני חשבתי שסבתא שלי קראה לי צ'פצ'ולה כשם חיבה
מתוק וחמוד עכשיו אני מבינה למה התכוונה וזה מצטרף ל"את גם צ'פצ'ולה ואת גם מדברת כמו נהר הסמבטיון":(
בתיה, נדמה לי שלא ממש טעית. על אף הבקורת יש בצ'פצ'ולה מין חיוך וחיבה מובנית (כמו גם בהפלגה של "מדברת כמו נהר הסמבטיון"…)
:+)
(את האייקון שמעל המציא חולי (אחד מיקירי הבלוג) לפי מיטב ידיעתי, והוא מסמן חיוך של ליצן
את "אסור לשבת על הצמות" ותהיתי מתי ואיך לפנות אלייך ולהודות לך. וגם לשבח. יצרת, נתת קול לסבתא המופלאה שבטוח הייתה לך. הספר נהדר וחי וזכאי לכל המחמאות שקיבל, שקיבלת. אני מקווה שהעובדה שגם אני מזכירה את סבתא שלי בכתיבה שלי תעשה עימי חסד. בכל אופן זה כיף לחיות איתן, להחיות, אז הרווח שלנו.
תודה גדולה על המילים החמות. וסבתות וחסד הולכים יד ביד. זה בדוק.
תודה. מרגש ומלמד. היא הייתה גם גיבורת ילדותי ב"תרגום החדש ובעריכה החינוכית" של זלקוביץ. ותמיד הרגשתי שמשהו חורק שם,בסוף, מודבק ושקרני. אינני זוכרת מתי גיליתי שהסוף המקורי של אנדרסן הוא אחר, אבל למיטב זיכרוני הייתה איזו הקלה בגילוי הזה.
נועה, תודה וחיוך של אחווה.
[…] שתי האגדות- על מוכרת הגפרורים ועל ברבורי הבר אפשר לקרוא פוסטים מרתקים בבלוג […]
איך קוראים לגפרורים בלדינו, ואם יש מספר מילים למילה גפרור ? תודה
זאת השאלה הכי מוזרה שנשאלתי. אין לי מושג.
[…] הברוטלי לתוצאה המבוקשת – קישוט, אופנה. (בטקסט להצגת מוכרת הגפרורים הקטנה כתבתי פעם: "הגשם סירק אותה. הוא החזיק אותה בין ברכיו […]