פברואר 17, 2012 על-ידי מרית בן ישראל
עדכון: הרשומה הוסרה באופן זמני ותשוב עם צאת התערוכה. איתכם הסליחה והסבלנות ותודה למגיבים. מרית
*
עוד רשימות על איורים:
על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהוכחש, אז מה?)
מה אומרים האיורים? גורילה, מאת אנתוני בראון
איך נראית ילדות? על שיר אחד של ביאליק ואיור אחד של בתיה קולטון
ועוד ועוד
*
מרית בן ישראל
סופרת, כותבת על אמנות בינתחומית, על איור ועל אגדות
עדכונים - גם - בפייסבוק אפשר להגיע בלחיצה (אבל אני עצמי לא נמצאת שם, רק פה).
 | מרית בן ישראל על דוסטויבסקי שוב מפתיע אותי |
 | חולי על דוסטויבסקי שוב מפתיע אותי |
| מרית בן ישראל על דוסטויבסקי שוב מפתיע אותי |
 | משתמש אנונימי (לא מז… על דוסטויבסקי שוב מפתיע אותי |
| משתמש אנונימי (לא מז… על דוסטויבסקי שוב מפתיע אותי |
חדש חדש! - "סיפורים יכולים להציל" - כל הביקורות והראיונות, פוסט מתעדכן
בנות הדרקון - שתים עשרה המדרגות * עם עובד 2021 במהלך השנה הקרובה תפורסם הטרילוגיה במלואה
כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי
חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי, מבחר ביקורות ועוד
בנות הדרקון, רומן, חלק ראשון בטרילוגיה, מבחר ביקורות, פרק, ראיון
טבע דומם, רומן, מבחר ביקורות, פרק
קולה של המלה, מבחר מאמרים על שירה-פרפורמנס, מתוך הספר
אסור לשבת על צמות, רומן, מבחר ביקורות ועוד
ל"חיים ומילים", אסופת הטקסטים של מרים ילן שטקליס למבוגרים כתבתי אחרית דבר
כתב העת אורות, גיליון אנדרסן, כולל מסה שלי על בגדי המלך החדשים
עם שתי הרגליים עמוק בעננים, כולל מאמר שלי על פנטסיה ומד"ב בספר הדקדוק הפנימי
עיר-האושר 
מרית קרובתי,
זה פוסט שצריך כמה קריאות, אז להלן תגובה שלאחר התבוננות ראשונה:
א. לעתים פחמי זקן הוא רק פחמי זקן ושקוֹ מלא פחמים ולא זרעים.
ב. צריך עיון מה יחסו של "הפחמי הזקן" לשיר של השומר הצעיר "ערבי זקן" (אחד מן הביטויים האומללים של התנשאות כלפי אוכלוסיה לא-יהודית-אירופאית דווקא מחוגים שלכתחילה היו אמורים לקדם שיוויון בין בני אדם). זה לא נראה לי מופרך. צריך לזכור שבשנים אחר שיירת הל"ה רווח המיתוס בדבר הרועה הערבי "הזקן" שהלוחמים הרשו לו להמשיך בדרכו מפני "טוהר הנשק" ואילו הוא מסרם ביד הפורעים.
ג. חנה מרון נמצאת במרכז, מונה את הילדים (היא היתה כוכבת בברלין בראשית שנות השלושים). "M" הוא סרט קודר ומופלא. ותמיד מביא אותי למחשבות לנתנאל הות'ורן ו"אות השני" שם האות "A" מסמלת על פניה: ניאוף, אבל התמונה כמובן מורכבת יותר.
ד. אני אוהב אקספרסיוניזם, אולי כי הוא מזכיר לי תיאטרון צלליות אפל, וגם קצת תיאטרון בובות. על כל פנים, האקספרסיוניזם הגרמני בעיניי הוא מן חוליה אפלה אפלה-מקסימה בין הסרט האילם ובין הסרט המדבר. אולי צריך לכנות את הסרטים האלה "הסרט הבוחר לשתוק"
או "הסרט המגמגם".
ה. אני רואה את הקשר בין איוריה המשובבים של אורה איתן ובין מסורת איור ספרי הילדים באירופה ובגרמניה בראשית המאה העשרים (גם גוטמן בעצם נמנה על אותה מסורת). אבל מה בין זה ובין אקספרסיוניזם? בדמיוני עלתה פתאום תמונה שכוּחה מתוך הספר "בובתה של רותי"
לבובנאית דינה דז'טלובסקי, שכאשר סיפרתי את הספר לילדיי, לא יכולתי להתחמק מדמיון בלתי מוסבר בין אחת התמונות שם (הלקוחות מהצגת תיאטרון הבובות) ובין סצנת המקלחת ב"פסיכו" של היצ'קוק. זה כל כך פסיכי. כי אני מטיל ספק גדול האם דז'טלובסקי התכוונה לכך או אם צפתה בסרט (גדלתי על הצגותיה. סבתי ז"ל היתה מזמינה את הצגותיה באופן קבוע אחת לחודש בגן הילדים בו שמשה גננת, ואני הייתי תמיד מתארח). גם הקשר בין איתן ובין לאנג ומורנאו נראה לי כמתקיים אך בעולמות הפנימיים שבתוכנו.
אני די מיואשת מוורדפרס. זה המחשב השלישי שאני מנסה להיכנס ממנו. מהשניים הקודמים הוא אפילו לא הניח לי סתם להיכנס לבלוג. משהו לא בסדר. ואם למישהו יש מושג מה, שיופע מיד ויגיד. הצילו!
גם אני חשבתי על M ועל אות השני, (טוב, זה לא מפתיע עם הפטיש שלי לאותיות). אבל אות השני הוא כל כך אדום וזהב, הספר כולו מהבהב באדום וזהב, ופריץ לאנג הוא שחור משחור ולבן.
אורה איתן וגוטמן? איפה אתה רואה את הקשר פה? ובאשר לאקספרסיוניזם, בחלק הלילי שלו הספר מזכיר קולנוע אקספריוניסטי בגלל ריבוי הצללים (למשל תמונה 3 ו5 ויש עוד ועוד) אבל עוד יותר ציור אקספרסיוניסטי, באינטנסיביות הרגשית שלו. זה ממש אקספרסיוניזם לילדים. למשל תמונה 6א או תמונה 9 "באנו חושך לגרש". הבעיה היא שחלק קבלתי ישירות מאורה וחלק סרקתי בעצמי ואז הצבעים יוצאים מאובקים, ואין דבר כזה אקספרסיוניזם מאובק או דהוי 🙂
כן אקספרסיוניסטי! ובחלק מהאיורים (בעיקר בתמונה מס' 13)
חנהל'ה ניראית כמו קאספר דה הולי גוסט
🙂
מרית, לא הספקתי לקרוא את הפוסט לפני שהוסר.
אבל אני מתבוננת בציור שקראת לו "אפילו לירח יש צל".
זה צל אבל זה אולי גם דבר אחר. הציור מחולק לשני עולמות. העולם התחתון (שבתוכו וממנו עומדת הילדה) הוא מואר יותר אבל יש בו תזכורות צורניות של העולם העליון. התזכורות הן כמו חורים או בורות שצריך לדלג מעליהם כדי לדרוך רק על התכלת הזכה. בעולם העליון הצורות הן ממשיות חומריות, עץ, ירח, אך הוא בעצמו, העולם, חשוך ואפל. אמנם יש בו תזכורות מהעולם התחתון: לעץ, לעננים ולירח, ואפילו לפרצופה של הילדה- הילת תכלת, תזכורת לטוהר התחתון שעליו מתהלכת, עומדת, מדלגת הילדה, אבל חושך חושך מסביב (כחול שחור).
יפה נורא הציור הזה ואיזו חגיגה תהיה התערוכה הזו אם תוצב באוצרות חכמה.
דודו אחד משני בניו של מי שאייר את קאספר הרוח הוא אחד ממוריי בפילוסופיה יהודית ובפילוסופיה מוסלמית, כך שהתפוח לו נפל רחוק מהעץ, שניהם עסקו ברוח (-:
התפוח לא נפל רחוק מהעץ כמובן
איריסיה, איזה יופי של התבוננות בציור! נזכרתי בים החורים של צוללת צהובה…
זהו אחד האיורים היותר אהובים עלי במסתורין שלו ובדחיסותו הפיוטית-ילדותית. יש משהו נפלא במוחשיות של האור שיש לו אפילו צל. זה חלק מההאנשה שלו. הצד הפיסי של ההאנשה.
מרית, בהרבה מציורי הפרחים שלי ואולי גם בנופים האקוורלים לאור יש צל… לפעמים חשבתי שזו הילה, אבל היא תפקדה כצל, אבל היא לא היתה צל אלא צל של תדר אולי, איך אקרא לזה, היתה לי תשוקה כזו לשכפול צורה כצל-לא-צל. טוב, רופא העיניים שלי, מגיל חמש, דוקטור מוסקונה מרחוב סלמה ביפו, אמר להורים שלי שאני אף פעם לא אראה כמו כולם. שאני רואה צבעים משונים ושהוא לא מבין את זה. הוא חשב שאני גם לא רואה פרספקטיבות וכשאמרתי שאני רואה הכל כפול ומכופל כולם ספקו כפיים. נו, מזל שלא עשו ניתוח או שלחו אותי לפסיכאטר. ובגלל זה אני כל כך אוהבת את בציורים של אורה איתן ומחכה בקוצר רוח לפוסטים שיעלו שוב.
איריסיה, זה מחזיר אותנו לשיחה על "קוצר הראייה" של טרנר. מזל שאת רואה מה שאת רואה, ושאי אפשר להפנט אותך להתאים את עצמך לציפיות.