החממה בפסטיבל הבובות

למה שרק ילדים ייהנו מאמנות? נפתחה ההרשמה לחממה 2013

*

בנובמבר 2012 תיפתח החממה השנייה של תיאטרון הקרון לאמנים מכל התחומים שרוצים לערוק לעולם הילדים. כל הפרטים בהמשך. ולפני כן, כמה מילים על החממה הראשונה שגם אותה היה לי הכבוד והעונג לרכז; עונג גדול באמת, כי האנשים שנבחרו בזהירות היו מוכשרים, מלאי תשוקה ורוח מוסקטרית (כולם בעד אחד, אחד בעד כולם).

בפסטיבל הבובות שיתקיים בירושלים בשבוע שבין ה5 ל10 באוגוסט, תוכלו לראות חמש מן התוצאות הראשונות:

הילדה אילת על פי קדיה מולודובסקי, טקסט יקר ללבי במיוחד בעיבוד יפהפה שכולו נפש, של גליה שומר. התמונה אגב, אינה מסגירה את פלאי העיצוב. לכל המשפחה, מגיל 5.

יום ה'  ה9.8 בשעות 11:00 ו-12:30 בתיאטרון החאן – במה 3

מתוך הילדה אילת מאת גליה שומר על פי קדיה מולודובסקי. התמונה אינה מגלה את סודות העיצוב.

*

מיקי מאוס והחייזר האיום – נמר גולן יוצר תיאטרון בובות מקורי ונלבב משלושה כדורי ג'גלינג. נמר שהוא להטוטן במקצועו, מגשים בין השאר את הפנטזיה שהולידה את החממה – על אמנים מתחומים שונים שיַפְרו את תיאטרון הבובות (ולמען הגילוי הנאות – הוא גם בני היקר).
המופע שמתאים לכל המשפחה מגיל 5, יוצג במסגרת "סברס, ערבי קברט למבוגרים ולנוער" בחצר תיאטרון החאן (חינם!)

יום ב' 6.8 בשעה 22:00 בחצר החאן, חינם (ביחד עם הדיילות של עמית דוידסון ורותם וולק, ו-וונדרלנד של דינה גולדשטיין).
יום ג' 7.8 בשעה 22:00 בחצר החאן, חינם (ביחד עם מופע הגרמופון של יעל רסולי, והסיפור על דומה ודומי של קרן דמבינסקי ומיטל רז – מי שלא ראה אותן בשנה שעברה – עונג מובטח!)
וגם – ביום ה' 9.8 בשעה 22:00 בחצר החאן, חינם במסגרת "אנגלי, צרפתי ורוסי – ערב אהבה למירי פארי" – לקט מן הערב ההוא (שבו תהפוך אמנם מיני מאוס למירי מאוס).

נמר גולן, להטוטן

נמר גולן, מתוך מיקימאוס והחייזר האיום – צולם במהלך חזרה

*

ואחרון חביב: דרקון, חייט ושתי צמות – שלוש מתנות בכרטיס אחד:

הדרקון – הוא הדרקון השחור של לאה גולדברג, זה שניסה לחטוף את בתו של צ'ן סו לין. שירה של לאה גולדברג הופך לתיאטרון מחול מוזיקלי עשיר ומינימליסטי (ואם זה נשמע כמו ניגוד – הסוד הוא בצירופים שמזכירים את העונג הצרוף שעליו כתבתי כאן). יצירתן של מיכל לוטן ואליה לוי בשיתוף עם ניר לנדא ותומר דמסקי.

מתוך "בארץ סין" של לאה גולדברג, צולם במהלך חזרה

החייט – חייט קטן עורך מסע גדול מבלי לצאת מחדרו. מסתבר שמעבר למציאות האפורה יש עוד עולם קסום ופלאי. המופע הלירי של אורנן ברייר מעורר (כמו הילדה אילת, אבל אחרת) את כוחות הריפוי של הדמיון.

החייט הקטן רוכב על סוס-מכונת תפירה – צולם במהלך חזרה

ושתי הצמות – הן של גילגי-בילבי שהולכת לקרקס. נעמה מאיר, אנרכיסטית שכולה תום, ולי מינצי המעצבת שערקה מעולם האיור (עוד אחת שמגשימה את הפנטזיה הבינתחומית של החממה!) ומצליחה להיות בו-בזמן גם מקורית וגם נאמנה לעולמה של גילגי בת-גרב, ואסף פרידמן, יצרו תיאטרון צבעוני ופראי של גוף דגדוגים וגרביים.

ולי מינצי, סקיצות לבילבי בקרקס

ולי מינצי, סקיצות לבילבי בקרקס

דרקון, חייט ושתי צמות, לכל המשפחה מגיל 4 – כ90 דקות, כולל טיול קטן בשכונת נחלאות. נקודת המפגש גן התות/בוסתן ספרדי, רח' הכרמל 26 פינת רח' מזכרת משה 4. ניתן להגיע דרך שעה הכניסה ברח' אגריפס 73 מול שוק מחנה יהודה.

יום ג' 7.8 בשעות 17:00 ו-18:00
יום ד' 8.8 בשעות 17:00 ו-18:00

*

ועוד כמה מילים לסיום: מעבר לדמיון, להומור ולפיוט, בולטת השונות בין חמש העבודות. וזה אולי משמח אותי יותר מכל. כי שונות פירושה שאיש לא התאים את עצמו לתבנית מוכנה מראש. להפך, כל יוצר חיפש ומצא את דרכו שלו. "האמנות בשבילי היא מדע החירות", אמר יוזף בויס. גם בשבילי, מרית.

וזו גם ההזדמנות לומר תודה ענקית לכל מי שלקח חלק בפרוייקט. ובייחוד לשותפתי היקרה רוני מוסנזון נלקן ולדליה יפה מעין ולד"ר נעמי יואלי שיזמו, השתתפו ותמכו בכל לב.

עוד טעימות מפרוייקטים נוספים שנולדו בחממה:

ארצ'ימבולדו הוא צייר איטלקי מהמאה ה16 (לא, הוא לא למד בחממה) אבל בהשראתו יצרו מיכל אבולעפיה ואסף פרידמן את דמותו של יצור הפרא ברמלי משלל חיות אפריקאיות. בהמשך קיבל הפרוייקט מפנה חדש, לא פחות מרתק (עוד לא הגיע הזמן לגלות).

ארצ'ימבולדו, איטליה, המאה ה-16

ארצ'ימבולדו, איטליה, המאה ה-16

*

שתי תמונות מתוך עבודות של סימון שנהב

סימון שנהב, בובת איילה

סימון שנהב – עולם של נקודות בשחור לבן

*

מורן אביב, סקיצה ל"לבד על המרבד", על חתול נחמד שיושב על מרבד ועוד ועוד יצורים יותר ויותר גדולים מגיעים ומתיישבים לבדו, עד שהוא מתרגז ומבריח את כולם, ונשאר שוב לבד. בגרסה של מורן כל המשתתפים מתרוממים מן המרבד עצמו.

מורן אביב, סקיצה ל"לבד על המרבד"

*

תמונות מעבודות של הילה פלשקס בחממה:

הילה פלשקס, סקיצה לחנה מרציפנה של קדיה מולודובסקי, ספינה בהשראה פוטוריסטית

הילה פלשקס, סקיצה לחנה מרציפנה מאת קדיה מולודובסקי

הילה פלשקס, סקיצה ל"שוטי אמא, שוטי" מאת לין ג'ונל

הילה פלשקס, סקיצה ל"שוטי אמא, שוטי" מאת לין ג'ונל

*

בימים אלה החלה ההרשמה לחממה הבאה שתוקדש לתיאטרון קטן

למי זה מיועד?

לאמנים בעלי מוטיבציה גבוהה, בתחילת דרכם, או בהמשכה: ציירים ופסלים, רקדנים וכוריאוגרפים, מעצבים, אנימטורים, מאיירים, מספרי סיפורים, מוסיקאים, במאים, בובנאים ואמנים מכל הסוגים והתחומים, שרוצים ליצור תיאטרון קטן לילדים.

מה מקבלים?

נחיתה רכה בעולם האמנות לילדים. כלים גדולים וקטנים ליצירת תיאטרון קטן. היכרות עם טקסטים איכותיים, קלסיים ועכשוויים, פיתוח שפת תיאטרון ייחודית לילדים מתוך הזהות האמנותית של כל משתתף. אימוץ אמנים חדשים ומאתגרים לתיאטרון הקרון.

מה זה תיאטרון קטן?

תיאטרון שמיועד לילדים קטנים, מקטנטנים בני שנתיים ועד גן חובה (למה שרק גדולים ייהנו מאמנות).
תיאטרון שנמצא בחצי הדרך בין סיפור להצגה.
"סיפור" במקרה הזה, יכול להיות גם שיר או אוסף שירים. הוא יכול להיות ללא מילים, או כמעט ללא מילים.
תיאטרון קטן משתמש בכל האמצעים של תיאטרון חזותי ותיאטרון בובות אמנותי, רק באופן יותר צנוע וחופשי.

כלומר, הקורס יעסוק ב: תיאטרון ספר ואיור, תיאטרון חפצים וחומרים,  תיאטרון צעצוע (כמו תיאטרון חלון, רק זעיר), בובת דיאלוג, תיאטרון דימויים, תיאטרון מחול, בחירת טקסטים, עיבודם ויצירת תסריטים ללא מילים, והכל מתוך הקפדה משולשת על: פשטות הפקתית, אמנותיות ופיוט, קשב וקשר עם הקהל.

הלימודים יהיו לגמרי הפקתיים. כל לימוד תיאורטי ייעשה בזיקה ישירה ליצירה. אני אהיה שם כל הזמן, ולצדי יעבדו ד"ר נעמי יואלי על הגשת טקסט ועל הקשב והקשר עם הקהל, רוני מוסנזון נלקן על בובת דיאלוג ועל סיפורי עם, גיא שרף על המוסיקה ואורחים אחרים שיוזמנו לפי הצרכים שיעלו מן העבודות.
כמו כן יתקיימו מפגשים עם אמני תיאטרון וסיפור, כמו פטריסיה אודונובן, יהונתן בן חיים, גליה לוי גרד, עלינא אשבל, ושחר מרום שישוחחו על יצירתם.

עוד משהו שצריך לציין? אולי שרוני מוסנזון נלקן ואני כתבנו את חפץ לב – יסודות תיאטרון הבובות האמנותי.

*

14 מפגשים, פעם בשבועיים בימי רביעי 11:00-16:00
תנאי קבלה: ראיון אישי הכולל תיק עבודות

לפרטים ניתן לפנות לתיאטרון הקרון
טל 02-5618514 שלוחה 18
או במייל hamama@traintheater.co.il

ואם אתם מכירים אמן כזה, שרוצה לערוק לעולם הילדים – אתם מוזמנים להעביר לו!

*

למה שרק ילדים ייהנו מאמנות? נפתחה ההרשמה לחממה 2013

*

עוד הצגות בפסטיבל הבובות 2012 שעליהן כתבתי כאן

פירט באמבט

קו נקודה

קרקס קוביות

האוסף הכי הכי   ואגב, גם אנטוניו קטלנו, האמן האיטלקי שלחש ליהונתן בן חיים את האוסף הכי הכי, מתארח בפסטיבל בהצגה והסדנא – טיק טק טיק טק

איפה גברת גבאי?

*

ועוד המלצה להצגה שעוד לא ראיתי ואני משתוקקת לראות –  סוואנה הצגת הרובוטים הפיוטית של עמית דרורי (שהיה תלמיד שלי בשכבר הימים) למבוגרים ולנוער.

מתוך סוואנה, הצגת הרובוטים הפיוטית של עמית דרורי

Read Full Post »

מה לעזאזל קורה שם, באיורים של שמוליקיפוד?

זוהי רשימה שניה על שמוליקיפוד מאת כוש. הרשימה הראשונה עסקה בטקסט וחשוב להקדים ולקרוא אותה כבסיס לדיון באיורים.

במפתיע או לא – מה שמתרחש באיורים של שמוליקיפוד דומה למה שמתרחש בטקסט: החזות הפשוטה והתמימה של ספר ילדים רגיל מסתירה שלל אנומליות וצרימות.

למעשה, כמה מן האנומליות כל כך מוחצנות שלא ברור לי איך לא משכו תשומת לב עד עכשיו. קודם אצביע עליהן ואחר כך אנסה להבין.

*

איפה ההמשכיות?
נתחיל מהקונטיניואיטי, כלומר בעיית ההמשכיות: הסיפור מתרחש במשך פחות מיממה בחדרו של ילד חולה. בתחילת הסיפור מוזכרים החמורים על הפיג'מה שלו. אין לו סיבה להחליף פיג'מה, ובכל זאת – בתשע הכפולות שבהן מופיע גדי הוא לובש שלוש (ולפי ספירה מחמירה – ארבע) פיג'מות שונות. ורק על הראשונה יש חמורים.

מתוך שמוליקיפוד – פיג'מה מס' 1 בדוגמת חמורים

מתוך שמוליקיפוד – פיג'מה מס' 2 – כתומה חלקה

מתוך שמוליקיפוד – פיג'מה מס' 3 – כתומה כמו הקודמת אבל עם כפתורים

.

ובדומה לפיג'מה, כך גם התסרוקת: השערות של גדי אמנם "עומדות כמו קוצים", אבל אך ורק בכפולה שבה זה נאמר (תמונה בהמשך, ובינתיים אתם יכולים לראות למעלה את הראשים המסורקים למשעי). ובהמשך לכך – רק בעמוד אחד יש לגדי פתאום לחיים עגולות וסמוקות (תמונה והסבר בהמשך).

ועוד לא אמרנו כלום על יחסי הגודל בין גדי לשמוליקיפוד שהולמים את הרפתקאות אליס בארץ הפלאות, יותר מאשר פנטזיה צנועה וסולידית כמו שמוליקיפוד. למעלה, בתמונת פיג'מת הכפתורים, אפשר לראות כמה שמוליק קטן ביחס לגדי, וכאן למטה הוא גדל וגדל…

.

כמה מבעלי המוח המשפטי שביניכם, אולי רוטנים עכשיו שאני טועה ומטעה. יחסי הגודל הנזילים אינם מתקיימים באותו עמוד אלא באותה כפולה. זה לא נחשב, כי כל עמוד הוא אוטונומי; דמות אחת מצוירת בתקריב והאחדת מצויר ממרחק, זה לא אותו "פריים", הגודל לא השתנה, רק הקנה מידה!
אלא שזאת לא אני, זאת שושנה הימן המאיירת שמטליאה את צמדי העמודים לרצף אחד; אם באמצעות כתם רקע המשכי (ראו למעלה), ואם באמצעות פסי העיטור שחוצים את גבול הכפולה וכמו מטליאים-מדביקים את צמד העמודים זה לזה, או "חופרים מנהרה" ביניהם, או כל דימוי אחר שיוצר רצף טריטוריאלי (ראו למעלה).

*

הפסקת עיטור
ואם כבר הגענו לרצועות העיטור, כדאי לעשות הפסקה קטנה לטובתן; הרצועות הן חלק מהשפה החזותית של שמוליקיפוד. הן מורכבות ממוטיבים משוכפלים המסודרים על פס שחור עבה כמו סורגי המיטה, ולעיתים על פס כתום או אפילו ללא פס בגלל.
תפקידם של המוטיבים האלה אינו רק דקורטיבי-משחקי. הם מתפקדים כהדים חזותיים-רגשיים המשכפלים ומחדדים את נושא הכפולה. למשל:

1. (פרט) חברים שונים עומדים יד ביד ומחדדים על דרך הניגוד את מצוקתו של גדי ("לחברים שלי אסור לבקר אותי," "אין לי חברים").

2. (פרט) כשהחברות בין גדי לשמוליקיפוד נולדת, מופיעים בעיטור קיפודים, וביניהם גדי'ם כתומי פיג'מה עם שערות קוצים – בעיטור, אגב, היכן שהרגש שולט – יש לגדי קוצים כמו לשמוליק, תמיד. וכאן גם אפשר לראות שהבסיס של פסי העיטור הם בעצם סורגי המיטה.

3. (פרט) קיפודים בין פרחים. ואם תהיתם מניין צצו הפרחים, הרי אין להם זכר בטקסט, המקור הוא הלחיים הסמוקות של גדי הנרגש והמאושר והמלא אהבה, שהופכות באיור למרכזי פרחים עתירי צוף.

שמוליקיפוד – הפרחים והלחיים, פרט

4.  (פרט) על פס העיטור מימין – שני קיפודים על כל תות: אחד מייצג את שמוליקיפוד והאחר את גדי, שחולקים כל תות ותות על פי הסיפור. ויש גם פס עיטור נוסף של תותים בלבד, חדוות השפע והמתיקות.

5. (פרט) שוב שתי רצועות עיטור באותו דף – רצועת חברים שבה כל צמד שמוליקיפודים פונים לגדי, ורצועת פרידה – שבה כל השמוליקיפודים צועדים מהגדי'ם והלאה.

ואם מישהו חושב שלקראת הסוף המאיירת ויתרה על העיטור – הוא טועה. היא פשוט משתמשת בסרט המתפתל של העקבות כברצועת עיטור. הנוזליות והאלכסוניות החריגה רק מדגישות את הרגע הדרמטי (תמונה הלאה, בהמשך).

*

ואם כבר מדברים על רצועות עיטור, לא התאפקתי והבאתי אחת מתוך "יש לי חבר והוא אחר" ספר נפלא על ילד אוטיסט, שאוייר על ידי ציירים אוטיסטיים. במקרה הזה השיכפול העיטורי הוא הד של החזרתיות האוטיסטית. (עוד על הספר הזה ביש לי משהו עם אוטיסטים)

מתוך "יש לי חבר והוא אחר" מאת עדנה מישורי. צייר עמיר באי. פס העיטור משכפל את צג המחשב.

*

קולאז' וקוביזם
פסי העיטור של שמוליקיפוד, מחברים כאמור, בין דפים שקנה המידה שלהם שונה – ויוצרים אפקט קולאז'י.

הקולאז' הומצא על ידי פיקאסו בתקופה הקוביסטית. והקוביזם הוא זרם אמנותי שבו "שוברים" הציירים (והפסלים) את האובייקט ומציגים אותו מנקודות מבט שונות באופן סימולטני.

פיקאסו, דיוקן קוביסטי של מרי תרז וולטר

.

ולא סתם נטפלתי לקוביזם, כי יש עוד אנומליה אחת אחרונה ב"שמוליקיפוד" שדוחפת את האיורים לעבר הקוביזם: לא די שיחסי הגודל משובשים, גם נקודת המבט שממנה מצוירות הדמויות שונה, ויוצרת אפקט של מין קוביזם לטנטי. זה חל על כמה וכמה כפולות אבל בולט במיוחד בשתיים האחרונות:

בכפולה שלמטה גדי היה אמור לעמוד בפרופיל מול שביל העקבות ושמוליקיפוד המתרחק, אבל שושנה הימן העמידה אותו בצד השביל ובחרה לצייר אותו מגבו וכך יוצא שהוא משקיף אל הטקסט.

ושימו לב גם לפס העקבות המשמש גם כפס עיטור

באיור האחרון זה הכי מוחצן: שמוליקיפוד מצויר מהצד בעוד שההורים מצוירים מלמעלה (ושוב רצועת העיטור מלחימה את התמונות לקומפוזיציה אחת).

*

ולפני שנמשיך, סיכום קצר של מוזרויות : חוסר המשכיות בפרטים (פיג'מה, שיער, לחיים), בקנה מידה ובנקודת המבט.

מה המשמעות של כל זה, אם יש בכלל משמעות? מי זאת המאיירת הזאת? שואל אהוב ליבי שמציץ בהשתאות מאחורי גבי, ומתכוון שאולי היא סתם רשלנית, אולי היא פשוט לא יודעת לצייר.

ובכן, לצייר היא יודעת, שושנה הימן. אחד הדברים הנפלאים בשמוליקיפוד הוא העושר והגיוון שהיא מצליחה להפיק מאמצעים כל כך מוגבלים ומינימליים. אם ניקח את פסי העיטור למשל – לא רק הנושא שלהם משתנה, אלא גם מיקומם; באמצע הדף או בקצה, על חצי צלע או על צלע שלמה, על פס כתום או שחור, או בלי פס בכלל, או משני צדי פס וכן הלאה והלאה.

והעולם ומלואו שהיא מפיקה משחור וכתום, שבהם היא משתמשת פעם כפשוטם ופעם בגוון מחוק של כתמים וצללים. כשהייתי קטנה הייתי מייבשת פרחים בתוך ספרים והם היו משאירים בתוכם סימנים, כתמים, שיכפולים חיוורים של עצמם. תחושת הרפאים, הכתם והשימור קיימות גם בשמוליקיפוד.

הכתם הכתום בצד שמאל כאילו ייבשו את שמוליקיפוד בין דפי הספר

כתמי תותים בשמאל הכפולה

וזה הדבר הנפלא העשיר והחמקמק של הספר: הצד הפורמליסטי-משחקי של האיורים מצטלב מדי פעם בצד הרגשי. לא יותר מדי. נוגע, מעביר מין זרם וממשיך הלאה; הסורגים העבים והשחורים של המיטה והחלון כמו משתחררים ממקומם ומגדלים מיניאטורות רגשיות אבל גם מצחיקות, כוראוגרפיות ודקורטיביות. בתמונה אחת יש לגדי שיער אפור של זקֵן (ראו למעלה). הפיג'מה שלו עדיין בכתום עז. גם זה סוג של קולאז' וחוסר המשכיות ושבר ותלישות. הפיג'מה המתחלפת יכולה להעיד על לילות רבים של בדידות ופנטסיה שכמו זוקקו למפגש אחד. הפרופורציות המשתנות מעידות על חוסר בסיס ויציבות, חסך בדבר הזה (אהבה) שמאחה ומאחד. הדמויות מצוירות מנקודות מבט שונות כי הן בודדות ביחד. המון עצב ובדידות אבל גם חדווה גדולה של משחק, של כיוונים וגדלים וצבעים וצורות. יש קשר בין הסדק והשבר וההמצאה, ואין הרבה דברים שמשחררים מכאב ופותחים מרחב כמו המשחק בצורה המופשטת הטהורה.

לצערי, איני יכולה להתפנות עכשיו לחקור את ציוריה של שושנה הימן. אני בטוחה שדברים שהעסיקו אותה כציירת זלגו לאיור, בדיוק כמו ששירתו של ט. כרמי זלגה לסיפור. ספרו הראשון שפורסם ארבע שנים לפני שמוליקיפוד, נקרא "מום וחלום", צירוף המתאר יפה גם את מצבו של גדי.

ועדיין, איוריה של שושנה הימן לשמוליקיפוד הם קסם גדול: קסם העושר מכלום, וקסם אחיזת העיניים: ספר עמוק ומורכב שנראה תמים ופשוט, שחודר ישר לתת מודע, שצומח בטבעיות מתוך המודרניזם והאוונגרד. ספרים כמו שמוליקיפוד היו השער שלי לאמנות כפי שהבנתי בדיעבד.

*

עוד יצירה לילדים שצומחת מן האמנות והאוונגרד

*

עוד על איור (רק קישורים שלא הופיעו ברשומה הקודמת)

דיוקן האמן כמכשף צעיר, על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

יש לי משהו עם אוטיסטים

הרהורים על איורים

שמלת השבת של אורה איתן (1) (ויש גם 2 ו-3)

האדם הוא שילוב בין צמח וציפור, על ברבורי הבר של אנדרסן והאיורים של מרג'ה

השריטות של לנה גוברמן

*

Read Full Post »

על שמוליקיפוד, רשימה ראשונה מתוך שתיים

אין הרבה ספרים החרותים בזכרוני מתקופת הילדות המוקדמת לפני שלמדתי לקרוא (סדרת גיבורות הילדות שלי שייכת כבר לאחרי). על ויהי ערב כבר כתבתי כאן. וכרגע עולים בדעתי רק עוד שלושה: בוא אלי פרפר נחמד של פניה ברגשטיין ואילזה קנטור, מור החמור של לאה גולדברג ורות שלוס, ושמוליקיפוד של כוש (כוש = ראשי תיבות של כרמי ושושנה, כלומר, המשורר ט. כרמי ואישתו האמנית שושנה הימן), שלו מוקדש הפוסט הזה.

מעבר לסיפור הפעוטות הפשוט נחבא ספר מורכב מבחינה רגשית, צורנית ותודעתית. את הדברים הבאים לא יכולתי לבטא בגיל שלוש אף שחשתי בסתירות. הן עיכבו והטרידו וריתקו אותי. הפוסט הזה (והבא) הם הסבר מאוחר לילדה שהייתי.

.

שמוליקיפוד, הכריכה הקדמית

.

וראשית התקציר למי ששכח:
גדי החולה שוכב במיטתו עצוב ובודד. פתאום הוא שומע רשרוש בחלון ורואה כדור עם קוצים וראש קטן מציץ מלפנים. זהו שמוליקיפוד. גם הוא היה בודד וחיפש חבר. לשניהם, כפי שמסתבר בהמשך, יש קוצים על הראש, אף שגדי אינו מסוגל להתכדר. השניים מתיידדים. גדי מכבד את שמוליק בתותים ומרשה לו לישון בקופסת הצעצועים. הוא משאיר לו קצת תותים ללילה, למקרה שיהיה רעב. אלא ששמוליקיפוד מתהפך בשנתו וכשהוא מתעורר התותים משופדים על קוציו. גם כשגדי פולֶה אותם שמוליק לא מתעודד. הוא רוצה הביתה. אמא ואבא שלו מחפשים אותו ודואגים לו. גדי מגלה הבנה. לפעמים גם אבא ואמא שלו מחפשים אותו ודואגים לו, הוא אומר. הידידים נפרדים, ובקצה-קצה הספר אמנם רואים את אמא קיפוד ואבא קיפוד ממתינים לשמוליק קיפוד שלהם.

*

עצב ובדידות הם המנוע של הספר. האקספוזיציה הנפרשת על פני העמוד הראשון מוקדשת לעצב של גדי ולבדידותו המוחלטת:

גדי חלה: הוא שכב במיטה ואמר לעצמו: כמה עצוב לי. לחברים שלי אסור לבקר אותי. אני חולה – אני שוכב לבד במיטה. אין לי חברים. רק החמורים על הפיג'מה שלי. אבל אי אפשר לדבר איתם. כמה עצוב לי.

גם שמוליקיפוד כמסתבר, היה בודד: "גם אני חיפשתי חבר, גם לי היה עצוב לבד," הוא אומר לגדי. ויש עוד הרבה מן המשותף בין שני הידידים: לשניהם יש קוצים על הראש, שניהם אוהבים תותים (שאותם הם אוכלים הכי ביחד שאפשר; גדי אוכל מחצית מכל תות וזורק את המחצית השנייה לשמוליק). ההורים של שניהם מחפשים אותם ודואגים להם לפעמים.

ובשורה התחתונה: במישור העלילתי החיצוני – שמוליק קיפוד הוא החבר הפלאי שגואל את גדי מבדידותו.
במישור אחר (יותר עמוק ומשכנע) הם תמונות ראי זה של זה.

זאת ועוד: הסיפור נפתח בגדי ומסופר מנקודת מבטו. לכן טבעי להניח שהוא הגיבור. אבל הקרדיטים חולקים על זה:

קרה ל: שמוליק
ראה: גדי
כתב וצייר: כוש
הוציאה ספריית פועלים

כלומר, על פי הקרדיטים (ועל פי שם הסיפור) הגיבור הוא בכלל הקיפוד, יצור שבדידות מוּלדת אולטימטיבית נגזרת מן האנטומיה שלו. כפי שכתבה אנדה עמיר פינקרפלד:

רצה פעם הקיפוד/ עם מישהו לרקוד,/ אך לא מצא לו כל חבר,/ כולם אמרו: הנך דוקר.
מה לעשות, מה לעשות,/ כשקיפוד רוצה לרקוד?
הלך הלך לו כל היום/ מבלי נוח, מבלי דום,/ הלך, הלך, פתאום עמד / – ולבדו רקד".

גם לגדי, כפי שנאמר בסיפור, יש קוצים על הראש (כלומר הוא ילד-קיפוד) אבל בניגוד לשמוליק, הוא חסר הגנה, אין לו יכולת להתכדר כשהוא פוחד. ובכלל הוא במצב יותר קשה מבן דמותו החייתי. לא רק שהוא מרותק למיטתו בזמן ששמוליקיפוד יוצא למסעות – לשמוליק יש אבא ואמא שדואגים לו, רואים אותם באיור, בדף האחרון של הספר. על ההורים של גדי לעומת זאת, יש לנו רק עדות שמיעה: "לפעמים גם אבא ואמא שלי מחפשים אותי ודואגים לי," אומר גדי. וסימן שאלה גדול ועצוב נח על המילים האלה. גם משום ש"כוש" (ועוד נגיע ליישות המשותפת הזאת) לא מגבה אותן: הסיפור והאיור אינם מזכירים את הוריו של גדי. וגם משום שזה בדיוק מסוג השקרים שילדים ממציאים כדי לחפות על כאבם ולהיות כמו כולם.

במישור אחד שמוליקיפוד הוא כפילו המיתולוגי של גדי, ובמישור אחר הוא הפנטזיה שלו, החבר הדמיוני שממציא הילד הבודד. ובהמשך לכל זה, נוקט כוש בהטעיה קלאסית שאינה מביישת את הסוס הטרויאני, ומחביא את הסוף העצוב של המציאות מאחורי ההפי-אנד של הפנטזיה. כלומר, הפנטזיה מסתיימת בהפי-אנד קלאסי של ספרי פעוטות: הקיפוד ההרפתקן חוזר הביתה בשלום. כך למשל מסתיימת גם ההרפתקה של מור החמור (1951) שקדם לשמוליקיפוד בארבע שנים:

ומורי נזכר: בבית פנימה/ גם לי מחכה ודואגת אמא./ מה היא עושה עכשיו, מה לה, מה איתה?/ כדאי באמת כבר לשוב הביתה!// את הכפר שלנו ירח מאיר,/הלילה שקט, הלילה בהיר./ואמא של מורי המסכנה/ כל כך דאגה עד הגיע בנה./ אך הנה סוף סוף כשהחשיך היום/ מורי אל אמא חזר בשלום.// ואשר הוא ראה בעיר ובכפר/ הכל בספר הזה מסופר."

אבל במישור המציאותי אין הפי-אנד; שמוליקיפוד נוטש את גדי (לא בריב, חלילה, אבל נוטש). בסוף הסיפור עומד גדי ומביט בשמוליק המתרחק: "שמוליקיפוד הלך והלך והלך והלך והלך והלך והלך והלך…" הפונטים הולכים ומתקטנים ככל ששמוליק הולך ומתרחק, וגדי נותר שוב לגמרי לבד, בדיוק כמו בתחילת הסיפור.

*

זה יוצא ארוך מדי בשביל פוסט אחד. על האיורים ברשימה הבאה

*

עוד רשימות על ספרי ילדים

הם חושבים שאנחנו רעים, על ויהי ערב מאת פניה ברגשטיין

אז מה עדיף, אבא מדכא או אבא נעדר? על לילה בלי ירח של שירה גפן ואתגר קרת

מה אומרים האיורים? על העץ הנדיב

מה אומרים האיורים? על גורילה מאת אנתוני בראון

מה אומרים האיורים? על בית חרושת לשירים של קובי מידן ודוד פולונסקי

איך נראית ילדות? על שיר אחד של ביאליק ואיור אחד של בתיה קולטון

סדרת גיבורות ילדות: הילדה אילת* גילגי (בילבי) *  פצפונת  * מוכרת הגפרורים הקטנה * פוליאנה

טלטלה אסתטית וקיומית – על ילדי המים של צ'רלס קינגסלי

ואגדות רבות רבות של האחים גרים, אנדרסן ומרי דה מורגן אהובתי.

ועוד

*

Read Full Post »

מריה פרייברג, סיגלית לנדאו, תולעת ספרים

Maria Friberg – Still Lives, 2007

Still Lives – טבע דומם בלשון רבים, ובעצם "חיים דוממים" – כך נקראת התמונה הזאת של מריה פרייברג. נתקלתי בה אצל הר הקסמים ומיד זיהיתי את עצמי, בתור ילדה ונערה. הלא זהו דיוקנה של תולעת ספרים. כך הייתי גם אני, טמונה כמו זרע בין מדפי הספרייה, מכרסמת מילים. ההבדל בין ילד קורא (כמו בני הקטן למשל), ל"תולעת ספרים" (כמוני למשל) הוא לא בכמות אלא בטוטליות; אני צלחתי כל ספר שנקלע לידי בלי קשר לאיכות, לנושא או ליכולת ההבנה. נשמתי אותם כמו שנושמים את האוויר שנמצא ליד האף.

.

לא רק שספרים נולדו מעצים, ולא רק שהטקסטורה של שורות הספרים מזכירה טבעות עץ (בתמונה למעלה ולמטה) אלא שהעצים עצמם הם סוג של ספרים, כמסתבר: "החוקרים משתמשים במידע הנאגר בטבעות כדי ללמוד על העבר, על ההיסטוריה האקלימית והגיאולוגית… על פי האותות והצלקות החקוקים בעץ, ניתן גם ללמוד על שריפות יער ענקיות, גלים של חרקים וגם פעולות שנעשו בידי אדם כמו התכה, שריפת דלקים ועוד." (מצוטט מפה)

.

.

ובחזרה לצילום של מריה פרייברג: תולעת ספרים, ללא ידיים, מוגנת, חבויה (וגם קבורה חיים כמו הנשים החוטאות שנקברו בחומת המנזר – איפה קראתי על זה, בבת מונטסומה או בסדרת "ישראל בגולה" עתירת מרתפי העינויים?), דוממת – שאיש לא יידע.
"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו," כתב טשרניחובסקי. דודו פלמה האיר לי פעם את המשמעות הכפולה של השורה – לא רק הנוף יוצר את האדם אלא להפך, האדם הוא התבנית שבה נוצק הנוף. זאת אני שם למעלה, טוחנת מחשבות בתוך ים של ספרים, מעלה אדוות כרוכות, בתבנית גופי.

ספרי העצוב טבע דומם כמעט נקרא "קרינולינה", שם הדור וסוגסטיבי, שהיה מביא לו מן הסתם עוד כמה מאות קוראות, אבל ברגע האחרון החמרתי. חיים דוממים, בדיוק כמו בתמונה.

*

יהושוע קנז כתב על התולעת הזאת במומנט מוסיקלי הנפלא. זה קטע קצת ארוך אבל מדויק באופן מצמרר כמעט, כאילו נכתב מתוכי בלילות ללא שינה:

וכאשר שקט הכל, שמע הילד שוב את קולה של תולעת העץ, ידידת האנשים שאינם נרדמים, חותרת בעמקי הארונות הישנים, עמלה וחדלה וחוזרת ומכרסמת, נבהלת רגע ומצותתת לקול נשימתו, להיווכח אם קצובה היא ואם אכן נרדם: ואם לא – תחדל ולא תפריע ותתאמץ לחכות עד שיירדם; או אך תכבוש את הדחף לרגע, עד שייחזק ממנה ולא תוכל עוד לעמוד בו. והילד היה מתחכם לה וכולא את נשימתו. והתולעת היתה מתקשה לדעת אם אכן נפלה עליו השינה וכבר מותר לה לפעול באין מפריע, ובהיסוסה היתה שולחת אותות לגשש בחשיכה. בהיסוס רק היתה מכרסמת לניסיון, מכרסמת וחדלה, חוששת להפריז, מבקשת לדעת עד כמה אפשר להעז בבת אחת בלי לעורר עליה חימה ואסון. כל כך היתה מלאה את הכרת ערך המעשה שהיא מצווה לעשותו, וכל כך מלאה את תבונת הזהירות המתחייבת מחשיבות התפקיד והצורך לעשותו בחשאי, בהתרפסות ובהיתממות. ועם זאת, כאשר היתה אוזרת עוז או פשוט נכנעת לדחף וחוזרת אל המעשה, היתה נאחזת בהילות להספיק ברגע הקצר הרבה ככל יכולתה, לפצות על הפסדי העבודה בעת ההפסקות וכנגד השיתוק שיאחז בה שוב בעוד רגע, כאשר יתעוררו חושיה אל הסכנה. בהתלהבות עיוורת התה משתקעת במלאכתה, ובתוך כך היתה מתרחקת ממנה האפשרות האחרת, ועד שיבואה הפחד – הספיקה מה שהספיקה, ובחדלה, ניכר כי אימה אוחזה אותה וחרטה גדולה והיא משחקת משחק ערמומי של העמדת פנים: נצמדת אל מקומה, מצטמצמת בעצמה ככל יכולתה ומתיימרת להיות חסרת גוף, חסרת מקום, רק נקודה מרוכזת של דריכוּת לרגל את הדממה. וברגעים שהיתה שובתת ממלאכתה ומאריכה בזה יותר מן הקצב הרגיל, היה הילד מכסה חרש את פניו בסדין ומגלגל אותו על כל גופו, אט אט, לבל יגיע אליה אף רחש קל של הבד, ולא היה מניע אבר ומסנן את נשימתו דק דק ומדמה בלבו כי אף הוא מכונס ומצונף בתוך עצמו, ומכיוון שהיו עיניו עצמות נעשתה לו מיטתו כאחת המחילות בעורק מעורקי העץ העמוקים והסמויים ביותר, נתונה באפלת תמיד חמימה ומגוננת, וכך היו הוא והיא מאזינים זה לזו וזו לזה בדממה, והיא היתה תמיד הראשונה הנכנעת לאשליית הביטחון, שולחת אות מהוסס לניסיון, ציוץ של סרק, ובודקת את התגובה; ומכיוון שלא אירע דבר שיעורר בה חשד כי טומנים לה מלכודת בדממה; ומכיוון שטעמה את טעם הכרסום והתאווה הזאת שוב הפילה עיוורון על חושי הסכנה והזהירות שלה, היתה מתנפלת על המלאכה. ויש שהיתה מאריכה יותר מן הרגיל בשיכחה והתלהבות והילד היה תמה עד כמה להיטותה זו תאטום אותה לאותו הסכנה מן החוץ. לאחר רגע ארוך שלא חדלה היה משתעל בקול רם והיא היתה נאלמת מיד ושתיקתה היתה נמשכת ונמשכת, כמו לא התאוששה שעה ארוכה מן האימה.

מתוך הסיפור "התרנגולת בעלת שלוש הרגליים"

*

DeadSee, 2005 סיגלית לנדאו (פרט)

DeadSee כך נקראת העבודה של סיגלית לנדאו; נשמע כמו "ים המוות" ("ים המלח" באנגלית), מאויית כמו "מתים-רואים"; DeadSee במין נגטיב כמעט מושלם לStill Lives. זו אותה תמונה בשבילי, רק מבפנים; מיתולוגי לעומת מציאותי, צבעוני לעומת מונוכרומי, עירום לעומת חנוט ומחותל, פתוח לעומת סגור, דינמי עד כדי סחרחרה בהילוך איטי.

שולחן הנשים שעיצבה הארכיטקטית מיה לין באוניברסיטת ייל. זה שולחן אבן עגול עם ספירלת מספרים שמציינים את ההסטוריה הנשית של ייל.

האין-ידיים של מריה פרייברג מתחלף ביד הנאחזת בפצע שהוא בו בזמן התוך המתוק של הפרי. האבטיחים המתוקים ביותר גדלים כמסתבר בים המוות, המלח גורם להם להגיב בייצור מוגבר של סוכרים. אני קצת עצבנית על פיסת הפיוט המדעית שכמו מאששת בדרכה הסמלית את הקשר בין פצע ליצירה, ומתנחמת בתכשיט בצורת רפסודה, במחרוזת הענקית של האבטיחים (טוויסט מגדרי, כמו ולהבדיל – המחרוזת של הנסיכה פיורימונדה) שהיא לא רק מיתולוגית אלא גם מצחיקה כמו הגוזמאות של הברון.

.

DeadSee, 2005 סיגלית לנדאו (פרט)

DeadSee סיגלית לנדאו, רישום הכנה (האבטיחים דמויי ביצים)

.

אני מכירה את DeadSee, חלמתי על זה, כמו שאמר לי פעם ילד שהראיתי לו תמונות של דינוזאורים. טבעות העץ שסוגרות על התולעת נפרמות, קונכיית השבלול נפתחת אל ההרפתקה. זוהי לידה מחדש עם חבל טבור מתוצרת עצמית. אילת ש-הוי נוסעת, למרחקים למרחקים אל ארץ לא נודעת.

.

וספירלה אגב, היא הצורה האהובה עלי ביותר. לו היו צילומי רנטגן לנפש, היו רואים לי את הספירלה.

*

עוד צמדי תמונות

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

מונה חאטום, הלמוט ניוטון, שיער

*

וכך נראה חלומה של נערה, לדעת גבר

*

עוד על ילדות

בקומה העליונה גרה התמימות (על ציור של פרנסיסקו דה גויה)

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

על הילדה אילת

בדיוק כפי שזכרתי

לא תחנות תרבות, אלא תחנות תודעה

*

Read Full Post »