זוהי רשימה שניה על שמוליקיפוד מאת כוש. הרשימה הראשונה עסקה בטקסט וחשוב להקדים ולקרוא אותה כבסיס לדיון באיורים.
במפתיע או לא – מה שמתרחש באיורים של שמוליקיפוד דומה למה שמתרחש בטקסט: החזות הפשוטה והתמימה של ספר ילדים רגיל מסתירה שלל אנומליות וצרימות.
למעשה, כמה מן האנומליות כל כך מוחצנות שלא ברור לי איך לא משכו תשומת לב עד עכשיו. קודם אצביע עליהן ואחר כך אנסה להבין.
*
איפה ההמשכיות?
נתחיל מהקונטיניואיטי, כלומר בעיית ההמשכיות: הסיפור מתרחש במשך פחות מיממה בחדרו של ילד חולה. בתחילת הסיפור מוזכרים החמורים על הפיג'מה שלו. אין לו סיבה להחליף פיג'מה, ובכל זאת – בתשע הכפולות שבהן מופיע גדי הוא לובש שלוש (ולפי ספירה מחמירה – ארבע) פיג'מות שונות. ורק על הראשונה יש חמורים.
מתוך שמוליקיפוד – פיג'מה מס' 1 בדוגמת חמורים
מתוך שמוליקיפוד – פיג'מה מס' 2 – כתומה חלקה
מתוך שמוליקיפוד – פיג'מה מס' 3 – כתומה כמו הקודמת אבל עם כפתורים
.
ובדומה לפיג'מה, כך גם התסרוקת: השערות של גדי אמנם "עומדות כמו קוצים", אבל אך ורק בכפולה שבה זה נאמר (תמונה בהמשך, ובינתיים אתם יכולים לראות למעלה את הראשים המסורקים למשעי). ובהמשך לכך – רק בעמוד אחד יש לגדי פתאום לחיים עגולות וסמוקות (תמונה והסבר בהמשך).
ועוד לא אמרנו כלום על יחסי הגודל בין גדי לשמוליקיפוד שהולמים את הרפתקאות אליס בארץ הפלאות, יותר מאשר פנטזיה צנועה וסולידית כמו שמוליקיפוד. למעלה, בתמונת פיג'מת הכפתורים, אפשר לראות כמה שמוליק קטן ביחס לגדי, וכאן למטה הוא גדל וגדל…
.
כמה מבעלי המוח המשפטי שביניכם, אולי רוטנים עכשיו שאני טועה ומטעה. יחסי הגודל הנזילים אינם מתקיימים באותו עמוד אלא באותה כפולה. זה לא נחשב, כי כל עמוד הוא אוטונומי; דמות אחת מצוירת בתקריב והאחדת מצויר ממרחק, זה לא אותו "פריים", הגודל לא השתנה, רק הקנה מידה!
אלא שזאת לא אני, זאת שושנה הימן המאיירת שמטליאה את צמדי העמודים לרצף אחד; אם באמצעות כתם רקע המשכי (ראו למעלה), ואם באמצעות פסי העיטור שחוצים את גבול הכפולה וכמו מטליאים-מדביקים את צמד העמודים זה לזה, או "חופרים מנהרה" ביניהם, או כל דימוי אחר שיוצר רצף טריטוריאלי (ראו למעלה).
*
הפסקת עיטור
ואם כבר הגענו לרצועות העיטור, כדאי לעשות הפסקה קטנה לטובתן; הרצועות הן חלק מהשפה החזותית של שמוליקיפוד. הן מורכבות ממוטיבים משוכפלים המסודרים על פס שחור עבה כמו סורגי המיטה, ולעיתים על פס כתום או אפילו ללא פס בגלל.
תפקידם של המוטיבים האלה אינו רק דקורטיבי-משחקי. הם מתפקדים כהדים חזותיים-רגשיים המשכפלים ומחדדים את נושא הכפולה. למשל:
1. (פרט) חברים שונים עומדים יד ביד ומחדדים על דרך הניגוד את מצוקתו של גדי ("לחברים שלי אסור לבקר אותי," "אין לי חברים").
2. (פרט) כשהחברות בין גדי לשמוליקיפוד נולדת, מופיעים בעיטור קיפודים, וביניהם גדי'ם כתומי פיג'מה עם שערות קוצים – בעיטור, אגב, היכן שהרגש שולט – יש לגדי קוצים כמו לשמוליק, תמיד. וכאן גם אפשר לראות שהבסיס של פסי העיטור הם בעצם סורגי המיטה.
3. (פרט) קיפודים בין פרחים. ואם תהיתם מניין צצו הפרחים, הרי אין להם זכר בטקסט, המקור הוא הלחיים הסמוקות של גדי הנרגש והמאושר והמלא אהבה, שהופכות באיור למרכזי פרחים עתירי צוף.
שמוליקיפוד – הפרחים והלחיים, פרט
4. (פרט) על פס העיטור מימין – שני קיפודים על כל תות: אחד מייצג את שמוליקיפוד והאחר את גדי, שחולקים כל תות ותות על פי הסיפור. ויש גם פס עיטור נוסף של תותים בלבד, חדוות השפע והמתיקות.
5. (פרט) שוב שתי רצועות עיטור באותו דף – רצועת חברים שבה כל צמד שמוליקיפודים פונים לגדי, ורצועת פרידה – שבה כל השמוליקיפודים צועדים מהגדי'ם והלאה.
ואם מישהו חושב שלקראת הסוף המאיירת ויתרה על העיטור – הוא טועה. היא פשוט משתמשת בסרט המתפתל של העקבות כברצועת עיטור. הנוזליות והאלכסוניות החריגה רק מדגישות את הרגע הדרמטי (תמונה הלאה, בהמשך).
*
ואם כבר מדברים על רצועות עיטור, לא התאפקתי והבאתי אחת מתוך "יש לי חבר והוא אחר" ספר נפלא על ילד אוטיסט, שאוייר על ידי ציירים אוטיסטיים. במקרה הזה השיכפול העיטורי הוא הד של החזרתיות האוטיסטית. (עוד על הספר הזה ביש לי משהו עם אוטיסטים)
מתוך "יש לי חבר והוא אחר" מאת עדנה מישורי. צייר עמיר באי. פס העיטור משכפל את צג המחשב.
*
קולאז' וקוביזם
פסי העיטור של שמוליקיפוד, מחברים כאמור, בין דפים שקנה המידה שלהם שונה – ויוצרים אפקט קולאז'י.
הקולאז' הומצא על ידי פיקאסו בתקופה הקוביסטית. והקוביזם הוא זרם אמנותי שבו "שוברים" הציירים (והפסלים) את האובייקט ומציגים אותו מנקודות מבט שונות באופן סימולטני.
פיקאסו, דיוקן קוביסטי של מרי תרז וולטר
.
ולא סתם נטפלתי לקוביזם, כי יש עוד אנומליה אחת אחרונה ב"שמוליקיפוד" שדוחפת את האיורים לעבר הקוביזם: לא די שיחסי הגודל משובשים, גם נקודת המבט שממנה מצוירות הדמויות שונה, ויוצרת אפקט של מין קוביזם לטנטי. זה חל על כמה וכמה כפולות אבל בולט במיוחד בשתיים האחרונות:
בכפולה שלמטה גדי היה אמור לעמוד בפרופיל מול שביל העקבות ושמוליקיפוד המתרחק, אבל שושנה הימן העמידה אותו בצד השביל ובחרה לצייר אותו מגבו וכך יוצא שהוא משקיף אל הטקסט.
ושימו לב גם לפס העקבות המשמש גם כפס עיטור
באיור האחרון זה הכי מוחצן: שמוליקיפוד מצויר מהצד בעוד שההורים מצוירים מלמעלה (ושוב רצועת העיטור מלחימה את התמונות לקומפוזיציה אחת).
*
ולפני שנמשיך, סיכום קצר של מוזרויות : חוסר המשכיות בפרטים (פיג'מה, שיער, לחיים), בקנה מידה ובנקודת המבט.
מה המשמעות של כל זה, אם יש בכלל משמעות? מי זאת המאיירת הזאת? שואל אהוב ליבי שמציץ בהשתאות מאחורי גבי, ומתכוון שאולי היא סתם רשלנית, אולי היא פשוט לא יודעת לצייר.
ובכן, לצייר היא יודעת, שושנה הימן. אחד הדברים הנפלאים בשמוליקיפוד הוא העושר והגיוון שהיא מצליחה להפיק מאמצעים כל כך מוגבלים ומינימליים. אם ניקח את פסי העיטור למשל – לא רק הנושא שלהם משתנה, אלא גם מיקומם; באמצע הדף או בקצה, על חצי צלע או על צלע שלמה, על פס כתום או שחור, או בלי פס בכלל, או משני צדי פס וכן הלאה והלאה.
והעולם ומלואו שהיא מפיקה משחור וכתום, שבהם היא משתמשת פעם כפשוטם ופעם בגוון מחוק של כתמים וצללים. כשהייתי קטנה הייתי מייבשת פרחים בתוך ספרים והם היו משאירים בתוכם סימנים, כתמים, שיכפולים חיוורים של עצמם. תחושת הרפאים, הכתם והשימור קיימות גם בשמוליקיפוד.
הכתם הכתום בצד שמאל כאילו ייבשו את שמוליקיפוד בין דפי הספר
כתמי תותים בשמאל הכפולה
וזה הדבר הנפלא העשיר והחמקמק של הספר: הצד הפורמליסטי-משחקי של האיורים מצטלב מדי פעם בצד הרגשי. לא יותר מדי. נוגע, מעביר מין זרם וממשיך הלאה; הסורגים העבים והשחורים של המיטה והחלון כמו משתחררים ממקומם ומגדלים מיניאטורות רגשיות אבל גם מצחיקות, כוראוגרפיות ודקורטיביות. בתמונה אחת יש לגדי שיער אפור של זקֵן (ראו למעלה). הפיג'מה שלו עדיין בכתום עז. גם זה סוג של קולאז' וחוסר המשכיות ושבר ותלישות. הפיג'מה המתחלפת יכולה להעיד על לילות רבים של בדידות ופנטסיה שכמו זוקקו למפגש אחד. הפרופורציות המשתנות מעידות על חוסר בסיס ויציבות, חסך בדבר הזה (אהבה) שמאחה ומאחד. הדמויות מצוירות מנקודות מבט שונות כי הן בודדות ביחד. המון עצב ובדידות אבל גם חדווה גדולה של משחק, של כיוונים וגדלים וצבעים וצורות. יש קשר בין הסדק והשבר וההמצאה, ואין הרבה דברים שמשחררים מכאב ופותחים מרחב כמו המשחק בצורה המופשטת הטהורה.
לצערי, איני יכולה להתפנות עכשיו לחקור את ציוריה של שושנה הימן. אני בטוחה שדברים שהעסיקו אותה כציירת זלגו לאיור, בדיוק כמו ששירתו של ט. כרמי זלגה לסיפור. ספרו הראשון שפורסם ארבע שנים לפני שמוליקיפוד, נקרא "מום וחלום", צירוף המתאר יפה גם את מצבו של גדי.
ועדיין, איוריה של שושנה הימן לשמוליקיפוד הם קסם גדול: קסם העושר מכלום, וקסם אחיזת העיניים: ספר עמוק ומורכב שנראה תמים ופשוט, שחודר ישר לתת מודע, שצומח בטבעיות מתוך המודרניזם והאוונגרד. ספרים כמו שמוליקיפוד היו השער שלי לאמנות כפי שהבנתי בדיעבד.
*
עוד יצירה לילדים שצומחת מן האמנות והאוונגרד
*
עוד על איור (רק קישורים שלא הופיעו ברשומה הקודמת)
דיוקן האמן כמכשף צעיר, על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים
שמלת השבת של אורה איתן (1) (ויש גם 2 ו-3)
האדם הוא שילוב בין צמח וציפור, על ברבורי הבר של אנדרסן והאיורים של מרג'ה
*
עיר-האושר 