זוהי רשימה שניה על שמוליקיפוד מאת כוש. הרשימה הראשונה עסקה בטקסט וחשוב להקדים ולקרוא אותה כבסיס לדיון באיורים.
במפתיע או לא – מה שמתרחש באיורים של שמוליקיפוד דומה למה שמתרחש בטקסט: החזות הפשוטה והתמימה של ספר ילדים רגיל מסתירה שלל אנומליות וצרימות.
למעשה, כמה מן האנומליות כל כך מוחצנות שלא ברור לי איך לא משכו תשומת לב עד עכשיו. קודם אצביע עליהן ואחר כך אנסה להבין.
*
איפה ההמשכיות?
נתחיל מהקונטיניואיטי, כלומר בעיית ההמשכיות: הסיפור מתרחש במשך פחות מיממה בחדרו של ילד חולה. בתחילת הסיפור מוזכרים החמורים על הפיג'מה שלו. אין לו סיבה להחליף פיג'מה, ובכל זאת – בתשע הכפולות שבהן מופיע גדי הוא לובש שלוש (ולפי ספירה מחמירה – ארבע) פיג'מות שונות. ורק על הראשונה יש חמורים.
.
ובדומה לפיג'מה, כך גם התסרוקת: השערות של גדי אמנם "עומדות כמו קוצים", אבל אך ורק בכפולה שבה זה נאמר (תמונה בהמשך, ובינתיים אתם יכולים לראות למעלה את הראשים המסורקים למשעי). ובהמשך לכך – רק בעמוד אחד יש לגדי פתאום לחיים עגולות וסמוקות (תמונה והסבר בהמשך).
ועוד לא אמרנו כלום על יחסי הגודל בין גדי לשמוליקיפוד שהולמים את הרפתקאות אליס בארץ הפלאות, יותר מאשר פנטזיה צנועה וסולידית כמו שמוליקיפוד. למעלה, בתמונת פיג'מת הכפתורים, אפשר לראות כמה שמוליק קטן ביחס לגדי, וכאן למטה הוא גדל וגדל…
.
כמה מבעלי המוח המשפטי שביניכם, אולי רוטנים עכשיו שאני טועה ומטעה. יחסי הגודל הנזילים אינם מתקיימים באותו עמוד אלא באותה כפולה. זה לא נחשב, כי כל עמוד הוא אוטונומי; דמות אחת מצוירת בתקריב והאחדת מצויר ממרחק, זה לא אותו "פריים", הגודל לא השתנה, רק הקנה מידה!
אלא שזאת לא אני, זאת שושנה הימן המאיירת שמטליאה את צמדי העמודים לרצף אחד; אם באמצעות כתם רקע המשכי (ראו למעלה), ואם באמצעות פסי העיטור שחוצים את גבול הכפולה וכמו מטליאים-מדביקים את צמד העמודים זה לזה, או "חופרים מנהרה" ביניהם, או כל דימוי אחר שיוצר רצף טריטוריאלי (ראו למעלה).
*
הפסקת עיטור
ואם כבר הגענו לרצועות העיטור, כדאי לעשות הפסקה קטנה לטובתן; הרצועות הן חלק מהשפה החזותית של שמוליקיפוד. הן מורכבות ממוטיבים משוכפלים המסודרים על פס שחור עבה כמו סורגי המיטה, ולעיתים על פס כתום או אפילו ללא פס בגלל.
תפקידם של המוטיבים האלה אינו רק דקורטיבי-משחקי. הם מתפקדים כהדים חזותיים-רגשיים המשכפלים ומחדדים את נושא הכפולה. למשל:
1. (פרט) חברים שונים עומדים יד ביד ומחדדים על דרך הניגוד את מצוקתו של גדי ("לחברים שלי אסור לבקר אותי," "אין לי חברים").
2. (פרט) כשהחברות בין גדי לשמוליקיפוד נולדת, מופיעים בעיטור קיפודים, וביניהם גדי'ם כתומי פיג'מה עם שערות קוצים – בעיטור, אגב, היכן שהרגש שולט – יש לגדי קוצים כמו לשמוליק, תמיד. וכאן גם אפשר לראות שהבסיס של פסי העיטור הם בעצם סורגי המיטה.
3. (פרט) קיפודים בין פרחים. ואם תהיתם מניין צצו הפרחים, הרי אין להם זכר בטקסט, המקור הוא הלחיים הסמוקות של גדי הנרגש והמאושר והמלא אהבה, שהופכות באיור למרכזי פרחים עתירי צוף.
4. (פרט) על פס העיטור מימין – שני קיפודים על כל תות: אחד מייצג את שמוליקיפוד והאחר את גדי, שחולקים כל תות ותות על פי הסיפור. ויש גם פס עיטור נוסף של תותים בלבד, חדוות השפע והמתיקות.
5. (פרט) שוב שתי רצועות עיטור באותו דף – רצועת חברים שבה כל צמד שמוליקיפודים פונים לגדי, ורצועת פרידה – שבה כל השמוליקיפודים צועדים מהגדי'ם והלאה.
ואם מישהו חושב שלקראת הסוף המאיירת ויתרה על העיטור – הוא טועה. היא פשוט משתמשת בסרט המתפתל של העקבות כברצועת עיטור. הנוזליות והאלכסוניות החריגה רק מדגישות את הרגע הדרמטי (תמונה הלאה, בהמשך).
*
ואם כבר מדברים על רצועות עיטור, לא התאפקתי והבאתי אחת מתוך "יש לי חבר והוא אחר" ספר נפלא על ילד אוטיסט, שאוייר על ידי ציירים אוטיסטיים. במקרה הזה השיכפול העיטורי הוא הד של החזרתיות האוטיסטית. (עוד על הספר הזה ביש לי משהו עם אוטיסטים)
*
קולאז' וקוביזם
פסי העיטור של שמוליקיפוד, מחברים כאמור, בין דפים שקנה המידה שלהם שונה – ויוצרים אפקט קולאז'י.
הקולאז' הומצא על ידי פיקאסו בתקופה הקוביסטית. והקוביזם הוא זרם אמנותי שבו "שוברים" הציירים (והפסלים) את האובייקט ומציגים אותו מנקודות מבט שונות באופן סימולטני.
.
ולא סתם נטפלתי לקוביזם, כי יש עוד אנומליה אחת אחרונה ב"שמוליקיפוד" שדוחפת את האיורים לעבר הקוביזם: לא די שיחסי הגודל משובשים, גם נקודת המבט שממנה מצוירות הדמויות שונה, ויוצרת אפקט של מין קוביזם לטנטי. זה חל על כמה וכמה כפולות אבל בולט במיוחד בשתיים האחרונות:
בכפולה שלמטה גדי היה אמור לעמוד בפרופיל מול שביל העקבות ושמוליקיפוד המתרחק, אבל שושנה הימן העמידה אותו בצד השביל ובחרה לצייר אותו מגבו וכך יוצא שהוא משקיף אל הטקסט.
באיור האחרון זה הכי מוחצן: שמוליקיפוד מצויר מהצד בעוד שההורים מצוירים מלמעלה (ושוב רצועת העיטור מלחימה את התמונות לקומפוזיציה אחת).
*
ולפני שנמשיך, סיכום קצר של מוזרויות : חוסר המשכיות בפרטים (פיג'מה, שיער, לחיים), בקנה מידה ובנקודת המבט.
מה המשמעות של כל זה, אם יש בכלל משמעות? מי זאת המאיירת הזאת? שואל אהוב ליבי שמציץ בהשתאות מאחורי גבי, ומתכוון שאולי היא סתם רשלנית, אולי היא פשוט לא יודעת לצייר.
ובכן, לצייר היא יודעת, שושנה הימן. אחד הדברים הנפלאים בשמוליקיפוד הוא העושר והגיוון שהיא מצליחה להפיק מאמצעים כל כך מוגבלים ומינימליים. אם ניקח את פסי העיטור למשל – לא רק הנושא שלהם משתנה, אלא גם מיקומם; באמצע הדף או בקצה, על חצי צלע או על צלע שלמה, על פס כתום או שחור, או בלי פס בכלל, או משני צדי פס וכן הלאה והלאה.
והעולם ומלואו שהיא מפיקה משחור וכתום, שבהם היא משתמשת פעם כפשוטם ופעם בגוון מחוק של כתמים וצללים. כשהייתי קטנה הייתי מייבשת פרחים בתוך ספרים והם היו משאירים בתוכם סימנים, כתמים, שיכפולים חיוורים של עצמם. תחושת הרפאים, הכתם והשימור קיימות גם בשמוליקיפוד.
וזה הדבר הנפלא העשיר והחמקמק של הספר: הצד הפורמליסטי-משחקי של האיורים מצטלב מדי פעם בצד הרגשי. לא יותר מדי. נוגע, מעביר מין זרם וממשיך הלאה; הסורגים העבים והשחורים של המיטה והחלון כמו משתחררים ממקומם ומגדלים מיניאטורות רגשיות אבל גם מצחיקות, כוראוגרפיות ודקורטיביות. בתמונה אחת יש לגדי שיער אפור של זקֵן (ראו למעלה). הפיג'מה שלו עדיין בכתום עז. גם זה סוג של קולאז' וחוסר המשכיות ושבר ותלישות. הפיג'מה המתחלפת יכולה להעיד על לילות רבים של בדידות ופנטסיה שכמו זוקקו למפגש אחד. הפרופורציות המשתנות מעידות על חוסר בסיס ויציבות, חסך בדבר הזה (אהבה) שמאחה ומאחד. הדמויות מצוירות מנקודות מבט שונות כי הן בודדות ביחד. המון עצב ובדידות אבל גם חדווה גדולה של משחק, של כיוונים וגדלים וצבעים וצורות. יש קשר בין הסדק והשבר וההמצאה, ואין הרבה דברים שמשחררים מכאב ופותחים מרחב כמו המשחק בצורה המופשטת הטהורה.
לצערי, איני יכולה להתפנות עכשיו לחקור את ציוריה של שושנה הימן. אני בטוחה שדברים שהעסיקו אותה כציירת זלגו לאיור, בדיוק כמו ששירתו של ט. כרמי זלגה לסיפור. ספרו הראשון שפורסם ארבע שנים לפני שמוליקיפוד, נקרא "מום וחלום", צירוף המתאר יפה גם את מצבו של גדי.
ועדיין, איוריה של שושנה הימן לשמוליקיפוד הם קסם גדול: קסם העושר מכלום, וקסם אחיזת העיניים: ספר עמוק ומורכב שנראה תמים ופשוט, שחודר ישר לתת מודע, שצומח בטבעיות מתוך המודרניזם והאוונגרד. ספרים כמו שמוליקיפוד היו השער שלי לאמנות כפי שהבנתי בדיעבד.
*
עוד יצירה לילדים שצומחת מן האמנות והאוונגרד
*
עוד על איור (רק קישורים שלא הופיעו ברשומה הקודמת)
דיוקן האמן כמכשף צעיר, על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים
שמלת השבת של אורה איתן (1) (ויש גם 2 ו-3)
האדם הוא שילוב בין צמח וציפור, על ברבורי הבר של אנדרסן והאיורים של מרג'ה
*
תודה מרית, על צמד פוסטים מאלפים. ואם אני לא טועה את הקולאז' המציא מקס ארנסט
חן חן לך דודו (ואתה טועה, מקס ארנסט המציא את הפרוטאז'. נשמע כמו בדיחה אבל לא).
מרית, פשוט נהנתי מהקריאה. שמוליק קיפוד היה גם חלק נכבד מילדותי למרות שאני רק בת 24. כיף לראות את סיפורי הילדות מזווית ראיה אחרת. תודה
וגם את הגרוטאז'
יפה מאד ומשכנע מאד, תודה רבה.
למה התותים זיפיים וקוצניים? ניחוש: זה קשור לאפקט הפלינדרומי המאוזן שלהם ת-ו-ת
מרית קרובתי, וירטואוזית לגמריי, זכוכית המגדלת שלך, על אף שהספר עדיין מביא לי העצבת.
חשבתי כי לבסוף נגלה כי מאחורי הספר עומד מסדר סתרים שהמציא כתב סודי הידוע רק לבעלי חן, וכי העיטורים החוזרים ומתחברים אינם אלא אלפא-ביתא סודית, או פיקטוגראמה (כמו הכתב הסיני או כתב החרטומים המצרי), שרק מי שקיבל סודה יודע לפענחה (-:
כמובן, את זה ניתן לקרב, דרך הפראזה: "תודה בעד התות" הרומזת לתות אנחאמון ולכתב המצרי הקדמון.
(מה שימי יולי האלה מחוללים, אללי-לי!, מי ייתננו יום סגריר! העם דורש צדק סגרירי!)
מקסים. עד לא מזמן קראתי אותו המון לילדתי הקטנה ולמרות חושיי המחודדים חידשת לי חידושים..ממש יצירת אומנות השמוליק הזה 🙂
אנונימית, תודה, וברוכה הבאה.
דודו, וואלה…
מירי, תודה, את חושבת שהוו'ווים נלחצו החוצה?
תודה שועיקי, הספר מביא עצבת (וגם שמחה). ועזוב סגריר, אני אסתפק בקצת אוויר.
נעמה, תודה רבה. גם בן זוגי מאד התפלא (הפיג'מות הרסו אותו). יש נטייה כזאת לנרמל את מה שרואים. זה קורה כל הזמן. גם לי. זה מאבק להתבונן.
מרית,
תודות על צמד הפוסטים המעניין במיוחד. גילוי נאות: יש לי חיבה לאיור ספרי ילדים למרות שאפילו ילדי כבר לא קוראים ספרי ילדים מאוירים…
כרבים אחרים, שמוליקיפוד היה מספרי ילדותי האהובים למרות שהאוירה בו לא היתה משובבת נפש במיוחד. הוא כנראה נגע בנימים עמוקים והרעיד את המיתר הנכון.
ולמירי שחם – תות העץ המאויר בספר (ולא תות השדה אליו רק ניתן להתגעגע בימי הקייץ) הוא אכן זיפני והיה מצוי ביותר בערים ובמושבים בתקופה בה נכתב הספר. לא לחינם בחרו כו"ש בפרי קוצני-זיפני המהדד את הקוצניות של הקיפוד ושערו של גדי.
מחכה בשקיקה לפוסטים הבאים.
גיל.
מרית, זה מעציב, יש בסיפור כולו של סוג של טרגיות דידקטית מסוג של:
הקיפוד בכה מאוד
גדי לא רוצה בי עוד.
כאילו גם אם גדי יבריא הוא כבר עוד מעט לא יהיה ילד, ולא יהיה לא דמיון של ילד.
זה ממש סיפור אחוז מלנכוליה קשה על דברים שאבדו ועל דברים העתידים ללכת לאיבוד.
מי הביא את התותים?
איזה יופי מרית!
הרבה מהדברים שלך יש גם ב"חושחושית" של רות צרפתי (הכפול, החותמות, סימני "הפרחים המיובשים", הפרופורציות.) וגם משהו מאלה, להבדיל, בביצה שהתחפש של פגיס.
כשלימדתי איור "השתמשתי" הרבה בשמוליקיפוד. הוא היה ה-כוכב.
את שלושת הספרים שציינתי אני מאד מאד אוהבת, אם כי הם הפוכים ממרג'ה, שגם עליו אני שרופה:)
מרתק!
גיל, תודה. זו שמחה גדולה שיש עם מי לדבר, תשאל את גדי.
שועי, כל סיפור הוא ראי…
מירי, זה בדיוק העניין. ככה זה בסיפורים שילדים ממציאים, לא צריך להכין ולהצדיק. אם צריך תותים אז יש. וכמובן שההתעלמות מהאמא (המתבקשת) גדלה. (ומעניין אגב – אני עוד בתגובה הקודמת – שגם את וגם שועי התייחסתם לאיור באופן קליגרפי).
איריסיה, תודה! את חושחשית אני לא מכירה, מפגיס אני זוכרת בעיקר ניכור ועצב. אבדוק. ופלורליזם זה טעם החיים.
יעלי, תודה רבה!
נכון. אני חוזרת אל נקודת המוצא שלי – התובענות הילדית היא בלתי נגמרת. תמיד הם רוצים עוד קצת אמא. הקריאה הילדית של שמוליקיפוד חייבת להיות מאוזנת (=אני חייבת לאזן אותה) בקריאה אימהית נגדית – אף פעם הילד לא מרגיש שיש לו מספיק אמא. קרובת משפחה שלי מטופלת במספר ילדים מעל לממוצע הארצי, בטווח שבין שבע לשנה – לא דתיה, לא ערביה – והיא נוהגת לצאת עם חברות לקפה בתדירות של אחת לרבעון. אולי פחות. בשנתיים האחרונות אינה עובדת ונמצאת כל הזמן עם הילדים. כל זה מתוך אותו חשש אימהי קמאי ושגוי שהילדים זקוקים לאם זמינה תמיד. זה כל כך לא נכון. וסיפורים בכייניים (סליחה. בכייניים עבורי) בסגנון שמוליקיפוד רק מוסיפים עוד קצת רגשות אשם לערימה המתגבהת ממילא של רגשות אשם אמהיים. אמהות יקרות, הילדים שלכם יכולים להסתדר היטב גם בלי נוכחות אמהית אינסופית. אל תשכחו את עצמכן בין כל הקוצים והתותים והשמוליקים והילדים התובעניים עד אינסוף.
מירי, מה יש לך עם גדי? בפוסט הקודם דרשת שהוא לא ייקשר לשמוליק ועכשיו את רוצה שהוא ייתן מרחב לאמא שבכלל לא קיימת בסיפור. אם יש לך בעיה עם תובענות ילדית תכתבי סיפור משלך. גדי הוא לא סיפור על אמא במצור אלא על בדידות של ילד.
ולגופו של עניין – ילדים זקוקים להורים. זה משהו שהורים צריכים לקחת בחשבון לפני שהם עושים אותם. מהנסיון שלי הם גם יודעים לתת מרחב וליהנות ממרחב משלהם ככל שהם גדלים.
העולם מתכוון אל עבר צרכי הילדים, וזה לא הפך את העולם למקום טוב יותר. ילדים צריכים לקחת בחשבון שיש דבר כזה שנקרא גבולות, וגם ההורים צריכים לזכור את זה. ואם ילד חולה שוכב במיטה ותובע לעצמו את הוריו, שאולי יצאו רק חמש דקות קודם לכן מתוך חדרו אבל מבחינתו עבר נצח קטן – אז שיתגעגע. ואם גם הקיפוד בא והולך,וגדי מבין שהקיפוד לא יכול להישאר איתו לתמיד, יכול גדי להבין שגם אמא נדרשת במקומות אחרים. אני חושבת שהעידן שלנו מתחייב בהתחשבות מוגזמת בצרכי הילדים, והתוצר לא מלבב בלשון המעטה. שיפסיקו לייבב, לטובתם.
מרית, כמדומני ימימה אבידר-טשרנוביץ' כתבה ל"שמוליק קיפוד" ספר המשך, שבו "שמוליק קיפוד"
הוא מרגל נאצי הבא להשיג את סודות הצבא הבריטי מגדי הילד התמים (למזלו, כמה חברים נחלצים לעזרתו). אגב, לגדי על החולצה אין חמורים, אלא פרדות, וזוהי חולצת היחידה של גדוד נהגי הפרדות (מיסודם של טרומפלדור וז'בוטינסקי). גדי אינו חולה אלא סובל מהלם פגזים מאז הקרבות בגליפולי וכמו רבים מנפגעי הפנים או הראש הוסתר מעין-אדם מאז שוך הקרבות. גדי שם בן 40 לערך. הוא לא יצא את חדרו מאז 1917, ולא ברור האם הוא בכלל קולט שאין יותר אימפריה עות'מאנית ושהגנרל אלנבי כבר חצה את הירדן. .
ראיה מעניינת. אפשר יהיה לשאול את ילדיי היום שהם בוגרים בני 19-34 מה דעתם. אני אישית לא התחברתי לציורים. אבל נחמד שמשהו הצילם ונתן להם הזדמנות לבחינה מחודשת.
תודה!
זה היה אחד הספרים הכי אהובים עלי בילדותי, אבל אף פעם לא התעכבתי לחשוב למה. כלומר, מצד הצורה זה היה ברור, כל שורה בספר הזה מעידה על כך שכתב אותו משורר, יש לו ריתמוס נפלא וכל מילה מונחת בדיוק במקום ועד היום אני יודעת חלקים שלמים בעל פה, אבל אף פעם לא חשבתי על איזה נימים רגשיות הוא פורט, וגם לא התבוננתי בכזאת תשומת לב באיורים.
איזה כיף שיש מרית.
אהבתי את הפרשנות שלך, הארת דברים שלא שמתי לב אליהם.
לפני כמה חודשים קראתי שוב בספר, וחשבתי שאולי גדי בעצם חולם (הוזה מחום?) את הסיפור או מספר אותו לעצמו. הם חמודים ביחד, גדי ושמוליקי פוד
שועי, אין אייקון לפרצוף שלי מול סדרת התגובות שלך. משהו בין משועשעת למסוקרנת למודאגת לאובדת עיצות.
קרני, ברוכה הבאה! את ותגובתך הסיבובית 🙂
דבי, לולא קוצר הרוח שלך זה היה לוקח עוד שבוע לפחות. זה היה כמו צ'רלי צ'פלין בזמנים מודרניים, הסרט הנע של הסריקות. ואיזה כיף שאת שם קוראת. תודה.
מעין, להאיר זה כיף. תודה.
מאז ומעולם התקשיתי בדחיית סיפוקים 🙂
מרית, זה שילוב בין החום הנורא ובין Silence של ג'ון קייג' (אסופת יצירות שבכתב משנת 1961), שהוא סוג של שילוב בין סחרחרה לרכבת הרים– אז כנראה שההדים של זה מגיעים עד לפה.
מרית, מליון תודות על שני הפוסטים המקסימים. מההתחלה לא ממש אהבתי את הציורים. הם קרים, חדים, מרובעים (במובן הצורני של המילה) ורק בשחור וכתום. מרגיז. וגם התותים לא מגרים. אבל אחרי הפרשנות שלך, משהו פתאום השתנה. ודוקא שקראתי את רצף התגובות, צצו דמעות. תודות גם למגיבים.
קרן (? למה הוורדפרס מתנהג כאילו הוא לא מכיר אותך?)
תודה תודה! ואולי יום אחד גם אני אלמד לבכות.
אין לי מושג למה אני לא מזוהה…עדכנתי את הפרטים שלי שוב וממש מדהים שזיהית אותי. גם עכשיו עולות דמעות…:))
[…] שוכבת לישון. גם מרית בן-ישראל מצאה יחסי גדלים מפתיעים בניתוחה את "שמוליקיפוד" מאת כוש. שמוליק, בדומה לכל האורחים שהוזכרו עד כה, נכנס […]
מרית, קראתי אתמול עם הלל את הספר: תהיה בריא מוריס מגי מאת פיליפ ס' סטיד, עם איורים מקסימים מאת ארין א' סטיד (כנרת הוצאה לאור: 2011). למה אני מזכיר את זה כאן? כי הוא מתכתב בדרך נלבבת עם שמוליק קיפוד (כמו שמוליק קיפוד אבל להיפך? עוד לא הצלחתי לקבוע לעצמי את הזיקה המדוייקת).
מרית,
כתמיד, מעניין ונוגע ללב לקרוא את דבריך.
מחזקת את מה שאמר גיל למעלה: בספר לא מאויר (ומסופר) תות-שדה, אלא תות-עץ. כי תות שדה קונים, ויקר, ונראה לי שלא היה ככה בקלות בחדרו של ילד חולה או בכלל. תות עץ קוטפים, ובחינם.
חוץ מזה, בן כמה גדי בכלל? מה את חושבת? כי מיטת סורגים מצד אחד, אבל נשאר לבד חולה כשההורים הולכים לעבודה (?) מצד שני. כלוא שם. איך ילך לשירותים? איך יאכל? ואם לא ירגיש טוב? מאד מטריד אותי. גם בילדות הטריד. (כך גם לגבי אהרון והעיפרון הסגול, אבל אותו ממש לא סבלתי, או יותר נכון – ממנו ממש סבלתי).
עניין אחרון: ט. = טשרני = צ'רני. גדי = גד. פעם פורסם ראיון איתו, אולי ב"כותרת ראשית", בו דיבר על לגדול כגדי משמוליקיפוד ותאר עד כמה לא פשוט היה בבית הוריו. נדמה לי שהיו שם כאב ובדידות, אבל אולי אני סתם ממציאה לאחור.
רינת, תודה.
שאלות טובות ללא מענה כי גדי (שראה, שמתוך עיניו זה מסופר), הוא מספר מהימן מאד מבחינה רגשית ולא משום בחינה אחרת. אי אפשר לדעת כמה זמן שעון לוקח הסיפור, אולי זה מעט שנחווה כמו הרבה (אני זכרתי שהורי נסעו לתשעה חודשים לארצות הברית כשהייתי בכיתה ב'. אמא שלי טוענת שהיא נסעה רק לשבועיים ואבא שלי לקצת יותר). גם ריבוי הפיג'מות משבש את אחדות הזמן, הסורגים מופיעים ונעלמים, גדי גדל וקטן. זה אנחנו שמנסים לנרמל את הפנטזיה לפי מה שאנחנו רגילים. האחדויות של אריסטו לא תופסות פה.
זה תרכיז של בדידות ילדותית.
ובאשר לגדי הבן – קראתי פעם את האוטוביוגרפיה של כריסטופר מילן, הלא הוא כריסטופר רובין של פו הדב. כל כך עצוב ועצור ומנומס ובודד.
ואחרון חביב – אהרון? הוא היה סוג של כל יכול, למה סבלת?
תרכיז של בדידות ילדותית. זה יפה ומדויק. אבל מי שכתב הם ההורים שלו! הם אלו שהיו אמורים להיות שם ולהגן עליו מהבדידות הזאת, והם הרי רואים אותה – כי עובדה שכתבו – אז למה הם לא שם? (לא מצליחה להפסיק להתווכח עם הספר כאילו מתאר מציאות שמתקיימת ברגע זה)
באשר לאהרון: אין לו שום חדר משלו, הוא צריך לדמיין לו חדר, אין שום מקום אמיתי שאליו הוא יכול לחזור. צריך להמציא מחדש. והוריו כל כך לא קיימים, שאפילו בהמצאה הם אינם. גם חברים אין. המפלצות הן שלו, את האוכל מכין לעצמו לבדו, עם הטעויות ועם מקרי החירום הממשיים (טביעה! נפילה מהר! איבוד דרך בעיר גדולה!) צריך להתמודד בעצמו ובמהירות. הוא לא שמח בכוחו ובדמיון שלו, הוא ילד עזוב ובודד שמנסה איכשהו ליצור משהו שיוכל להאחז בו. ולא מצליח.
האיורים הנאיביים מסתירים סיפור נטישה.
הרבה פעמים שאלתי את עצמי אם קרוקט ג'ונסון או איך שקוראים לו ידע שזה מה שהוא סיפר (לפחות באוזני). כשאני רואה שאת קוראת אחרת – שאהרון כל יכול – אני מבינה שמאד יכול להיות שהקריאה שלי היא פרטית. שזה לא מה שהוא כתב.
מעניין.
רינת, ראשית, כל אחד כותב/מדבר על עצמו, גם כשהוא משלה את עצמו או את האחרים שזה על הילד שלו. ושנית, לא אצל כולם יש חיבור בין ראייה למעשה. ואם נחזור לכריסטופר רובין, הוא אפילו טוען – לא בכעס, בטח לא כעס גלוי, הוא מאד זהיר וחרישי – שאביו היה מדביק לו צעצוע חדש מדי פעם, כדי לגדל על זה חומר לכתיבה. כך שהיחסים בין הילדים להורים שכותבים עליהם מתנהלים בכל מיני מישורים, לא כולם מוארים.
ובאשר לאהרון – זו עוד הוכחה שספרים הם ראי. הקריאה של כל אחד היא פרטית. בשבילי זו היתה הפנטזיה האולטימטיבית, לא להיות תלויה באף אחד, רק אני ועיפרון הקסמים שלא אומר לי מה לעשות ומתי ואיפה ללכת לישון… רק תחשבי על זה.
כמה מעניין.
מאד נהנה מהירידה הזו לפרטים והתובנות הקטנות והמעניינות. תודה.
הנה משהו שבו נתקלתי, לגמרי במקרה, השבוע ואולי ישעשע אותך, איור צ'כי עכשווי
http://www.flickr.com/photos/luciekacrova/7655203934/in/pool-illustrationfriday/
איזה יופי, תודה, גם על הקיפוד הצ'כי 🙂
בשמחה. כיף להיות כאן.
במקום אחר כנראה שבשמוליקיפוד היה ננעץ פטל?
שלום לך מרית,
פעם כמעט ראשונה שאני פה, ופעם ראשונה שאני מגיבה. מאד נהניתי לקרוא את הפוסט. גם אני מאד אוהבת את שמוליקיפוד, וגם חשבתי עליו הרבה. חידשת לי דברים יפים שלא שמתי לב אליהם. ורציתי להוסיף שתמיד יש איזה קשר נסתר בעיני בינו לבין "מיץ פטל": שניהם סיפורים על חברות ועל פרי אדום מתוק. קשר נוסף: גם את "מיץ פטל" איירה מישהי שהיתה נשואה לט. כרמי (תמרה ריקמן). 🙂
שלום חמוטל, וברוכה הבאה והמגיבה! וגם תודה.
ובאשר למיץ פטל, איכשהו מעולם לא הבנתי אותו. זה פשוט סיפור של מישהו אחר (כמו שצ'נדלר כתב פעם, שבחוץ ירד גשם של מישהו אחר…)
תודה לך, העשרת אותי בתור ילד שגדל על הסיפור וגידל גם את ילדיו על שמוליקיפוד
תודה לך מיכאל. (בדיוק פרסמתי פוסט על מיכאל של מרים ילן שטקליס, וכשראיתי שהגיב פה מיכאל, התבלבלתי לרגע, חשבתי שיצאת מהשיר).
הנה קיפוד עם תפוחים בקוצים, בימי הביניים (תודות למאשה צור-גלוזמן) https://twitter.com/DamienKempf/status/953539897834508289
דודי, זה נפלא! תודה מיוחדת גם למאשה.
יש מצב שהתמונה היתה השראה לסיפור.
הי מרית – תגובה מאוחרת – לעניין "מיץ פטל" (סליחה על הסטייה מהנושא…): גם הוא ספר נפלא לדעתי. שמעתי פעם פרשנות (משכנעת) שזה על התינוק שעומד להיוולד – שעוד לא יודעים מיהו; ולפי זה אפשר להרחיב – שאפשר יהיה לדעת מיהו רק אחרי שיודעים גם להתחבא. יש עליו מאמר נפלא של מוקי רון, "נקודת התצפית של הארנב", ב"תיאוריה וביקורת" 1.
חמוטל, אחפש את המאמר. היה פעם פוסט של מיכל פרנקל, שהאיר את מיץ פטל כמו ברק, אבל הוא נמחק מהרשת וחבל.
שמחתי לקרוא,
מצטרפת לתחושה שהארת דברים שהרגשתי ולא לכולם נתתי שם.
מוסיפה דבר שהטריד אותי.
גדי לא נראה תינוק, אין לו מבט תינוקי וגם צורת המחשבה שלו לא תינוקית. ובכל זאת על פי האיור – הוא נמצא בלול. הסורגים מבליטים את התחושה שהוא סגור.
בתור ילדה שגדלה בקיבוץ, חשבתי שגדי חולה באיזו מחלה מדבקת ולכן הוא באיזולטור / בבידוד. לכן החברים שלו ומשפחתו לא יכולים לבקר אותו…
ככה זה היה אצלנו כשאחד הילדים בכיתה שלי חלה בצהבת והיה המון זמן בבידוד.
תודה תמי.
בידוד נשמע הגיוני וגם אקטואלי באופן מוזר.