רבים מקוננים על מצבה של העברית, טוענים שהיא מִדלדלת ומצטמצמת ומתעלגת, שהיא צל של עצמה. גם אני דואגת. כשחביבה פדיה מדברת על הבורות שלנו בטקסטים עתיקים כעל ניתוק מתיבת התהודה של המילים ועל כרת מעולם שלם של אסוציאציות, לבי מתכווץ בחרדה. ואז אני קוראת תיאור טבע של שמעון אדף או משפט חמור ומתנגן של רונית מטלון ואני נרגעת, לפחות עד לפעם הבאה. אבל כשזה מגיע לְגופהּ של העברית אין לי במה להאחז. ומה לעשות שאני קשורה גם לפיסיות של האותיות והמילים. הצורה שלהן משפיעה על אישיותן, כמו הצליל וכמו המשמעות. אף שאין בי טיפת דיסלקטיות, אני עדיין זוכרת כמה התקשיתי ללמוד קרוא וכתוב. הדמויות הציוריות של האותיות הזדקרו מבעד לצלילים שהן היו אמורות לסמן ושיבשו לי את הקריאה. הרגשתי די בודדה עד שקראתי יום אחד את "ספיח" של ביאליק. אני מעתיקה לכאן (בחדווה ובאדיבות פרוייקט בן יהודה) את המפגש שלו עם האותיות. הסגן שעליו מדובר הוא סגן המלמד בחדר.
עוד ביום הראשון כשהראה לי הסגן את לוח ה"אלף בית" שורות שורות – מיד קפצו ובאו לפנַי חֲיָלוֹת חֲיָלוֹת של אנשי צבא, מאֵלּוּ שעוברים לפרקים על פני ביתנו, הם והמתוֹפף עִמָּם בראש: טם-טררם! ביותר דומות לכך שורות האלפי"ן והגימלי"ן עם ה"קֻבּוּצים" שלמטן. הרי הם אנשי חַיִל ממש, מזוּינים מכּף רגל ועד רֹאש; אלו, האלפי"ן, תרמיליהם מוּפשלים להם לאחוריהם והם הולכים כפופים קצת תחת משׂאם, כפורשים ל"מַניֶבְרוֹת"; ואלו, הגימלי"ן, נִצבים פשוטי רגל מלפניהם, מוכנים ל"מרש". עיני התחילו מפשפשות בצדי הלוח וּבשוּלָיו.
"את מי אתה מבקש?" שואלני הסגן.
"את המתופף…" אומר אני ועיני מפשפשות.
הסגן הניח מידו את ה"טַיְטיל" (המַחוֶה), תפָסַני בסנטרי, הגביה ראשי קצת כלפי מעלה והעמיד עלי עינים בהמיות… פתאֹם נתעורר ואמר: "רד!"
הברה אחת ולא יותר. וּמִיָּד עלה על הספסל תינוק אחר במקומי ואני ירדתי בפחי נפש וּפרשתי לקרן זוית, שלא לדעת מה הסגן רוצה. כל אותו היום הרהרתי בגיָסות וּבאנשי צבא. וּלמחר, כשעליתי שוב, הראה לי הסגן צורת א ואמר:
"רואה אתה אֵסֶל וזוג דליים?…"
"אמת, בחיי ראשי, אסל וזוג דליים…"
"הרי זו אל"ף", מעיד הסגן.
"הרי זו אל"ף", שונה אני אחריו.
"מה זאת?" שואל שוב הסגן.
"אסל וּשני דליים", אומר אני ונהנה הנאה גדולה על שהזמין לי הקדוש-ברוך-הוא כאן כלים נאים אלו.
"לא, אמור: אל"ף!" חוזר הסגן ואומר, "זכור: אל"ף, אל"ף".
"אל"ף, אל"ף…"
וּכשירדתי מלפניו פרחה לה מיד האל"ף מלבי וּבמקומה באה מַארוּסיָא, זו השִקצה שואבת המים. כל היום לא זזה מנגד עיני. ראיתיה כמו שהיא: בכרעיה היחפות, במחלפותיה העבות וּבאסל והדלָיַיִם שעל כּתֵפָהּ. והִנֵּה גם הבּאֵר עם השוקת בּצִדָּהּ וּבני האַוָּזים שבשלולים הסמוכה וגנו של ר' אלתר קוּקוּ…
"מה זאת?", שואלני הסגן ממחרת וּמראה על האל"ף.
"אוי, מארוסיא!…" שָׂמֵחַ אני על המציאה.
הסגן זרק את ה"טַיטיל" מידו וּפשק את אצבעותיו; אבל מיד חזר בו, תפס בסנטרי ואמר:
"גוֹי, אל"ף, אל"ף!…"
"אל"ף, אל"ף, אל"ף!…"
צורוֹת שאָר האותיות נראו לי אף הן בכמה פנים: בדמות בהמות וחיות ועופות ודגים וכלים, או כבריות משונות סתם, שלפי שעה לא מצאתי להן עדַיִן דוגמא בעולם הזה. השי"ן – הרי זה מין שפיפון בעל שלשה ראשים; הלמ"ד – הרי זו חסידה פושטת צואר ועומדת על רגל אחת, מעין זו שדרה בראש האילן אחורי ביתנו; הגימ"ל – הרי הוא מגף, כזה שמצויר על-גבי הקופסאות של משחת נעלים ושד קטן בעל זנב מצחצח אותו בזריזות מרובה… הדל"ת – בחינת קרדום, וכן כֻּלָּן… וּפעמים נראתה לי אות אחת היום בדמות צורה זו וּמחר בדמות צורה פּלוֹנִית. דבר זה נעשה מאליו, בלא כוָנה וּבלא יגיעה מצדי. צורה שנתיַשנה עלי – נסתלקה וּבמקומה באה חדשה…
כשהִגעתי לצירוף האותיות – והנה ערב רב של בריות שונות ומשונות. כתי-כתות הן הולכות וּבאות זו בצד זו וזו מאחורי זו, עֹרף כנגד פנים וּפנים כנגד עֹרף, הן' הפשוטה והף' החרומף קופצות תמיד על רגל אחת בראש. הלמ"ד הולכת קוממיות בגרון נטוי וּבראש זקוף, כאומרת: ראינה, משכמי וָמעלה גבוהה אני מִכֻּלְּכֶן. בינתים מזדקר ובא היוד'ן, בריה קטנה זו, שאין לה כל דמות בעינַי ואין לה על מה שתסמוך, ואף-על-פי-כן אני מחבבה יותר מכֻּלן. תמיד היא נראית כצפה באויר או כּאִלּוּ היא נמשכת אגב גררא – ולבי לבי לה. ירא וחרד אני, שלא תֹאבַד בקטנותה בין חברותיה ושלא תֵּרָמֵס ושלא תתמעך, חס ושלום, בין כֻּלן…
אותה ערבוביא הסירה אזני מִשְּׁמוֹעַ תורתו של הסגן וגרגרתי היתה מצוּיה בין אצבעותיו. בפי אני הוגה אחריו, לכאורה, כל הברה, אבל הלב עושה בתוך כך את שלו: קולט צורה וּפולט צורה, מצרף צֵרוּפים וחולם בהקיץ… פעמים נארג גם קול ההברות בתוך רקמות חלומותי ונתן להם גון חדש או פנים חדשות, מעִניָנם ושלא מעִניָנם. כשנזדמן לי בתוך קריאה צֵרוּף של צורות מגוּחך ביותר – הייתי מתחיל שׂוֹחק פתאֹם; וּשׂחוֹק זה היה מרתיח את כל קרביו של הסגן וּמעיר עלי את כל חמתו. איני יודע, מה איכפת לו כשאני שׂוחק?
חברי שב"חדר" לא היו משגיחים בי כלל ואף אני לא הייתי חושש להם. כשהיו משׂחקים בחדר מבפנים – הייתי יושב מן הצד וּמסתכל או שהייתי פורש לקרן זוית, מוצץ את האגודל והוגה. שוגה הייתי באותן הצורות שב"סִדּוּר", בהן וּבצֵרוּפיהן וּבצֵרוּפי צֵרוּפיהן, עד מקום שֶׁכֹּחַ הדמיון מגיע.
בסופו של דבר למדתי לקרוא, אבל עדיין לא למדתי לראות באותיות משהו מובן מאליו. הן פשוט ירדו למחתרת, ומשם, כמו יישויות מיתולוגיות זעירות, הן נופחות חיים במילים שאותן הן מרכיבות.
יום אחד, קצת יותר מאוחר בילדות, קראתי את "מכתבים לליאורה" של עודד בורלא. אני עדיין זוכרת את הרושם שהשאירה בי שיחה מסתורית עם חילזון: "אני מבין, אמנם, את דבריך," אומר לו המספר, "אך איזו שפה היא זו?" "שפת כתב היד! שפת כתב היד!" עונה החילזון. ומילותיו אמנם נדפסו באותיות "כְּתב", כלומר בשפה יותר איטית ומעוגלת שהולמת חילזון. אבל איך זה בעצם נשמע?
אני עדיין חושבת על זה לפעמים, כשאין לי דאגות אחרות. כשאני לא חרדה למשל, לגורלן של האותיות העבריות.
יש רחובות מסחריים שלמים בתל אביב שכמעט נטשו את הפונט העברי. שמם של בתי הקפה והחנויות נכתב רק באותיות זרות. וזו מין רעה זוחלת, אני חוששת, שסוֹפהּ בהצעתו של איזה בלשן (עוזי ארנן, אם אני לא טועה) לוותר על הכתב העברי ולעבור לתעתיק לועזי שהוא מן הסתם יעיל יותר וחד משמעי. לי זה נשמע מופרך כמו החזון של אהרון מ"ספר הדקדוק הפנימי" של גרוסמן על עולם שכותב אספרנטו בכתב ברייל (כדי שכולם יוכלו להבין זה את זה). זה מצחיק ונפלא כדימוי פיוטי אבל מצמרר כתוכנית מעשית להכחדת גופה של העברית על מוזרויותיו המופלאות.
וזה לא הכל.
בשני הספרים האחרונים שפרסמתי ("בנות הדרקון" ו"טבע דומם") היתה לי הזכות לעבוד עם מירי צפריר כעורכת לשונית. הידע של מירי בעברית ובתחבירה הוא מופלא, רחב ועמוק ומלא דקויות. ברור לי למה בחר בה מנחם פרי כעוזרת עריכה של ספרי "הספרייה החדשה". ובכלל – תענוג לדבר איתה על מילים. אבל כשזה מגיע לכתיב…
אני כבר לא מדברת על הכורסא שהפכה לכורסה, ועל הדוגמא והסדנא שנראות כל כך מסורסות בגירסתן המעודכנת שמחליפה את האל"ף הארמי בה"א הסתמית שמוחקת את עבָרן. ואני רק שואלת את עצמי מתי הוא יימחק סופית, מתי המחלה תתפשט ותהפוך אותן לכורסות ודוגמות וסדנות וגירסות.
[כך אומרת אביגייל גיבורת "על מצבו של האדם" של פנחס שדה: "בתחילה לא הייתי יודעת שאני אוהבת חרקים. ואיך נודע לי? אני אהבתי לנקד, פשוט לנקד, והייתי יושבת הרבה ומנקדת כל מיני דברים שהיו נופלים לידי, אפילו עיתונים שלקרוא בהם לא היה לי עניין, ובכל מקום שאפשר הייתי מוסיפה פסיקים ונקודות, גם מקפים, ומרכאות וכדומה. עד שפעם שאלתי את עצמי מדוע אני אוהבת לנקד? אולי זה בגלל הנקודות עצמן? ועלה בדעתי שאני אוהבת בעצם נקודות קטנות, דברים קטנים מאד, אבל שיהיו בהם חיים. מאז התחלתי להתעניין בחרקים קטנים; הייתי מתבוננת שעות רבות בממלכות הנמלים, שהם דומים לנקודות, ובמשך הזמן התחלתי לאסוף כל מיני חרקים, גם קצת יותר גדולים, וגם מעופפים וצבעוניים."]
לא מזמן קראתי שוב את הנובלה של סלמה לגרלף "קורות אחוזה אחת". שנת ההדפסה אינה מצויינת בעותק שבידי, אבל באותיות קטנות בתחתית הדף הראשון כתוב: Printed in Erez-Izrael Palestine – כלומר לפני עידן ועידנים. מעבר להנאה מן הסיפור העדין והקסום הרגשתי רווחה גופנית. לקח לי כמה שניות לאתר את מקורה, בכתיב החסר של אותה תקופה: שלשים במקום שלושים, לוית-חן במקום לווית-חן, וכן הלאה. פתאום קלטתי איזה מחנק גורמים לי הוו"ווים והיוד"ים שסותמים היום את הטקסטים הכי מוגהים ומוקפדים. ואני לא יודעת כמה זה נחוץ לבהירות ולהבנה, וכמה זה מבטא תשוקה סמויה להיות כמו שפות אחרות שנולדו בלי ניקוד, שמשתמשות מלכתחילה באותיות כדי לסמן את התנועות. אין לי בעיה עם זה ביידיש למשל, שפה שופעת ("עסיסית" כמו שאוהבים לומר), שממילא נוטה לעודפות. אבל העברית היא יישות אחרת, הרבה יותר רזה ומדברית. התנועות שלה מצומקות כמו פירות יבשים. כלומר היו מצומקות. כבר כמה וכמה שנים שהמילים סובלות מהשמנת יתר שמטשטשת את קווי המתאר שלהן.
ואני לא נקייה מאשמה. הפכתי למשתפ"ית ממדרגה ראשונה. פעם כשהייתי כותבת "השכם בבוקר" נניח, (במקום "השכם בבקר"), הייתי צריכה לגרש את הקאובוי מהמילה, אבל היום אני מרגישה רק כאב קל, "כמו הכאב שחש עלה כשקוטפים אותו", כתב פעם פנחס שדה (או שאולי זה אני כתבתי? פתאום אני לא בטוחה). פעם כשהייתי רואה מילה כמו "דווקא" הייתי מרגישה מין דגדוג בשפתיים, כאילו מאלצים אותי להגיד "דווווווקא". היום אני רק זוכרת את הדגדוג. אני מוסיפה ו"ווים ויו"דים על ימין ועל שמאל בגלל הפחד שלא יבינו אותי, בגלל הרתיעה מהו"ווים והיו"דים האדומים שהעורכות הלשוניות הפנימיות מקשקשות לי על הטקסטים. (בשחור הם כמעט מוסתרים). אני מתביישת בחושניות הלא בוגרת שלי, מפחדת מן הבדידות, מן הארכאיות, מן הטרחנות, מן הדון-קישוטיוֹת של הכתיב.
ואם כבר מדברים על ניקוד…
גם כאן בגדתי למרבה החרפה. אתם יודעים איך זה שמוסיפים ניקוד לפעמים כדי להבהיר מילה נדירה או משתמעת לשני פנים? אז רק שתדעו שגם על הניקוד הזה כבר אי אפשר לסמוך. ואני כבר לא מדברת על ההתעלמות מדגשים קלים. קחו לדוגמא את הקֻבּוץ למשל, את השורונת העקומה של הנקודות, המלוכסנת כמו צמה נוקשה של מפצח אגוזים, כמו מגלשה קטנה או מדרגות שעולות ממרתף – היא מוחלפת היום ללא סנטימנטים בשוּרוּק ההמוני. ואיזה סיכוי יש לקמץ הסודי שרק קוראים לו קטן, אבל לא רואים עליו? (שום סיכוי, הוא פשוט נדחק החוצה מפני החולָם המלא והחד משמעי).
מדי פעם מתקצף לו איזה עורך נכבד על משוררים צעירים שאינם יודעים לנקד. אבל איך הם אמורים לדעת כשכל עקבות הניקוד נמחו מן השפה. שלא לדבר על ספרי הלימוד (כן, ספרי הלימוד). בני הקטן נכנס לפני שנתיים לכיתה א'. בעמוד הראשון של חוברת "אותיות מדברות" "ע"פ הגישה החדשה של משרד החינוך" מציגים לתלמידים את החולם המלא – וֹ – ומבקשים מהם לזהות את המילים שבן הוא מופיע. למשל: אוניה, עוגן, אוזן… זו כבר לא הבּוּרות של המורים, אלא הדורסנות של ספרי הלימוד.
[ואם כבר מדברים על ספרי לימוד: לפני מספר שנים עזרתי לבני הגדול להתכונן לבגרות בלשון וגיליתי (בחלחלה) שהפועַל ש.מ.ר שבעזרתו נלמדו הנטיות בילדותי הוחלף בפועל ק.ט.ל. ואין צורך להרחיב על המשמעויות הסמליות. מי האחראי לתיקון המופרע הזה, והאם הוא עדיין קיים? התכוונתי להקים מהומה ולא הקמתי.]
והכי מבהיל שאין דרך חזרה. הגוף של העברית מתנפח ומתעוות ומתכרסם ואין מי שיתנגד. או שאולי יש? זו התקווה הקלושה שבגללה אני כותבת. ואם לא – תוכלו לראות בזה קינה.
עוד באותו עניין – העברית היא שפה ג'גלרית
עוד רשימות בקטגוריית שפה
דוקא במחשב קל מאד לחזור לניקוד העברי היפה ולסלק את "מקלות ההליכה" של הווים המיותרים.
אולי אנחנו יכולים לתרום תרומה קטנה בכך שנחליף את הכתיב המלא המכוער בכתיב מנוקד וקצר, וקצת נשיב לעברית את נעוריה היפים.
ממזן לא נהניתי כך. לא הזדהיתי כך ולא התעצבתי כך.
באיזו דרך מקסימה העברת את חרדותי וכעסי ועצבוני על השטחתה, רידודה ואינוסה של השפה.
תודה.
איך נעשה את זה? בשביל זה צריך לדעת לנקד, ואני כבר לא מדברת על לדעת איפה נמצא הניקוד על המקלדת. רוב האנשים לא יודעים בכלל שהוא קיים. ובכל זאת תודה, גם לך וגם לאסתי, אנחנו כבר ארבעה אם סופרים את ביאליק
הנקוד נמצא בשורת המספרים במקלדת.
לאחר שמדפיסים את המלים, צריך ללחוץ על מקש האותיות הגדולות, להציב את הסמן לאחר האות שרוצים לנקד, וללחוץ בו זמנית על מקש Shift ועל המקש הדרוש בשורת המספרים.
אחרי שמנסים כמה פעמים מתרגלים לזה וזה לא קשה במיוחד, ומאד יפה, כי הנקודות מעטרות את הכתב כמו קישוט.
אני לא מביאה דוגמאות בתגובה, כי מנגנון התגובות לא קולט היטב את הניקוד, אבל ברשימות עצמן ובכותרות הרשימות אפשר לנקד בקלות.
וכמובן אין צורך בניקוד מלא, אלא רק במלים הקשות יותר להבנה, ולא נורא אם טועים בניקוד – גם בכתיב מלא טועים לא מעט, וגם מדקדקים מיומנים מתווכחים לעתים על הניקוד הנכון.
thanks god the hebrew move and move.and the fact that you used the word mashtapit or mashtafit made me happey.
רק נגד תנועה חד כוונית ונגד אחידות,
ואיך זה שאף אחד לא מגיב על זה שילדינו מתאמנים על קטל במקום על שמירה?
אני מזדהה אנושות. הניקוד בשבילי הוא לא קישוט אלא מרכיב הכרחי, התנועה שמפיחה חיים באותיות הדוממות ובלעדיה הן חסרות נשמה, כמעט. זה מזכיר לי את הביטוי "ברית מלח", שמתיחס למלח לא רק כתבלין אלא כמרכיב שבכוחו להמתיק את העולם, להפוך אותו לאפשרי, נסבל.
כמו שאמר סיילור ללולה ב"לב פראי" (אני מצטטת מן הזכרון באופן חופשי) "האופן שבו פועל המוח שלך הוא אחת החידות של אלוהים".
אה… המממ… המוח שלי פועל בדרכים שגרתיות ביותר – מדי פעם מבצבצים החוצה אניצי קש, ואני דוחפת אותם בחזרה בעזרת קיסמי אוזניים. לפעמים אני אמנם חשה מעין חדות או חריפות מסוימת, אבל אלה מתבררות בדיעבד כסיכות שהסתבכו בקש.
וחוץ מזה, זו לא השוואה מופרכת לגמרי, נכון…? כלומר – ניקוד נראה כמו תבלינים מרחפים ושוקעים שיד אלמונית פיזרה בנדיבות מעל תבשיל, תבלינים אווריריים למראה אבל אוי לטועם אותם ללא כוס מים בצד.
בכלל, עברית היא שפה מעגלית לגמרי – כל אות ואפילו הנקודה הקטנה, החיריקית-חרקית, היא מילה בפני עצמה שעשויה מאותיות ותנועות. בקיצור – אינסופי ונהדר (וכנראה שהגיע הזמן שאני אראה את "לב פראי"…)
במהלך קריאת המאמר עלה והתנגן לו השיר של שלמה בר והברירה הטיבעית "אצלינו בכפר טטדרא"
…וכותבים על לוח של עץ
בדבש מא' עד ת'
ואומרים לו לקק!
והיתה התורה שבפה
מתוקה כמו טעם של דבש…
כתב יהושוע סובול
הלחין שלמה בר
היכן ניתן עוד למצא מקום ללימוד השפה בטעם שכזה?
מצחיק, נזכרתי בתערוכה של דרורה דומיני שראיתי לפני המון שנים. היא פיסלה שם ניקוד – קמץ גדול מאוד, למשל – והניחה אותו על לוח שחור, למעלה, במקום שבו אמורות היו להיות האותיות. אני זוכרת שזה עורר בי התפעלות, האיר את מה שבדרך כלל חבוי שם למטה, מתחת לשורה, כמו פוקוס פתאומי על גלגלים מתחת לכלי תחבורה, על הכוח והחיוניות והתנועה שלהם.
גיגלתי קצת כדי למצוא איזושהי תמונה מהתערוכה ההיא, אבל במקום זה מצאתי ציטוט מדברים שהיא אמרה לא מזמן, לגבי תערוכה אחרת בתכלית שלה:
"עשיתי סדרת רישומים של שחקני כדורעף, כשבכולם השחקנים נמצאים בשנייה שלפני הוצאת כדור הפתיחה. דרכם גיליתי את הקשר של הרישומים אל הריקוד, אל מעמסת המתח על השחקן הבודד שדרך הריכוז שלו יכול להחליט אם תהיה נקודה יותר או פחות, הפסד או ניצחון. הבנתי שהשחקנים בעצם דומים להמלֵט – כי הם מחזיקים את הכדור כמו גולגולת, וכמוהו נמצאים במין ריכוז קיומי. משם זה התחיל להתגלגל – מהכדור לכיוון הגולגולת".
זה הזכיר לי את נסיך-צפרדע (במאמר שלך) עם הילדה שמשחקת בכדור זהב, ואת גִלגמש המשחק בכדור עץ, ושניהם עוררו בי פתאום את התחושה שאולי יש מעין צללית-משמעות אחרת מאחורי כל משחקי הכדור האלה, של ניסיון לגבור על המוות ולנצח אותו. בגלל זה כשהכדור נעלם אל הבור או הבאר, אל האפלולית שמתחת לאדמה, אל השאול, זו נקודת משבר לשניהם.
שורה תחתונה: לא מצאתי תמונה מהתערוכה. באסה.
טוב, אז מגיע לנו "מזל טוב" – בשכונה שלנו נפתח מזנון קפה חדש ושמו באנגלית "קופי אליט". למה אני מצטט את שם העסק באנגלית? – כי זה שמו, וזו שפתו, כלומר זה כל מה שרשום בשלט מאיר עיניים בחזית המזנון. למען הגילוי הנאות אני חייב לציין שהוא אינו בן יחיד ברחוב דיזנגוף, ממש מולו, בקטע הדרומי שבין המלך ג'ורג' לטשרניחובסקי, כמעט כל החנויות ובתי עסק אין להם שלט ושם בשפה העברית והם כולם כתובים באנגלית: דופלא, עפריל, כסתרו, פוטו שופ, מעייר, תו גו, כנדי לנד, גולף (השיבושים הם שלי, כי כל אחד יכול להעביר תעתיק אותיות מאנגלית לעברית איך שבא לו), יש שם גם כמה בני כילאיים – השלט בעברית אך המילים לועזיות: רונלדין, דיסקונט, סלקום, מי קוסמטיקס. ויש שלושה צדיקים: החשמל ניסים, המשביר לצרכן ובנק מזרחי. שלושה מחמש עשרה, תסכימו איתי שזה בטל בששים.
ובכן מה ניתן לעשות, נכון, כל אחד יכול לבחור לעצמו שם ושפה לשלט כי זו מדינה חופשית, אבל העיריה יכולה, למשל, לחייב את בעלי השלטים באנגלית במס שלטים פי עשר ואת בעלי השמות הלועזיים במס שלטים פי חמש. הרבה כבוד לשפה העברית יחזור כך למקומותינו, כי לפני שהיינו עיר לבנה, עיר ללא הפסקה היינו העיר העברית הראשונה וגם זו מורשת שפרנסי העיר מחוייבים לה
עם כל הצער אני לא מאמינה בכפייה. כשמנסים לכפות עלי משהו אני מיד נהיית נגד, וגם מס שלטים זה סוג של כפייה רק לא ישירה. זה צריך לקרות מרצון ואני די פסימית בקשר לקסם הזה. לפני שנים כשטובל'ה הופיעה חשבתי שאולי זה סימן שכבר מיצו את הלעז אבל זה התבדה.
בכל אופן הצחקת אותי עם נקמנות התעתיק שלך
הצחקתי אותך וזה משמח אותי,
אבל מה לעשות- אמונה וכפיה אכן זוג מהשמים
.וכדרך זוגות מהשמים הם מעוררים אצלי חשד
כפיה היא בעיני המתבונן: אני מיד נהיה נגד כשכופים עלי לקרוא אנגלית במדינה ששתי שפותיה הרשמיות הן עברית וערבית.
שלט באנגלית אינו רק סנוביות אלא גם יהירות שמפלה את מי שאינו קורא מילים בלועזית. העיריה צריכה להגן על תושבי העיר מפני כפית השפה האנגלית.
מתאומרת?
ליורם
לא יעזור. לא מאמינה בכפייה ולא משליכה את יהבי על הממסד
מה כן? אין לי תשובה. זה שדה רחב, כמו שהיה אומר אביה של אפי בריסט
סוף סוף מישהו מבין!
לפוסט הזה נכנסו – עדיין נכנסים – הרבה אנשים שמחשיבים מילים, שמבחינים ביניהן, שמתגעגעים. ואפילו שכתבתי באדום, וחזרתי והזכרתי בתגובות, אף אחד לא שם לב. זו היתה הרגשה מוזרה. כמו בחלום. את מצביעה ואף אחד לא רואה.
תודה מיוחדת, קרן.
מזעזע החלפת הפועל ש.מ.ר בפועל ק.ט.ל
מעניין באמת מי אחראי על השינוי הזה והוא באמת מופרע. לא מאוחר להקים מהומה
אם השינוי הזה עדיין קיים – צריך לבדוק
זה מסביר הרבה דברים שקורים במציאות הימיומית בארץ ולפעמים אני מאבדת תקווה
נדמה לי, מרית, שאת מתעלמת מכך שרוב הטקסטים בעברית כתובים בלי ניקוד ולכן יש פה ושם צורך ביודין ובווין המסייעות בהבנת הנקרא. עם זאת, נכון הבחלט שברוב המקרים אין סיבה שהקורא לא יבין את הכתוב גם כשהכתיב חסר. הרי אין סיבה שמישהו יחשוב שמדובר ב-BAKAR כאשר כתוב BOKER.
לגבי השלטים: מישהו חושב שאם הרשויות המקומיות היו גובות פי שניים או שלשה עבור שילוט באנגלית זה לא היה משפיע על בעלי החנויות? אז למה לא? זו צריכה להיות יוזמה ברמה הממשלתית: שרשות מקומית בה יש יותר שילוט עברי תקבל הטבות ממשרד הפנים, או משהו כזה.
ומשהו חיובי: בשדרת החניות של מלון הרודס באילת ישנה חנות למשקפיים שנקראת "בעין יפה" ומולה חנות נעליים שנקראת "בהונות"
שמות עבריים היפים ביותר למוצר/חברה בהם נתקלתי הם "מוצאות"(צ' קמוצה, כמובן) לחברה שמספקת בתי שימוש כימיים ו"ויסעו ויחנו" לחברת טיולים, מן המגזר הדתי.
כמה פשוט ככה יפה.
נדב, ברוך הבא, אתה ודוגמאותיך המשמחות. זו היתה התקווה הכמוסה שלי, הדינמיקה המעגלית של האופנה, שבה משהו ארכאי יכול להפוך בן רגע לחדיש ונחשק. הלעז הרי יישחק יום אחד והעברית תתגלה מחדש. ומצד שני הפחד, שעד שזה יגיע כבר לא יידעו מספיק עברית.
"מוצָאות" זה מקסים, גם אני שמתי לב. וגם בהונות (מלה נלבבת במיוחד). ובכלל אם למישהו יש עוד דוגמאות – אתם מוזמנים להוסיף ולעודד.
בין עסוקיי, אני גם מלמדת אנגלית. לפעמים הילדים קוראים לVOWELS 'אותיות ניקוד', וזה מקפיץ אותי (בפנים), כי – או שזו אות (באנגלית) או שזה ניקוד (בעברית). נראה לי שקיימת סתירה בין השניים. אני מספרת להם, שמה שכל כך יפה בעברית, שהVOWELS נקראים תנועות, ומבקשת מהם לדבר בלעדיהם, כלומר רק בעיצורים. זה מצחיק אותם… המלים חסרות תנועה, הן נתקעות, והתנועה חיונית לנשימה…
חוץ מזה, מרית, נגעת בנקודות חשובות ביותר!
ומה עם ה"ש" של המושא (נדמה לי) שנעלמה? לדוגמא: "מה את אומרת נלך לים?" במקום: …שנלך לים. וכו'…
וואו, יעלי, את עושה כאן סיור מעמיק…
ובאשר לאותיות ניקוד או תנועות – ההגדרה של הילדים היא על פי הפונקציה, ושלך כמובן על פי המהות.
וכיוון שאת אוהבת תנועות כדאי לך לקרוא את המאמר של חביבה פדיה "ההופעה וההתגלות". הוא נכלל בשעתו בספר שערכתי "קולה של המילה", אבל היא העלתה אותו גם לאתר שלה http://havivapedaya.com/drupal/node/17
ותודה, גם על העץ הנדיב, ובכלל.
ועוד, בקטנה
צייר לי כבשה
נדמה כאילו נתפר למידותיה של המלכה
(( 🙂 ))
(ואני, דרך אגב, ממש אוהבת את הנסיך הקטן, ומתישהו עוד אכתוב עליו כי אני חושבת שהחלקים הכי משמעותיים שלו מוסתרים על ידי החובבים הרגשניים).
[…] על זה, תקראו.) אבל לא בגלל זה הזכרתי אותה, ואפילו לא בגלל הפֶטיש שלי לאותיות. לא מזמן הסתכלתי על כריכת Futurismo & Futurismi (ה"כל מה […]
מרית, בעניין הנסיך הקטן: את ודאי מתכוון שהדבר היפה באמת סמוי מן העין? אה?
ע, לפחות בינתיים, עד שאכתוב עליו 🙂
איזה חמוד הביאליק הזה.
מצחיק, תמיד חשבתי שהוא כזה קוטר, ואחרי הבגרות בספרות בכלל היה לי חשבון ארוך איתו, אבל עכשיו נדמה לי שאולי טעיתי?
בגדול 🙂
וברוכה הבאה לפה!
מרית שלום. את כותבת נפלא, ומרוויחה ביושר את הזכות לפוסט שכזה. אבל מה עם כל אלה שמדברים וכותבים (ואפילו חושבים) עברית, אבל בעצם נולדו לשפת אם אחרת. אני, למשל, עליתי לישראל בגיל 9, כשאני קורא את הקטע הנפלא של ביאליק או את איך שאת כותבת אני מתמוגג. מצד שני, אני רחוק מהלכיר את כל הדקויות, ולא חושב שיש סיכוי שאי פעם אצליח לגשר על הפער, וזה מאוד מתסכל אותי. מול מה שאת כותבת אני נשאר מבולבל. מסכים ולא מסכים איתך, כי את מה שאת מכנה "עיוות" אני רואה כגמישות, גמישות הכרחית שמאפשרת לאחוז גדול מאוד של ישראלים שלא ספגו את העברית יחד עם חלב אמם, להרגיש פחות עילגים.
… מה שמעורר אצלי שאלה שאין לי עליה תשובה – האם שפה נועדה לשרת אותנו או אנחנו את השפה?
דוד, תודה רבה! זו יותר קינה מאשר הצעת חוק, כך שאין חשש 🙂
ובאשר לשאלה למה שפה נועדה – יש מאמר נפלא של רומאן יאקובסון בשם "בלשנות ופואטיקה" שעוסק בפונקציות השונות של השפה, אבל על האפשרות שאנחנו נשרת את השפה אפילו הוא לא חשב. זה גובל במדע בדיוני. אני צריכה לחשוב על זה.
לעניין הניקוד, כמובן אין להתבלבל במלים עבריות לפי ההקשר, אבל צר לי שאין חוק המחייב לנקד שמות לועזיים כפי הגייתם, במיוחד שמות שאינם מוכרים יותר מדי לאוזן ישראלית. לא כל אחד צופה בטלוויזיה או שומע ברדיו, ובעיתונות המודפסת או בספרים אני מצפה ששמות חדשים ינוקדו כדי למנוע מבוכה ואי-נעימות.
פוסט מקסים, ואגב –
השורש קט"ל נקבע כבר ע"י מדקדקי ימי הביניים, זו אינה המצאה עכשווית.
הסבר לק.ט.ל מהויקיפדיה
"תיאור הגזרות בעברית ובערבית (ובעקבותיהן ביתר השפות השמיות) מתבסס על הבלשנות הערבית של ימי הביניים, ששימשה תשתית גם לבלשנות של מדקדקי העברית בימי הביניים. שמות הגזרות מתבססות על השורש פע"ל (בערבית: فعل), כך ש-פ' הפועל (פה"פ) היא האות הראשונה בשורש, ע' הפועל (עה"פ) היא האות השנייה בשורש, ו-ל' הפועל (לה"פ) היא האות השלישית בשורש. בבלשנות השמית המודרנית מקובל להשתמש גם בשורש קט"ל (בערבית قتل) עבור שמות המשקלים והגזרות, כיוון ששורש זה קיים (בחילופי ט-ת) בכל השפות השמיות וכיוון שאיננו מושפע מחילופי בגדכפ"ת ומתכונות העיצורים הגרוניים."
רינה, תודה כפולה ומכופלה, גם על ההסבר. זה עושה את זה קצת (קצת) פחות מופרע, ועדיין ההתעלמות מהתוכן ומהאפקט המאגי – מטורפת. למילים יש לא רק צלילים וצורות אלא גם משמעות. ובארץ כל כך אלימה וקטלנית זה לא סביר לשים את ק. ט. ל בבסיס השפה וספרי הדקדוק.
[…] געגועים לגופה של העברית (במידה רבה הפוסט הזה הוא איבר מאוחר של ההוא) […]