1. הצגת הילדים – השושנה ישנה, על פי היפהפייה הנרדמת
בפסטיבל הבובות שיתקיים באוגוסט בירושלים ישתתפו כמה וכמה מופעים שהייתי מעורבת בעשייתם. כבר כתבתי על קרקס קוביות ועל קו נקודה, והפעם – השושנה ישנה. אז ככה:
היה היו שלוש אחיות שנולדו במרחק שנה זו מזו בירושלים. קראו להם עדנה, עמליה ונעמי, ואביהן שהיה מתבלבל בשמותיהן היה קורא להן איקס מיקס דריקס. כל ערב לפני השינה הוא היה מספר להן אגדה, או לפחות התחלה של אגדה, מפוסקת בפיהוקים הולכים ומרחבים עד שראשו היה צונח על חזהו והוא היה נרדם.
דריקס – הצעירה באחיות, הלא היא אשת התיאטרון וחברתי היקרה נעמי יואלי – אהבה במיוחד את היפהפייה הנרדמת. עד היום היא אוהבת את הסיפור. לפני כחצי שנה יצרה את הגירסה הבימתית השלישית שלו: "השושנה ישֵׁנה", בעקבות "שושנית החוחים", כך קראו לסיפור האחים גרים. בגרסה שלהם ושל דריקס, אגב, יש שלוש עשרה פיות ורק שתים עשרה צלחות סֶרְבִיס. זו הסיבה שהפיה השלוש-עשרה נותרת בחוץ.
"השושנה ישנה" היא בעצם שיתוף פעולה בין דריקס האחות הקטנה, למיקס האחות האמצעית, הציירת עמליה הופמן שאיירה את הספר הגדול המשמש כבמה לסיפור. השתיים הקדישו את ההצגה לאיקס, אחותן הבכורה שנפטרה לפני שנים.
נעמי אומרת שעדנה מולר – זה היה שמה של איקס – היתה פיה אמיתית. אבל אני חושדת שאיקס היא דווקא הנסיכה שלא התעוררה מתרדמת הקסם של הקללה. אני חושדת שדריקס בורחת אל האגדה כי במציאות הפיה הרעה דווקא נצחה. אבל לכל זה אין כמובן, זכר בהצגה; הקסם והצחוק, האהבה והשושנים דוחקים את התוגה.
מיקס איירה את פנטזיית הנסיכוֹת האולטימטיבית ודריקס חרזה והנשימה את הסיפור. מבלי לפגוע בקסם היא הפכה אותו לקצת יותר חם ואנושי. הפיה הרעה שלה למשל, היא לא רק תמצית הדוּרה של רשע כמו אצל דיסני, אלא גם דיווה מרירה מצחיקה, מכמירת לב באירוניה הזועמת שלה ובעלבונה הצורב, ומקומית ועכשווית במידה, בזכות שברי השירים והדקלומים שהיא יורה לכל עבר.
הנה למשל הרגע שבו היא מתפרצת לחגיגה:
פ"ר: פתחו את השער, פתחוהו רחב / למי לא השארתם צלחת זהב?
מלכה: סליחה…
פ"ר: חיכיתי חיכיתי / בכיתי בכיתי / ומי לא בא? / ההזמנה למסיבה!
מלכה: שכחנו…
פ"ר: מה קרה, מה קרה / נשברה הקערה?
מלך: באמת סליחה…
פ"ר: סליחה סליחה / גם אני רוצה לתת ברכה / לנסיכה…
מלך: אין צורך תודה…
פ"ר: (מחקה אותו) תודה, תודה / אותי לא הזמנתם לסעודה!
מלכה: מצטערים, למרות עושרנו הרב / יש לנו רק שתים עשרה צלחות זהב.
פ"ר: (שרה) כולם הלכו לג'מבו, ג'מבו, ג'מבו / ורק אותי השאירו, פיה כל כך טובה
מלך: סליחה, את קצת צורחת…
פ"ר: צורחת? אני רותחת! / (שרה) אני אף פעם לא סולחת / אני אף פעם לא שוכחת
. אצלי הכל רשום על החשבון בון-בון / ואם לא מזמינים אותי, בדרך המקובלת
. אני נכנסת דרך החלון.
…
מלך: אלף סליחות, נזמין אותך לחתונה…
פ"ר: מה, לחכות? מאה שנה?!
מלכה: הזמן עובר כל כך מהר…
פ"ר: ומה עם הברכה?
מלך: אחת-עשרה פיות כבר ברכו את הנסיכה
פ"ר: או-ל-לה! / אם כך, הנסיכה האומללה / לא תקבל ברכה – כי אם קללה…
השושנה ישנה
עיבוד ומשחק: נעמי יואלי
איורים: עמליה הופמן
מוסיקה והדרכה קולית: מיקה דני
תלבושת והדפס בד: עינת אמיר
עין שלישית: מרית בן ישראל *
תודה מיוחדת למיכל פורת ולנטליה רוזנטל
* זה הקרדיט הרשמי שקבלתי, אבל אם תשאלו אותי, נעמי לא באמת נזקקה לי הפעם. התרומה העיקרית שלי מסתכמת ב"שיר התרדמה", מעין בלדה שכתבתי כבר לגרסה הקודמת של הסיפור, ושאותה אפשר לקרוא בסוף נכתב בחודי מחטים בזוויות העין.
עוד בעניין היפהפייה הנרדמת: סעודת הפיות
*
2. זכרונות ילדות
דריקס משלבת בהצגתה גם כמה זכרונות מרירים-מתוקים מילדותה.
לו היה מד כושר לזכרנים, כמו שיש לשחקני שחמט, נעמי יואלי היתה כבר מזמן רב אמן בינלאומי (ולא בכדי, המאמר שכתבתי על מופע אחר שלה, נקרא ארבעה סוגים של זיכרון).
אני גאה ושמחה לארח כאן את "הבובה מימי" מתוך סיפורי איקס מיקס דריקס שנעמי יואלי כותבת בשנים האחרונות. מימי עצמה אגב, מבליחה לרגע בהצגה. הטקסט קצת ארוך בשביל האינטרנט, ועוד בחום הזה שגורם לרככת המוח, אבל לא רציתי לקצץ בגלל משקעי הרגש האצורים בקפלי הזיכרון. אז תאמינו לי שכדאי, או פשוט גִזרו ושִׁמרו לסתיו.
ולתשומת לבם של לקטורים ועורכים – יש עוד הרבה כאלה במקום שממנו זה בא.
מתוך ספורי איקס מיקס דריקס מאת נעמי יואלי
הבובה מימי
איקס מיקס דריקס שכבו במיטה, כלומר כל אחת במיטה שלה. ולא בגלל שהיה מוקדם בבוקר או מאוחר בלילה. הן שכבו במיטה כי שלשתן היו חולות. לא יום או יומיים. כבר שבוע, או אולי יותר, הן שכבו במיטה, ולא בגלל אנגינה או נזלת, אלא בגלל השעלת שהיא מחלה מדבקת ומסוכנת ובגללה צריך להישאר במיטה. בהתחלה, כשאיקס חלתה, אמא העבירה את המיטה שלה לסלון. איקס כנראה נדבקה מילד אחד בכיתה. הילד שאהב אותה. אמא סיפרה שהאמא של הילד הזה גילתה לה שהוא אמר על השיער של איקס,"שכשהקרניים של השמש נוגעות בו הוא נהיה כולו זהב…" איקס אולי בכלל לא ידעה שהוא אוהב אותה, היא אף פעם לא דברה עליו, היא רק ידעה שהוא חלה ראשון בכיתה ושהיא נדבקה ממנו בשעלת. הרופא, דוקטור זיסקינד, שאמא הזמינה באופן פרטי כמו שהיא אמרה, בדק את איקס והזהיר את אמא שהשיעול מסוכן, אפשר ממש להיחנק ממנו ואוי ואבוי, אוי ואבוי, אם מיקס ודריקס יידבקו גם כן. שרקליש, הוא לחש לאמא באוזן, בשפה שלו, גרמנית.
דוקטור זיסקינד הגיע אלינו ל"ביקור בית" כשאיקס רק התחילה עם השיעול. הוא לא נראה כמו מי שבא לביקור. הוא לבש בגדים שחורים והחזיק תיק שחור קטן והיו לו משקפיים במסגרת שחורה. מיקס ואני הצצנו בו מפתח חדר הילדים שהיה בדיוק מול הסלון וראינו איך הוא שולף מתוך התיק הקטן השחור שלו לשונית ארוכה ושטוחה ודוחף אותה עמוק לתוך פיה של איקס. קיוינו שאיקס תגיד משהו או תסביר לנו שנבין, אבל איקס רק פערה את הפה ואת העיניים ודמעות ירדו לה בלי קול. איקס נראתה מסכנה מאד עם הפה הפעור, וכשהרופא שלף סוף סוף את הלשונית מהלוע שלה, היא פרצה בשיעול נורא כזה, שדוקטור זיסקינד קפץ אחורנית ונחת עם ברכיים כפופות. כמו תלמיד גרוע לבלט שמנסה לעשות "פלייה". הקפיצה המפתיעה הזאת כמעט גרמה למיקס ולי לפרוץ בצחוק, אבל במקום זה התחלנו לבכות, קצת בגלל שריחמנו על איקס וקצת בגלל שפחדנו מדוקטור זיסקינד וממה שהוא עלול עוד לעולל גם לנו. דוקטור זיסקינד לחש משהו לאמא שליוותה אותו לדלת ויצא עם התיק שלו. לא הבנו מה הוא אומר, חוץ מהמילה "שפריץ", אבל אמא התחילה לבכות בקול רם מיד אחרי שהלך.
הדבר הכי מפחיד אצל דוקטור זיסקינד היתה המילה "שפריץ". כששמענו אותה בפעם הראשונה, בביקור הקודם שלו, במחלה הקודמת שלנו – באנגינה, או בסקרלטינה או באבעבועות רוח, כי תמיד היינו חולות יחד ומדביקות זו את זו – זה נשמע כאילו הוא מציע להשפריץ עלינו משהו, וגרגרנו מצחוק עד שדוקטור זיסקינד הוציא מהתיק השחור שלו מזרק זכוכית גדול ומחט ענקית. הכרנו את המזרק והמחט, כי אמא הייתה אחות והמון אנשים, בעיקר גברות, היו באים אלינו הביתה בשעות שונות, ומסתגרים עם אמא בחדר האוכל. יכולנו להציץ מהמרפסת, דרך חרכי התריס, בשקט בשקט ומבלי להתגלות, ולצפות בנשים הגדולות שמפשילות את שולי השמלות שלהן ומשתרעות על הספה, ובאמא שהייתה משפשפת להן במרץ ובעדינות את הטוסיק, תוקעת בזריזות את המחט הגדולה, וחוזרת ומשפשפת עד שהן היו מחייכות: "לא הרגשנו כלום," ומשלמות והולכות.
מהמזרק של אמא לא פחדנו, גם לא מהמחטים. הם נועדו לגברות ואנחנו אהבנו להסתכל כשאמא הייתה מדליקה אש כחולה בכלי זכוכית קטן ומכשפת בתוכה מחטים אחוזות במלקחיים עד שהיו נעשות אדומות ולוהטות. אמא אמרה שזה חיטוי, מחטאים את המחטים שתהיינה סטריליות ולא תגרומנה ל"אפצס" לפציינטים ולפציינטיות – המון מילים זרות שהיו קשורות כנראה לחטא או לחטאים. הפעולות האלה של אמא, הקצובות והמרוכזות, היו כמו כישוף, גם השפשוף. את המחטים הישנות היינו תוקעות בטוסיק של הבובה מימי וכשאבא הביא לנו מבית החולים שלו מזרקי זכוכית משומשים, חזרנו על טקס הזריקות של אמא, ומימי, הבובה התינוקת שלנו, אמרה בעזרתנו "תודה, לא הרגשתי כלום".
אבל ה"שפריץ", המחט והמזרק של דוקטור זיסקינד, נועדו לנו. זה היה ברור עוד בסוף הביקור הראשון שלו אצלנו, במחלה הקודמת, או לפני הקודמת. כשהוא הוציא את המזרק הגדול שלו, שלשתנו צרחנו כל כך שאמא, ביחד עם הדוקטור, תפסו אותנו, אחת אחת, והחזיקו אותנו, חזק, ממש בכוח, שלא נזוז. דוקטור זיסקינד פשוט תקע את הזריקות, בלי שפשוף ובלי ליטוף ואנחנו, כל אחת בתורה, נשכנו וניסינו לתלוש לו את המזרק וקראנו לאמא שתציל אותנו אבל היא צעקה שזה כלום ושנפסיק עם ההיסטריקה ושככה לא מתנהגות בנות של אחות. וכשהוא גמר, המבט שלו היה קשה וראו שהוא ממש ממש לא אוהב ילדים למרות שקוראים לו דוקטור זיסקינד. זיסקינד, כמו שאמא הסבירה לנו, פירושו בגרמנית "ילד מתוק". אבל באזנינו הצליל נשמע רע ומר.
הפעם, דוקטור זיסקינד רק אמר את המילה "שפריץ" והלך, אבל אחרי שהוא עזב אמא עוד המשיכה לבכות כי נורא נבהלה. הרופא אמר, כך אמא אמרה בבכי, שצריך באמת לתת לאיקס זריקה ולנו אסור אפילו להתקרב אליה כי זו מחלה מסוכנת, ואסור בשום אופן שנידבק. מיקס ואני נדבקנו קודם כל מהבכי של אמא וכשאמא נתנה לאיקס זריקה, נדבקנו גם מהזעקות ומהצרחות שלה ומהמילים הלא יפות שצעקה לאמא. כמעט כל היום אמא השאירה אותנו, מיקס ודריקס, סגורות בחדר הילדים, אבל בערב, כשאיקס התשושה נרדמה בסלון ואבא הקריא לנו סיפור במיטות, גם אנחנו כבר התחלנו להשתעל. אמא דווקא נרגעה לגמרי ופתחה חדר חולים, כמו שהיא אמרה, והיא ואבא התרוצצו בינינו, בין המיטות, דואגים ומתלחשים ביידיש ומשקים אותנו תה בכפית ומחליפים מצעים מיוזעים ושמים עוד כרית, אפילו כרית רכה, על הכרית הקטנה שלנו ו"איקס, יופי, תנשמי לאט" ו"מיקס, תשתי את התה, זה יעזור" ו"דריקס, תרדמי, הכל בסדר", ואנחנו כל הלילה רק השתעלנו והשתעלנו והשתעלנו – – –
בבוקר, אמא החזירה את איקס עם המיטה שלה לחדר ילדים כי הרי שלשתנו כבר היינו חולות מסוכנות. אמא לא העזה להזמין שוב את הדוקטור זיסקינד, אולי כדי שלא יכעס עליה שעברה על ההוראות שלו ושבגלל זה איקס מיקס דריקס נדבקו. מיקס ואני הרווחנו כי לא היה מי שירשום לנו עוד "שפריץ". במקום זה, אמא הביאה לנו, בין שיעול לשיעול, כל מיני משחקים שלא הכרנו: מסגרת עץ עם מסמרים ורצועות בד שקולעים בהן מפיות קטנות, ומשחקי הרכבה , ואפילו משחק חדש שהגיע בחבילה האחרונה מאמריקה: מין משקפת מרובעת וגלגלון שטוח עם שקופיות זעירות – אף פעם לא ראינו דבר כזה. אמא אמרה שקוראים לזה ויאוגרף. עקבנו אחריה כשהכניסה את הגלגלון לתוך המכשיר ונעמדה מול החלון הצרפתי בחדר ילדים, סוחטת את הידית הזעירה של המכשיר כלפי מטה פעם אחר פעם ומשמיעה קולות התפעלות. אחר כך היא הסבירה לאיקס איך המשחק פועל ויצאה להכין מרק עוף.
מיקס ואני עקבנו אחרי איקס שבחנה במבט רציני את המשחק החדש, הרימה אותו מול האור, עיניה צמודות לזגוגיות המשקפת וידה סוחטת את הידית הקפיצית ע-ד למטה. "אוי" היא קראה בהתפעלות ועל פניה הסמוקות מחום נראה צל של חיוך התפעלות. שוב ושוב היא סחטה את הידית, שחררה אותה לאט לאט, בזהירות, והשמיעה בין שיעול לשיעול קריאות קטנות. בגלל שהיא הייתה החולה הראשונה בינינו וראינו ושמענו כמה היא סבלה, לא העזנו לזרז אותה וחיכינו וחיכינו שהיא סוף סוף תסיים ותיתן גם לנו. בסוף היא הורידה את המשקפת ומיקס חטפה אותה והסתכלה גם היא באור. "זה סרט!" היא צעקה. שוב ושוב היא סחטה את הידית ושחררה בבת אחת, הקפיץ משמיע קול חבטה. "אוף, לא רואים טוב!" היא קראה ובלי רצון העבירה את המכשיר לאיקס לתיקון. איקס הזיזה את הגלגלון הנה והנה, החזירה למיקס ואמרה: "לאט, תשחררי לאט". לקח הרבה זמן עד שמיקס גמרה לראות שוב ושוב ולספר שוב ושוב כל מה שראתה במשקפת: "הנה הכלב… הוא שומר על הילד… הם שוכבים על הסלע…" הסתכלתי דרך החלון הצרפתי של חדר ילדים וראיתי רק את הגג של הבית ממול. לא היו שם לא ילד ולא כלב ולא סלע וחשבתי שאולי מיקס ממציאה כי למיקס הרי היה דמיון מאד מפותח כמו שאמא אמרה. אבל כשמיקס סוף סוף מסרה לי את המשקפת והרמתי אותה מול האור והצצתי דרך העיניות, צללתי, ממש נפלתי בבת אחת לתוך מקום כל כך קרוב שאפשר היה ממש לגעת ולהרגיש הכל, וכל כך רחוק כאילו עפתי לסוף העולם.
ילד יפה, עם שיער בהיר ועיניים צלולות, בערך בגיל שלי, חיבק כלב שעיר וגדול. שניהם היו חיים לגמרי והכלב היה דומה כמו שתי טיפות מים לכלבה לאסי של אורי ודני השכנים שלנו, הכלבה שלפעמים הרשתה לי לרכב עליה. אבל הכל היה גם זר ורחוק כל כך מירושלים, אפילו האור היה שונה. ראו שהילד הזה אוהב את הכלבה שלו. הם שכבו על סלע ענק, ממש כמו הסלעים בימקא על שפת הכינרת, סלע אפור, עגלגל, ששימש להם כמחבוא. סחטתי את הידית הקטנה ושניהם, הילד והכלב הציצו מעבר לסלע . למטה, בתוך ערוץ נחל יבש שנראה כמו בדרך לאילת, רכבו אינדיאנים על סוסים והסתכלו למעלה. זה יהיה מאד מסוכן אם הם יגלו את הילד ואת הכלב, אבל בתמונה הבאה ראו את הקאובואים שעמדו כנראה על סלע עוד יותר גבוה. הידית קפצה לי כשהחלפתי תמונה וראיתי הכל כפול: אינדיאנים וקאובואים, ולא היה ברור בכלל מה קורה, אבל כשהעברתי תמונה בלחיצה קלה, הקאובוי כבר חיבק את הילד וליטף את הכלב וכולם, כלומר הקאובוי והילד חייכו בתוך שדה רחב עם דשא . שוב ושוב העברתי תמונות ושוב היו שם הילד והכלב והאינדיאנים והסכנות והקאובואים והחיבוק – אולי זה בכלל אבא של הילד? אחר כך אמא חזרה ולקחה את המכשיר, את הויאוגרף, לשמור עליו, וסיפרה שלכלב קוראים רין טין טין וזה סרט מאמריקה והילד באמת משתתף במלחמה של הקאובואים באינדיאנים ושאם נתנהג יפה במחלה היא תביא לנו עוד סרטים.
אבא גם הביא לנו מתנות נפלאות מהמחסן של העבודה שלו בבית החולים: מכשיר לשמיעת דפיקות הלב, סטטוסקופ, כמו שאמא קראה לו, ממש כמו המכשיר של דוקטור זיסקינד, ומראה עגולה קצת סדוקה שמחוברת לרצועת עור חזקה ושאפשר להדק אותה סביב המצח ולכוון לגרון של השניה עד שרואים עמוק עמוק– היה די נעים להיות חולות כשלא השתעלנו וכשהחום כבר קצת ירד. רוב הזמן אבא ואמא היו נחמדים וכמעט לא כעסו חוץ מאשר בערב כשכבר התעייפו ונמאס להם לטפל בנו ולרוץ ולהביא ולהיות נחמדים, בעיקר לאמא שכל היום טרחה סביבנו. איקס הייתה עדיין מאד חלשה ובגלל זה לא היו לה רעיונות ממש מוצלחים מה לעשות בשעות הרבות שבילינו לבד במיטות. למיקס היו דווקא הרבה רעיונות מעניינים, אבל הם לא התאימו לאיקס ולי, רק למיקס עצמה. המחלה התחילה להיות די משעממת וגם אמא כבר נשארה איתנו פחות וכעסה עלינו יותר.
ביום הרביעי או החמישי של השעלת, מיקס קמה מהמיטה. היא הייתה די חיוורת וגם נראתה רזה מאד, אולי ממהמחלה, והפיז'אמה כמעט נפלה ממנה. זה היה די מצחיק, בעיקר כשהיא התחילה להתאמן על כל מיני ריקודים שהיא המציאה. מיקס תמיד רקדה יפה. היא ואיקס למדו ביחד ריקוד אצל הרקדנית המפורסמת חסיה לוי, אבל איקס, למרות רגליה הארוכות והתנועות העדינות שלה, לא התקרבה למיקס בחן ובשלמות של הריקוד. בעצם איקס רקדה די רע – לא אמרו לה את זה אבל תמיד היללו את מיקס על הריקוד והדמיון שלה. בפורים, קצת לפני שחלינו, היא אפילו השתתפה בתהלוכת העדלאידע עם ריקוד השפן. על משאית גדולה בנו עץ שנראה ממש אמיתי ומיקס רקדה לפי המילים והמנגינה של השיר "לשפן יש בית". היא קיפצה בעדינות בין העץ לבין כרוב גדול שהיה הבית שלה, כלומר של השפן, וביד היא החזיקה גזר גדול וכתום מקרטון. את התחפושת תפרה לה אמא מבד פלנל רך ולבן, עם כובע קשור בסרט ורוד ושתי אזניים ארוכות ולבנות-ורדרדות כאלה שהיא חיזקה וחיברה לכובע עם חוט ברזל. לא היה דבר שאמא לא יכלה לתפור ותמיד היו לה המצאות ורעיונות, אבל הרעיונות הכי מקוריים היו למיקס.
"מכיוון שאני רקדנית", מיקס הודיעה כשהיא מחזיקה בגומי של הפיז'אמה, "אני צריכה בגד של רקדנית". איקס ואני עקבנו אחריה מהמיטות. מיקס פתחה לרווחה את הדלת שלה בארון הבגדים. הבגדים שלה היו דחוסים זה על זה, לא כמו הבגדים של איקס שהיו תלויים או מקופלים מאחורי הדלת שלה, בסדר מופתי. "אני צריכה שמלה לרקדנית, עם קצוות מתנופפים", הודיעה מיקס ושלפה מתחת לערימת הבגדים את השמלה האדומה עם הנקודות הלבנות ותחתונית הקלוש, השמלה שמיקס בחרה לעצמה מהחבילה האחרונה מאמריקה ושאמא תיקנה והתאימה לה. היא מדדה את השמלה במבט, אחר כך הניחה אותה בזהירות על הרצפה, הלכה למטבח וחזרה עם המספריים הגדולים של אמא. בריכוז עצום היא גזרה את המכפלת. "לשמלה של רקדנית אף פעם אין מכפלת ישרה", היא ענתה למבטים התמהים והמבוהלים שלי ושל איקס, והמשיכה לגזור לפי דוגמת המשולשים שקבעה לעצמה. היא הרימה את השמלה והתבוננה בעצמה בראי שבדלת הארון, די מרוצה למרות שהמשולשים נראו יותר כמו זנבות שמוטים. מיקס המשיכה לנעליים. "רקדנית צריכה חור לבוהן", היא אמרה וגזרה. החורים לבוהן היו בהתחלה קטנים מדי לטעמה, אחר-כך לא נראו שווים בשתי הנעליים ובסוף היו גדולים מדי ואת זה כבר היה קשה לתקן, אבל מיקס הייתה מרוצה, או כך לפחות היא אמרה, מביטה בסיפוק בתוצאה במראה.
כשאמא חזרה הביתה ונכנסה לחדר, היא ממש צרחה מכעס והפליקה למיקס כמה מכות רציניות בטוסיק למרות שהיא הייתה חולה, ואיקס ואני שתקנו ושמחנו שאנחנו ילדות טובות ואולי גם חשבנו שהגיע למיקס. ואחרי שמיקס גמרה לצרוח ולקלל, ואחרי שאמא נתנה לה כל מיני עונשים, ואחרי שאמא הלכה לישון על הספה בחדר האוכל ונזפה בנו שנהיה שקטות ואוי ואבוי אם נפריע לה לנוח – אחרי כל זה מיקס הסתכלה באיקס ובי ואז, פתאום, התנפלה על הבובה מימי, תלשה לה את הראש וגם את השמלה הרקומה, הרביצה לה וקרעה לה חור בבטן וכשאיקס ניסתה להציל את הבובה מידיה, מיקס קיללה אותה וקראה לה "כלבה מנומרת". השתרר שקט די מפחיד בחדר ילדים. "כלבה מנומרת" היה שם גנאי שהילדים בחצר נתנו לאיקס בגלל הנמשים שלה. אף פעם לא קראנו לה בשם הזה, אפילו כשרבנו. איקס סבלה נורא מהנמשים ולא עזר שאמא תמיד אמרה לה שפנים בלי נמשים זה כמו שמיים בלי כוכבים.
מימי הייתה אמנם הבובה של שלושתינו אבל היא הייתה אהובה במיוחד על איקס שאימצה אותה כמו בת. כשאמא קנתה אותה מאיזו אישה שהגיעה מיבשת אירופה, הראש שלה היה עשוי חרס ותוי הפנים היו עדינים מאד, עבודת יד כמו שאמא ציינה בידענות. למימי הייתה צפצפה בבטן והיא ידעה לאמר "מאמי" כשנדנדו אותה. באחד הריבים הקודמים שלנו מימי נפלה, הראש שלה נשבר וגם אצבע אחת, ואמא קנתה ראש מגומי וחבשה את היד של מימי ואפילו התאימה לה שמלה רקומה בחוט ירוק מאחת החבילות מאמריקה. אבל הפעם מיקס ממש הגזימה. היא השליכה את מימי ואת הראש שלה לעבר איקס, שחיברה את הראש למקומו וישבה בשקט במיטה, מחבקת את הבובה.
כשאבא חזר מהעבודה אמא לא יכלה אמנם להתלונן שהפרענו לה לנוח אבל הלשינה לאבא על מיקס ועל השמלה והנעליים והבובה. אבא ואמא דברו המון זמו ביידיש. מיקס ואני כבר ירדנו מהמיטות והסתובבנו בבית אבל איקס נשארה במיטה עד הערב, שומרת על מימי ומטפלת בה. בערב אמא נתנה לאיקס מתנת ניחומים – פנקס ועפרון קטן. איקס הייתה כבר בכיתה ב' וכבר ידעה לקרוא ולכתוב. אפילו תורה היא כבר למדה. אמא אמרה שזה פנקס משאלות סודי. אבא, שכבר גמר לכעוס על מיקס, הסכים לקרוא לנו סיפור: "ערב, חושך, הולך לו דני הקטן לבד ביער…" רגע לפני שנעצמו לי העיניים ראיתי את איקס יושבת במיטה, עם מימי והפנקס בחיקה.
הרבה שנים אחר-כך, אחרי הסיפור הזה, אמא סיפרה לי שבאותו לילה, אחרי שאיקס נרדמה, היא לקחה את הבובה מימי לתיקון. כשתפרה את הבטן הקרועה שלה, האצבעות שלה חשו בחתיכת נייר שהייתה תחובה בתוך הבטן של מימי, ליד הצפצפה שאמרה "מאמי". אמא שלפה את הנייר. זה היה דף שנתלש מפנקס המשאלות הסודי שאמא נתנה לאיקס באותו ערב, ובו היה כתוב בעפרון:
נא אל רחום וחנון
נא אבקשך
מלא נא את בקשתי:
בבקשה הורד מפני עבדך
את הנמשים אשר לא נותנים מנוחה.
רבות עמלתי להורידם
ולא עלה הדבר בידי
ואתה ה', רק אתה ה' היקר
יכול להורידם מעלי.
בבקשה הורידה נא אותם
נא הורידה, נא, נא, נא
*
עוד על עבודות של נעמי יואלי
ארבעה סוגים של זיכרון – על השולחן, עבודת כיתה מאת נעמי יואלי על פי סיפורים של אידה פינק
כל אחד תופס איבר אחר – מג'יוטו עד נעמי יואלי
****************************************************************************
ושוב תזכורת – בנובמבר הקרוב ייפתח
קורס הסבה לאמנים מכל התחומים שרוצים לעשות תיאטרון בובות אמנותי ותיאטרון חזותי לילדים
אנחנו מחפשים את הטובים ביותר. ההרשמה נמשכת
***************************************************************************
לא יכולתי להפסיק לקרוא. איזה סיפור, נעמי. תמשיכי תמשיכי תמשיכי לכתוב ולהביא לקריאתנו כך או אחרת! תודה מרית שהבאת את הסיפור הזה כאן. אני ממשיכה להמשך השבת בהתרגשות גדולה ומורכבת… חיבוק לשתיכן!
רק תגובת בטן עכשיו. הסיפור מרגש מאוד מאוד. כתיבה נהדרת ושוב מוטיבים חוזרים, המחטים, הראש הכרות, הבובה. כאן נוספה משפחה. יצירה בזמן חולי ועוד. אשוב לקרוא. בהצלחה רבה רבה לנעמי. מיוחד ומרגש הקשר בין אחיות יוצרות (מקסימים האיורים והעיצוב)
ורק אסוציאציה נוספת לפני ממשיכה לקישורים. למדתי פעם פיתוח קול קלאסי במסגרתו נחשפתי לאריות נפלאות. נזכרתי ב Si, mi chiamano Mimì מתוך לה בוהם של פוצ'יני. מימי היא תופרת ובאריה היא מדברת על השמחה שמסבות לה השושנים, על השמחה למרות חולייה.
קישור לביצוע של מריה קלאס שמדברת אלי מאוד בשל הקשר בין אמנותה וחייה
תודה מרית
מרית, נעמי, כל-כך מרגש הפוסט הזה, שמתחיל בהצגת ילדים ומסתיים בסיפור למבוגרים…
אני מצטרף להתפעלות מחדות וחיות הזיכרונות שכתבת, נעמי. כמו פתחת בפנינו צוהר לתוך שנים אחורה, לזיכרונות לא בשחור לבן אלא בצבעים וריחות של הדמויות ושל הרגשות המפעמות בהן. זיכרונות שמזכירים לי את חוויות הילדות שלי…מחלות, צעצועים, הורים, אחוות אחים וכסח ביניהם, לראות את העולם בעיניים של ילד… וכמנומש קיצוני לשעבר נירעדתי מהמשאלה שבסוף. אבי, שבילדותי כבר לא היה מנומש, סיפר לי שבילדותו היה כמוני, פני נמשים, פצ'ה פצ'ה, ושבגיל עשרים הם התמוססו נטמעו ונעלמו לתוך הפנים… מטמורפוזה שהתרחשה גם אצלי ושיכולתי אח"כ לאחל לבנותי הג'ינג'יות (שאצלן לא בטוח שזה קורה…)
תודה לכולם (גיא, ברוך הבא לכאן!), אני מפנה את המקום לנעמי, ורק בעניין הנמשים – אני מצטטת את אסכולת גילגי לעומת אסכולת פוליאנה (השולטת כאן) – מההגהות שעשיתי רק אתמול ל"דיוקן עצמי בין גיבורות ילדות" (מאמר-ממואר רחב ידיים שעומד להתפרסם ב"פנים" כתב עת של הסתדרות המורים שעורך רוביק רוזנטל):
"ואני גם יכולה לשמוח שאין כאן שום מראה," אומרת פוליאנה על חדרה החשוף, "כי אם אין מראה אני לא יכולה לראות את הנמשים שלי."
גילגי לעומתה, פוסלת את החלקה המוצלת שתומי בוחר לפיקניק: "לא, בבקשה, אין שם די שמש שיהיה נוח לנמשים שלי," היא אומרת. "את סובלת מנמשים?" שואל השלט בחלון הראווה של חנות התמרוקים. "לשאלה נימוסית יאה תשובה נימוסית," אומרת גילגי, ומיד היא נכנסת ומסבירה למוכרת שהיא לא סובלת מנמשים, היא נהנית מהם!
וסמדר, אני מבקרת אצלך בקביעות, אבל עדיין לא מצאתי נקודת משען לתגובה בתוך הכאב והשצף הכאוטי.
פעם ראשונה שאני כותבת/משיבה בבלוג או איך שזה נקרא, אז זה יהיה קצר. אני חושבת שאני כותבת לגיא. תודה גיא. לגבי הנמשים, רציתי לאמר שאיקס לא הסתפקה בתפילה, ברוח המאמר "משכני אחריך-ארוצה" ופרשנותו של ר לוי יצחק מברדיצ'ב שההזדקקות למשיכה, (מלשון "למשוך") מצדיקה פניה לאלהים, אבל אחרי ההתנעה הזאת צריך לרוץ לבד. איקס הניחה על פניה קליפות מלפפון, משחה בחלמוני ביצה מעורבבים עם שמן, והספיגה במיץ לימון- הכל בעידודה של אמא- ומתישהו הנמשים באמת נעלמו. בזכרוני המשופץ, הפנים שלה ממש חלקות-בהירות.
כנראה שהתגובה שרשמתי לא נקלטה. אני לא מתמצאת בעניין זה של בלוגים ומעולם לא רשמתי תגובה, כך שהכניסה הבתולית בתגובה לגיא כנראה נכשלה. אנסה שוב ותודה על העידוד
יפה מאוד. מאוד.
צריך לדבר פעם על תפילות ילדים
אוי, זה טוב אחד. אהבתי מאוד את הגירסה הפולנית של נעמי
ללמה הפיה השלוש-עשרה לא הוזמנה, כי לא היה סרוויס בשבילה.
אני פריק של מסעות לילדות (האמת, לא ברור לי למה. באופן
אישי אני ממש לא מתגעגע אליה, לילדות, היה ג'יפה בסך הכל).
סיפורי איקס מיקס דריקס, לפחות לפי זה המייצג, הם צפיחית בדבש.
ושני דברים לא הבנתי:
א. כמה זה יוצא "מרחק של שנה בירושלים" (מרחקים באגדות הם
דבר מופלא ובלתי ניתן למדידה).
וב. מה עושה עין שלישית?
ע, תפילות ילדים, כן, אבל איפה הן מתגלגלות?
אולי צריך לכלול גם את אלה שהמבוגרים חיברו בשמם.
דודו, הגירסה הפולנית היא לא רק של נעמי, אלא גם של האחים גרים. דיסני קצת השכיחו אותה מהלב.
ג'יפה או לא, זה היה רב עוצמה, משם התחיל הכל.
ותפקידה של עין שלישית להביט מזווית אחרת, כי דברים שרואים משם לא רואים מכאן.
מרית קרובתי ונעמי יקרה,
תודה רבה על הפוסט. הפסקה על ההצצה במשקפת
שם נגלים הילד והכלב היא קסומה מאוד, כבר לא
ברור האם זוהי הצצה החוצה דרך עינית המשקפת,
או שמא הצצה בעולם הפנימי, במצב של סף-חלום.
וגם השיר בסוף עודד וגם שעשע את רוחי.
זכור לטוב השיר שחיבר אברהם בן-יצחק (סונה)
לילד קט (בן של חברים) שלא הצליח למצוא מובן בקריאת
שמע שעל המיטה ונדרשה לו תפלה אחרת.
על תפלות ילדים כבר אמרו חז"ל: 'אין העולם מתקיים אלא
על הבל פיהם של תינוקות של בית רבן". זה אחד המאמרים
הכי דאואיסטיים בעיניי בספרות חז"ל (למעט אולי ר' יוחנן הגורס כי בכל מקום בו אתה רואה את גדולתו של הקב"ה שם אתה רואה את ענוותנותו), משום
שהוא דורש את כולנו לשוב ולהיות הילדים הפנימיים, שלאר חדלנו להיות
לגבי הפירוש השגור של המאמר הזה בספרות הרבנית שם מעמידים ילדים לשנן פרקי תהלים
בעבור ממתקים בכדי לקיים את המאמר, אין דבר רחוק בעיניי
יותר מן המובן שאני מוצא, הפונה אל הילד הפצוע-היוצר-התם
שנמצא היכן שהוא קרוב יותר מאשר רובנו מנחשים.
אוי איך קרה דבר שנכנסתי לגן הקסום של מגיבי עיר האושר. עיני נפקחות. מלקרוא את מטעמיכם אני מתבשמת. נעמי
שועי, אתה לא יכול להגיד שסונה כתב תפילה חלופית בלי לצטט! וזה מתקשר גם לסיפור שהביאה מירי בתגובות לפוסט הקודם על קפקא ומכתבי הבובה.
עבדתי פעם במוסד ירושלמי שהיתה בו ילדה אחת בת שתים עשרה שקצה בחייה. היא כרכה גבינה צהובה בנקניק, אכלה אותם, והמתינה למיתה מדי שמיים
….
טוב, טוב, הנה זה:
"פעם סיפר לי על ילד קטן, בנו של ידידיו, או של קרוביו, אשר היה חביבה עליו
עד מאוד. היה זה ילד נפלא, מיוחד במינו, לפי דבריו, והוא אהב מאוד להתפלל לפני שנתוף אך סונה הרגיש שדברי התפילה שאמרם לא הניחו את דעתו.
ואני, סיפר לי, חיברתי בשבילו תפילה, שהיה אומר לפני שנתו, ושהיתה מובנת לו
זוכרת אני רק את סיומה של התפילה הזאת:
שים שלום על עיניי
ועטרת כוכבים על ראש חלומותיי"
[לאה גולדברג, פגישה עם משורר: על אברהם בן יצחק סונה, הוצאת ספרית פועלים: תל אביב 1952, עמ' 26]
נעמי, תודה רבה.
ע', שמעתי על מלאכי צ'יזבורגר, שכל מלאכתם היא להכין כאלה סנדביצ'ים ולרדת לסעוד עם ילדות כאלה בצוותא, למען יוקל כאבן ומשא בדידותן.
יש הגורסים כי אפילו יש מלאכי טוסט-נקניק.
מזכיר לי שכשבני היה קטן לא אהבנו את מילות שיר הערש
שן בני, שן במנוחה
אל נא תבכה מרה
על ידך יושבת אמך
שומרת מכל רע
מיילל בחוץ התן
ונושבת רוח ים
וכן הלאה…
והמצאתי מילים לגמרי אחרות שמהן אני זוכרת רק את תחילת הבית השני:
סוס נרדם על כר של תלתן
נם יונה בלוויתן…
מרית, הנה שיר ערש של כריסטיאן מורגנשטרן (1914-1871)בתרגום דן דאור:
"שן, ילד,שן
רץ בשמיים שפן
שפן מאדים שכמוךָ נתון
יומם וליל במלחמת קיום
שן, ילד, שן
שן,ילד, שן
השמש תטרוף את השפן
תלקק אותו מתכול המרקע
כמו כלב גדול עם לשון ארוכה
שן,ילד, שן
שן,ילד, שן
כבר אין יותר שפן
הירח נוזף באשתו השמנה
שבורחת ממנו, שפן בבטנהּ
שן, ילד, שן"
כאשר קראתי את השיר הזה לבני האמצעי (8) זה הצחיק אותו עד דמעות
וזה מאוד מצא חן בעיניי. אותי למשל, הבית הראשון מלחץ להפליא.
איש איש וילדותו. כלומר, יש שזכרונות ילדות גורמים לקשיי שינה.
האמת היא, שועי, שאני מתקשה להבין (בלי להיות שיפוטי, חלילה) למה בחרת להתבדח דווקא על הסיפור על הילדה החרדית שרצתה להתאבד באכילת בשר וחלב…
אני חושב שנזכרתי בו בהקשר של תפילות ילדים בגלל הצירוף של תמימות, זוטות-כביכול, שאלות הרות עולם, וכאב נורא הנחשף על פי תומו. בקיצור, ילדות (כמו ב"ירח, ירח, ספר לי סיפור", שגם הוא סוג של תפילה)
חלילה לי מלהתבדח, ע'. שמץ של מילתא דבדיחותא לא עלתה על דעתי כאשר קראתי את הסיפור; רק הזדהות עמוקה וכאב שגרם לי לגייס למענה מלאכים מזן חדש שיש להם יותר בעולמם מאשר ד' אמות של הלכה ואשר אינם מתיראים מעירוב בשר וחלב למטרות ראויות.
אגב, על פי ר' אלעזר מוורמס (1230-1165) המלאכים הם מחשבות העולות בדעתנו. כך שכל
אחד/אחת מפריחים מלאכים בחלל, אלא שיש מלאכי שרת וישנם מלאכי חבלה, וישנם מלאכים
ספקנים שלא החליטו מהם, ואפשר שהצדק עימם.
שועי, מזכיר לי שפעם דקלמתי לבני הקטן את "עמק האדם" של א צ גרינברג, בתור שיר ערש, לפני השינה:
השעה עייפה מאד כמו לפני השינה.
כילד אסופי, בכותנתי הלבנה בלבד,
אני יושב וכותב בחלל כמו עלי לוח:
לא איכפת, לא איכפת.
אם יבוא החתול השחור אל הכד וילוק
את שייר החלב הלבן ויהפוך את הכד,
אני אעצום את עיני לישון ואישן עד עד – –
לא איכפת, לא איכפת.
והוא אמר: איך אני יכול להרדם כשאת מדקלמת לי שירים מצחיקים כאלה? (נדמה לי שכבר דיברנו על זה פעם)
ע', לא אמרת בהתחלה שהילדה היתה חרדית. זה ממש כמו לזרוק את עצמך מתחת לגלגלי הרכבת. מה קרה אחר כך?
וההרכב מדויק עד כדי מתכון.
ושועי, זה מסביר הרבה, שמלאכים הם מחשבות.
מרית, אני זוכר את השיר של אורי-צבי, אני חושב שכבר הבאת אותו
באחת משיחותינו הקדומות. אנ'לא כל כך מתחבר לאורי-צבי, אבל בקונטקסט הזה זה נפלא ומרגש ממש.
ע', מרית, יש לי ידיד שעזב את העולם החרדי אחרי שנדר נדר בזמן התקפת טילים בימי מלחמת המפרץ בסמוך לישיבתו בבני ברק, שאם לא יאונה לא רע, הוא יעזוב לעולם את הישיבה ולא ילבש יותר חליפה וכובע של בן-ישיבה. הוא קיים את דברו.
הנה, ישנם גם סיפורים כאלה.
אלהים סובל את הכל. אלו אנחנו הפגיעים.
חבל שלא מחנכים כך ילדים.
זהו שועי, זוהי בעצם כל הבעיה על רגל אחת של כאב.
אלוהים סובל הכל. אבל הוא איננו סובל מכלום.
דודו,
"אל מלא רחמים
אלמלא האל מלא רחמים
היו הרחמים בעולם
ולא רק בו"
כתב יהודה עמיחי.
לא יודע אם האל מלא רחמים אם לאו.
מותר לקוות, ומותר ומותר לאהוב.
אבל ידיעה היא כבר עניין אחר:
"שמיים אינם רחמנים
הם נוהגים בנו כבכלבי קש"
(דאו דה צ'ינג)
זוהי אכן תפישה ריאליסטית ומפוכחת
אבל גם הקש המתגולל ברוח יכול לדמות לעצמו
סדר ואהבה ורחמים, ולעולם לא יידע האם הם קיימים
במציאות או שהכל רק אשליה מנחמת.
אצטט את ז'ק ברל בתרגום של אהוד מנור, כפי שהושר
יפה בשעתו על ידי יוסי בנאי:
"אתה, לו היית אלהים
היית אז רוקד עם זקנים
אתה, לו היית אלהים
היית אז סועד אביונים
אתה, לו היית אלהים
היו שמי העולם בהירים
אך אתה לא אלהים
לך יש פתרונים
אתה אדם!"
אני איני מצפה לרגישות אלהית, אלא לרגישות אנושית.
זה מה שאני יודע. זה מה שאני מכיר.
באשר לרגישות אלהית– קשה לי לדעת, קשה להכיר.
מנסה להקשיב… אפילו איני יודע האם הלחן היקומי
הוא הרמוני או דיסהרמוני. כיצד אוכל באמת ליחס לו
רחמים?
עלינא
מרית יקירתי
על זה כבר אי אפשר לא להגיב. איך בכלל העלית על דעתך שאפשר לדחות את הקריאה לסתיו. גם אני הייתי מכתירה את נעמי כאלופת הזכרנות. תודה רבה ששיתפת אותנו ואיפשרת לנו לגמוע קצת ממעיין הזכרונותשל נעמי.
ונעמי, זה נפלא ומרגש כלכך. נעמי נא, נא-נא-נא, תמשיכי לכתוב! ותרשי לנו לקרוא עוד ועוד!
תודה וחיבוק.
עלינא, תודה.
בעניין שירי ערש, אמא שלנו היתה מתרגמת לנו אותם מפולנית או אוקראינית. היא התגאתה בתרגום ובמיוחד בחרוזים. גם אנחנו מאד הערכנו אות הכשרוון הזה שלה, אחד מיני רבים, והתוכן בכלל סחף אותנו.
הנה דוגמא:
תישן, ילדי, תישן חמודי
אמא על ידך
ולילד הנרדם תספר (ס' מוטעמת) אגדה.
פעם נסיכה יפת עינים,
אהבה כנר.
הוא לעיניה הוצא להורג
וליבה נשבר.
מכיוון שהיינו שלש בנות היא רצתה לתרגם "תשני ילדתי.." אבל אז החרוזים והמשקל לא הסתדרו לה, אז נשארנו "ילדי", כנראה כמו במקור. בכל אופן, העניין עם הנסיכה והכנר היה ברור וצפוי. הכל עובדות. ברור שהנסיכה אהבה כנר, אפשר היה לשמוע את המנגינה שהוא ניגן בכינור בין גלי הזיוף של אמא. ברור היה שהמנגינה שלו עצובה, כמו מנגינות של שירי ערש אחרים שאמא שרה, כי הוא הרי הוצא להורג. אופן ההוצאה להורג נשאר אמנם עמום, או אולי השתנה מעת לעת, אבל עניין הלב השבור של הנסיכה- את זה אפשר היה ממש לראות. לב שבור זה לב שבור.
בעניין המקור, מדי פעם אני שומעת ברדיו מנגינות -עם, ופתאום מזהה בהן את עקבות הלחן של אמא.
כשהגעתי לשיר שירי ערש לילדים שלי- השתפנתי. אל הצלחתי בשום אופן לעבור את מחסום המוות, שלא לדבר על הוצאה להורג. לכן חפשתי חרוזים שיחליפו אותם. אני מתביישת לצטט את הנסיונות המופרכים כמו גם את השיפוצים המביכים ל"לילה לילה/ אחד היה טרף!!!" (אצלי הוא קיבל מכה בברך או משהו כזה שחורז עם "דרך"). השירים של אימותינו מדווחים בלי רחמים- כרוניקות של מוות ידוע מראש, ואנחנו, להקת האמהות -בנות – אנחנו מטייחות כאב.
השיר של אמך מקסים וגם ההערות שבצדו.
ואת שלי לא תקנתי בגלל הכאב, "מיילל בחוץ התן / ונושבת רוח ים" היה קצת כללי מדי לטעמי. "סוס נרדם על כר של תלתן / נם יונה בלוויתן" הרבה יותר סוגסטיבי. צריך תמונות בשירי ערש, ובחיים בכלל.
ואם בכאב ושירי ערש עסקינן, קשה להתחרות בזה
https://maritbenisrael.wordpress.com/2010/04/08/שירי-ערש-ליום-השואה/
מאוד אהבתי. איזה סיפור נהדר. מהזמנים שלי ודינמיקה משפחתית קצת דומה: הזריקות (עם הרופא וגם האחות שבאים הביתה, והשפשוף והאש הכחולה),שלוש אחיות (שהנוהג היה שכשאחת חולה, השתיים האחרות מבדרות אותה), הזהב בשיער (עכשיו כסף), אבל בלי סיפורים לפני השינה רק עם סוג של מסדר שבדק אם רחצנו רגליים. איזה סיפור…תודה