פוסט שמתחיל בהצגת ילדים ומסתיים בסיפור למבוגרים מאת נעמי יואלי

1. הצגת הילדים – השושנה ישנה, על פי היפהפייה הנרדמת

בפסטיבל הבובות שיתקיים באוגוסט בירושלים ישתתפו כמה וכמה מופעים שהייתי מעורבת בעשייתם. כבר כתבתי על קרקס קוביות ועל קו נקודה, והפעם – השושנה ישנה. אז ככה:

לפני הרבה הרבה שו-שנים... איירה: עמליה הופמן

היה היו שלוש אחיות שנולדו במרחק שנה זו מזו בירושלים. קראו להם עדנה, עמליה ונעמי, ואביהן שהיה מתבלבל בשמותיהן היה קורא להן איקס מיקס דריקס. כל ערב לפני השינה הוא היה מספר להן אגדה, או לפחות התחלה של אגדה, מפוסקת בפיהוקים הולכים ומרחבים עד שראשו היה צונח על חזהו והוא היה נרדם.

דריקס – הצעירה באחיות, הלא היא אשת התיאטרון וחברתי היקרה נעמי יואלי – אהבה במיוחד את היפהפייה הנרדמת. עד היום היא אוהבת את הסיפור. לפני כחצי שנה יצרה את הגירסה הבימתית השלישית שלו: "השושנה ישֵׁנה", בעקבות "שושנית החוחים", כך קראו לסיפור האחים גרים. בגרסה שלהם ושל דריקס, אגב, יש שלוש עשרה פיות ורק שתים עשרה צלחות סֶרְבִיס. זו הסיבה שהפיה השלוש-עשרה נותרת בחוץ.

נעמי יואלי, השושנה ישנה, צילם: אלדד מאסטרו (יש ענני כבשים ויש ענני נוצות ויש גם ענני שושנים)

"השושנה ישנה" היא בעצם שיתוף פעולה בין דריקס האחות הקטנה, למיקס האחות האמצעית, הציירת עמליה הופמן שאיירה את הספר הגדול המשמש כבמה לסיפור. השתיים הקדישו את ההצגה לאיקס, אחותן הבכורה שנפטרה לפני שנים.
נעמי אומרת שעדנה מולר – זה היה שמה של איקס – היתה פיה אמיתית. אבל אני חושדת שאיקס היא דווקא הנסיכה שלא התעוררה מתרדמת הקסם של הקללה. אני חושדת שדריקס בורחת אל האגדה כי במציאות הפיה הרעה דווקא נצחה. אבל לכל זה אין כמובן, זכר בהצגה; הקסם והצחוק, האהבה והשושנים דוחקים את התוגה.

איור: עמליה הופמן, פנטזיית הנסיכות האולטימטיבית, מתוך ספר ההצגה "השושנה ישנה"

מיקס איירה את פנטזיית הנסיכוֹת האולטימטיבית ודריקס חרזה והנשימה את הסיפור. מבלי לפגוע בקסם היא הפכה אותו לקצת יותר חם ואנושי. הפיה הרעה שלה למשל, היא לא רק תמצית הדוּרה של רשע כמו אצל דיסני, אלא גם דיווה מרירה מצחיקה, מכמירת לב באירוניה הזועמת שלה ובעלבונה הצורב, ומקומית ועכשווית במידה, בזכות שברי השירים והדקלומים שהיא יורה לכל עבר.
הנה למשל הרגע שבו היא מתפרצת לחגיגה:

פ"ר:            פתחו את השער, פתחוהו רחב / למי לא השארתם צלחת זהב?
מלכה:         סליחה…
פ"ר:            חיכיתי חיכיתי / בכיתי בכיתי / ומי לא בא? / ההזמנה למסיבה!
מלכה:         שכחנו…
פ"ר:            מה קרה, מה קרה / נשברה הקערה?
מלך:           באמת סליחה…
פ"ר:            סליחה סליחה / גם אני רוצה לתת ברכה / לנסיכה…
מלך:           אין צורך תודה…
פ"ר:            (מחקה אותו) תודה, תודה / אותי לא הזמנתם לסעודה!
מלכה:         מצטערים, למרות עושרנו הרב / יש לנו רק שתים עשרה צלחות זהב.
פ"ר:            (שרה) כולם הלכו לג'מבו, ג'מבו, ג'מבו / ורק אותי השאירו, פיה כל כך טובה
מלך:           סליחה, את קצת צורחת…
פ"ר:            צורחת? אני רותחת! / (שרה) אני אף פעם לא סולחת / אני אף פעם לא שוכחת
.                 אצלי הכל רשום על החשבון בון-בון / ואם לא מזמינים אותי, בדרך המקובלת
.                 אני נכנסת דרך החלון.
…
מלך:          אלף סליחות, נזמין אותך לחתונה…
פ"ר:            מה, לחכות? מאה שנה?!
מלכה:         הזמן עובר כל כך מהר…
פ"ר:            ומה עם הברכה?
מלך:           אחת-עשרה פיות כבר ברכו את הנסיכה
פ"ר:            או-ל-לה! / אם כך, הנסיכה האומללה / לא תקבל ברכה – כי אם קללה…

השושנה ישנה
עיבוד ומשחק: נעמי יואלי
איורים: עמליה הופמן
מוסיקה והדרכה קולית: מיקה דני
תלבושת והדפס בד: עינת אמיר
עין שלישית: מרית בן ישראל *
תודה מיוחדת למיכל פורת ולנטליה רוזנטל

* זה הקרדיט הרשמי שקבלתי, אבל אם תשאלו אותי, נעמי לא באמת נזקקה לי הפעם. התרומה העיקרית שלי מסתכמת ב"שיר התרדמה", מעין בלדה שכתבתי כבר לגרסה הקודמת של הסיפור, ושאותה אפשר לקרוא בסוף נכתב בחודי מחטים בזוויות העין.

עוד בעניין היפהפייה הנרדמת: סעודת הפיות

האמבטיה של המלכה, מתוך "השושנה ישנה", צילמה דבי פרבר

*

2. זכרונות ילדות

דריקס משלבת בהצגתה גם כמה זכרונות מרירים-מתוקים מילדותה.
לו היה מד כושר לזכרנים, כמו שיש לשחקני שחמט, נעמי יואלי היתה כבר מזמן רב אמן בינלאומי (ולא בכדי, המאמר שכתבתי על מופע אחר שלה, נקרא ארבעה סוגים של זיכרון).
אני גאה ושמחה לארח כאן את "הבובה מימי" מתוך סיפורי איקס מיקס דריקס שנעמי יואלי כותבת בשנים האחרונות. מימי עצמה אגב, מבליחה לרגע בהצגה. הטקסט קצת ארוך בשביל האינטרנט, ועוד בחום הזה שגורם לרככת המוח, אבל לא רציתי לקצץ בגלל משקעי הרגש האצורים בקפלי הזיכרון. אז תאמינו לי שכדאי, או פשוט גִזרו ושִׁמרו לסתיו.
ולתשומת לבם של לקטורים ועורכים – יש עוד הרבה כאלה במקום שממנו זה בא.

משמאל לימין מיקס איקס דריקס

מתוך ספורי איקס מיקס דריקס מאת נעמי יואלי

הבובה מימי

איקס מיקס דריקס שכבו במיטה, כלומר כל אחת במיטה שלה. ולא בגלל שהיה מוקדם בבוקר או מאוחר בלילה. הן שכבו במיטה כי שלשתן היו חולות. לא יום או יומיים. כבר שבוע, או אולי יותר, הן שכבו במיטה, ולא בגלל אנגינה או נזלת, אלא בגלל השעלת שהיא מחלה מדבקת ומסוכנת ובגללה צריך להישאר במיטה. בהתחלה, כשאיקס חלתה, אמא העבירה את המיטה שלה לסלון. איקס כנראה נדבקה מילד אחד בכיתה. הילד שאהב אותה. אמא סיפרה שהאמא של הילד הזה גילתה לה שהוא אמר על השיער של איקס,"שכשהקרניים של השמש נוגעות בו הוא נהיה כולו זהב…" איקס אולי בכלל לא ידעה שהוא אוהב אותה, היא אף פעם לא דברה עליו, היא רק ידעה שהוא חלה ראשון בכיתה ושהיא נדבקה ממנו בשעלת. הרופא, דוקטור זיסקינד, שאמא הזמינה באופן פרטי כמו שהיא אמרה, בדק את איקס והזהיר את אמא שהשיעול מסוכן, אפשר ממש להיחנק ממנו ואוי ואבוי, אוי ואבוי, אם מיקס ודריקס יידבקו גם כן. שרקליש, הוא לחש לאמא באוזן, בשפה שלו, גרמנית.

דוקטור זיסקינד הגיע אלינו ל"ביקור בית" כשאיקס רק התחילה עם השיעול. הוא לא נראה כמו מי שבא לביקור. הוא לבש בגדים שחורים והחזיק תיק שחור קטן והיו לו משקפיים במסגרת שחורה. מיקס ואני הצצנו בו מפתח חדר הילדים שהיה בדיוק מול הסלון וראינו איך הוא שולף מתוך התיק הקטן השחור שלו לשונית ארוכה ושטוחה ודוחף אותה עמוק לתוך פיה של איקס. קיוינו שאיקס תגיד משהו או תסביר לנו שנבין, אבל איקס רק פערה את הפה ואת העיניים ודמעות ירדו לה בלי קול. איקס נראתה מסכנה מאד עם הפה הפעור, וכשהרופא שלף סוף סוף את הלשונית מהלוע שלה, היא פרצה בשיעול נורא כזה, שדוקטור זיסקינד קפץ אחורנית ונחת עם ברכיים כפופות. כמו תלמיד גרוע לבלט שמנסה לעשות "פלייה". הקפיצה המפתיעה הזאת כמעט גרמה למיקס ולי לפרוץ בצחוק, אבל במקום זה התחלנו לבכות, קצת בגלל שריחמנו על איקס וקצת בגלל שפחדנו מדוקטור זיסקינד וממה שהוא עלול עוד לעולל גם לנו. דוקטור זיסקינד לחש משהו לאמא שליוותה אותו לדלת ויצא עם התיק שלו. לא הבנו מה הוא אומר, חוץ מהמילה "שפריץ", אבל אמא התחילה לבכות בקול רם מיד אחרי שהלך.

הדבר הכי מפחיד אצל דוקטור זיסקינד היתה המילה "שפריץ". כששמענו אותה בפעם הראשונה, בביקור הקודם שלו, במחלה הקודמת שלנו – באנגינה, או בסקרלטינה או באבעבועות רוח, כי תמיד היינו חולות יחד ומדביקות זו את זו – זה נשמע כאילו הוא מציע להשפריץ עלינו משהו, וגרגרנו מצחוק עד שדוקטור זיסקינד הוציא מהתיק השחור שלו מזרק זכוכית גדול ומחט ענקית. הכרנו את המזרק והמחט, כי אמא הייתה אחות והמון אנשים, בעיקר גברות, היו באים אלינו הביתה בשעות שונות, ומסתגרים עם אמא בחדר האוכל. יכולנו להציץ מהמרפסת, דרך חרכי התריס, בשקט בשקט ומבלי להתגלות, ולצפות בנשים הגדולות שמפשילות את שולי השמלות שלהן ומשתרעות על הספה, ובאמא שהייתה משפשפת להן במרץ ובעדינות את הטוסיק, תוקעת בזריזות את המחט הגדולה, וחוזרת ומשפשפת עד שהן היו מחייכות: "לא הרגשנו כלום," ומשלמות והולכות.

מהמזרק של אמא לא פחדנו, גם לא מהמחטים. הם נועדו לגברות ואנחנו אהבנו להסתכל כשאמא הייתה מדליקה אש כחולה בכלי זכוכית קטן ומכשפת בתוכה מחטים אחוזות במלקחיים עד שהיו נעשות אדומות ולוהטות. אמא אמרה שזה חיטוי, מחטאים את המחטים שתהיינה סטריליות ולא תגרומנה ל"אפצס" לפציינטים ולפציינטיות – המון מילים זרות שהיו קשורות כנראה לחטא או לחטאים. הפעולות האלה של אמא, הקצובות והמרוכזות, היו כמו כישוף, גם השפשוף. את המחטים הישנות היינו תוקעות בטוסיק של הבובה מימי וכשאבא הביא לנו מבית החולים שלו מזרקי זכוכית משומשים, חזרנו על טקס הזריקות של אמא, ומימי, הבובה התינוקת שלנו, אמרה בעזרתנו "תודה, לא הרגשתי כלום".

אבל ה"שפריץ", המחט והמזרק של דוקטור זיסקינד, נועדו לנו. זה היה ברור עוד בסוף הביקור הראשון שלו אצלנו, במחלה הקודמת, או לפני הקודמת. כשהוא הוציא את המזרק הגדול שלו, שלשתנו צרחנו כל כך שאמא, ביחד עם הדוקטור, תפסו אותנו, אחת אחת, והחזיקו אותנו, חזק, ממש בכוח, שלא נזוז. דוקטור זיסקינד פשוט תקע את הזריקות, בלי שפשוף ובלי ליטוף ואנחנו, כל אחת בתורה, נשכנו וניסינו לתלוש לו את המזרק וקראנו לאמא שתציל אותנו אבל היא צעקה שזה כלום ושנפסיק עם ההיסטריקה ושככה לא מתנהגות בנות של אחות. וכשהוא גמר, המבט שלו היה קשה וראו שהוא ממש ממש לא אוהב ילדים למרות שקוראים לו דוקטור זיסקינד. זיסקינד, כמו שאמא הסבירה לנו, פירושו בגרמנית "ילד מתוק". אבל באזנינו הצליל נשמע רע ומר.

הפעם, דוקטור זיסקינד רק אמר את המילה "שפריץ" והלך, אבל אחרי שהוא עזב אמא עוד המשיכה לבכות כי נורא נבהלה. הרופא אמר, כך אמא אמרה בבכי, שצריך באמת לתת לאיקס זריקה ולנו אסור אפילו להתקרב אליה כי זו מחלה מסוכנת, ואסור בשום אופן שנידבק. מיקס ואני נדבקנו קודם כל מהבכי של אמא וכשאמא נתנה לאיקס זריקה, נדבקנו גם מהזעקות ומהצרחות שלה ומהמילים הלא יפות שצעקה לאמא. כמעט כל היום אמא השאירה אותנו, מיקס ודריקס, סגורות בחדר הילדים, אבל בערב, כשאיקס התשושה נרדמה בסלון ואבא הקריא לנו סיפור במיטות, גם אנחנו כבר התחלנו להשתעל. אמא דווקא נרגעה לגמרי ופתחה חדר חולים, כמו שהיא אמרה, והיא ואבא התרוצצו בינינו, בין המיטות, דואגים ומתלחשים ביידיש ומשקים אותנו תה בכפית ומחליפים מצעים מיוזעים ושמים עוד כרית, אפילו כרית רכה, על הכרית הקטנה שלנו ו"איקס, יופי, תנשמי לאט" ו"מיקס, תשתי את התה, זה יעזור" ו"דריקס, תרדמי, הכל בסדר", ואנחנו כל הלילה רק השתעלנו והשתעלנו והשתעלנו – – –

השושנה ישנה בעמידה

בבוקר, אמא החזירה את איקס עם המיטה שלה לחדר ילדים כי הרי שלשתנו כבר היינו חולות מסוכנות. אמא לא העזה להזמין שוב את הדוקטור זיסקינד, אולי כדי שלא יכעס עליה שעברה על ההוראות שלו ושבגלל זה איקס מיקס דריקס נדבקו. מיקס ואני הרווחנו כי לא היה מי שירשום לנו עוד "שפריץ". במקום זה, אמא הביאה לנו, בין שיעול לשיעול, כל מיני משחקים שלא הכרנו: מסגרת עץ עם מסמרים ורצועות בד שקולעים בהן מפיות קטנות, ומשחקי הרכבה , ואפילו משחק חדש שהגיע בחבילה האחרונה מאמריקה: מין משקפת מרובעת וגלגלון שטוח עם שקופיות זעירות – אף פעם לא ראינו דבר כזה. אמא אמרה שקוראים לזה ויאוגרף. עקבנו אחריה כשהכניסה את הגלגלון לתוך המכשיר ונעמדה מול החלון הצרפתי בחדר ילדים, סוחטת את הידית הזעירה של המכשיר כלפי מטה פעם אחר פעם ומשמיעה קולות התפעלות. אחר כך היא הסבירה לאיקס איך המשחק פועל ויצאה להכין מרק עוף.

מיקס ואני עקבנו אחרי איקס שבחנה במבט רציני את המשחק החדש, הרימה אותו מול האור, עיניה צמודות לזגוגיות המשקפת וידה סוחטת את הידית הקפיצית ע-ד למטה. "אוי" היא קראה בהתפעלות ועל פניה הסמוקות מחום נראה צל של חיוך התפעלות. שוב ושוב היא סחטה את הידית, שחררה אותה לאט לאט, בזהירות, והשמיעה בין שיעול לשיעול קריאות קטנות. בגלל שהיא הייתה החולה הראשונה בינינו וראינו ושמענו כמה היא סבלה, לא העזנו לזרז אותה וחיכינו וחיכינו שהיא סוף סוף תסיים ותיתן גם לנו. בסוף היא הורידה את המשקפת ומיקס חטפה אותה והסתכלה גם היא באור. "זה סרט!" היא צעקה. שוב ושוב היא סחטה את הידית ושחררה בבת אחת, הקפיץ משמיע קול חבטה. "אוף, לא רואים טוב!" היא קראה ובלי רצון העבירה את המכשיר לאיקס לתיקון. איקס הזיזה את הגלגלון הנה והנה, החזירה למיקס ואמרה: "לאט, תשחררי לאט". לקח הרבה זמן עד שמיקס גמרה לראות שוב ושוב ולספר שוב ושוב כל מה שראתה במשקפת: "הנה הכלב… הוא שומר על הילד…  הם שוכבים על הסלע…" הסתכלתי דרך החלון הצרפתי של חדר ילדים וראיתי רק את הגג של הבית ממול. לא היו שם לא ילד ולא כלב ולא סלע וחשבתי שאולי מיקס ממציאה כי למיקס הרי היה דמיון מאד מפותח כמו שאמא אמרה. אבל כשמיקס סוף סוף מסרה לי את המשקפת והרמתי אותה מול האור והצצתי דרך העיניות, צללתי, ממש נפלתי בבת אחת לתוך מקום כל כך קרוב שאפשר היה ממש לגעת ולהרגיש הכל, וכל כך רחוק כאילו עפתי לסוף העולם.

ילד יפה, עם שיער בהיר ועיניים צלולות, בערך בגיל שלי, חיבק כלב שעיר וגדול. שניהם היו חיים לגמרי והכלב היה דומה כמו שתי טיפות מים לכלבה לאסי של אורי ודני השכנים שלנו, הכלבה שלפעמים הרשתה לי לרכב עליה. אבל הכל היה גם זר ורחוק כל כך מירושלים, אפילו האור היה שונה. ראו שהילד הזה אוהב את הכלבה שלו. הם שכבו על סלע ענק, ממש כמו הסלעים בימקא על שפת הכינרת, סלע אפור, עגלגל, ששימש להם כמחבוא. סחטתי את הידית הקטנה ושניהם, הילד והכלב הציצו מעבר לסלע . למטה, בתוך ערוץ נחל יבש שנראה כמו בדרך לאילת, רכבו אינדיאנים על סוסים והסתכלו למעלה. זה יהיה מאד מסוכן אם הם יגלו את הילד ואת הכלב, אבל בתמונה הבאה ראו את הקאובואים שעמדו כנראה על סלע עוד יותר גבוה. הידית קפצה לי כשהחלפתי תמונה וראיתי הכל כפול: אינדיאנים וקאובואים, ולא היה ברור בכלל מה קורה, אבל כשהעברתי תמונה בלחיצה קלה, הקאובוי כבר חיבק את הילד וליטף את הכלב וכולם, כלומר הקאובוי והילד חייכו בתוך שדה רחב עם דשא . שוב ושוב העברתי תמונות ושוב היו שם הילד והכלב והאינדיאנים והסכנות והקאובואים והחיבוק – אולי זה בכלל אבא של הילד? אחר כך אמא חזרה ולקחה את המכשיר, את הויאוגרף, לשמור עליו, וסיפרה שלכלב קוראים רין טין טין וזה סרט מאמריקה והילד באמת משתתף במלחמה של הקאובואים באינדיאנים ושאם נתנהג יפה במחלה היא תביא לנו עוד סרטים.

אבא גם הביא לנו מתנות נפלאות מהמחסן של העבודה שלו בבית החולים: מכשיר לשמיעת דפיקות הלב, סטטוסקופ, כמו שאמא קראה לו, ממש כמו המכשיר של דוקטור זיסקינד, ומראה עגולה קצת סדוקה שמחוברת לרצועת עור חזקה ושאפשר להדק אותה סביב המצח ולכוון לגרון של השניה עד שרואים עמוק עמוק–  היה די נעים להיות חולות כשלא השתעלנו וכשהחום כבר קצת ירד. רוב הזמן אבא ואמא היו נחמדים וכמעט לא כעסו חוץ מאשר בערב כשכבר התעייפו ונמאס להם לטפל בנו ולרוץ ולהביא ולהיות נחמדים, בעיקר לאמא שכל היום טרחה סביבנו. איקס הייתה עדיין מאד חלשה ובגלל זה לא היו לה רעיונות ממש מוצלחים מה לעשות בשעות הרבות שבילינו לבד במיטות. למיקס היו דווקא הרבה רעיונות מעניינים, אבל הם לא התאימו לאיקס ולי, רק למיקס עצמה. המחלה התחילה להיות די משעממת וגם אמא כבר נשארה איתנו פחות וכעסה עלינו יותר.

ביום הרביעי או החמישי של השעלת, מיקס קמה מהמיטה. היא הייתה די חיוורת וגם נראתה רזה מאד, אולי ממהמחלה, והפיז'אמה כמעט נפלה ממנה. זה היה די מצחיק, בעיקר כשהיא התחילה להתאמן על כל מיני ריקודים שהיא המציאה. מיקס תמיד רקדה יפה. היא ואיקס למדו ביחד ריקוד אצל הרקדנית המפורסמת חסיה לוי, אבל איקס, למרות רגליה הארוכות והתנועות העדינות שלה, לא התקרבה למיקס בחן ובשלמות של הריקוד. בעצם איקס רקדה די רע – לא אמרו לה את זה אבל תמיד היללו את מיקס על הריקוד והדמיון שלה. בפורים, קצת לפני שחלינו, היא אפילו השתתפה בתהלוכת העדלאידע עם ריקוד השפן. על משאית גדולה בנו עץ שנראה ממש אמיתי ומיקס רקדה לפי המילים והמנגינה של השיר "לשפן יש בית". היא קיפצה בעדינות בין העץ לבין כרוב גדול שהיה הבית שלה, כלומר של השפן, וביד היא החזיקה גזר גדול וכתום מקרטון. את התחפושת תפרה לה אמא מבד פלנל רך ולבן, עם כובע קשור בסרט ורוד ושתי אזניים ארוכות ולבנות-ורדרדות כאלה שהיא חיזקה וחיברה לכובע עם חוט ברזל. לא היה דבר שאמא לא יכלה לתפור ותמיד היו לה המצאות ורעיונות, אבל הרעיונות הכי מקוריים היו למיקס.

"מכיוון שאני רקדנית", מיקס הודיעה כשהיא מחזיקה בגומי של הפיז'אמה, "אני צריכה בגד של רקדנית". איקס ואני עקבנו אחריה מהמיטות. מיקס פתחה לרווחה את הדלת שלה בארון הבגדים. הבגדים שלה היו דחוסים זה על זה, לא כמו הבגדים של איקס שהיו תלויים או מקופלים מאחורי הדלת שלה, בסדר מופתי. "אני צריכה שמלה לרקדנית, עם קצוות מתנופפים", הודיעה מיקס ושלפה מתחת לערימת הבגדים את השמלה האדומה עם הנקודות הלבנות ותחתונית הקלוש, השמלה שמיקס בחרה לעצמה מהחבילה האחרונה מאמריקה ושאמא תיקנה והתאימה לה. היא מדדה את השמלה במבט, אחר כך הניחה אותה בזהירות על הרצפה, הלכה למטבח וחזרה עם המספריים הגדולים של אמא. בריכוז עצום היא גזרה את המכפלת. "לשמלה של רקדנית אף פעם אין מכפלת ישרה", היא ענתה למבטים התמהים והמבוהלים שלי ושל איקס, והמשיכה לגזור לפי דוגמת המשולשים שקבעה לעצמה. היא הרימה את השמלה והתבוננה בעצמה בראי שבדלת הארון, די מרוצה למרות שהמשולשים נראו יותר כמו זנבות שמוטים. מיקס המשיכה לנעליים. "רקדנית צריכה חור לבוהן", היא אמרה וגזרה. החורים לבוהן היו בהתחלה קטנים מדי לטעמה, אחר-כך לא נראו שווים בשתי הנעליים ובסוף היו גדולים מדי ואת זה כבר היה קשה לתקן, אבל מיקס הייתה מרוצה, או כך לפחות היא אמרה, מביטה בסיפוק בתוצאה במראה.

כשאמא חזרה הביתה ונכנסה לחדר, היא ממש צרחה מכעס והפליקה למיקס כמה מכות רציניות בטוסיק למרות שהיא הייתה חולה, ואיקס ואני שתקנו ושמחנו שאנחנו ילדות טובות ואולי גם חשבנו שהגיע למיקס. ואחרי שמיקס גמרה לצרוח ולקלל, ואחרי שאמא נתנה לה כל מיני עונשים, ואחרי שאמא הלכה לישון על הספה בחדר האוכל ונזפה בנו שנהיה שקטות ואוי ואבוי אם נפריע לה לנוח – אחרי כל זה מיקס הסתכלה באיקס ובי ואז, פתאום, התנפלה על הבובה מימי, תלשה לה את הראש וגם את השמלה הרקומה, הרביצה לה וקרעה לה חור בבטן וכשאיקס ניסתה להציל את הבובה מידיה, מיקס קיללה אותה וקראה לה "כלבה מנומרת". השתרר שקט די מפחיד בחדר ילדים. "כלבה מנומרת" היה שם גנאי שהילדים בחצר נתנו לאיקס בגלל הנמשים שלה. אף פעם לא קראנו לה בשם הזה, אפילו כשרבנו. איקס סבלה נורא מהנמשים ולא עזר שאמא תמיד אמרה לה שפנים בלי נמשים זה כמו שמיים בלי כוכבים.

מימי הייתה אמנם הבובה של שלושתינו אבל היא הייתה אהובה במיוחד על איקס שאימצה אותה כמו בת. כשאמא קנתה אותה מאיזו אישה שהגיעה מיבשת אירופה, הראש שלה היה עשוי חרס ותוי הפנים היו עדינים מאד, עבודת יד כמו שאמא ציינה בידענות. למימי הייתה צפצפה בבטן והיא ידעה לאמר "מאמי" כשנדנדו אותה. באחד הריבים הקודמים שלנו מימי נפלה, הראש שלה נשבר וגם אצבע אחת, ואמא קנתה ראש מגומי וחבשה את היד של מימי ואפילו התאימה לה שמלה רקומה בחוט ירוק מאחת החבילות מאמריקה. אבל הפעם מיקס ממש הגזימה. היא השליכה את מימי ואת הראש שלה לעבר איקס, שחיברה את הראש למקומו וישבה בשקט במיטה, מחבקת את הבובה.

כשאבא חזר מהעבודה אמא לא יכלה אמנם להתלונן שהפרענו לה לנוח אבל הלשינה לאבא על מיקס ועל השמלה והנעליים והבובה. אבא ואמא דברו המון זמו ביידיש. מיקס ואני כבר ירדנו מהמיטות והסתובבנו בבית אבל איקס נשארה במיטה עד הערב, שומרת על מימי ומטפלת בה. בערב אמא נתנה לאיקס מתנת ניחומים – פנקס ועפרון קטן. איקס הייתה כבר בכיתה ב' וכבר ידעה לקרוא ולכתוב. אפילו תורה היא כבר למדה. אמא אמרה שזה פנקס משאלות סודי. אבא, שכבר גמר לכעוס על מיקס, הסכים לקרוא לנו סיפור: "ערב, חושך, הולך לו דני הקטן לבד ביער…" רגע לפני שנעצמו לי העיניים ראיתי את איקס יושבת במיטה, עם מימי והפנקס בחיקה.

הרבה שנים אחר-כך, אחרי הסיפור הזה, אמא סיפרה לי שבאותו לילה, אחרי שאיקס נרדמה, היא לקחה את הבובה מימי לתיקון. כשתפרה את הבטן הקרועה שלה, האצבעות שלה חשו בחתיכת נייר שהייתה תחובה בתוך הבטן של מימי, ליד הצפצפה שאמרה "מאמי". אמא שלפה את הנייר. זה היה דף שנתלש מפנקס המשאלות הסודי שאמא נתנה לאיקס באותו ערב, ובו היה כתוב בעפרון:

נא אל רחום וחנון

נא אבקשך

מלא נא את בקשתי:

בבקשה הורד מפני עבדך

את הנמשים אשר לא נותנים מנוחה.

רבות עמלתי להורידם

ולא עלה הדבר בידי

ואתה ה', רק אתה ה' היקר

יכול להורידם מעלי.

בבקשה הורידה נא אותם

נא הורידה, נא, נא, נא

*

עוד על עבודות של נעמי יואלי

ארבעה סוגים של זיכרון – על השולחן, עבודת כיתה מאת נעמי יואלי על פי סיפורים של אידה פינק

כל אחד תופס איבר אחר – מג'יוטו עד נעמי יואלי

****************************************************************************

ושוב תזכורת – בנובמבר הקרוב ייפתח

קורס הסבה לאמנים מכל התחומים שרוצים לעשות תיאטרון בובות אמנותי ותיאטרון חזותי לילדים

אנחנו מחפשים את הטובים ביותר. ההרשמה נמשכת 

***************************************************************************