עדיין אין לי דקה (בקרוב החדשות), אלא שזרע תועה התעופף מספרו של בעז נוימן "להיות ברפובליקת ויימאר" ונתקע לי בראש, ושם צמח בזריזות למחשבות על אמנות גוף ועל אופנה כמיצג, כפעולה, ועל איך כל זה התגלגל בלי לעורר חשד, לספרי ילדים של אריך קסטנר. וכשכל העסק המשיך וצמח לשיעור קטן בתיאטרון חזותי או בקולנוע (תבחרו), כבר הבנתי שמדובר בזרע באובב, ואם לא אנכש אותו במהירות הוא ישתלט לי על הכוכב (וכל הכוכבים שבהם מבקר הנסיך הקטן הם בעצם תמצית התודעות של דייריהם).
*
1. סוג של לונה פארק
אז ככה: בשנים האחרונות קראתי כמה וכמה ספרים על רפובליקת ויימאר (גרמניה 1933-1918) חסרת העוגן והגבולות, תקופה ממגנטת שמקשה על ההפרדה בין פריחה אמנותית להתפרקות טוטלית ובין ליברליות לייאוש, וספרו הנהדר של בעז נוימן עזר לי להבין את קסמה העמיד והמתסכל. הספר סוטה מן הדרכים הרגילות שבהן מתוארת הרפובליקה, כסיפור של כישלון ואף של "מוות ידוע מראש", שמסתיים בעליית היטלר לשלטון.
המחבר אינו מתמקד במהותן של התופעות, אלא בהופעתן. הוא טוען כי החברה הוויימארית שמה את מבטחה במראה, בהופעה, ובראווה, בפרקטיקות של לראות ולהיראות. לפיכך להיות ברפובליקת ויימאר הוא ספר המגולל את מראית הקרנבל המודרני של התופעות: הפרסומות, הקוסמטיקה והפרוטזות האסתטיות, הפסיכואנליזה, התעמולה, הספורט והאופנה, תרבות הפוזה והעמדת הפנים… (וכן הלאה. מתוך גב הספר)
בתור מי שמרגישה וחושבת דרך העיניים, מדובר בסוג של לונה פארק.
*
2. ספורט ואופנה ברפובליקת ויימאר – מאירוטיות של סוד והסתרה לאירוטיות של החצנה
בפרק העוסק בספורט ואופנה, מוצג הספורט כ"פיסול עצמי", כביטוי הגרמני של "הרצון לצורה", וכחלק מכינונה מחדש של הפרסונה הגופנית שרוסקה במוראות מלחמת העולם הראשונה. (המתקן ההזוי של הפילאטיס נהיה פתאום הגיוני כשמבינים שנועד לשקם פצועי מלחמה במיטותיהם). הספורט לא רק מעצב את הגוף, טוען נוימן, אלא גם מציג אותו לראווה:
כאשר רץ שכוחותיו תשו מריצת 400 מטרים פושט את מדיו המיוזעים הוא יודע שמאות ואלפי זוגות עיניים 'ממששים' את עורו הלח, החמלה והלבבות הנשיים זולגים סביב ירכיו היפות … אלפי מבטים דוקרים את העור השזוף והלב דוחף את הדם דרך כל האברים: היה זוהר ורענן, אנשים מסתכלים עליך! (מתוך ספרו של האנס גרגון "אקסביציוניזם וארוטיות", המצוטט בפרק)
בד בבד עם הספורט עולה גם קרנה של האופנה ומתקיימות בה מגמות שונות, מלבוש פונקציונלי (וחסכוני בבד) המטשטש את ההבדל בין גברים לנשים וגם מחליף ביניהם, עד בגדי ערב אקסטרווגנטיים ותיאטרליים, עתירי נוצות יען, פרחים מלאכותיים ופרוות יקרות, תלבושות בהשראה אקלקטית (מכנסי הרמון, פיג'מות סיניות וצעיפים ספרדיים) קוביסטית וכו'. על רגל אחת, אומר נוימן (או אולי מצטט מישהו אחר) מדובר במהפך אופנתי, מאירוטיות של סוד והסתרה לאירוטיות של החצנה.
*
3. להכות על הציפורניים בפטיש
אריך קסטנר כתב בין השאר את אל האבדון הספר העצוב בעולם (ואם אני מגזימה, אז לא בהרבה) שמתרחש ברפוליקת ויימאר. אבל זרע הבאובב של הפוסט הנוכחי, עף משירו "אלה הנקראות נשות הקלאסה" (1930). נוימן מצטט אותו כראיה ל"אובססיה הווימארית לאופנתיות":
פתאום כל "נשות הקלאסה" צובעות
את הציפורניים באדום, כי זו האופנה!
וכאשר יהיה אופנתי לכרסם אותן
או להכות עליהן בפטיש עד שיכחילו
הן יעשו גם את זה. והן ישמחו עד לב השמיים.
.
כאשר יהיה אופנתי לצבוע את החזה
או, במקרה שאין חזה. את הבטן…
כאשר יהיה אופנתי למות בגיל ילדות
או לשזף את הידיים לצהוב
עד שידמו לכפפות, הן יעשו גם את זה.
.
כאשר יהיה אופנתי למרוח את כל הגוף בשחור
כאשר אווזות משוגעות בפריז
תקפלנה את עורן כמו קרפ סיני…
כאשר יהיה אופנתי לזחול על ארבע
לאורכה ולרוחבה של העיר, הן יעשו גם את זה.
*
"להכות עליהן [על הציפורניים] בפטיש עד שיכחילו"
הדימוי הזה נמצא איפשהו בין הפתגם הצרפתי, שגורס שכדי להיות יפה צריך לסבול, ובין מימוש מטפורה מסוג "קורבן האופנה", חימום ל"כאשר יהיה אופנתי למות בגיל צעיר" המופיע בהמשך השיר. הפיוט האבסורדי נובע מחוסר הפרופורציה, אם לא הנתק הגמור, בין האמצעי הברוטלי לתוצאה המבוקשת – קישוט, אופנה. (בטקסט להצגת מוכרת הגפרורים הקטנה כתבתי פעם: "הגשם סירק אותה. הוא החזיק אותה בין ברכיו הרטובות, שלא תזוז יותר מדי. הקור נתן לה גרביים כחולים. בהתחלה הם נראו לבנים וכשנגעו ברגליה הכחילו.") ולחילופין, נזכרתי גם ב (1970) Reading Position for Second Degree Burn מיצג שבו שכב דניס אופנהיים בשמש במשך חמש שעות, כשספר פתוח מונח על חזהו החשוף: "אני מניח לעצמי להיצבע," הוא הסביר, "… עורי הופך לפיגמנט … לא רק שהעור מחליף גוון, התהליך נרשם ברמה החושית. אני חש את פעולת ההתאדמות."
אופנת הציפורניים של נשות הקלאסה מביאה אותי הן למיצג הציפורניים של רבקה הורן והן לשטרובלפטר (הלוא הוא יהושע הפרוע, שכבר עלה בשעתו, בשיחה על הורן). "יהשוע" אינו הגיבור היחיד בספרו של היינריך הופמן שגופו מעוצב מחדש, מבחירה, ולעתים קרובות יותר, כעונש – ממוצץ האצבע הנקצצת ועד סרבן המרק שהופך רזה כחוט (ומת), שלא לדבר על שלושת הגזענים הקטנים שנטבלים בקסת דיו. "כאשר יהיה אופנתי למרוח את כל הגוף בשחור…" כותב אריך קסטנר.
ועונש אחר משטרובלפטר הופך בסופו של דבר לסוג רדיקלי של אופנה:
ובעצם, שיר נשות הקלאסה, הוא תמונת ראי של עשרת הדִבּרות שפרסמה כוכבת הקולנוע והתיאטרון פולה נגרי, לנשים שרוצות להתכער ולדחות גברים (1927, בירחון נשים). ההוראות של נגרי הן לגמרי מיצגיות: לצרוב את עור גופן ופניהן בשמש, לעשן סיגרים עד שגון עורן וצבע שיניהן ישתנו, להתרחץ במים רותחים, לרקוד כל הלילה עד להתמוטטות עצבים, לעשות תמיד פרצופים קודרים, לאכול כל הזמן, ולהתלבש תמיד באופן לא מסודר וחסר טעם שיעניק לאישיותן החיננית והמקסימה את הליטוש האחרון.
ולפני שאני מגיעה לקסטנר לילדים, עוד גחמה אופנתית שהיא פעולה מיצגית לכל דבר:
"הצייר והסופר פאול כהן פורטהיים שחי בברלין ואהב כל כך את פריז, נהג להתלבש בכל יום על פי מזג האוויר בבירה הצרפתית." (מתוך "להיות ברפובליקת ויימאר")
*
4. הקרקס והאופנה
קו ישר מוביל מ"נשות הקלאסה" ותפיסת "האופנה כפעולה", אל "האיש הקטן" ו"האיש הקטן והעלמה הקטנה" של אריך קסטנר. התלבושות בספרים האלה, הן לא רק מרחב שבו מתרחשת העלילה, אלא גם הציר הדרמטי, הקומי והפואטי שלה. גיבורי הספרים הם אנשי קרקס, מחוז טבעי של החצנה והגזמה, שמחפה במידה מסוימת על השורשים הרדיקליים של הדימויים, מספק להם אליבי שמטשטש את האליטיזם, הניכור ו/או הזוהמה של תרבות המבוגרים, אבל בסופו של דבר זו אותה הגברת בשינוי אדרת, כלומר אותו מנגנון של אופנה-פועלת-ומפעילה. אביא כמה דוגמאות על פי הסדר העלילתי:
שישה עמודים מתחילת הספר, שוכל מקסי פיכלשטיינר "האיש הקטן" את הוריו, זוג לוליינים "סיניים" קטני קומה. הם נסחפים ברוח, ורק צמותיהם המזויפות נשלות מן האוקיינוס ומובאות לקבורה בקופסת שנהב. כל צמה כזאת היא לא רק אביזר אופנה אלא גם סינקדוכה, כלומר דימוי שבו החלק מייצג את השלם, פשוטו כמשמעו. בין משתתפי הלוויה נמנים: מאלף הנמרים והאריות ששוטו עטור בסרט שחור, הליצנים שפניהם מאופרים הפעם להבעה של כובד ראש, הרוכב האמן גלופינסקי שרוכב על נרון סוסו השחור (לו היה לבן, הוא היה צועד ברגל), ומנהל הקרקס מר חזיז ורעם שלובש את כפפותיו השחורות (בשלב הזה מדובר בפרט טריוויאלי עד שקוף, אבל עד סוף הפוסט זה ישתנה).
מכסי נחוש בדעתו להפוך לאמן קרקס על אף מידותיו הזעירות (הוא ישן בקופסת גפרורים). וייעודו החדש מתגלה בזמן שהוא מטייל עם יוקוס (כלומר יוקוס מטייל ומקסי משקיף על העולם מכיס מעילו, המשמש לו מרפסת). הקוסם נעצר פתאום מול חלון ראווה של אופנת גברים, ובסצנה מצחיקה מאד, הוא מבקש לקנות את החליפה הכהה המוצגת בחלון בלי למדוד אותה (דבר שמטריף את דעתו ופוגע בכבודו המקצועי של המוכר) ביחד עם ולדמר היפה, כלומר, הבובה שלובשת אותה.
גופו של ולדמר הוא המרחב שבו מתאמנים יוקוס ומקסי על המופע החדש שלהם, שמטרתו לכייס כל מתנדב שנופל לידיהם, להנאת הקהל. מקסי עולה ויורד על גופו של ולדמר היפה כמטפס הרים נועז.
הם עדיין מלטשים את המופע, כשמפנה דרמטי בעלילה, שאף הוא מעוגן ומגולם בבגדים, דוחף אותם לזירה. מתברר שפרננדו הליצן מאוהב ברוזה מרציפן, אמנית הטרמפולינה היפהפייה, שמאוהבת דווקא בקוסם. כדי להתנכל לקוסם, מחליף הליצן בין מעילי הכנפות והצילינדרים של הקוסם ואמן הרכיבה. מבחוץ הם נראים אותו דבר, אלא שהצילינדר של הרוכב הוא רק כובע מהודר ומעילו הוא זיג שחור רגיל, ואילו בכובעו ובשרווליו של הקוסם נחבאים ארנבים, יונים ושלל תעלולים ולהטים.
בסצנה קומית ודרמטית פורץ הרוכב לזירה לבוש בבגדי הקוסם. היונים והארנבים שפורחים משרווליו ומזנקים מכובעו, מבהילים את הסוס שנעמד על רגליו האחוריות. וכשהרוכב מגשש אחרי שוטו, הוא אוחז בטעות במטה קסמים שהופך לזר פרחי נייר שהסוס הנרגז לועס ויורק בשאט נפש. הקוסם הנזעם רוצה לקחת את האביזרים שלו ולהסתלק, אבל מקסי משכנע אותו להעלות את מופע הכייסות, שכל כולו קומדיית בגדים ואופנה בפעולה, שבה שודדים השניים את שרוכי נעליהם ואת כתפיות מכנסיהם שנושרים לצהלת הקהל.
"כאשר יהיה אופנתי … לשזף את הידיים לצהוב/ עד שידמו לכפפות, הן יעשו גם את זה."
אופנת הכפפות של מנהל הקרקס מגיעה לשיא משלה בספר ההמשך. יש לו מערכת של כסיות לבנות, אפורות ושחורות שהוא מחליף ומעדכן כל הזמן על פי מצב רוחו. לפגישה עם מפיק הקולנוע האמריקאי הוא מתייצב עם כסיות אפורות, וכשהמפיק מאיר לו פנים הוא מחליף אותן בחשאי, מתחת לשולחן, לכסיות צחורות. כשהוא לא בטוח ברגשותיו הוא לובש כפפה אחת לבנה ואחת שחורה, וכשהוא מתמוגג מהצלחתו הטלוויזיונית של האיש הקטן, הוא עוטה כסיות זהב (שקיבל במתנה מאישתו שניחנה בחוש נבואי).
בתחרות התחפושות בקרנבל הוא מופיע ללא כפפות, וזוכה בפרס הראשון, איש לא מזהה אותו בלעדיהן.
חומר למחשבה: קסטנר החליף את נשות הקלאסה בשורה אופנתית של גברים – למה, ומה זה בדיוק אומר? לא, אני לא מתחילה עם הבאובב הזה. אולי בתגובות?
(ובחזרה ל"להיות ברפובליקת ויימאר": נוימן נדרש בין השאר לחילופי התלבושות התכופים של היטלר בתחילת דרכו; ממדים צבאיים, לחליפה מהוגנת, לתלבושת עממית בווארית עם מכנסי עור. על פי עדותו של היטלר עצמו, קרה שהחליף תלבושת "כמו דוגמנית" שלוש פעמים ביום כדי להתאים את הופעתו למי שפגש. אותו עיקרון כשל מנהל הקרקס, רק הפוך).
התכוונתי לכתוב עוד קצת על ההבדל בין תלבושות כדקורציה לתלבושות כתיאטרון חזותי או כקולנוע, כדימוי שלא נזקק למילים, כולו פעולה. אבל די.
ורק תהייה אחרונה לקינוח: "האיש הקטן" תורגם על ידי פנחס אלעד (אף שעל המהדורה הראשונה שבידי, לא מוזכר כלל מתרגם). ספר ההמשך תורגם על ידי אלה אמיתן ששינתה את כל השמות, ותרגומה ככלל נופל משל אלעד. אבל משום מה היא חתומה גם על המהדורות המאוחרות של "האיש הקטן". אני בטוחה שיש כאן סיפור, אם מישהו מכיר את אחורי הקלעים, אשמח אם תשתף אותם פה.
*
עוד באותם עניינים:
"המלך הצעיר" של אוסקר ויילד (לא רק מסה בתולדות האמנות אלא גם סיפורו של מייקאובר כפול)
שלא לדבר על חנה'לה ושמלת השבת שלה
בגדי המלך החדשים – מאנדרסן עד רוברט אלטמן
ועוד ועוד. עיר האושר היא בעצם מחסן תחפושות.
איזה כיף לסטודנטים שלך…
הי,
תודה ככ מרתק !!!!
יש פודקאסט מאלף ב'מעבדה' בספוטיפיי על אופנה ואיך היא התחילה (חמישה פרקים)
המלכים והגברים, המאה ה 14, הם הראשונים שמתעניינים בבגדים ובאביזרי ביגוד ואופנה בכלל
שווה..
מאמר יפה ומרחיב דעת, מרית יקרה,
שלוש שאלות, וגם תגובות אחדות:
השאלות:
1 – ניסיתי למצא אנפורמציה באינטרנט על ״האנס גרגון״, ולשוא.
יש אולי בספר תעתיק בנוצרית של שמו?
2 – האם בספר מובאים כל הבתים של השיר של קסטנר? (יש שישה)
כאן יש רק שלושה, וללא השורה הפותחת.
3 – כתבת:
״חומר למחשבה: קסטנר החליף את נשות הקלאסה בשורה אופנתית של גברים״
האם התכוונת לכפפות?
*****
וכעת התגובות:
– להחליט למות בצעירותך כאשר אתה כבר מבוגר, זה מצחיק. מין שילוב של מדע בדיוני כזה, ואבסורד סוראליסטי.
– להתמרח בשחור, בבית השלישי, כשזה בא עם הנוצות שבשורה לאחר מיכן, ועם הזחילה שבהמשך, מזכיר לי ״זפת ונוצות״, שמרחו וכיסו כעונש. וזה גם מתאים לשיר ולרוחו.
אגב, השיר במקור מחורז…
– בציור של הטבולים בדיו, גם הטווסיות שחורות…
והנה שיזוף אצל בני היל:
בשניה החמישים:
🙂
– אצל מאן ריי, הצילום מלא בתעתועים, כמו חילופי הבגדים שציינת, רק כאן בצורה אחרת.
השחור על הגוף הלבן, השיער הקצר, ויותר מכול- ידית הגלגל, שמשנה לגמרי את מגדר המצולמת.
מאמר יפה מאוד.
פוסט יפהפה. כמה קסם בכתיבה שלך.
אנונימי-ת 🙂
שולי, תודה רבה! גם על ההמלצה. מעניין שאלה דווקא הגברים, כמו אצל החיות, ולמה ואיך זה התהפך (כמו הצבע הוורוד והכחול, שעד תחילת המאה העשרים השיוך המגדרי שלהם היה הפוך).
תודה רבה חוליהו! ההאנס גרגון הזה הטריד גם אותי, חיפשתי עליו ולא מצאתי כלום. האינטרנט לא מכיר בו, מה שלא אומר הרבה. האינטרנט לא מכיר בהרבה דברים שקרו מספיק זמן לפניו. בכל מקרה אסרוק לך בקרוב (יש לי בלגן עם המחשב). חפשנותך עולה על שלי.
באשר לשיר של קסטנר – ציטטתי את כל מה שמופיע בספר! הבנתי בעצמי שזה תרגום הכי מילולי ופרוזאי אבל לא ידעתי שהוא חלקי. אם בא לך, אשמח מאד אם תשלים את השורות החסרות.
בהחלפת הנשים בגברים התכוונתי שהשיר הוא על נשים, ובגלגול הקומי של ספרי האיש הקטן כל מי שהופך אופנה לפעולה הוא גבר: יוקוס, מקסי, מנהל הקרקס, אמן הרכיבה, אדון רזון השמן, המתנדב הנשדד (בתרגום החדש של מיכאל דק, הוא קרא לו מר דק 🙂 ) אפילו ולדמר היפה.
ההערות שלך נהדרות ומצחיקות. לא שמתי לב לטווסים השחורים!
מאן ריי הוא פשוט נפלא. לא כתבתי עליו מספיק.
אנונימי-ת 2 משמח מאד, תודה!
חן חן, מרית יקרה,
המושגים ״אפנה״ או ״מודה״ לא מספיק חדים בגבולות שלהם, נראה לי.
מישהו אמר פעם (לא זוכר מי) שאפנה באה והולכת, וקלסיקה באה ונשארת.
ואני חושב, שבחלק מהדברים כאן הכוונה היא יותר לקלסיקה ופחות לאפנה.
הגנדרנות של המאה התשע עשרה, הייתה קלסיקה בזמנו, גם אם היא השתמשה באפנה.
ונראה לי, שבשיר, קסטנר מדבר על אפנה חולפת כניגוד לקלסיקה שהיא ארוכת טווח, ובאיש הקטן מדובר על קלסיקה. הגנדרנות בספרים היא לא חולפת, היא המהות. הכפפות, החליפות וכו׳, ישארו שם לא חשוב מה תהיה המודה בפריז…
אולי ההבדל הוא – אם אתה עבד לשינויי האפנה, או אדון להשאר בגנדרנותך…
לגבי השיר התחלתי כבר לתרגם אותו… 🙂 ואם אצליח אכתוב כאן….
משהו מיוחד את. איך אין לך דקה ובכל זאת המשהו הזה שנכנס לך לראש ואז הצמיח ענפים שלמים לפוסט חדש. הידע העמוק והנרחב שלך בכל התחומים הללו שאת כותבת עליהם לא היה יכול להיות כה מדהים אילולא היתה בך התשוקה הרבה ו/או האובססיה הטובה לדברים הספציפיים הללו שאת מאירה אותם.
מ"ק, קודם כל בועז נוימן ז"ל ובספר הזה במיוחד הוא כותב חזותי והיה בו גם משהו מאוד בסגנון המסאי היהודי-גרמני (מה שמזכיר שגם בנימין כתב הרבה בעקבות רשמים חזותיים, תמונות וצילומים) אבל נוימן הוא נניח הרבה פחות וו"ג זבאלד (שממש מפייט עם לירה מול ההריסות) והרבה יותר קרוב בעיניי למשהו מנימתם של בנימין כשהוא כותב על צילום או של ויליאם פלוסר (לקראת פילוסופיה של הצילום, ספר נהדר). בכל אופן, לא הבנתי איך עמד לנוימן כוחו להתבונן בתמונות של פגועי הראש ממלחמת העולם הראשונה שהביא שם; אני סגרתי את הספר, וקשה היה לי לפתוח אותו מחדש אח"כ.
והתכוונתי כבר להתווכח על כך ש""פביאן" הוא הספר הכי עצוב שקסטנר כתב וגם אחד העצובים ביותר שנכתבו בשלהי התקופה הוויימארית (במיוחד סופו) אבל אז גיליתי ש"אל האבדון" (שעוד לא קראתי) הוא נוסח חדש ובלתי-מצונזר של "פביאן", שקראתי לפני שנים ארוכות. כלומר, אני מניח שאולי הקטעים שהושמטו מעצימים את הניכור, השחיתות, את המכירה העצמית של הכל לדעת — אבל גם בנוסח ההוא הספר היה מאוד עצוב, ויצא לי הרבה לחשוב עליו בכל מיני הזדמנויות בשנים האחרונות בהן גיליתי שיש אנשים רבים שעסוקים הרבה יותר באיך ניתן למכור משהוּ ובכלל לא מעניין אותם תוכן או מהות.
חוליהו, אני לא בטוחה בקשה לאופנות ומודות, מה עוד שאני תמיד בצד של החריגים. אני גם לא חושבת שהשיר של קסטנר הוא ביקורת אסתטית על אופנת זמנו, כמו על עצם האובססיה לאופנה. הרי רוב השיר עוסק בכלל באופנה ספקולטיבית ופואטית 🙂
נהדר על השיר!
וזה הגרגון בלועזית
שרון, תודה רבה! זה נשמע מאד כיפי כשאתה מתאר את זה.
שועיקי, נכון, יש משהו דומה בכתיבה של נוימן ושל בנימין (למה עליו אתה לא אומר ז"ל? 🙂 )
לא רק מצד החזותיות, גם התחושה שהכול מעניין אותם! וגם אותי.
ולגבי אל האבדון – זה לא רק הסוף (אף שמה אפשר לצפות מספר עם שם כזה) זו תחושת התלישות הגמורה, אין שום קרקע, שום עוגן או משען גם לא בעבר או בעתיד.
ובקשר לאיך ניתן למכור וכו' – אנשים עושים כל מיני דברים, לפעמים משונים מאד, כדי להישרד נפשית וכלכלית (והקו בין השתיים לא חד ומוחלט כמו שאפשר לחשוב).
כן,בדיוק, זה מה שהתכוונתי,
בשיר הוא יוצא נגד העבדות לאפנה, האובססיה. בספר הוא משתמש בה.
לגבי גרגון:
אז:
Das Tage Buch הוא שבועות פוליטי-ספרותי לא מפלגתי ועצמאי, שיצא לאור בגרמניה בין 1920 ל 1933.
ב1933 המוציא לאור שלו, יהודי, ברח לצרפת, והמשיך משם לפרסם עד ל 1940.
כל החשובים של אז, כולל בנימין וקסטנר כתבו בשבועון, שכמובן נאסר להפצה בתקופה הנאצית.
הנס גרגון פרסם שם מאמר בחוברת השניה של 1921, (יצאה ב15 בינואר) בשם ״ספורט-אקסביציוניזם״.
מלבד המקום הזה לא מצאתי שום איזכור לגרגון באינטרנט… ממש כלום…
אולי זה פסודיונים….
וגם על המאמר הזה מצאתי רק ציון בצילום של ספר, שיצא באוקספורד, אני מניח שזה מה שנוימן הכיר.
הז"ל בא לציין מת חדש יחסית, בנימין כבר מת משנת 1940 אפילו המוות שלו כבר בבית אבות או בדיור מוגן. אשר ליתר, ובמיוחד ל"אנשים עושים כל מיני דברים, לפעמים משונים מאד, כדי להישרד נפשית וכלכלית" — זה נכון, אבל יש הבדל בין לעבור משבר מסוים או סערה מסוימת ולהישאר על לוח צף בים כדי להמשיך לחיות היטב ללא כל-כך הרבה שיקולים הישרדותיים בהמשך, ובין מי ששיקולים הישרדותיים מנהלים אותו כל הזמן. נניח, גם אם הייתי מאוד גמיש, כנראה לא הייתי רוצה להתפרנס מלהיות נער-גומי בקרקס כל-חיי, אבל יש אנשים שהטביעו בהם את המחשבה שלהיות גמישים זה הכישרון שלהם ומזה הם צריכים להתפרנס — לא הייתי רוצה להיות במקומם. פתר את זה יפה שפינוזה שמוצא מתאם בין היכולת להפעיל את הגוף באופן חופשי ובין חירות המחשבה (יש אצלו איזה מתאם משונה בין תואר ההתפשטות הפיסית במרחב ובין תואר המחשבה) . כלומר, הייתי מצפה מהגמיש שיראה גמישות גם בתחומים בלתי פיסיים בעליל ויחתור לעבוד ולפעול וליצור גם במקומות אחרים זולת הקרקס. כך עולה בדעתי, ואני אפילו לא גמיש במיוחד.
שועי,
מה זה מ״ק?
גוגל אומר שזה מטר מעוקב או מס קניה….
🙂
חוליהו, תחקירן-על אתה. פסוודונים יכול להסביר את המסתורין. ועזוב את המ"ק או תמציא משהו 🙂
שועיקי, אני דווקא ידעתי שהוא מת, אבל הכתיבה שלו כל כך חיה, שקשה לי לחשוב עליו כז"ל. השטן של בולגקוב טוען שכתבי יד אינם בוערים, וגם כותבים טובים אינם מתים, בייחוד אם מכירים אותם דרך הכתיבה. ותודה שיש משהו מצחיק בחלוקה למתים חדשים וישנים…
מרית קרובתי,
הדבר הראשון שעשיתי זה להמציא משהו…
למשל:
מה קרה?
או
ממש קשה, (זה ישר נפל – קשה לשועי? אין!)
או
מילים קלות,
או
מאה קילו,
או
מנהל קבוצה,
או
מבעיר קוצים,
או
מנהיג קהילה,
או
מבהיל קטינות,
או
משאיל קושיות…
או
מגדל קיטניות,
כולם נפלו…
לא מתאימים לשועי…
🙂
אולי מצייר קשתות בעננים?
חוליהוּ (דון חוליו), תיש תיש עם זקן / מ"ק מ"ק מ"ק אנחנו כאן!
מרית יקרה,
לגבי השיר:
השיר מחורז א,ב,א,א,ב
בבית הראשון באה שורה נוספת בהתחלה שמחורזת א.
הנושא הוא לא בהכרך עולם האפנה, בגדים נעליים וכו׳ אלא כל מה שאפנתי, כל מה שאנשים עושים כי כולם עושים. העדריות שבעניין. גם עולם האפנה.
כוכב גדול בתרגום אני לא, אבל אני מצרף כאן, בצניעות הראויה, ומתוך הכרה ברורה, שאפשר (וראוי) טוב יותר, תרגום לשיר מגרמנית.
את הנשים כיניתי כאן נשות השיק… נראה לי שזה מתאים וגם מתחרז…
ניסיתי במגושמות לחרז, וגם אם החריזה מעט מתנדנדת כשיכורה, הרי לפחות את התוכן ניסיתי להעביר בצורה נאמנה ככל האפשר, והאשמה ברעיעות היא במה, שאני שתיתי ולא באריך קסטנר.
וולאפיק זה:
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%95%D7%95%D7%9C%D7%90%D7%A4%D7%99%D7%A7
״בקריז״ כתבתי כי זה מתחרז עם פריז (קסטנר כתב פשוט – עושות הן זאת).
הנקראות נשים שיקיות
האין זה מגעיל בהן להביט?
פתאום צובעות להן נשות השיק,
כי זה אפנתי, את צפורניהן באדום!
אם אותן לכרסם יהיה זה שיק,
או עד שיכחילו להכות בהן בפטיש,
יעשו גם זאת, וישמחו עד תום.
אם יהיה זה באפנה, את החזה לצבוע,
או במקרה שאין להן כזה, את הבטן…
אם יהיה באפנה כילד לגווע
או את הידיים בשיזוף לצהוב לצבוע,
עד שלכפפות ידמו, יעשו זאת גם כן.
אם יהיה זה אפנתי, להתמרח בשחור…
אם אווזים מטורפים בפריז
כמו בד קרפ סיני יקפלו את העור…
אם יהיה זה באפנה לזחול
על ארבע ברחובות, יעשו כן בקריז.
אם יהיה מקובל ללמוד וולאפיק
ואת הנחיריים לתפור
ואת ראש הגולגלת להסיר
ואת הרגליים אל פנס רחוב להרים,
מחר אצלהן נוכל זאת לראות.
אז כאילו עם כנפי מלאכים מעופפות
הן תמיד לערמת הזבל הקרובה.
אפילו את השוקיים היו לעצמן מגהצות!
ואין שום דרך להניא אותן מזאת,
כשהן שומעות, שמשהו באפנה.
ואם אכן יהיה זה אפנתי טיפש להיות!
אז בזה הן ממש גדולות.
ואם אכן יהיה זה אפנתי לאלו הקרפדות
כל פתח בודד בגוף לסתום!
אז ניפטר מהן סוף סוף.
הצחקתם אותי שניכם וגם העליתם באוב. עיר האושר הזדקנה בבת אחת כי זה היה כל כך מזמן.
חוליהו, ממש תודה על התרגום של השיר הכועס הזה. אני לא רואה פה אנשים ועדריות כללית, רק נשים ועדריות של נשים, ועוינות שהולכת ומסלימה. מעניין אם יש סיפור מאחורי השיר הזה או שזה הלך הרוח הכללי של ק. (אולי מ"ק זה מריך קסטנר)
מרית יקרה. התגעגעתי אליך. זה נראה פוסט מדהים עדיין לא קראתי אותו. אני כאן בשביל שאלה אחרת. יכול להיות שפירסמת כאן פעם פוסט על ציירת שמפרסמת רקעים של ציורים קלאסיים בלי הדמויות שלהם? אם כן אז תוכלי לקשר אותי אליו? מיהי הציירת?
תודה רבה
בטח אגיב גם על הפוסט הזה בקרוב
שירה
שירה! לונג טיים. התגעגעתי. מחכה ומצפה.
ובאשר לשאלה, זאת לא היתה ציירת, אבל הנה https://maritbenisrael.wordpress.com/2017/10/15/abandoned-paintings/