Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘הלמוט ניוטון’

קיי בלגוואד

קיי בלגוואד

שלוש תמונות מתקיימות בו בזמן בדימוי הלירי-ברוטלי-מחויך של קיי בלגוואד. הן מאירות ומעקמות זו את זו וממלאות את הרווחים ביניהן במתח, אירוניה ודו משמעות, שילוש שבו מתהדרת כידוע, כל מטפורה טובה.

האישה שלמעלה, גם מחליקה בסכין גילוח את קמטי העץ המגולפים שלה – וכך בדיוק (ראו בתמונה למטה) נראות עקבות איזמל:

מתוך ספרה של הילה פלשקס פלשקס, סיפור אהבה

עקבות איזמל. מתוך ספרה של הילה פלשקס פלשקס, סיפור אהבה

והיא גם מתגלחת. קודם כל מתגלחת.

ואני מנחשת, בלי אחריות ובלי הוכחה, שההשראה לדימוי היה הצילום הזה של הלמוט ניוטון:

הלמוט ניוטון מצלם את אישתו ג'ון מסתפרת (על יופיו של הצילום כתבתי פה==).

הלמוט ניוטון מצלם את אישתו ג'ון מסתפרת (על יופיו של הצילום כתבתי פה).

והיא גם בוכה. בגרסת הבכי שבבי העץ / הזיפים הנושרים הם דמעות והפס המגולח הוא השביל שהן רוחצות על פרצוף מלוכלך.

משמאל הלמוט ניוטון (פרט), באמצע קיי בלגוואד, מימין הת'ר גייבל (השיער פה הוא יותר דם מדמעות, ובכך הוא סוגר את המעגל). לחצו להגדלה.

משמאל, הלמוט ניוטון (פרט), באמצע קיי בלגוואד, מימין עבודה של הת'ר גייבל (השיער אצל גייבל הוא יותר דם מדמעות, ובכך הוא סוגר את המעגל). לחצו להגדלה.

*

תוספת מאוחרת בעניין המצב והעצב. נגמרו לי המילים ונזכרתי בעבודה הזאת של האמן האירני פרהאד מושירי. הנה היא מרחוק וגם מקרוב.

life is beautiful פרהאד מושירי, מתוך הפוסט הזה

life is beautiful פרהאד מושירי

life is beautiful פרהאד מושירי. מבט מקרוב

life is beautiful פרהאד מושירי. פרט, מקרוב

שתי התמונות מתוך לדחות את המלאך, לבעוט במוזה (אמנים על סכינים)

*

עוד על שיער בעיר האושר:

מונה חאטום, הלמוט ניוטון, שיער

גן עדן מושחת, או שלוש הערות על רפונזל

כמו שלחם אינו רק מזון, צמה אינה רק תסרוקת

עץ השיער

פיתתה ונאנסה – על המיתוס של מדוזה

במה נפגשים אדונים?

דניס סילק, הקדמה

*

Read Full Post »

"קרוקודיל טורף בלרינה", מתוך Keuschheitslegende (אגדת הבתולין) 1983 של פינה באוש, צילם הלמוט ניוטון

"קרוקודיל טורף בלרינה" מתוך Keuschheitslegende (אגדת הבתולין, 1983) של פינה באוש, צילם הלמוט ניוטון, לחצו להגדלה

היום מלאו חמש שנים למותה של פינה באוש. פעם כתבתי על ההבדל בינה לבין סטניסלבסקי. השורה התחתונה היא שפינה הפנתה עורף לעסקי האשליות של התיאטרון-תיאטרון, היא העדיפה את הפעולה האמיתית של עולם המיצג. כשרקדנית נשענת על קקטוס (בתמונה למטה) זה דוקר. כשמניפים אותה בשערותיה זה אמיתי, כמו בקרקס. אלא שבמפתיע – לפחות לכאורה – זה נעצר בעירום. החזה נחשף לא פעם אבל הערווה תמיד מכוסה. התחתונים יכולים להיות בצבע גוף אבל נוכחותם תמיד גלויה וברורה.

מתוך AHNEN של פינה באוש, צילם דלאהיי

מתוך AHNEN של פינה באוש, צילם דלאהיי

זה קשור לפורמליזם של הבלט הקלסי שנמצא בבסיס היצירה של באוש, למִליֶה שהיא מתעדת (בורגנות של חליפות, שמלות ערב, קומבניזונים ונעלי עקב) ואפילו יותר מזה – זה קשור לרגש. לא לחינם האשים אותה חזי לסקלי שבגללה כולם עברו לרקוד עם הידיים. פינה באוש אמנם מפליאה להרקיד את הרגליים, אבל היא משקיעה עוד יותר בפנים, בחזה ובזרועות, החלק שמעל לשולחן. התנועה שלה מתקיימת במרחב אנושי של רגש וזיכרון ויחסים, הסקס, הפיתוי, האלימות והניכור הם הקצה של זה, הם לא קיימים בפני עצמם. אברי מין חשופים הם בגדר הסחת דעת ועל פורנוגרפיה אין מה לדבר.

הטריטוריה של הלמוט ניוטון לעומת זאת, מתחילה במקום שבו מסתיימת הטריטוריה של באוש. אם הסבטקסט של הריקודים שלה (כפי שהראיתי פה) הוא ספר תהילים – החלק הרגשי על כל פנים, לא הנמען האלוהי – ניוטון נטוע היטב בקומיקס ובפורנוגרפיה. אני רק מתארת לי את הצקצוק החביב שלו למראה התחתונים של הרקדנית. בעולם של באוש הם מובנים מאליהם. בעולם של ניוטון זה אבסורד.

פינה באוש והרקדנית המצולמת הבינו והסכימו מן הסתם. הרקדנית הנטרפת עירומה. אבל גם ניוטון עצמו לא יצא בלי פגע מהמפגש. הנשים שהוא מצלם – אובייקט מיני או לא – הן תמיד חזקות ומנצחות. קורבנוּת נשית היא מחוץ לספקטרום שלו, כמו הפגיעוּת, המלנכוליה. אבל הבלרינה בצילום לא נאבקת בתנין ולא רוכבת עליו. ההרמוניה המוזרה ששוררת ביניהם מתבטאת בסימטרייה בין שני הגופים: בין הזנב המתחדד של התנין לפלג הגוף המציץ של הבלרינה. זה כמעט "תפוח זהב אהב את אוכלהו" של דליה רביקוביץ'.

הלמוט ניוטון (רק כדי להראות למי שלא מכיר, איך הוא מצלם נשים בדרך כלל. בלי טיפת קורבניות.

הלמוט ניוטון (רק כדי להראות למי שלא מכיר, איך הוא מצלם נשים בדרך כלל. בלי טיפת קורבניות).

מה שאיפשר ואפילו הזמין את המפגש בין הלמוט ניוטון לפינה באוש הוא היחס העמוק והמובנה של שניהם לצורה. בתמונת הקרוקודיל-בולע-רקדנית זה בא לביטוי בפינה השמאלית-עליונה של התמונה: הסולם, ערימת השברים, העמוד – כולם נדברים עם המרקם התניני, הם משכפלים את עור התנין על דרך הפירוק, ההפשטה וההגדלה.

מעט מדי נאמר לטעמי על הצד הפלסטי בעבודה של פינה באוש, שטענה כזכור, שאם מחליפים רקדן בלונדיני בג'ינג'י זה משנה את כל המופע. ואם כבר מדברים על הפלסטיות מייחסים אותה לרולף בורצ'יק המעצב המכונן של באוש שהיה גם בן זוגה ואבי בנה. אבל האיכויות הפלסטיות של יצירתה מוחצנות למשל ב"קינת הקיסרית", וידאו-דאנס שיצרה לטלוויזיה הבריטית הרבה אחרי מותו של בורצ'יק.

זה לא הזמן להתעמק ביצירה המורכבת והמהפנטת והמיצגית הזאת. רק טעימה קטנה לדוגמא: דימוי שבו אישה ממזרח אסיה שפניה מרוחים בשכבה עבה של מייקאפ לבן קורעת באיטיות נייר אורז עבה. הדמיון במרקמים של הנייר והעור הופך את המטונימיה למטפורה, כאילו את פניה שלה היא קורעת.

פריים מתוך "קינת הקיסרית" וידאו דאנס שיצרה פינה באוש בהזמנת הטלוויזיה הבריטית

פריים מתוך "קינת הקיסרית" וידאו דאנס שיצרה פינה באוש בהזמנת הטלוויזיה הבריטית

ודבר אחרון.

היום הוא יום השנה החמישי למותה של פינה באוש. תמונת התנין של ניוטון מוטענת איכשהו (לפחות בתודעתי ספוגת האגדות והסימבוליקה הכנסייתית) בנופך קודר וסימלי שבו התנין מייצג את השאול שבלעה את הבלרינה המופלאה.

*

עוד על פינה באוש בעיר האושר (מבחר)

מחשבות על פינה באוש 1 – הסוד 

חוג ריקודי פינה באוש (עדיין רלוונטי)

על "פינה" של וים ונדרס

אצל הפרפרים השמלה היא חלק מהגוף

מחשבות על פינה באוש (2) – מה באמת עשה הדוד לילדה

מחשבות על פינה באוש (3) – אמת או כאילו 

מחשבות על פינה באוש (4) – הניחו לי לבכות

עלייה לקברה של פינה באוש

מחווה מלבבת במיוחד (לא שלי)

*

עוד על הלמוט ניוטון

מונה חאטום, הלמוט ניוטון, שיער

*

ובלי שום קשר:

unnamed

 

Read Full Post »

זה לא ממש פוסט אלא הערה בשולי ונוס פגומה. עלמה הציגה תצלומים של הדס רשף כמבוא לשיחה על שיער גוף והסרתו, והזכירה לי שני תצלומים אחרים שניזונים/מנצלים את יחס המשיכה-דחייה לשיער גוף.

.

1. מונה חאטום, גבו של ואן גוך:

מונה חאטום, "גבו של ואן גוך".

מונה חאטום מרבה להשתמש בשיער (הנה כאן, הגרסה שלה לרפונזל). אין לי מושג איך נוצר "גבו של ואן גוך". אני מנחשת שזה התחיל ביומיום, מסיבּוּן של גב שעיר. התנועות הסיבוביות הפכו למשחק, ציור בשערות, על הגבול הדק והאירוני בין יופי לכיעור, בין ערבסקות דקורטיביות לשערות בגב. פיתולי השיער המוקצף הזכירו לחאטום את משיחות המכחול הסוערות של ואן גוך, ועוד קו משועשע-אירוני נמתח בין אמנות ליומיום. אבל הגב לא רק מגחיך את הציור אלא מתרגם אותו לבשר ודם, כלומר מקרב ומגביר את האינטנסיביות. יש בצילום איכות פסיכואנליטית, כמו בחלום על "ליל כוכבים" (נזכרתי בחלומות של קוראסווה על ואן גוך).

.

2. הלמוט ניוטון, אחרי תספורת:

הלמוט ניוטון, אחרי תספורת

הלמוט ניוטון צילם את אישתו (נדמה לי) אחרי תספורת. ניוטון הוא אמן של פני שטח; לצילומים שלו יש זיקה גלויה לתצלומי אופנה ופרסומת. השעירות כאן מטרידה – לא יותר מדי, ובכל זאת – על אף מלאכותיותה; הזיפים לא צומחים מהעור אלא זרויים עליו כמין "הצללה" משובשת. לשיער יש עוצמה כמסתבר, גם כשהוא מופרד מהגוף (למשל שערה במרק). ניוטון מלכלך את הקליאופטרה שלו בכוונה. זה מנטרל את היפיוף ומוסיף אלגנטיות, עכשווית וצורמת במידה. (ועל הדינמיקה האוקסימרונית של האופנה שבה המיושן ביותר הופך לחדש והמכוער הוא היפה הבא, כבר כתבתי בפוסט על בגדי המלך החדשים).

*

עוד באותם עניינים

נטרפה על ידי תנין – פינה באוש והלמוט ניוטון

עוד על שיער (והפעם על צמות):

גן עדן מושחת, או שלוש הערות על רפונזל

כמו שלחם אינו רק מזון (צמה אינה רק תסרוקת)

*

עוד על צילום:

על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ

פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה, על צילומי הישנים של אלאן בצ'ינסקי

Read Full Post »