השתתפתי בפאנל בכנס הפנקס לספרות ילדים, בצד מירה רשתי, שהם סמיט ושירה לפידות. יותם שווימר הנחה: מה מרגיז אותך בספרות הילדים שיוצאת כאן ועכשיו? הוא שאל בפתיחה. וזה מה שעניתי בערך:
מדאיג אותי שספרי הילדים שיוצאים היום הם יותר מדי בסדר; יותר מדי חינוכיים, יותר מדי פוליטיקלי קורקט (הפוליטקלי קורקט הוא החינוכי החדש), יותר מדי נחמדים ורגילים. זה נעשה מתוך כוונה טובה כמובן, כדי להגן על הילדים.
אבל נשאלת השאלה מהי הגנה? האם ריכוך וסינון כל מה שאפל ומפחיד ומכוער הוא הגנה? (במילה אחת – לא).
נפש של ילד היא יותר רכה משל מבוגר – הכל אצלו רך יותר, לא סתם קוראים לתינוק "הרך הנולד" – אבל לא פחות עוצמתית. להפך.
בכנס עצמו היתה דוגמא חיה: הסופרת תמר ורטה-זהבי סיפרה על התקופה שקדמה למלחמת ששת הימים. היא היתה בת שבע בערך וכל כך פחדה מהמילים האלה שריחפו באוויר: "אויב" ו"מדינות האויב" שלא לדבר על "לזרוק אותנו לים". כמה חודשים אחרי המלחמה הופיע בחצר ביתה מחמוד מחברון שהפך לגנן השכונתי. ובלשונה שלה:
אני נורא אהבתי את מחמוד. הרגשתי שגם הוא אוהב אותי. כשלימד את עצמו עברית הייתי יושבת לידו והיינו סתם מדברים.
מושגים כמו קולוניאליזם, פוסט-קולוניליזם או כיבוש לא העיבו עדיין, ברוך השם, על האהבה שלי אליו.
ואני זוכרת ששעות הייתי הופכת והופכת בשאלה, והיה לי הרבה זמן לחשוב כי באותן שנים הייתי נורא חולנית – האם מחמוד הוא האויב? ואם כן, מה הוא עושה בחצר שלי. ואיך זה שהאיש הכי נחמד שאף פעם לא נוסע לחו"ל לכמה חודשים כמו אבא שלי ותמיד מקבל את פניי בחיוך ובברכות יכול להיות האויב.
בוקר אחד כשכולם היו בבית-הספר ואני שנשארתי לבד בבית, שמעתי את מחמוד משקה את הגינה שלנו. ובאותו בוקר, כמו שאפרוח בוקע מהביצה לאט, לאט ובכוחות עצמו, בקעה אצלי התובנה שיותר אף אחד לא יגיד לי שיש לי אויבים. כי לי אין אויבים! וכשהתובנה הזאת צעקה את עצמה – לי אין אויבים – הצטרפה אליה תובנה הרבה יותר מרגשת. אמרתי לעצמי משהו כמו: להחליט שאין לי אויבים זה באמת לחשוב. הרגע חשבתי בעצמי ולא חשבתי את המחשבות של האחרים.
את חווית ההיסדקות של הבניית המושג אוייב, חוויה שעברתי בזכות האהבה למחמוד מחברון, אני מנסה להעביר לקוראים ולקוראות של ספריי.
ילדה בת שמונה, תובנה בסדר גודל של מורים רוחניים.
לפעמים שוכחים שההתבגרות לא מביאה רק שכלולים והרחבות אלא גם צימצומים, חסימות וקיצוצי כנפיים. הגנה באמצעות סינון היא עסקת חבילה עם הקטנה והחלשה, ולא תמיד זה צומח בחזרה. קראתי פעם שאם אדם נולד עם ראייה תקינה לגמרי מבחינה פיסיולוגית אבל לא השתמש בה (עיניו כוסו נניח, בגלל סיבה עלומה) הוא יישאר עיוור גם כשיוסר הכיסוי. אחרי זמן מסוים בלי שימוש מאבדים את כושר הראייה.
שנית, אפלה זה דבר שמסתנן. כמו אור. אי אפשר לחסום אותה. במקרה הקל זו אפלה יד שנייה שמסתננת דרך המועקות והטרדות של ההורים. במקרה היותר קשה והלא כל כך נדיר, היא מגיעה ישירות לילדים. כשהספרים המסוננים מתכחשים לה נולדת סתירה בינם לבין החיים. יפיוף וצביעות (שלא לומר שקר) הם קרקע גרועה לצמיחה.
שלישית, אין לנו מושג מה מפחיד ילדים. אין בכלל דבר כזה "ילדים". כל אחד הוא שונה. אנחנו סתם משליכים את הפחדים שלנו; מגינים במקום שלא דרושה הגנה ומתרשלים במקום שהיא נדרשת. הבן הקטן שלי לא התרשם מהמכשפה של (הסרט) הקוסם מארץ עוץ, אבל לעומת זאת היה פורץ בזעקות בכל פעם שדורותי היתה קוטפת תפוח והעץ היה מכה על ידהּ. את הקטע הזה היה צריך להריץ.
רביעית, גם הורים מסורים עם כוונות טובות לא יכולים להיות כל מה שהילדים שלהם צריכים. ואחרים גם לא מנסים. מזל גדול שיש ספרים כי סיפורים יכולים להציל, לא סתם כתבתי על זה ספר. כשהייתי בכיתה ב' שעל נוראותיה סיפרתי במקום אחר – קראתי לראשונה את עץ השיער של מרי דה מורגן. אי אפשר להגזים בעוצמת המפגש עם הספר. הוא לא גונן עלי ולא נתן לי עצות מעשיות. הוא היה לי תיבת תהודה, הוא פתח לי חלון במקום שבו היה קיר, חומה. חלון לעולם הפנימי שלי, שהמציאות לא הכירה בו, שלא לומר דרסה. הספרים העצימו אותי. בזכותם הייתי פחות בודדה.
קשה לי להאמין שמישהו היה מוציא היום את "הילדה אילת" למשל (עוד שיר-סיפור עם הרבה כוחות הצלה). ואני יכולה להעיד מנסיוני כמה מרי דה מורגן מפחידה את המו"לים. רציתי לתרגם אותה כדי להחזיר ולהרבות את המתנה. כמה וכמה הוצאות התעניינו וקבלו רגליים קרות. מי יהמר על ספר כל כך מוזר ואפל ולא צפוי. ומה יהיה על הילדות הבודדות והכועסות שזקוקות לתרופת הפלא הזאת בדיוק?
***
ואם מדברים על עוצמת נפש שאינה תלויה בגיל – אי אפשר לסיים בלי לורטה, ילדה עוורת מכיתה ז' שאליה התוודעתי דרך נֶהֱגָה בחשכה, הספר הנפלא מאד של ונדה יוקנייטה ושל הילדים שראיינה. אביה ואחותה של לורטה מתו ואמה אלכוהוליסטית. אני מביאה כאן קטעים מהשיחה בינה לבין ונדה יוקנייטה (ותודה לסיון בסקין המתרגמת ששלחה לי את הטקסט).
ו.י. הפכת לזו שמטפלת באמא שלה?
לורטה כן. עכשיו אני כבר הפכתי למשהו כזה. וגם בגלל זה היא הכי יקרה לי בעולם.
ו.י. משום שהיא לאט לאט נעשית הילדה שלך?
לורטה היא ממש אמרה ככה: אני הילדה הזקנה שלך. קודם היא היתה אומרת לי שביצים לא מלמדות את התרנגולת, ועכשיו להיפך, אומרת שביצה יכולה ללמד את התרנגולת אפילו יותר ממה שהתרנגולת עצמה יכולה ללמד את הביצה.
ו.י. מה, למשל?
לורטה יש מקרים כאלה, שאמרתי לה, שיירד גשם, הרי אני מרגישה טוב יותר מאדם רואה, והשכנים מאשרים את זה. אני יודעת על פי ריח האוויר שיירד גשם. פעם אחת אמרתי, אמא, תלכי לקניות, אני מרגישה שבקרוב תהיה סערה. והיא אמרה, הביצים לא מלמדות את התרנגולת, אני עצמי רואה על פי השמים, וכל מיני כאלה.
ו.י. ובאמת התחילה סערה?
לורטה כן. כן. בהתחלה היה בחוץ ריח כזה של אש. אבל השמים עדיין לא היו נורא קודרים, אחרי זה כבר התקדרו.
ו.י. ומנין אותו ריח של אש?
לורטה לא יודעת. אולי האטמוספרה איכשהו מתכוננת לסערה?
ו.י. היה אויר מאוד לוהט?
לורטה אולי האטמוספרה היתה לוהטת, בגלל זה זה ככה. זה דומה לשריפת כבלים מאריכים. כזה לא ברור. צריך לרחרח ככה מאוד בעדינות. ככה בזהירות. לא מרגישים את זה כמו שלמשל מרגישים את ריח הבצל כשהוא מיטגן.
ו.י. מעולם לא ראית?
לורטה מעולם לא ראיתי, אם כי אמא אמרה שכשנולדתי, במידה מסוימת הגבתי לאור.
ו.י. איך את לומדת על העולם?
לורטה אני מדמיינת אותו באמצעות נגיעות. איך להסביר את זה. העולם הוא הכל, גם ריח, גם מגע, גם קולות, וגם הדבר שאני יושבת עליו, כל דבר שמקיף אותי, זה העולם בשבילי.
ו.י. זה מאוד כואב לא לראות?
לורטה לא. בכלל לא. לפעמים אני אפילו שמחה. הרי אין לי מגבלות שכליות. ברור שלאמא זה מכאיב. פעם אחת הייתי בקשר עם מרפא על טבעי, נו, מומחה לביו-אנרגיה, והוא אמר לי: האם היית רוצה להתחיל לראות. ואמרתי לא, אני רוצה להיות כמו שאני.
ו.י. למה?
לורטה הרי אני לא מבינה מה זה אומר לראות. אני לא יודעת מה זה מראה עיניים, איך זה באמת נראה. רוצה להיות כמו שאני.
ו.י. בדיוק כמו שהרואים לעולם לא ירצו להתעוור.
לורטה בדיוק כך אני מסבירה. זה בדיוק אותו דבר. אני לא יכולה להבין, למה הרואים לא יכולים לדמיין את חייו של עיוור. הרי אני לא יכולה להתחיל לראות, והם כן יכולים להתעוור.
ו.י. אולי רק להתעוור זה לא מספיק?
לורטה פעם נתתי לאמא להריח פרח שעוד לא פרח, היא אמרה שהיא לא מריחה שם כלום. ולי זה מריח כמו ירק. אף על פי שמרבית האנשים הרואים אומרים שלמים אין ריח, בשבילי יש להם ריח. אפילו לשני דברים נפרדים נטולי ריח, יש ריח. האנשים הרואים אומרים שאין ריח. אני גם אמרתי שאין להם ריח, אבל הריח שאין להם, שונה. אם הריח שאין להם, שונה, זה אומר שריח כלשהו קיים.
ו.י. זה נכון שאצל האנשים שלא רואים הראייה מוחלפת על ידי השמיעה?
לורטה נו, למשל, כשהייתי קטנה, סבתא לקחה את הספל שלי. אמרתי, אמא, סבתא לקחה את הספל שלי. אמא אמרה: בטח לא את שלך. היא צריכה לראות בעיניים, ואני שומעת הכל לפי תווים. הרי ספל, כל חפץ מצלצל. יש לו תו. נוגעים בכל ספל בכפית, הוא הרי מצלצל. פעמון גם כן מצלצל. וגם הספל בדיוק ככה. חפצים מצלצלים לא יכולים לצלצל ללא תו. לא יכולים. וכל ספל, גם אם הוא מיוצר בדיוק אותו דבר, מצלצל באופן נפרד. הרי אי אפשר לעשות ספל לגמרי זהה – מילימטר למילימטר. אני חושבת שלא ממש אפשר. הרי חליליות זהות לא מצלצלות כאחת. מורגש שמנגנים שני קולות ולא אחד. לעץ, כמובן, אין תו, אבל הוא בכל זאת מצלצל. אפשר גם לנחש איזה עץ זה.
…
ו.י. האם אפשר לומר שבגלל ייסורייך נעשית חזקה יותר?
לורטה לא ממש. אני מרגישה כל כך חסרת אונים.
ו.י. מדוע את סולחת לאמא ולא באה אליה בטענות שהיא לא דואגת לך מספיק?
לורטה אני לא באה אליה בטענות, כי אני מאוד אוהבת אותה. ובכל זאת, לא קורה שהיא לגמרי לא מטפלת בי. היא שומרת עלי, מפרנסת, אנחנו מתקשרות. לא קורה שהכל רק רע ורע. גם אם היא לפעמים מתנהגת רע, הרי זה לא מתוך רצון רע. היא אומרת שסבתא פגעה בה בילדותה, שתתה עוד יותר. ולא היתה חוזרת הביתה. ילדים בני חמש היו מטפסים על כיסא ומבשלים לעצמם איטריות.
…
ו.י. מהי [שמחה]?
לורטה שמחה… שמחה זה מגוון.
ו.י. מגוון?
לורטה איך אני אסביר? זה גם עצב, גם נועם, גם פחד, גם צחוק, הכל כמו בדיפוזיה.
ו.י. החוויות המגוונות ביותר, כולן יחד?
לורטה אם תתעצב טיפונת יותר מדי, זה כבר יהיה עצב. אבל אם טיפונת מהכל בחלקים שווים, אז זו כבר שמחה. בשבילי החיים עצמם מלאים בשמחה.
…
לורטה אני לא יודעת איך זה באמת, לי בכלל נדמה שאנשים רואים חולמים, אבל לא מדברים עם עצמם. מה שהם חולמים, הם משתדלים להגשים, מתכננים, לומדים, אבל אין להם קשר כזה עם עצמם. ככה אני חושבת.
ו.י. קשר עם עצמך, זה אומר שיש לך את עצמך?
לורטה יש לי את עצמי. לכן החיים כל כך יקרים לי. הכל בחיים יקר לי. גם הכאב. גם כאב גדול מאוד יקר לי. אפילו אבן קטנטונת יקרה לי. חושיי אומרים שאני בכל מקרה צריכה לחיות. לא יודעת, אני רוצה לחיות. ממש רצון מאוד חזק כזה.
…
ו.י. מה את חושבת, למה אנשים רבים כל כך לא מעריכים את החיים?
לורטה אולי הם רוצים משהו גדול מהחיים. אבל אין שום דבר גדול מהחיים. אין שום דבר גדול יותר.
*
ובלי שום קשר – תראו מה יאיר גרבוז כתב על סיפורים יכולים להציל
*
עוד דיאלוג מנהגה בחשכה וקטעים מראיון עם הסופרת
וגם
צנזורה של טעם?
הילדים שרצו לקרוא
פרוייקט מרי דה מורגן
על הילדה איילת
*
ולכל המעוניין (לחצו להגדלה):
Read Full Post »
עיר-האושר 