והפעם שיר פחות מוכר (לא חוכמה, רוב השירים פחות מוכרים מ"מיכאל"), ולכן אקדים ואצטט אותו וגם אסביר איך הוא ממלכד מאיירים. אין לי מושג איך עלה בדעתה של גוברמן האיור הנפלא הזה (נפלא באופן אחר מזה של דוד פולונסקי), אבל מתחשק לי לנחש וגם לפרט את שבחו.
*
הנמר שמתחת למיטה / נורית זרחי
כשקורה לי דבר רע,
למשל מכה או דקירה,
אז אמא אומרת:
"ומה,
וחיילים לא נפצעים במלחמה?"וכשאני מתעוררת באמצע הלילה
כי תחת המיטה יש לי נמר,
אז אבא אומר:
"ובג'ונגל לא מפחיד יותר?"ואם הם יוצאים לסרט
ולא מוצאים לי שומר,
הם אומרים: "כשישנים לא פוחדים,
שני מהר."ואני יודעת שזה נכון
מה שאמא אומרת, מה שאבא אומר,
אבל איך זה יכול לעזור
כשמתחת למיטה
יש לי נמר.
וכמה מילים על הטקסט: אז מי "צודק", הילדה או ההורים, יש או אין נמר מתחת למיטה? ובכן, כמו בבדיחה היהודית – שניהם צודקים. אלה שתי מציאויות שמתקיימות בו זמנית. השאננות ההורית מרדימה את ערנות הקוראים עד ששורות הסיום מושכות את השטיח מתחתם; כי עם כל הכבוד לפרופורציות ולקלישאות של השכל הישר – מי שלא מכיר בנמרים לא יכול לטפל בבעיות שהם גורמים.
המאייר המסכן שיתפתה להכריע לטובת אחד הצדדים (לטובת הילדה מן הסתם, כי זה שיר ילדים וכי נורית זרחי נתנה לה את המילה האחרונה וכי יותר כיף לאייר עם נמר מתחת למיטה) יחסל את החיוניות של השיר, שטמונה במסתורין ובכפילות ובמתח הקצת מצחיק וקצת מבעית.
והאיור של לנה גוברמן:
למה הוא כל כך נפלא, האיור? כי הוא רוקח מחדש באמצעים ציוריים את הערבוב בין המבהיל למצחיק.
מן המקום שבו מונח ראשה של הילדה ניתן לראות זנב משתרבב מתחת למיטה. היא מסיקה שיש שם נמר, אבל האמת הרבה יותר מבהילה – מדובר בטיגריס אדיר שמתנשא מעליה כמו ארז הלבנון.
ומצד שני, הטיגריס נראה כה תמים וחגיגי, שלא לדבר על העששית שהוא נושא בין שיניו להאיר את ג'ונגל הטפט. הוא בכלל לא יודע שהוא מפחיד. אני חושדת שהוא שמע שההורים יצאו לסרט ו"לא מצאו שומר" והתייצב למלא את התפקיד.
גוברמן מוסיפה לשיר את צד הנמר, את המציאות הפנימית שלו, שבה הוא בכלל לא טורף ומפחיד. ועכשיו זאת כבר אי הבנה משולשת, קצת מאיימת וגם מצחיקה וגורמת אושר.
זאת ועוד: הנמר שקשור לפחד מהחושך הוא לא רק נושא האור, הוא גם מגלם ומממש אותו בגופו: חזהו צחור כמו הילת האור ושאר פרוותו כתומה כמו הלהבה ומסורגת בשחור כמו העששית. ובמילים אחרות: כשם שסורגי העששית מגנים מפראותה של האש מבלי לחסום את אורה, כך – רומזת גוברמן על דרך המטפורה – גם פסי הטיגריס הם מעין כלוב שמגן מפראותו מבלי לחסום את טובו.
וגם הילדה עצמה אגב, היא ג'ינג'ית כמו הטיגריס וכמו האש.
אני חלק הכוח ההוא, השוחר
תמיד את הרע –
ואת הטוב הוא יוצר.
כך אומר מפיסטופלס בפאוסט (בתרגום יעקב הכהן), בציטוט שמופיע גם כמוטו בפתח "השטן במוסקבה".
ובחזרה לנמר של זרחי את גוברמן: הדמיון, או שמא החושך שוחר האימה הוא שיוצר גם את האור. בלב המאפלייה ממתין טיגריס חגיגי עם עששית, זה לא רק מורכב ונורית זרחי, זה גם מנחם (כמו שאמת מנחמת, לא כמו ששקר).

"בלילה ההוא התחיל פתאם יער לצמוח בחדר של מקס והוא גדל וגדל עד שהתקרה נעלמה מאחורי שיחים מטפסים וכל הקירות מסביב היו לעולם הגדול שבחוץ." מתוך "ארץ יצורי הפרא" כתב ואייר מוריס סנדק.
.
הילדה באיור של גוברמן עוצמת עיניים. ייתכן שהיא ישנה וחולמת שהטפט מתפשט והופך לג'ונגל אמיתי. ייתכן שהיא סתם עוצמת עיניים מרוב פחד וניסיון לישון מהר, ובינתיים החדר הופך לג'ונגל כמו חדר השינה של מקס רגע לפני ארץ יצורי הפרא.
ואולי גם הילדה של זרחי עומדת לצאת למסע? באיור של לנה גוברמן יש הבטחה גדולה לסיפור; הנמר הפראי והמתורבת עם העששית והפפיון מזכיר את הארנב הממהר של אליס עם שעון הכיס והז'קט. אני חושבת שאוטוטו הטיגריס יפנה לילדה, שהיא תתגבר על הפחד, לפחות על חלקו, ותענה לו, ואחר כך תרכב על גבו, מי יודע לאן.
וגם אני הייתי שם. ("ובלבוש מלא, כיסוי הראש שלי היה עשוי משלג; באה שמש והוא נמס לי. בגדי היו עשויים מִקוּרי עכביש, וכשעברתי בקוצים נקרעו לי, סנדלי היו מזכוכית, וכשנתקלתי באבן אמרו קלינק! ונשברו לשניים." כפי שנכתב בסיום מלבב של אחד מסיפורי האחים גרים).

מעל מיטת הילדה: מימין, לנה גוברמן, משמאל, איור של אנתוני בראון לגורילה מתוך הפוסט הזה. לא כל הגדול והמפחיד מסוכן הוא. להפך!
*
איור אחד נפלא:
בתיה קולטון וביאליק
דוד פולונסקי ומרים ילן שטקליס
עוד נורית זרחי – על טינקרטנק
ועל איורים בכלל
איורי נפש – תמצית האמנות, על תום זיידמן פרויד
על האיורים המאגיים של עפרה עמית לאחים גרים
זום זום, על "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין ועל "זום" מאת אישטוואן בניאי
ועוד המון
*
הטיגריס עם הפפיון הנושא בפיו את העששית הזכיר לי בעיקר את דמות ה'באטלר' המסור, המסודר, זה שדואג שהכל יהיה בסדר ושום דבר לא יפריע, שמחליק קמטים ומיישר הדורים. ואת צודקת לגבי הקשר בין השיער האדום של הילדה והטיגריס – היא והשמיכה הם נמר אופקי, שמאזן את הטיגריס האנכי. אבל אצלה יש חברבורות על השמיכה, כי היא היא הנמר 🙂
נכון! אפשר בקלות לחשוב שזה הזנב שלה 🙂 תודה. ובאמת יש לו פרצוף אחראי של בטלר. איורים נפלאים הם בלתי נדלים.
[…] איור של דוד פולנסקי ל"מיכאל" של מרים ילן-שטקליס, ופוסט על איור של לנה גוברמן ל"דודה מרגלית נפלה אל השלו…י […]
[…] איור של דוד פולנסקי ל"מיכאל" של מרים ילן-שטקליס, ופוסט על איור של לנה גוברמן ל"דודה מרגלית נפלה אל השלו…י […]
איור גאוני! ואיזה כיף שייסדת את המדור!!
הטיגריס השומר מזכיר לי שהדר אמרה לא מזמן שיבואו גנבים לשמור על מישהו – כלומר ככה היא פירשה את המושג גנבים, שמישהו מפחד בלילה והם באים לשמור עליו…
וגם שיש לשיר של נורית גרסת פרוזה, הספר "ילדת חוץ", שלגיבורתו יש מתחת למיטה קופסה עם נמר, ולמה? כי כשהם עוברים לקיבוץ הסבתא נותנת את הקופסה לאמא ואומרת לה "נם איר" (כנראה "קחי, הנה" ביידיש?). וכמובן הפתרון המבריק של לנה גוברמן עדיף מהפתרון של הנסיך הקטן (לצייר קופסה).
נהדר. במיוחד כל הניתוח שלך. ולא מאמין שפספסתי פעם פוסט שלך על אנתוני בראון האהוב עליי ועל בתי כל כך, כבר הולך לקרוא, נרגש. תודה וסוף שבוע טוב, שרון
שבת שלום מרית!
תודה על פוסט נהדר ויפה ורגיש. איך באיור מבוטאת מציאות חיים כל כך אמיתית על
המורכבות האימננתית של הסתירות שבתוך האמת והחיים.
תודה
אלישבע
איזה טיגריס מפעים. מאד הודי בנוכחות המלכותית המגינה שלו.
הגורילה לעומת זאת כל כך אומללה ומרתיעה. היא לא דומה לקוף הנומן ההודי למשל המלכותי המגן והנאמן. בציורים ההודים אפילו נחש קוברה יכול להיות האור בעצמו. את הציור של לנה גוברמן הייתי תולה בחדר שינה. הוא כל כך מרגיע:) יפה!!!
פוסט מקסים ומלבב, האיור והשיר שניהם יחד וכל אחד בפני עצמו נפלאים. במבט ראשון היה נדמה לי שיש שני נמרים – אחד (קטן) מתחת למיטה שרואים רק את זנבו, והשני הוא הטיגריס שהפך להיות השומר הטוב. גם האזכור של ג'ונגל שמח ולא מאיים מאחור – יפהפה. במובן מסוים מתקשר לפוסט אחר שלך על איור ש"חותר תחת הטקסט", כי הטקסט מדבר על פחד, והתחושה כאן מעורבת. ללא הטיגריס הגדול – רק הילדה והמיטה והזנב מתחת למיטה, האיור היה מלווה את השיר במשמעות המקורית שלו. אבל כמו שהוא – יש לו גם משמעות נוספת – הבסת הפחד.
לי, כמה נפלא האמון של הדר בעולם, ילדה מוארת (ובקשר לנאם איר יש לי סיפור ארוך וטעון מדי לתגובה, שעוד אספר).
שרון, תודה וברוך שובך, התגעגעתי.
אלישבע, נכון ותודה ושבת שלום.
איריסיה, זה בגלל שהטיגריס בשיר הוא באמת מיתי, ואילו הגורילה הוא גלגול של אבא רדוף שאף פעם אין לו זמן לשום דבר. האיור באמת נראה כמו סגולה ללילה טוב. ותודה!
ורד, נכון, הזנב באמת נראה קצר על הטיגריס הגדול, אולי בגלל שהוא מותאם לנמר-הילדה כמו שהציעה "כמו מניפה", הוא משלים את הדמות המכוסה לנמר שרוע. ונכון שהאיור חתרני וגובר על הפחד, אבל החתרנות הזאת היא ממהותה של זרחי וממהותו של שיר הנמר שבונה עולם יציב רק כדי להפוך אותו בשורות האחרונות. כך שמבחינה זו האיור מדייק באופן עמוק. זה איור של בוחר סוסים מהפוסט הזה, שבודק את גבולות הצייתנות האיורית… https://maritbenisrael.wordpress.com/2014/12/05/tail-and-heart/
באמת ילדה מוארת, היא גם חושבת שחושך זה אור שחור 🙂
(אני מחכה לסיפור).
היא גם צודקת. עובדה. זה נחשף בעץ השיער, במקום שבו הוא צומח זורחת שמש שחורה http://wp.me/pSKif-iFA
תודה שהחזרת אותי לעץ השיער, זה היה מרגש מכל מיני בחינות… 🙂
מרית, מעניין שההורים לא מכחישים את הפחד, רק מנסים לגמד אותו, אבל התוצאה של הדחיסה המתמדת הזאת שהיא מתפרצת בסוף לגבהים עצומים.. וכמו שכתבת, וגם ב"יוצר אור ובורא חשך עשה שלום ובורא רע" מישעיהו, גם החושך והרע נבראים על ידי הכוח היוצר ולכן כשמתקרבים אליהם עוד ועוד מתגלה שהיופי הוא גם מקורם….. וההקבלה בין סורגי העששית ופסי הטיגריס נהדרת…. (גם הטיגריס הזה הוא זהב פרוויים.. 🙂 )
ועוד אחד שנושא עששית:
((http://www.sagie.org/wp-content/uploads/2011/11/MAJ09.jpg
(ולא שההורים יוצרים את העוצם הזה.. הוא לגמרי של הילדה!
ומזל שהטיגריס התקלף מהנזירות שלו.)
קטע, אני מכירה את הפסוק מהנוסח היופמיסטי של ברכת "מעריב ערבים": יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא את הכל.
בעצם לא מעריב ערבים, סתם תפילת שחרית.
הזיכרון כבר לא מה שהיה פעם
גם אני הכרתי את הנוסח הזה 🙂
countingshadows, אצלי הזיכרון אפילו לא זוכר שהוא היה פעם 🙂 ישעיהו כנראה מתכתב עם האמונה שהטוב והרע נבראו על ידי שתי ישויות שונות, אבל הניסוח שלו יצר אמירה חריפה, מכל כיוון (האם אפשר לבער את הרע מקרבי כשהוא מובנה בעולם, האם אל טוב יכול ליצור רע, האם זהו רע התנהגותי או אימננטי וכולי..) כשחז"ל צנזרו את האמירה שאלהים יצר ושחרר לחופשי את ה'רע' בכבודו ובעצמו הם בעצם ניסו לבנות קופסא מתחת למיטה שלנו…. (יופמיזם הוא יצרן קופסאות, אבל תמיד יש ילדה-פנדורה שמתעקשת לפתוח לנמר את הדלת 🙂 )
הם לא בדיוק צנזרו, הם פשוט לא קראו לילד בשמו… ובעיני יצא להם משהו הרבה יותר מפחיד, כי "הכל" (לדעתי) הרבה יותר מפחיד מ"הרע".
סליחה על החפירה, אבל למה "הכל" יותר מפחיד מ"הרע"…..? (בגלל השליטה המוחלטת….?)
לי, הגנבים-השומרים של הדר מזכירים לי את האמרה על החתולים ששומרים על השמנת. אבל האם אפשר לשמור עליה טוב יותר מאשר בתוך בטנם…? 🙂 (ובכלל, למה לשמור על השמנת? האם היא לא נועדה להיאכל….? ולמה לא ע"י צמד גנבים-שומרים…? 🙂 )
אני כל כך אוהבת חשיבה כזאת 🙂 וצמד הגנבים-השומרים האלה כבר מתחילים לקרום עור וגידים… וזה נורא יפה מה שכתבת למעלה, שהטיגריס התקלף מהנזירות שלו. ועל החושך והרע שגם הם, היופי מקורם…
אכן מנחם. ואני אוהבת את הילדה המכווצת מתחת לשמיכה, עם המרפק המקופל שסוגר את השמיכה היטב בפני כל איום אפשרי. גם אני ישנתי כך בילדותי.
פנלופאי, ההורים אולי לא מתווכחים אבל הם לא באמת מאמינים. לא משאירים ילדה עם נמר בחדר. וזהב פרוויים, בדיוק!
לי, עץ השיער זה הכי. אני עדיין מצפה שאיזו הוצאה תרים את הכפפה ותוציא את זה בתרגומי עם איורים נהדרים. כבר שניים וחצי משאים ומתנים כשלו, אבל זה יקרה בסוף, אני יודעת.
פנלופאי ולי, בענין החתולים שמתנדבים לשמור על השמנת – יש שיר שתמיד הצחיק אותי באמא אווזה (תרגום אורי סלע):
ששה עכברים חרוצים וטובים
יושבים בחורם וחוטים שם טווים.
עובר מר חתול ומציץ לניקרה:
"מה אתם שם עושים?"
"רק חוטים לתפירה."
"אולי אכנס לעזור במלאכה?"
"תודה, נסתדר גם ללא עזרתך."
*
וגם האיור של ארנולד לובל מעולה:

עדה 🙂 (יש לך משהו עם אברים ורגש. גם לי. אבל אצלי זה יותר כוריאוגרפי).
"לא משאירים ילדה עם נמר בחדר" – זה יכול להיות catchphrase כזה. (כמו "אני מכיר אותו, הוא ירוק").
וזה נהדר, האמא אווזה! גם השיר וגם האיור.
הזכיר לי (רק אסוציאטיבית) את השיר של ג'תרו טול אמא אווזה – שעוסק יותר בכל מיני טיפוסים המסתובבים ברחובות לונדון, אבל מה שמקסים בו זה שכל מי שהדובר רואה, הוא מזדהה איתו (כשהוא רואה למשל את תלמידות בית הספר הבוכות הוא הופך לתלמיד בית ספר…)
ולא לוקחים מפתח של חביתוש בלי רשות מרגע ודודלי 🙂
ואני כל כך מסכימה לגבי עץ השיער! הלוואי שמו"ל כלשהו יהיה מספיק חכם 🙂
(מרית, אבל לפעמים הורים דווקא כן משאירים את הילד שלהם עם נמר בחדר, ולפעמים ההורים הם הנמר הזה)
אתה לגמרי צודק. בשניהם. אבל ההורים בשיר של זרחי הם יותר בנליים.
וואו.
צמרמורת.
[…] איור של דוד פולנסקי ל"מיכאל" של מרים ילן-שטקליס, ופוסט על איור של לנה גוברמן ל"דודה מרגלית נפלה אל השלו…י […]
בן של חברים, בגיל 4, ענה להסבר מרגיע בענייני נמר/שד/מכשפה (לא זוכרת בדיוק): אני יודע שאין באמת נמר, אבל אני מפחד באמת!
יפה מאוד
לי, את אוספת אותם כמו נטליה גינצבורג בלקסיקון משפחתי :). פעם, תוך כדי פוסט על "הנעליים השחוקות ממחולות" (אחד מהסיפורים היותר קורעי לב של האחים גרים), נזכרתי במה שקרה כשהפלגתי עם אהוב לבי ועם עוד כמה מטיילים בסירה על המיסיסיפי. כשהתברר שאנחנו ישראלים הכריז אחד מהם שהוא יודע משפט בעברית.
איזה משפט? ביררנו.
אין שום דבר מתחת למיטה! אמר האיש בפסקנות, בדיקציה כמעט מושלמת.
אתה יודע מה זה אומר? שאלנו.
,There is nothing under the bed תרגם. הסתבר שהוא עבד פעם בבית מלון יווני, ושם קלט את המשפט. (בטח מישהי קראה לבעלה: חיים, בדקת מתחת למיטה? וחיים צעק לה בחזרה: אין שום דבר מתחת למיטה!)
But what does it realy mean? שאלה אישתו של המלונאי לשעבר, אמריקאית ממוצא אסייתי.
There is nothing under the bed, חזרנו כולנו.
?Yes, but what does it realy mean התעקשה האישה.
היא חשבה שיש לזה מובן מטאפורי (כך הסתבר לבסוף, אחרי עוד כמה לופים), משהו כמו "אין לו שלדים בארון".
דבי? (מפתח? חביתוש? דודלי?)
נעמה, זה עמוק ונפלא וכל כך נכון.
את לא באמת שואלת, נכון?
(זה היה בתגובה לפתגום שלי עשתה ל"לא משאירים ילדה עם נמר בחדר")
הם באים אלי בעצמם! סיפור נהדר, נהדר. ובתמורה, אחד פחות מוצלח אבל משעשע – מורתי לריקודי בטן מחלקת את זמנה בין ירושלים לפריז, ובפריז היא הכירה איזו מוכרת בחנות בגדים שאמרה לה: את מישראל? אני יודעת משפט בעברית. והמשפט היה: "אני רוצה לישון הלילה בבית שלי." שאלה מורתי, איך היא למדה את המשפט הזה? והמוכרת השיבה: ממישהו שהיה פעם חבר שלי, אולי שמעת עליו. קראו לו מייק ברנט.
🙂
לי, זה סיפור נהדר 🙂
[countingshadows, רוב החביתות אצלנו בבית נקראןת על שמו של חביתוש, חוץ מאחת , קוואזימודה ("עשויה למחצה") שבני קרא על שמו של הגיבן מנוטרדאם. למרבה המזל הוא עוד לא הגיע למחוזות של "כלב אנדלוסי" 🙂 ]
בנך גאון. ו"עשויה למחצה" זה כמו בנדיקטוס קפוא?
דבי, 🙂 לא גדלתי על חביתוש, תודה על ההבהרה.
לי, סיפור מעולה.
פנלופאי 🙂
לי, זה כאין וכאפס לעומת "אור שחור" (!) וההלך בשיר של ג'טרו טול הוא בטח התגלגלות של אוליבריו חירונדו:
"…בשַיִש, בסוסים
משתרגים וורידיי שלי.
כל כאב פוצע לי
את בשרי, את שלדי.
כמה פעמים מתּי
כשראיתי שור מומת!..
אם אני רואה ענן
אני חייב להתחיל לעוף.
אם אישה נשכבת
אני שוכב איתה.
לא פעם שאלתי את עצמי:
האבן הזאת היא אני?…"
(בתרגום של טל ניצן)
ומשהו לכבוד ימי חביתוש מאידך, ומגיסו – לימים הטרופים האלה שבהם עומדים לבחור ראש:
יש ראש הממשלה, זה הראש הכי חשוב, ולנו במחילה יש רק ראש של כרוב.
אוי, מה זה הראש כרוב המלבב הזה? נהניתי :). אולי אחד הדברים שהפסדתי בזמן אמת בגלל אחד משני תירוצים מעולים, שעוד לא נולדתי, או שהייתי בלונדון?
השיר של חירונדו יפה ואוטיסטי. מזכיר לי שני דברים. אחד, את הדר מסתכלת בבעתה על מחוג השניות של השעון: "אבל אני לא רוצה לזוז ולזוז כל הזמן!" ושניים, ילד אחר, שרץ לאמא שלו וקרא: "אמא, הרוח מעיפה אותי!" והיא שאלה: "אתה בטוח?" והוא חשב רגע ותיקן: "לא, את העלים!"
(אבל זה מזכיר לי גם שורה משיר אחר, יפה עוד יותר).
ואתה, פנלופאי, מביא אור בכל הצבעים 🙂
בטח, אני זוכרת את הקליפ הזה מזמן אמת 🙂
והכל מפחיד יותר מהרע כי הוא לא מוגדר, ומהתקבולת יוצא שהאור מקביל לשלום אבל החושך מקביל להכל. כלומר שבעצם הכל חושך.
וברצף של אסוציאציות מגלי עטרי לעפרה חזה התגלגלתי לשכונת חיים, והיה די מעניין לגלות שכותרת הפרק הראשון של הסדרה היא "השוואה". התת מודע של היוצרים עשה עבודה יפה.
הדר מופלאה. ונדמה לי שפיאז'ה ראיין ילדים שחשבו שהעלים מניעים את הרוח. ונכון על פנלופאי.
:):):)
לי ומרית, זה לא ראוי לתגובה! (הכל הפוך!…..)
את הרעיון שהעלים מניעים את הרוח אני מכיר מהספר "כמו" של אלי סמית:
"קייט נכנסת בחבטת דלת ואומרת, איזה רוח בחוץ, מסוער נורא; מצביעה מבעד לחלון לעבר העצים שבין אתר הקרוואנים לכביש הראשי ואומרת, תסתכלי עליהם, תראי, כל פעם שהם מנערים את העלים שלהם יש שוב פעם רוח. אם העצים האלה היו מפסיקים כבר לנער ככה את הענפים שלהם, אז הרוח היתה מפסיקה לנשוב כל כך חזק"…. (בתרגום של שרון פרמינגר). קייט בסיפור היא ילדה, כמובן..
לי, אז היית בלונדון לפני שנולדת; וזה נקרא בעינייך תירוץ!? (אל תדאגי, לעולם לא מאוחר מכדי להצמיח ראש כרוב, להנהיג ממשלת כרובים ולצאת למלחמת כרוב בכרוב, כמה שנאמר: "בכרוביי אקדש ועל פני כל העם אכבד".)
אוי, "כמו" של אלי סמית, איזה ספר!!!
בנושא הכרובים (מה גם שהוא מגובה בדברי קודש) ובכל נושא מלבד אחד, פנלופאי יקר – בכל נושא מלבד אחד, אני עונה אמן על דבריך החכמים.
מאד אהבתי. כשהיו לי סיוטי ילדות, היה מין טכס – הירגעות, שעקרו היה דקלום האו-מיאו, מיאו-האו וכו', אני לא ממשיך בזה כיום אבל לא שוכח.
-טוב לראות משהו ממוריס סנדק הנהדר. אשתי כתבה לפני 30 שנה מאמר קטן על המרכיבים היהודיים בספורי הילדים שלו.
האו-מיאו זה מקסים, כמעט אריה עם כבש. אהוב ליבי היה רואה סוס לבן כל לילה לפני שנרדם. ולא ממש ידעתי שזה מוטיב אצל סנדק, אבל פעם הבאתי את איור נפלא שלו ממילי היקרה, ורואים את המגן דוד על המצבה העליונה ואותיות עבריות על התחתונה.

וואוו! נעתקה נשמתי מול האיור הזה. איפה הוא הופיע במקור?
הבאתי אותו בפוסט על "אמיליה" של נעמה בנזימן https://maritbenisrael.wordpress.com/2014/04/25/emilia/
הוא לקוח מהספר המופלא הזה
http://www.amazon.com/Dear-Mili-Wilhelm-K-Grimm/dp/1250035120
תודה, איזה עושר! (ואושר:))